החלטה 1. א. המשיבה (להלן - "התובעת") הגישה לבית משפט זה תביעה בסדר דין מקוצר שבה עתרה לחייב את המבקשים (להלן - "הנתבעים"), ביחד ולחוד, לשלם לה סך של 1,147,903.- ש"ח (ת.א. 343/00). ב. התובעת עתרה להטלת עיקול זמני על נכסיהם של הנתבעים עד לסך של 1,147,903.- ש"ח (בשא 1936/00). בהחלטתי מיום 6.2.2000 נעתרתי לבקשה והוריתי על עיקול זמני כמבוקש אך התניתי את כניסת העיקול לתוקפו בהפקדת ערבות בנקאית על סך של 150,000.- ש"ח. ג. התובעת לא השלימה עם התנאי בדבר הפקדת הערבות הבנקאית, כאמור לעיל, וערערה על ההחלטה (בשא 2139/00). בדיון בערעור האמור, שהתקיים בפני כבוד סגן הנשיא, השופט ד"ר דן ביין, הציעה באת כח התובעת כי סכום העיקול יצומצם ויועמד על סך של 800,000.- ש"ח וכי תחת הערבות הבנקאית תציע התובעת ערבות צד ג' של אנשי עסקים. כבוד סגן הנשיא ביין החליט, ביום 10.2.2000, להעמיד את העיקול על סך של 800,000.- ש"ח והורה על כך שהתובעת תתן ערבות עצמית וצד ג' ללא הגבלת סכום בתנאי שהערבויות יניחו את דעת רשם בית המשפט. ד. כבר ביום 10.2.2000 הגישה התובעת את ערבויותיהן של שתי ערבות להנחת דעתי, והודעתי על כך בהחלטתי מאותו יום. ה. בבקשה שלפני, בשא 2760/00, עותרים הנתבעים לבטל את העיקול האמור. 2. התביעה א. בתביעתה טענה התובעת כי היא חברה הרשומה בישראל אשר עסקה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, במתן שירותים רפואיים למנויים. ב. התובעת טענה כי ביום 1.6.97 התקשרה עם הנתבעת מס' 1, א. א. אלישע שירותי אמבולנס (1993) בע"מ (להלן - "החברה") ועם אחרים (היינו, יהודית פיכמן, שאול פיכמן ודב פיכמן) בהסכם שעל פיו - "(...) מכרה, העבירה והמחתה (...) לאלישע (היינו, החברה. ע.ג.) את כל זכויותיה והתחייבויותיה החוזיות של התובעת הנובעות מהסכמי שירות עם מנויים שברשותה ואת החומר המוגן ואת הציוד כהגדרתם בסעיף 2 להסכם. בכלל זה המחתה התובעת לאלישע את כל זכויותיה לקבלת תקבולי המנויים להם סיפקה שירותים רפואיים והכל בהתאם לאמור בהסכם שבין הצדדים." ג. התובעת טענה כי בתמורה לכל התחייבויותיה הנ"ל של התובעת התחייבה החברה, בין השאר, לשלם לתובעת סך כולל של 2,156,000.- ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה לשער היציג של הדולר ובצירוף מע"מ. התובעת טענה כי המבקשים 2 ו- 3 (הנתבעים 2 ו- 3) ערבו אישית "לקיום כל התחייבויות א.א. אלישע שירותי אמבולנסים (1993) בע"מ על פי הסכם זה". ד. התובעת הוסיפה וטענה בתביעתה כי במסגרת ההסכם שבין הצדדים "ולצורך הבטחת פרעון התמורה המוסכמת" משכה החברה לטובת התובעת שיקים שנועדו להיפרע ברציפות מ15.7.97- ועד להשלמת מלוא התמורה המוסכמת. התובעת טענה כי על אף שהיא עצמה עמדה בכל התחייבויותיה על פי ההסכם ומסרה לחברה את כל הנכסים והזכויות המפורטים בהסכם "במלואם ובמועדם", הפרה החברה את תנאי ההסכם ולא שילמה לתובעת את התמורה עליה התחייבה. החברה שילמה, כך נטען, רק חלק מן התמורה המוסכמת. ה. עוד טענה התובעת כי מתוך סך כל התמורה המוסכמת שילמה החברה לתובעת תשלומים חלקיים עד ליום 25.2.99 בלבד וכי "החל מן המועד הנ"ל חדלה אלישע לחלוטין מלקיים את התחייבויותיה החוזיות על פי ההסכם, וכל השיקים שנתנה ואשר משוכים למועדים מיום 25.2.99 ואילך, הוחזרו על ידי הבנק מבלי שנפרעו - חלקם בציון 'א.כ.מ.' וחלקם בציון 'מוגבל'." ו. בנוסף לאמור לעיל טענה התובעת כי עוד לפני שהחלו המחאותיה של החברה להיות מחוללות "בסיטונאות", טענה החברה כי אין ביכולתה לפרוע את השיקים המשוכים על ידה לטובת התובעת ובחודשים ינואר, פברואר ומרץ 1999 פנתה אל מר שאול פיכמן, מנהל ובעל מניות בתובעת "על מנת שיעזור לה לפרוע השיקים". התובעת טענה כי מר שאול פיכמן אכן נעתר לבקשת החברה ונתן לה שלוש הלוואות על מנת לפרוע שלושה שיקים כאשר סכומה של כל הלוואה זהה לסכומו של כל אחד מן השיקים שהיו אמורים להיפרע ב15.1.99- , ב15.2.99- וב15.3.99-. התובעת טענה כי בתמורה להלוואות הנ"ל משכה החברה לפקודתו של התובע שיקים מעותדים אך גם שיקים אלה חזרו מבלי שכובדו על ידי הבנק. ז. התובעת הוסיפה וטענה כי על פי המוסכם בין הצדדים התמורה הנ"ל צמודה לשער היציג של דולר ארה"ב שפורסם ביום 1.6.97 והחברה התחייבה לשאת בתוספת הפרשי הצמדה לדולר בסכום המשקף את השיעור שבו עלה השער היציג של דולר ארה"ב במועד פרעונו הנקוב של כל תשלום לעומת שער הבסיס. התובעת טענה כי עד למועד הגשת התביעה לא שולמו לה ההפרשים האמורים או חלק כלשהו מהם, לא בגין השיקים שנפרעו על ידי החברה, עד ליום 25.2.99 "ובוודאי שלא בגין השיקים שחזרו". ח. על שום כל האמור לעיל, טענה התובעת, חבה לה החברה את סכום התביעה כאמור לעיל. 3. דיון א. לאחר שעיינתי בטענות ב"כ הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד. ב. בקשתם של הנתבעים לביטול העיקול נתמכה בתצהירו של הנתבע מס' 3, מר עמי מורג. הנתבעים טענו כי שילמו לתובעת את מלוא החוב על פי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים (היינו, הסכם מכר הפעילות והסכם הייעוץ אשר צורפו לבקשה לביטול העיקול כנספחים 2 ו3-, ההסכמים שהמירו את ההסכם המקורי מיום 1.6.97 שצורף כנספח א' לבקשת העיקול). הנתבעים הוסיפו וטענו כי סך של 911,950.- ש"ח מתוך סכום התביעה שלו טוענת התובעת מורכב משיקים שסוחרו על ידי התובעת לבנק דיסקונט וביחס אליהן הגיעה החברה להסכם עם הבנק, באופן המונע מן התובעת לתבוע אותו סכום מן החברה. עוד טענו הנתבעים כי עומדת להם טענת קיזוז בסכום כולל של 2,268,875.- ש"ח המבוססת על טענות בדבר מצגי שווא, הפרת חובת סודיות ופגיעה בסוד מסחרי, הפרת התחייבות לטפל בהליכים משפטיים ונזקי עיקול. ג. בסעיף 5.4 לתצהירו של מר מורג פורטה טבלת כל התשלומים ששילמה החברה לתובעת, לטענתה, על פי ההסכמים. בטבלה האמורה פורטו כל השיקים אשר העבירה החברה לתובעת שסכומם הכולל מגיע כדי 1,622,700.- ש"ח. אלא משנשאל מר מורג, בחקירתו הנגדית, לפקודת מי ניתנו השיקים האמורים, השיב - "חלקם ניתן לפקודת 7 עד 7 (היינו, החברה. ע.ג.), חלקם ניתן לפי בקשת מר פיכמן לחברת פרופיל. חלקם נשארו ריקים על פי בקשת מר פיכמן ובחלקם מר פיכמן ביקש שאכתוב שזה ניתן לפקודת עמי מורג ושאני אחתום מאחורה, וכך היה". (עמ' 9 לפרוטוקול). משנשאל אם יש בידו להציג העתקים וצילומים של השיקים שנערכו לפקודת עמי מורגו ושהוא חתם עליהם מאחור, כאמור לעיל, השיב כי "כן, אוכל להציגם. אך אין לי את זה כאן". (עמ' 9). התשובה הנ"ל לא הניחה את דעתי. על שום כך שאלתי את מר מורג אם ביקש או קיבל ממר פיכמן קבלה על כך שהאחרון קיבל ממנו שיקים שנכתבו לפקודת עמי מורג שעליהם חתם מורג מאחור. עמי מורג השיב כי - "השיקים האלו ניתנו תמורת שיקים שחזרו, השיקים המקוריים שלא כובדו, בתמורת לשיקים האלה שאול פיכמן הבטיח שיביא לי את השיקים שחזרו. והוא לא נתן לי. ואני נתתי לו שיקים והוא הבטיח ולא קבלתי קבלה. אני בן 54. והאמנתי לשאול פיכמן". סבורני כי צודק ב"כ התובעת בסיכומיו באומרו כי הסיטואציה המתוארת לעיל הינה סיטואציה "דימיונית". אין זה מתקבל על הדעת כי איש עסקים מנוסה כמו מר מורג, המנהל עסק עתיר נכסים, כוח אדם ופעילות מן הסוג שמנהל מר מורג יתן שיקים חדשים תמורת שיקים שלא כובדו מבלי שיקבל את השיקים שלא כובדו או קבלה או מסמך כלשהו שיאשר את גירסתו. זאת ועוד; לא הוצגו בפני בית המשפט מסמך או כל ראיה אחרת שיהיה בהם כדי להצביע על כך שהנתבעים דרשו מן התובעת, ולו גם פעם אחת, את השיקים כנטען על ידי מר מורג או קבלה כלשהי. לפיכך אין לי אלא לומר כי גירסתו הנ"ל של מר מורג אינה מתקבלת על דעתי. כאן המקום לציין כי מדובר בהתרשמות לכאורית, ואינני קובע כאן מימצאים לגוף הסיכסוך שבין הצדדים. ברם, משמעות דבריי בהקשר זה הוא כי הנתבעים כשלו בנסיונם להצביע על ספק כלשהו (לא כל שכן ספק ניכר) בצידקת התביעה. ד. מר מורג הצהיר בסעיף 3.3 לתצהירו כי היה על החברה לשלם לתובעת, כהפרשי הצמדה לשער הדולר, שיעור מוערך של כ- 250,000.- ש"ח. התובעת טענה, לעומתו, כי החוב בגין הפרשי שער מסתכם בסך של 311,000.- ש"ח (ראו סעיפים 13.2 ו13.3- לכתב התביעה). לאחר חקירתו הנגדית התברר שהכחשת הסכום הנתבע והצגת סכום שונה וקטן יותר, כאמור לעיל, אינה מוצדקת: מתברר כי מר מורג מודה בכך ש"גם על הפרשי השער מגיע מע"מ". (עמ' 9 לפרוטוקול). ה. בסעיף 12 לתצהירו של מר מורג טענו הנתבעים כי התובעת הפרה את התחייבותה לטפל בהליכים משפטיים "שנוהלו ועדיין מנוהלים כנגדה בגין חובותיה עובר למועד הקובע, תוך הפרת הסכם מכר הפעילות באופן בוטה". עקב כך, טענו הנתבעים, הוטל עיקול על כספים, נכסים וזכויות אחרות המגיעים לחברה. בשל כך, טענו, נגרם להם נזק הנאמד על ידם בסך של 100,000.- ש"ח. חוששני כי הנזק הנטען כאן הינו מופרז ואין לו כל בסיס במציאות. הנתבעים טענו כי העיקול הוטל על חשבון בנק המשמש את החברה בקבלת כספי לקוחות. כתוצאה מהטלת העיקול נאלצה החברה "לפנות לקבלת אשראי חליפי" וכתוצאה מכך נגרם הנזק הנ"ל. עיון בסעיף 12.8 לתצהיר מלמד כי התקבולים החודשיים שקיבלה החברה מלקוחותיה במסגרת החשבון שעוקל, מצטבר כדי 20,000.- ש"ח בחודש. העיקול האמור התקבל בבנק ביום 14.7.99 (ראו סעיף 12.7.1 לתצהיר). לפיכך, למן 14.7.99 ועד ליום הגשת התביעה אמור היה להצטבר בחשבון סכום של 140,000.- ש"ח במשך של כ7- חודשים. בהנחה שסכום כנ"ל אכן היה מצטבר בחשבונה של החברה, ואם היינו מחשבים את עלות האשראי שנאלצה החברה ליטול בשיעור של 20% לשנה, הרי שעלות האשראי היתה מסתכמת בסך של 8,166.- ש"ח בלבד (זאת על פי חישוב גס שבו נטלתי את נקודת האמצע בין החודש הראשון שבו ניטל אשראי של 20,000.- ש"ח לבין החודש האחרון שבו ניטל אשראי של 140,000.- ש"ח). למותר לציין כי יש מרחק רב בין סכום הנזק הנטען לבין העלות האמורה. די בכך שאומר שההפרזה האמורה לא תרמה לאמינות גירסת הנתבעים. כאן המקום לציין שכאשר נחקר מר מורג בעניין זה ונלחץ אל הקיר, נתן גירסה שונה מזו שנטענה. גירסה זו "נשלפה" רק במהלך החקירה הנגדית, ואין לי אלא לומר כי אין לה כל בסיס: ראו עמ' 12 ש' 8-7. ו. הנתבעים טענו בסעיף 6.4 לתצהיר כי עומדת להם זכות קיזוז בסך של 2,268,875.- ש"ח בגין מצגים כוזבים שהוצגו להם במהלך המו"מ לקראת כריתת ההסכם ובמסגרת ההסכם עצמו (בסעיפים 13-7 פירט מר מורג את המצגים השונים). אלא שאם אכן היו מצגים כוזבים כאמור, מצפה היית כי הנתבעים יתריעו בכתב על דבר קיומם של מצגי השווא והפרת ההתחייבויות, כביכול, והנה, למרות זאת, לא הופנו כל מכתב או דרישה או הודעה לתובעת בהקשר זה. מר מורג נשאל בעניין זה באופן ישיר והשיב כי לא הוצא כל נייר כזה: ראו עמ' 7 ש' 33-27. אכן, מר מורג העיד, במסגרת חקירתו החוזרת כי פנה אל התובעת מספר פעמים בעל פה, בעניין הטענות המהוות בסיס לקיזוז, אך מוזר שראיה כזו לא הובאה במסגרת תצהירו של מר מורג. העדות בעניין זה נכבשה עד לשלב החקירה החוזרת. משנשאל מר מורג אם יש לו הסבר מדוע אין בתצהירו זכר לעובדה שפנה לפיכמן בטענות בעל פה בעניין מצגי השווא, השיב כי "אין לי הסבר". דומני כי מיותר לציין כי אין זה סביר שמי שרומה, כביכול, על ידי בעל דינו לא פנה אליו במשך למעלה משנתיים וחצי בכל דרישה בכתב ולא העלה בפניו טענה בעניין זה. מכאן ועד למסקנה כי טענת הקיזוז, כביכול, לא נולדה אלא לצורך ההגנה במשפט זה, המרחק קצר. ז. באשר לעניין ההסכם שערכה החברה עם בנק דיסקונט: בעניין זה טענת הנתבעים היא כי סך של 991,950.- ש"ח שולם לתובעת באמצעות פרעון שיקים בסכום האמור, שיקים שסוחרו על ידי התובעת אל הבנק. אכן, זהו העניין היחיד שבו מצביעים הנתבעים על טענת הגנה, לכאורה, שיש להם נגד התביעה. אלא שכאן יש מחלוקת בין הצדדים באשר למהות אחזקת השיקים בידי הבנק. התובעת טוענת כי השיקים נמסרו לבנק למשמרת וכי התובעת קיבלה מן הבנק הלוואות "על חשבון ההמחאות, אך תמיד בסכומים קטנים בהרבה מסכום ההמחאות ומלבד שהחזרי ההלוואת יעמדו בתאריכים של ההלוואת שמסרתי למשמרת". (עמ' 3 לפרוטוקול). לדברי מנהל התובעת, מר שאול פיכמן, הוא הסב לבנק, מתוך הסך של 911,950.- ש"ח כמחצית מן השיקים בעוד שהיתרה מצויה בידי הבנק למשמרת. בנסיבות אלה נראה לי כי הסבת מחצית מסכום השיקים הנ"ל לטובת הבנק צריכה לפעול לטובת הנתבעים ולהקטין את סכום התביעה כנגדם. על שום כך יש בכוונתי לקבל את הבקשה באופן חלקי, היינו על ידי הפחתת הסך של 460,000.- ש"ח (כמחצית מסך כל השיקים הנ"ל מסכום התביעה ולהותיר את העיקול על היתרה בלבד). התוצאה היא, על כן, כי אני קובע שהתובעת זכאית להשארת העיקול על כנו ביחס לסכום של 687,903.- ש"ח. 4. אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה לביטול העיקול באופן חלקי בלבד כך שבמקום הסך של 800,000.- ש"ח, שעליו עמד העיקול כאמור לעיל, יעמוד העיקול על סך של 687,903.- ש"ח בלבד. בנסיבות העניין אינני רואה מקום לפסיקת הוצאות. ערבות בנקאיתבנקערבותעיקול