פסק דין ראשיתו של ההליך בתביעה בסדר דין מקוצר אשר הוגשה ביוני 2004, על ידי תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (להלן: "רדימיקס") נגד אלבר מורן (להלן: "מורן") לתשלום חוב בגין אספקת בטון ב-30, שסופק בחודשים דצמבר 2003 ופברואר 2004, לביתה של מורן, שנבנה במושב נתיב העשרה, בסך של 22,894 ₪ ליום הגשת התביעה. בבקשת רשות להגן טענה מורן כי ההסכם בין הצדדים הופר יסודית, היות וכמות מהותית מהבטון ב-30, שסופק על ידי רדימיקס היתה מסוג ירוד ובניגוד לתקן. בהסכמת הצדדים ניתנה למורן רשות להגן. כשנה וחצי לאחר מכן, הגישה מורן תביעה נגד רדימקס ע"ס 195,921 ₪, בגין נזקים כתוצאה מאספקת הבטון הלקוי לקומת הקרקע בביתה. הנזקים הישירים לבית המגורים נאמדו בסך של 162,000 ₪. כמו-כן, תבעה מורן השבה, פיצויים בגין עגמת נפש והחזר עלות חו"ד מומחים. בכתב ההגנה טענה רדימקס כי פעלה בהתאם להוראות ההסכם והתקנים הרלבנטיים. עוד נטען כי מורן מנעה מהתובעת ביצוע הבדיקות החוזרות הדרושות בהתאם לתקנים במועדם. וכן כי הפיצוי הנתבע הינו מוגזם ומופרך. בהתאם להסכמת הצדדים שתי התביעות אוחדו. מורן הגישה חו"ד מומחה של מרדכי בן יאיר, שמאי מקרקעין ויועץ פיננסי וכן חו"ד מומחה של מר מרדכי אדלר, מהנדס אזרחי. רדימיקס הגישה חו"ד מומחה של שמואל אנגל, מהנדס אזרחי וניר אנגל מהנדס אזרחי ושמאי מקרקעין. בהתאם לבקשת הצדדים מונה בהסכמה מהנדס הבניין יעקב דובדבני כמומחה מטעם ביהמ"ש, לצורך בחינת הסוגיות שבמחלוקת. בהודעתם הודיעו הצדדים כי אין במינוי כדי לפגוע ו/או להוות ויתור על טענותיהם או חוות הדעת שהוגשו מטעמם. אף אחד מהמומחים לא נחקר על ידי הצדדים. בין הצדדים נוהלו מגעים לסיים הסכסוך בפשרה אשר לא צלחו. מנכ"ל רדימקס אף הוזמן לצורך כך לביהמ"ש, נוכח עמדת מורן כי אם תנתן לה אחריות בלתי מוגבלת בזמן לבטון שרכשה יהווה הדבר מבחינתה פתרון ראוי. ברם, לאחר שהתייצב מנכ"ל רדימקס לדיון והושגה הסכמה לענין זה, מצידה של רדימקס, חזרה בה מורן מההצעה. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות בסיומן התבקשו הצדדים לסכם טיעוניהם בעל-פה. לאחר שמיעת סיכומי ב"כ רדימקס שיחררה מורן את ב"כ באולם ביהמ"ש, בשל חילוקי דעות מהותיים. מורן הודיעה כי תוכל להמשיך ולנהל ההליך ללא עו"ד ולפיכך שוחרר בא כוחה. לאחר שעזב את אולם ביהמ"ש ביקשה ליתן לה אורכה להתכונן כיאות לסיכומיה. בנסיבות אלו, כפי שפורטו בפרוטוקול הדיון קבעתי דיון נוסף תוך חיובה של מורן בהוצאות הישיבה. לפיכך הוזמנו הצדדים לישיבה נוספת ביום 7 ינואר 2009. בישיבה זו נשמעו סיכומי ב"כ מורן וסיכומי התשובה. באי כח הצדדים, הגישו לביהמ"ש בכתב את טיעוניהם לאחר שסיימו השמעתם בעל-פה. לפיכך, בהסכמת ב"כ הצדדים, לא נרשמו הטיעונים בפרוטוקול הדיון על ידי קלדנית. דיון והכרעה ביום 23 דצמבר 2002 סופקו לבית מורן 6 מיקסרים (6 אצוות) ובסה"כ 39.4 מ"ק בטון. בהתאם להנחיית המזמין (אביה של מורן) נלקחו, ביום 30 דצמבר 2002, מתוך אצווה אחת שלושה מדגמים. תוצאות הבדיקה, לאחר 7 ימים, לחוזק לחיצה מינימאלי היו 16.5 מגפ"ס ולחוזק לחיצה ממוצע 17 מגפ"ס. אופן הבדיקה וכמות המדגמים כאמור בת"י 26 חלק 1, לפיו:- "6.1 מספר המדגמים המייצגים שנוטלים לבדיקת חוזק הבטון. 6.1.1 מכל כמות בטון באותו הסוג, הנוצקת ביציקה אחת, יש ליטול את מספר הדגמים המייצגים, כל אחד מאצווה אחרת, כנקוב בטבלה 1. ... (בהתאם לטבלה בכמות בטון עד 40 מ"ק יש ליטול 3 מדגמים מכל אצווה - הערה שלי)...." הכמות נוצקה מ- 6 אצוות (ראה העתק ההזמנה - נספח ג' לחו"ד אנג'ל). לפיכך, משנלקחו הדגימות מאצווה אחת, בדיקת הבטון הטרי בוצעה בניגוד לת"י 26. תוצאות הבדיקה מיום 20 ינואר 2003, לאחר 28 יום, ולפיה ניטלו 3 מדגמים מאצווה אחת, אשר נוצקה לרצפת הממ"ד בקומת הקרקע/כניסה, היו כי חוזק הלחיצה המינימאלי הינו 26.5 מגפ"ס, כאשר החוזק הנדרש הינו 27 מגפ"ס וחוזק הלחיצה המינימאלי הממוצע הינו 28 מגפ"ס, כאשר הנדרש הינו 33 מגפ"ס. (תעודת בדיקה 8211164502) הצדדים אינם חלוקים כי מסקנת הבדיקה היתה שהבטון הנבדק אינו מתאים לב-30. (בהתאם לשתי הבדיקות) עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי תוצאות הבדיקה נמסרו לרדימקס. בנסיבות אלו, נדרשה בדיקה נוספת של הבטון הקשוי, כדי שיעמוד בתקן. סעיף 11 לת"י 118, מדצמבר 1986 קובע כי:- "אם לא ניטלו מדגמים מבטון טרי, כנדרש בתקן הישראלי, ת"י 26 חלק 1, או אם תוצאות הבדיקה לא התאימו לנדרש בסעיף 10, מותר ליטול מאותו חלק מבנה גושים מייצגים ולבדוק את דוגמות הבדיקה שהוכנו מהם כמתואר בתקן הישראלי ת"י חלק 6, בתנאי שגיל הבטון בעת הוצאת הגושים לצורך קביעת סוג הבטון לא יהיה מעל 90 ימים. ... אפשר להשתמש בתוצאות בדיקות חוזק של בטון מגושים שהוצאו במועד מאוחר מ- 90 ימים מיום היציקה, לצורך הערכת חוזק הבטון בעליל אולם לא לצורך סיווג הבטון כמפורט בטבלה 2." בהתאם להוראות המפרט הכללי למקלטים, מהדורה שלישית (מתוקנת) משנת 1994, נקבע בסעיף 580271 :"קביעת חוזק הבטון, תתבסס על תוצאות בדיקות תקניות על מדגמים שניטלו מבטון טרי, או מבדיקה תיקנית של מדגם בטון קשוי שנבדק תוך 60 יום מתאריך היציקה." בדיקה נוספת בוצעה רק ביום 20 אוגוסט 2003 (להלן: "הבדיקה השלישית"), בחלוף כשמונה חודשים, במסגרתה ניטלו 3 גלילי בטון קשוי, מרצפת המבנה. בהתאם לתוצאות הבדיקה, חוזק הלחיצה הממוצע היה 36.5 מגפ"ס, כאשר הדרישה הינה 33 מגפ"ס בלבד. ברם, נוכח העובדה כי הבדיקה לא בוצעה בלוחות הזמנים הקבועים כאמור לעיל בתקן, נקבע בדו"ח מכון התקנים כי "ממצאי הבדיקה אינם מאפשרים סיווג הבטון מאחר וגיל הבטון מעל 90 יום". השאלה הראשונה בה אכריע היא האם בנסיבות אלו הופר ההסכם בסעיף 1 לתנאי המכירה והאספקה נקבע כי החברה אחראית לכך שהבטון שיסופק על ידה, יתאים למפורט בהצעה, בתעודת המשלוח "כהגדרתם בתקן הישראלי". בסעיף 6א לתנאי המכירה והאספקה נקבע כדלקמן:- "הוגשה תלונה מצד המזמין בקשר לאי התאמת חוזק הבטון המוזמן לנדרש בתקן 118 בגיל 28 יום והוכח שהוראות סעיף 2 לעיל מולאו בקפידה, תהא החברה רשאית לפי שיקול דעתה לדרוש בדיקה חוזרת של הבטון הקשוי ע"י הוצאת גלילים. בדיקות אל הרס או בדיקות אחרות, והמזמין או כל אדם אחר מטעמו שהסכמתו נדרשת לצורך בצוע הבדיקה, יהיו חייבים לאפשר לחברה בצוע בדיקה באמור. לא נתאפשרו בדיקות חוזק חוזרות של הבטון הקשוי כאמור למרות דרישות החברה, לא תחול על החברה כל אחריות לחוזק הבטון." אין מחלקות בין הצדדים כי "בגיל 28 יום" לא היו תוצאות התאמת חוזק הבטון מתאימות לקבוע בתקן. בחלוף 60 יום לא בוצעה בדיקה חוזרת כנדרש לגבי ממ"דים בפרט וגם בחלוף 90 יום לא בוצעה בדיקה חוזרת כנדרש לגבי בטון בכלל. משבוצעה בדיקת הבטון הקשוי, בחלוף כ- 8 חודשים ממועד היציקה, התקבלו תוצאות הבדיקה ולפיהן הבטון עומד בחוזק הלחיצה הנדרש. ברם, לא אושר הסיווג כהגדרתו בתקן הישראלי בשל אי עמידה בתנאיו, בשל האיחור במועד ביצוע הבדיקה. מר יעקב דובדבני, אשר בהתאם להסכמת הצדדים מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי בהתאם לתוצאות הבטון הקשוי, חוזק הבטון מתאים לנדרש בתקן 118, אולם מבחינה פורמאלית אינו עומד בדרישות התקן. עוד נקבע כי מכיוון שהתוצאות עונות לדרישות החוזק, אין הצדקה לשנוי המצב הקיים, היינו הריסה או חיזוק. אין ליקוי או פגיעה בחוזק המבנה ויציבותו למועד כתיבת חוה"ד או בעתיד. עוד ציין דובדבני בחו"ד כי נועץ עם מומחים נוספים, ד"ר אינג' משה תאני, מומחה לטכנולוגיה של חומרים, אשר לדעתו אין כל ליקוי המצריך הריסה ו/או חיזוק. וכן עם אינג' דוד גולדשטיין, מהנדס ראשי של אגף פיקוד העורף באר שבע, אשר לדעתו המבנה עומד בדרישות פיקוד העורף, ואין כל דרישה נוספת לשינוי המצב הקיים. יוער כי גם המומחים מטעם שני הצדדים היו תמימי דעים בנושא זה. (המחלוקת עלתה בשאלת הפיצוי) הגם שתוצאת הבדיקה השלישית פורטה כאמור, מקובלת עלי עמדת מורן כי אספקת בטון ללא תו תקן הינה הפרה של ההסכם שנחתם בין הצדדים. בסעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, נקבע כדלקמן:- "אי-התאמה המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר - (1) ... (2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם; (3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם; (4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה; ..." בהתאם לסעיף 12 לחוק התקנים, תשי"ג-1953. "תעודת בדיקה בדבר התאמה לתקן [תיקון: תשל"א, תשל"ט] (א) המכון, וכל מי שאושר לענין זה בכתב על ידי הממונה ( להלן-מעבדה מאושרת), רשאים לבדוק את מידת התאמתו של מצרך לתקן, או לתקן רשמי, ולתת תעודת בדיקה על כך. (ב) תעודת בדיקה שניתנה כאמור בסעיף קטן (א) ונחתמה בידי מנהל מעבדה מאושרת או בידי מי שהוא הסמיך לכך, תשמש ראיה לתכנה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר... " כעולה מתעודת הבדיקה השלישית "ממצאי הבדיקה אינם מאפשרים סיווג הבטון מאחר וגיל הבטון מעל 90 יום". הבטון שנמכר אינו ניתן לסיווג כב-30 ולפיכך אינו תואם את תנאיי ההזמנה כפי שפורטו בסעיף 1 לתנאיה. בשל כך ניתן לטעון כי הינו שונה מהתיאור ומהסיווג המוסכם. (לענין זה ראו ת"א (י-ם) 1282/99 פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ ואח', מיום 9 אוגוסט 2006, פסק דינו של כב' הש' צ. זילברטל "אספקת הבטון בסיווג ב- 40 ולא ב- 50 כפי שנדרש, מהווה אי התאמה של הממכר לפי סעיף 11 לחוק המכר." (שם פסקה 6) וכן ת"א (ת"א) 221855/02 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' שיקמה ואח', מיום 28 דצמבר 2004, פסק דינו של כב' השופט מ. קליין. - שם בטון מסוג ב-30 לא עמד בתנאי התקן, אף שהקונסטרוקטור אישר חריגה מהתקן נקבע כי התובעת לא עמדה בתנאי החוזה) . עוד אציין לעניין זה כי רואה אני חשיבות ראשונה במעלה בעמידה בתנאיי תקן באשר הם, בוודאי כאשר המדובר בתקן לבטון, המשמש לבנייה בכלל ולממ"דים בפרט. אי עמידה בתנאים הקבועים והמפורטים בתקן תוך הסתמכות על תוצאות שיושגו, ככל שיושגו בשלבים מאוחרים יותר הינה בלתי ראויה ואיני מוכנה "להכשיר את השרץ" בדיעבד. לפיכך, אני קובעת כי ההסכם הופר בשל אי התאמה. מורן טענה כי המדובר בהפרה יסודית. טענה זו איני מקבלת. כעולה מכל חווה"ד שהוגשו בתיק, הבטון שסופק מתאים לנדרש בתקן 118, וראוי היה להיות מסווג ככזה, על פי חוזקו ולו היו מבוצעות הבדיקות הדרושות במועד. עוד נקבע כי מכיוון שהתוצאות עונות על הנדרש אין צורך לשנות את המצב הקיים וכי אין ליקוי או פגיעה בחוזק המבנה ויציבותו. לפיכך, איני מקבלת טענתה של מורן כי המדובר בהפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. גם בהתאם לחוה"ד אשר הוגשה על ידי מורן, על ידי השמאי בן-יאיר, עולה כי הנזק היחיד הנטען הינו הנזק ה"תדמיתי" שעשוי להיגרם למורן בשעה שתבקש למכור את ביתה בהעדר תו תקן כאמור לבטון שנוצק לרצפת הממ"ד. לשאלת האחראים להפרת ההסכם הצדדים מבקשים להטיל את האחריות לאי העמידה בתקן האחד על השני. בן שמעון, מנהל מפעל רדימקס באשקלון, העיד כי פנה אל מורן והודיע לה שיש לבצע בדיקת בטון קשוי חוזרת. מורן הודתה בכך שבן שמעון פנה אליה והודיע לה כי יש לבצע בדיקות בטון קשוי. "... יכול להיות שהוא הגיע. הוא היה מגיע וגם מתקשר וזה היה כמה פעמים. הוא אמר שצריך לעשות בטון קשוי. על פי התנאים ברגע שהייתי צריכה לשלם, הוא דרש את זה. אני בקשתי ממנו שאבא שלי יהיה נוכח בזמן בדיקת הבטון הקשוי והוא אמר שאין בעיה והמתנו שבוע ובן שמעון התקשר עוד פעם ואבי טרם חזר, הוא היה בסדר מהבחינה הזו ... בדיעבד אנו מבינים לזמן היה משמעות. לא הייתי יודעת כי המועד למועד הבדיקה חיוני, לא הייתי עומדת על כך שנמתין לאבי והייתי עומדת על כך שתבוצע הבדיקה. לא הבנתי שהוא חייב לעשות את הבדיקה לפי לוחות זמנים. אני בטחתי בו והוא היה אבהי ואמר לי לא לדאוג, ואם הוא באמת היה אבהי מדוע הוא לא אמר שהזמן חשוב." (עמ' 5 ש' 19-26, עמ' 6 ש' 1-3) בן שמעון טען כי הבטון שסופק עומד בתקן. "בטרי זה היה ב-30 ובקשוי זה היה ב-30" (עמ' 9 ש' 20), ובחקירתו הנגדית הוסיף:- "פניתי לגב' אלבר, והיא היתה עם גבס וזה היה לפני 60 יום והיא אמרה שהיא לא מתעסקת בזה כי אביה בחו"ל ואמרתי לה שלא תצא תעודה והיא אמרה שהיא לא מבינה בזה. הייתי אצלה אישית בבית של ההורים שלה. זה היה לפני ה- 60 יום, ויציקה הייתה ב- 22/12 וזה היה במהלך חודש פברואר." (עמ' 10 ש' 4-8) ש: היתה בעיה בבדיקה של גב' אלבר, אמרת שצריך לעשות בדיקה חוזרת, מה עשית? ת: אמרתי לה שצריך לעשות בדיקה חוזרת עד לפני 90 יום, ולא התייחסתי ל- 60 יום." ש: האם אתה מודע לכך במסגרת עבודתך בכל הקשור לחדרי ממ"ד, יש מחוייבות לבצע את הבדיקה לפני 60 יום. ת: אני יודע שבטון טרי, צריך לעשות בדיקה עד 90 יום." (עמ, 11 ש' 21-25) "אני אמרתי לגב' מורן ... שאני צריך לעשות בדיקת קשוי לפני תום 90 יום. ש: ומה היא אמרה לך? ת: אבא שלי בחו"ל ואני מבקשת שהוא יהיה נוכח. ש: ומה אמרת לה? ת: שאחרי 90 יום יוצא דוח והמסקנה זה ב- 30. זה היה לפני חמש שנים. נאמר שאני חייב לעשות בדיקה עד 90 יום. אני לא זוכר מה אמרתי, אבל יכול להיות ואני כמעט בטוח שאמרתי שאחרי זה יצא רק דוח וזה ב-30" (עמ' 12 ש' 1-8) "היא דחתה אותי... באתי לעשות והיא דחתה אותי..." (שם, 22, 23) עולה כי רדימקס הכירה בחובתה לערוך בדיקה חוזרת לבטון קשוי. ברם, בן שמעון לא היה ער לכך שהיות והמדובר ברצפת הממ"ד יש לערוך את הבדיקה בתוך 60 יום מהיציקה וסבר כי בדיקה שתערך עד 90 יום מיום היציקה תהא במסגרת התקן. עוד שוכנעתי כי הגם שבן שמעון הבהיר למורן כי יש לערוך את הבדיקה החוזרת במסגרת 90 הימים, מורן לא הבינה כי בנסיבות בהן הבדיקה תבוצע לאחר חלוף 90 הימים לא תהא אפשרות לקבל תו תקן לבטון. אין מחלוקת כי מורן ביקשה לדחות את הבדיקה החוזרת עד שובו של אביה, אשר טיפל מטעמה בעניני הבית, ולפיכך העיכוב בבדיקה נעוץ בסירובה לטפל בנושא בעצמה. לא מקובלת עלי גם גישתה כי כאשר "אני לא מבינה בזה" כל האחריות רובצת על רדימיקס. לטעמי, הן רדימקס והן מורן אחראים לאיחור בביצוע בדיקת הבטון הקשוי. מחד, רדימקס, ספקית בטון וייצרנית בטון, חייבת ליידע את צרכניה מורן כי יש לבצע את הבדיקה החוזרת במסגרת המועדים הקבועה בתקן. מסירת ההודעה חייבת להתבצע תוך שימת דגש כי מחדל או איחור לא יאפשר קבלת תו תקן. מידע זה יש למסור ללקוח באופן ברור, חד משמעי ובכתב. יתכן כי יש אף לדאוג להחתמת הלקוח על הדרישה לבדיקה חוזרת תוך אזהרה מפורשת כי במקרה בו הבדיקה לא תתבצע במועד, ישא המזמין באחריות לכך ובנסיבות אלו הוא אף משחרר את רדימקס מכל תביעה ואחריות בגין אי עמידה בתקנים. האופן בו נהגה רדימקס, כאשר בן שמעון פקד את ביתה של מורן, בשעה שהגיע למקום כדי לקבל תשלום ו"על הדרך" יידע אותה בצורך לקיים בדיקה חוזרת הינו בלתי ראוי ואינו הולם התנהלותה של חברה המייצרת ומשווקת מוצרים המחוייבים בתקינה לצורכי בנין לרבות מקלטים וממ"דים. מן העבר השני, גם התנהלותה של מורן, אשר בחרה לבנות את ביתה מבלי שנזקקה לשירותי מפקח מקצועי, אינה יכולה לטעון כי בשעה שאביה אינו נוכח, אינה כשירה לטפל בעניניה. לענין זה יוער כי גם לגרסתה, הסבירה לה האדריכלית את ההכרח לבצע בדיקה חוזרת לבטון. אדם המזמין בטון לצורך בניית ביתו אינו יכול להסיר מעצמו כל אחריות לחובותיו, המוגדרות באופן נהיר ובהיר בחוזה הרכישה ולהתנהל באופן בו נהגה מורן ל"הסתתר מאחורי הסינר של אביה". אין המדובר בקטינה או באדם בלתי כשיר באופן אחר. לענין האחריות להפרה, ומבלי לגרוע מכל האמור לעיל, עלה כי גם הוצאת המדגמים בבדיקה הראשונית חרגה מהקבוע בתקן. בדיקה זו הינה כאמור באחריותו של המזמין. בשעה שאביה של מורן הזמין את בדיקת מכון התקנים, הגם שאינו בעל מקצוע ובחר לפקח על הבניה בעצמו, היה עליו לדאוג כי הבדיקה תעשה כמפורט בתקן 26 (המפורט לעיל). אין מחלוקת בין הצדדים כי התקן לא קויים גם לענין זה (הדבר עלה בחו"ד אנג'ל ובסיכומי ב"כ מורן - סעיף 16). קביעתי היא כי בנסיבות כפי שתוארו על ידי בן שמעון ומורן, אחראים השניים לכך שבסופו של דבר ההסכם הופר והבטון שסופק, לרצפת הממ"ד לא עמד בדרישות התקן. לפיכך, החלטתי לחלק את האחריות בין שניהם באופן שרדימקס אחראית למחדל ב- 75% ואילו מורן ב- 25%. מהם הנזקים שנגרמו למורן ומהו הפיצוי לו היא זכאית? ההסכם לא בוטל והשבה כנדרש על ידי מורן נדחית, בהיותה בלתי נדרשת ואף בלתי אפשרית נוכח חוה"ד ולפיהן אין צורך בהריסת הבטון. ב"כ מורן טענה כי למורן נגרמו נזקים, בשל ירידת ערך הבית. זאת נוכח בלאי מואץ, עקב יציקת הבטון הלקוי, עליות תחזוקה עודפות הצפויות בשל כך והאפשרות לבצע שינויים ותוספות לבית וכן הפגיעה במוניטין של הבית בשעה שתבקש מורן למכור את הבית. קביעתי היא כי כל טענות מורן לא הוכחו למעט פגיעה במוניטין אשר אתייחס אליה להלן:- מר דובדבני בחוה"ד הציע מנגנון ולפיו יקנוס ביהמ"ש את רדימקס בגין המחדל, בהתאם לכללים שבמפרט הבינמשרדי שבהוצאת משרד הבינוי והשיכון, כמפורט בחוה"ד. מקובלת עלי עמדת מורן ולפיה מסקנתו זו של דובדבני חורגת מתחום מומחיותו, שכן אינו שמאי מקרקעין ואין זה מסמכותו להורות על "עונש" להבדיל מקביעת פגמים בנשוא הבדיקה. מר דובדבני נדרש להתייחס לשאלת קיום דרישות התקן והנזק שנגרם, ככל שנגרם למורן כתוצאה מכך. יוער בהקשר זה, כי בשעה שהצדדים ביקשו למנות את דובדבני כמומחה מטעם ביהמ"ש, הוסכם ביניהם כי הם אינם מוותרים על טענותיהם לרבות חוות הדעת שהוגשו מטעמם לתיק ביהמ"ש. כב' שופט א. פורג נתן להסכמה זו תוקף. לפיכך, לא מתקיים הקבוע בתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. מר דובדבני אינו שמאי מקרקעין ואילו מר ניר אנג'ל ומר בן יאיר הינם שמאי מקרקעין. בהתאם לחוה"ד של אנג'ל לא נגרם נזק למורן, אם כי בסעיף ז2 לחוה"ד ניתן להבין כי בשעה שתבקש מורן למכור את הבית עשוי להגרם לה נזק כתוצאה מההעדר התקן כאמור. בהתאם לחוה"ד של בן יאיר, הנזק היחיד שנגרם למורן הינו נזק "תדמיתי". קביעתו היא כי הנזק שנגרם למבנה כולו הינו בגובה של 15% משווי הנכס כולו. אני מקבלת את קביעתו של בן-יאיר לענין הנזק התדמיתי, ברם, איני מקבלת את גובהו. ראשית קביעתו של בן יאיר מתייחסת לשווי של הבית כולו, בשעה שהוכח כי הליקוי הינו בבטון שנדגם מרצפת הממ"ד בלבד ולא בכל שטחו של הבית המשתרע על פני כ- 200 מ"ר. עוד לא הוסבר או נומק האופן בו נקבע שוויו של הבית. כמו-כן, לא ניתן הסבר לגובה הנזק הנטען, לא הוצג תחשיב או אסמכתא מתודולוגית כלשהיא עליה התבסס בן-יאיר. מן העבר השני, אנג'ל טוען כי הנזק התדמיתי נגרם על ידי מורן ומתעלם מאחריות רדימקס כמפורט לעיל. טענתו של אנג'ל ולפיה כל קונה סביר אשר ישכור מהנדס יקבל חו"ד ולפיה הבטון תקין צריכה היתה לזכות את מורן לפחות בשווי עלותו של אותו המהנדס שתדרש לממן בשעה שתבקש למכור את הבית. מכל האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה כי המדובר בבית במושב נתיב העשרה, בישובי עוטף עזה, בהתחשב בכך שהוכח כי רצפת הממ"ד בלבד לא עמדה בתקן 118, אולם כאשר חשיבותו של הממ"ד דוקא באזור זה הינה גבוהה יותר, אני עומדת את נזקיה של מורן, בשעה שקונה מרצון יבקש לקנות את ביתה, כאשר הינו מודע להעדר התקן, בסך של 50,000 ₪, זאת בהתבסס על כך ששווי הנכס הינו 240,000 דולר, כאמור בחוה"ד של בן-יאיר, כאשר נתון זה לא נסתר על ידי רדימקס. משקבעתי כי חלקה של מורן באחריות לנזקיה הינו 25%, אני קובעת כי הפיצוי לו היא זכאית יעמוד על סך של 37,500 ₪ בלבד. בקשה לפיצול סעדים לאחר שסיימתי כתיבתו של פסה"ד ובטרם חתמתי עליו, ביום 3 פברואר 2009, כחודש לאחר שמיעת הסיכומים בתיק, הוגשה על ידי ב"כ מורן "בקשה לפיצול סעדים". בבקשה נטען כי נכון למועד כתיבת הבקשה "טרם הוכשר בית התובעת לביצוע בדיקות הרשויות המוסמכות, הנדרשות לשם איכלוסו: הוועדה לבניין ערים ופיקוד העורף" וכי ייתכן לאחר אותן בדיקות יוסבו לתובעת נזקים נוספים ממוניים ולא ממוניים. כגון אי מתן אישור לאיכלוס או חיוב בהוצאות כספיות בגין הפרת התקן ועגמת נפש. בתמיכה לבקשה צורף תצהירה של התובעת ובו נטען כי טרם אוכלס הבית. בקשה לפיצול סעדים יכול שתוגש כל עוד התביעה תלויה ועומדת וטרם ניתן פס"ד. לפיכך, הבקשה הועברה לתגובת רדימקס. כן נתנה למורן הזכות להשיב על התגובה. בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי: 44. (א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה. 45. מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו. ב"כ רדימקס התנגד לבקשה וטען כי הפיצול הנדרש נובע מרשלנות ב"כ מורן. עוד נטען כי נוכח האינטרס הציבורי הטמון בבסיס מניעת פיצול הדיונים אין להעתר לבקשה. היה על מורן לרכז כל הסעדים בתביעה נשוא הליך זה ומשלא עשתה כן תהא הסיבה אשר תהא, אין להתיר לה זאת במסגרת הליך נוסף. מורן לא פירטה בבקשתה וגם לא בתצהירה מדוע לא אוכלס ביתה, מדוע לא טרחה להגיש לביהמ"ש חו"ד או ממצאים לענין הנזק הנוסף או מדוע לא זימנה עדים מטעם פיקוד העורף להוכחתו נוכח הפגם בבטון שנוצק לרצפת ביתה. הצורך לפרט כאמור נקבע בת.א. 1205/92 מנחם אבן חן נ' מנחם אהרוני (מיום 22.1.96), "יסביר מדוע לא הגיש מלכתחילה את תביעתו לכל הסעדים, ... ומדוע יש לאפשר לתובע להטריח את בית המשפט בשני דיונים נפרדים בסכסוך זה." בתגובתה צירפה מורן תצהיר נוסף ובו טענה כי נוכח העובדה שביתה מרוחק כ- 100 מטרים מגדר המערכת, משפחתה מתגוררת בבית אחר בישוב. עקב המצב הבטחוני טרם הוכשר ביתה לביצוע הבדיקות. לשאלה אימתי יופעל החריג, קרי תנתן רשות לתובע לפצל סעדיו, הגם שיכול היה לתובעם במאוחד, קבע כב' הנשיא שמגר כי על המבקש "להצביע לפני בית המשפט על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות" ע"א 734/83 (ר"ע 449/83) חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ, פ"ד לח (1), 613 בעמ' 622. עוד נקבע על ידי כב' השופטת נתניהו כי "גיבושו של הנזק אינו אמת המידה היחידה לשיקול הדעת של ביהמ"ש ... השיקול הדומיננטי הוא יעול הדיון כדי לא להטריח את היריב ואת ביהמ"ש לשוא." ע"א 466/89 יאיר ותמר צברי נ' יואל ושונה מסוארי, פ"ד מה (1), 177 בעמ' 181. ב"כ רדימקס הפנה לע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליוסנס בע"מ ואח' נ' נחום ליפקונסקי), אשר אינו רלבנטי לעניננו, שם נידון פיצול תביעות אשר בסמכות ענינית של בתי משפט שונים. וב"כ מורן הפנתה לע"א 436/74 קירשנבאום נג' אריאל, פ"ד כט(1) 322, אשר גם הוא אינו רלבנטי שכן שם דובר היה בשתי תביעות בגין עילות שונות, אשר לא נדרש היה לבקש פיצולן. בעניננו, עילת התביעה אחת היא, נזקי מורן כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי רדימקס, בכך שסיפקה בטון ללא תו תקן כנדרש. יש לבחון אם הייתה מניעה לתבוע את כל הנזקים בעת הגשת התביעה. זאת, לאור הכלל לפיו אין להטריד בעל דין פעמיים בגין אותו עניין. במקרה שלפנינו, לטעמי, לא היתה כל מניעה מבחינת מורן לתבוע את כל קשת הסעדים והתרופות עם הגשת התביעה המקורית, באשר כל הסעדים התגבשו כבר בעת הגשת התביעה. יתרה מכך, לענין הפרת התקן והשלכותיו על פיקוד העורף ודרישותיו, התייחס המומחה מטעם ביהמ"ש, מר דובדבני ואף המומחה מטעם רדימקס, אנג'ל (ראה סעיף 6 לפסה"ד לעיל) וקבעו כי אין בליקויים כדי להוות פגם ו/או מכשול באישור פיקוד העורף. לו רצתה מורן להזים, לסתור או להוכיח אחרת כל שהיה עליה לעשות הוא לבקש לזמן לעדות את נציגי פיקוד העורף באזור בו היא מתגוררת או להמציא חו"ד מתאימה. אין בעובדה כי ביתה לא אוכלס או כי לא הוכן לבדיקות אכלוס כדי למנוע הוכחת עמדת פיקוד העורף לליקוי הנטען. נוכח המחדל בהתנהלות מורן או באי כוחה לא הושלם או נזנח הטיעון על ידה לענין זה. לטעמי, אין המדובר כלל בבקשה הראויה להידון במסגרת בקשה לפיצול סעדים. המדובר בנסיון לאפשר "מקצה שיפורים" ככל ואם יידרש. בוודאי שלא הוכח אינטרס לגיטימי לאפשר פתיחתו של הדיון בשנית והטרדת ביהמ"ש והצד שכנגד בסוגיות שנדונו בהליך זה. לפיכך אני דוחה את הבקשה לפיצול סעדים. סוף דבר והתייחסות להוצאות ההליך ההסכם הופר ולא בוטל. על מורן לשלם בגין הבטון שסופק לה ונמצא ראוי באופן שאין צורך להרוס את המבנה או ליצוק בטון חדש או נוסף. לפיכך על מורן לשאת בעלות הבטון בניכוי הנזקים שנגרמו לה. יש להפחית אם כן מהסכום שנתבע על ידי רדימקס, סך של 22,894 ₪, כאשר הוא נושא הפרשי התמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום את נזקיה של מורן, בסך של 37,500 ₪, ההפרש ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. כן מצאתי לנכון לחייב את רדימקס להשיב למורן את חלקה בהוצאותיו של המומחה מטעם בית המשפט דובדבני ובהוצאותיו של השמאי בן-יאיר, מיום התשלום כאשר הם נושאים הפרשי הצמדה וריבית. לא מצאתי לנכון לחייב את רדימקס בהוצאות המומחה אדלר, אשר מצאתי את חוות דעתו מיותרת. החלטתי לא לחייב הצדדים בשכר טרחת עוה"ד (מעבר להוצאות שנפסקו על ידי ביום 26 נובמבר 2008). תביעת רדימקס התקבלה בחלקה, נוכח הפרת ההסכם, קוזזו נזקיה של מורן. מן העבר השני תביעת מורן היתה מוגזמת ומנופחת, ברם קבעתי כי נגרמו לה הנזקים כמפורט לעיל. עוד מוצאת אני לנכון לציין כי מורן "משכה" ניהולו של הליך זה באופן בלתי ראוי, גם כאשר החליפה 4 עורכי דין במהלך ההליכים ובמיוחד כאשר שחררה את ב"כ השלישי מייצוג במהלך הישיבה שנקבעה לשמיעת סיכומי הצדדים, מייד לאחר שסיים ב"כ התובעת לסכם טיעוניו וכך לא נותרה ברירה אלא לדחות המשך הדיון וסיכומיה למועד נדחה. לכן גם איני מקבלת בקשת מורן לבטל או לשקול שינוי החלטתי בדבר הוצאות אותו דיון בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ אשר פסקתי ביום 26 נובמבר 2008. עוד לענין זה מוצאת אני גם חובה להתייחס לכך שמנכ"ל רדימקס, מר יצחק בז'רנו, התייצב לבקשתי לדיון שהתקיים ביום 26 נובמבר 2008, זאת לאחר שגובש הסדר פשרה ולפיו תקבל מורן אחריות בלתי מוגבלת בזמן לבטון שנוצק בביתה, ולאחר מכן תשלם את יתרת חובה בגין הבטון. לאחר שמנכ"ל רדימקס הסכים להסדר, חזרה בה מורן ממנו באופן בלתי ראוי (פרוטוקול דיון מיום 26 נובמבר 2008 בעמ' 4). עוד אציין כי ב"כ שני הצדדים לא עמדו במועדים שנקצבו על ידי למתן תגובות, התעלמו מצווי ביהמ"ש וכן נטלו לעצמם את הזכות להשיב ולהגיב לטענות הצד השני ללא רשות ותוך סרבול ההליכים שלא לצורך. חובאספקהאספקת בטון