פסק דין התובע הזמין חלקים אלקטרוניים מחברה בארצות הברית, ואלו נשלחו אליו בשתי חבילות אשר נשלחו בשני מועדים באמצעות שירות דואר מהיר של מינהלי הדואר האמריקאים. בכתב התביעה תובע הוא סכום של 10,505 ₪ מהנתבעת, וזאת בשל שורה של טענות. הטענה הראשונה עניינה בכך שחל עיכוב בהגעת שני דברי הדואר אל התובע. הטענה השניה היא, כי נגבה ממנו מכס ביתר ושלא כדין על ידי הנתבעת. הטענה השלישית היא שהחלקים האלקטרוניים לא נשמרו על ידי הנתבעת בתקן שנקבע לשמירת חלקים מסוג זה (איזו 9000), ולפיכך החלקים ניזוקו כליל והוא אינו יכול לעשות בהם כל שימוש. כתוצאה מאופן התנהלותה של הנתבעת, כטענת התובע, היה עליו לנהל מגעים רבים עם המכס ועם משרד התקשורת ולבזבז זמן יקר. לפיכך, במסגרת תביעתו תבע את החזר העלות הגבייה ביתר של המכס (255 ₪), עלות החלקים האלקטרוניים (1,750 ₪), עוגמת נפש ופיצוי בשל נזק לא ממוני (5,000 ₪), הוצאות מכתבים, אובדן זמן, טלפונים וכדומה (2,500 ₪), הוצאות משפט (1,000 ₪). לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם הנתבעת ולפיכך דין התביעה להידחות וזאת מהטעמים הבאים. הטענה הראשונה - עיכוב בהגעת דברי הדואר כפי שעולה מהתדפיסים בעניין המעקב אחר שני דברי הדואר (נ/1-נ/2), לא חל כל עיכוב אצל הנתבעת בטיפול בדברי הדואר, ובוודאי לא עיכוב אשר מצדיק פיצוי. דבר הדואר הראשון נשלח מארצות הברית ביום 29/2/2008 והגיע לישראל כעבור עשרה ימים, ביום 10/3/2008. הוא נמסר לידי התובע למחרת, ביום 11/3/2008, כך שבידי הנתבעת היה מצוי יום אחד בלבד, שבמהלכו אף טופל נושא המכס. דבר הדואר השני נשלח מארצות הברית ביום 22/4/2008, והגיע לישראל כעבור 12 יום, ביום 4/5/2008. כעבור יומיים, ביום 6/5/2008, לאחר השלמת הטיפול במכס, נעשה ניסיון למסור את דבר הדואר לתובע, אך לא עלה בידי הנתבעת לאתר את התובע, ולפיכך הושארה לו הודעה. דבר הדואר נמסר לתובע למחרת, ביום 7/5/2008. נמצא אפוא כי דברי הדואר נמסרו לתובע יום או יומיים לאחר שהגיעו לישראל ובנסיבות אלו, מדובר במשלוח מהיר ביותר של העברת דבר הדואר לתעודתו. מעבר לכך, על פי סע' 83(ב) בחוק הדואר, התשמ"ו-1986, אחריות הנתבעת היא בהתאם לקבוע באמנת הדואר העולמי. באמנה בינלאומית בדבר הגבלות ותנאים לאחריות לדבר דואר בשירות הבינלאומי, נקבעו כללי האחריות אשר מחייבים את מינהלי הדואר במדינות שהן צד לאמנה זו. אמנה זו פורסמה בהתאם לסעיפים 82 ו-83 לחוק הדואר (להלן - ההודעה בדבר אחריות לדבר דואר). בהתאם לסע' 12(ב) להודעה זו, אין הנתבעת אחראית לנזק שנגרם בשל איחור במסירת חבילה. לפיכך, אפילו הייתי קובעת כי חל איחור במסירת דברי הדואר לתובע - וכאמור קבעתי כי לא חל כל איחור - לא ניתן היה לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בשל כך. הטענה השנייה - גביית מכס ביתר התובע טען כי נגבה ממנו מכס ביתר בסכום של 255 ₪. טענת הנתבעת בעניין זה היא כי מלכתחילה נגבה סכום של 127 ₪ לכל פריט דואר, עבור טיפול של עמילות מכס בשחרור דבר הדואר. סכום זה מורכב מ-30 ₪ עבור השתתפות באגרת רשימון של המכס, וכי חלקו הגדול של הסכום מועבר על ידי הדואר כאגרה למכס. אם מתברר שמדובר בדבר דואר שחב מכס אזי, החבות היא 127 ₪ (110 ₪ + מע"מ) וכן 30 ₪ הנזכרים. אם מתברר שדבר הדואר אינו חב מכס או שסווג בטעות כחב מכס, אזי מוחזר ההפרש בסך 90 ₪. סכומים אלו אושרו על ידי הרגולטור שהוא משרד התקשרות באמצעות מנהלו הכללי (כפי שהוזכר בכתב ההגנה כיום הנושא מתברר גם בבג"צ). מהתובע נגבו עבור כל אחת משתי החבילות סכום של 127 ₪. בדיעבד, לאחר שהתובע הגיש ערעור למכס, התברר שאחת החבילות אינה חבה בתשלום מכס, ולכן הוחזר לתובע באמצעות הנתבעת סכום המכס ששולם ביתר, בסך של 90 ₪. לפיכך, אין מקום להחזר נוסף בעניין זה, וככל שלטענת התובע הסכום טרם נתקבל על ידו, עליו לבדוק זאת עם הנתבעת. באשר לטענת התובע כי שילם סכום נוסף מראש עבור טיפול בחבילות באמצעות המכס, הרי שלנוכח השינוי הפרוצדורלי שחל בטיפול בגביית מכס על ידי הנתבעת מאז חודש פברואר 2008, אין עוד רלוונטיות לטענה. שכן כאמור, החבילות שנשלחו אל התובע טופלו בהתאם לנהלים החדשים. הטענה השלישית - נזקים לחלקי האלקטרוניקה שנשלחו אל התובע התובע לא הוכיח את טענתו כי הנתבעת מחוייבת לשמור על החלקים האלקטרוניים שנשלחו אליו בהתאם לתקן איכות שנקבע לשמירתם (איזו 9000), ואף לא הוכיח כי לא נשמרו בהתאם לתקן זה. מכל מקום, טענת הנתבעת היא כי איננה מחוייבת לשמור את החפצים הנשלחים בהתאם לתקן מסויים. לטענתה, לכל היותר הדבר מחייב את הגורם השולח לארוז את החפצים בצורה מסויימת. לפיכך ומאחר שלא הוכח שהנתבעת הפרה חובה אשר חלה עליה בדבר שמירת החבילות בדרך מסויימת, אין מקום לחייבה בנזק אשר נגרם כתוצאה מכך שהחבילות לא נשמרו באותה דרך. על כך יש להוסיף עוד, שהתובע כלל לא הוכיח שהחלקים האלקטרוניים אשר נשלחו אליו אכן ניזוקו, ואף לא הוכיח כי אם אומנם ניזוקו, אזי נזק זה נגרם בשל האופן שבו נשלחו, או בשל האופן שבו טופלו על-ידי הנתבעת. זאת ועוד, אפילו היה התובע מוכיח כי הנתבעת אחראית לנזק אשר נגרם לחלקים האלקטרוניים שנשלחו אליו, אזי היה סכום הפיצוי מוגבל לסכום שנקבע בסע' 17(א) להודעה בדבר אחריות לדבר דואר ובהתאם לתקנות הדואר (היקף האחריות לדברי דואר פנים), תשס"ו-2006, כפי שעודכן לאחרונה. בהתאם להוראות אלו, הוגבל סכום הפיצוי לסכום של 561 ₪ לכל דבר דואר. אולם משלא הוכח כל נזק, התובע אף לא זכאי לסכום זה. לאור דחיית טענותיו של התובע כמפורט לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 500 ₪. משלוחדואר