פסק דין בחודש אפריל 2008, החליט התובע, שהינו רופא בכיר בבית החולים סורוקה ושלושה חברים אחרים, ביניהם בא כוחו, עו"ד גדעון פנר לצאת לטיול לאתיופיה. ארבעת החברים רכשו כרטיס טיסה אצל הנתבעת במחלקת תיירים, ליום 20.4.08, והתכוונו לחזור ארצה לאחר 7 ימים, דהיינו ביום 27.4.08. במועד המיועד לטיסה, שהיה ביום 20.4.08, הגיעו ארבעת החברים לשדה התעופה, אלא שאז הסתבר, כי התובע הביא בטעות את דרכונה של אשתו ולכן נאלץ לבטל את הטיסה באותו יום, בעוד ששלושת חבריו האחרים טסו לאתיופיה, התובע שרכש כרטיס טיסה במחלקת תיירות, יצא למחרת היום, וכשהגיע לאתיופיה פגש את שלושת חבריו. הטיסה לאתיופיה למחרת התבצעה כסדרה, ולתובע אין כל טענה בקשר לטיסה זו וכל טענותיו מתמקדות בטיסה חזרה לארץ. הטיסה חזרה לארץ, כאמור, נקבעה ליום 27.4.08. התובע ושלושת חבריו הגיעו לשדה התעופה באדיס אבבה, בשעה 22:30, לאחר טיול מפרך וקשה שעשו באתיופיה, ואז להפתעתם, הסתבר, כי אין מקום עבור התובע בטיסה, ובכלל זה גם לא במחלקת העסקים. התובע וחבריו התגייסו לפתרון הבעיה, וכפי שמתאר עו"ד פנר בעדותו, ניסיונות אלו לוו בצעקות, תוך ששלושת החברים האחרים הודיעו לנתבעת, כי אם התובע לא יעלה לטיסה, גם הם לא יעלו. התשובה שקיבל התובע וחבריו מנציגי חברת התעופה, הייתה שאין מקום בטיסה ורק ברגע האחרון, בדרך שאיננה ברורה, נמצא לתובע מקום בשורה האחרונה במטוס, ליד השירותים. הטיסה הגיעה לארץ בזמן המיועד ובגין אי הנוחות ועגמת הנפש, הגיש התובע תביעתו זו. העובדות הנ"ל לא היו רובן שנויות במחלוקת והנתבעת לא ידעה ליתן כל הסבר, כיצד אירעה התקלה וכל שידעה לומר בכתב ההגנה, כי התקלה נגרמה "בנסיבות אשר אינן ידועות לה..." עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי לא רק שהסיבות אינן ידועות לה, אלא שהיא ככלל "אינה עורכת רישום יתר במחלקת עסקים." (סעיף 18 לכתב ההגנה). כשנוכחה הנתבעת בתקלה, היא פעלה, לטענתה, להשיב את התובע חזרה לישראל במועד המתוכנן, מצאה לו מקום במחלקת התיירים והתובע חזר לישראל במועד המתוכנן. משחזר התובע לארץ, נתנה הנתבעת הוראה לסוכן הנסיעות, אשר ממנו הזמין התובע את הכרטיס, להשיב לתובע את סך ההפרש בשווי הכרטיס במחלקת עסקים, לבין שווי הכרטיס במחלקת תיירות על סך של 175 דולר. כאמור, העובדות בכללותן אינן שנויות במחלוקת. רישום יתר בטיסות הינה תופעה ידועה ובטיסות מסוימות, אף מקובלת. אין להשלים עם תופעה זו, עם הנזק שנגרם לנוסעים כשהם נתקלים במצב בו אין להם מקום בטיסה, עקב רישום יתר, אך המחוקק שהיה ער לאפשרות זו, מצא לה פתרונות בחקיקה: תקנות רישוי שירותי תעופה (רישום יתר) התשמ"ה-1985. הנתבעת טענה, כי לא עשתה רישום ייתר, ובכל מקרה היא לא עמדה בדרישות התקנות ולכן, בוודאי אינה זכאית להגנה הניתנת לחברת התעופה בתקנות אלה. הנתבעת לא ידעה ליתן כל הסבר לתקלה שארעה, ובלאו הכי להפרת התחייבותה ולרשלנותה, ומכאן שעליה לפצות את התובע בגין נזקיו. לאור האמור נותר, אפוא, לבחון מה גובה הפיצוי לו זכאי התובע בגין עגמת הנפש והאי נוחות שנגרמו לו. נזק של עוגמת נפש איננו נזק קצוב הניתן למדידה מדויקת, וניתן כאמור לפוסקו על סמך הערכה ואומדנה. כשמתבוננים היטב על עובדות המקרה ניתן ללמוד ולראות, כי פרק הזמן בה נגרמה עוגמת הנפש לתובע (בשדה עצמו להבדיל מזמן הטיסה) הייתה קצרה ומצומצמת. אמנם בזמן קצר יכולה להיגרם עוגמת נפש רבה אך גורם הזמן וההתמשכות מהווים את אחד המדדים לפסיקת הפיצוי. הערכה ואומדנה, מושפעים בין היתר, מהתרשמותו ומהשקפתו האישית של ביהמ"ש, לגבי חומרת העוולה מחד, ומאידך לנזק שנגרם לנפגע. ב רבינוביץ נ' רוזנבוים, סיכם כבוד השופט רובינשטיין את ההלכות בעניין וכל המוסיף גורע: "פסיקה על פי האומדן, ובארמית "אומדנא" ולעתים, "שודא דדייני" (ראו להלן) שכיחה במשפטנו, בין בדיני הנזיקין, כמעט כמעשה שבכל יום בקביעת ראשי נזק מסוימים, ובין בתחום החוזי. אכן, בפסק הדין אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, נחלקו דעות השופטים בשאלה אם ניתן לפסוק פיצויים לפי סעיף 10 ל) באין נתונים עובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים; השופט ח' כהן סבר שדי בהוכחת קיומו של הנזק, והפיצויים ייפסקו על דרך אומדן (עמ' 804), ואילו השופט ברק (ועמו השופט י' כהן) קבע כי על הנפגע "להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו הן את שיעור הפיצויים, שיהא בו כדי לפצותו על נזקו" (עמ' 806) ו"כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדינא, כן ענין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא"; ועם זאת, באשר למידת הודאות, "... באותם המקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (עמ' 809 - 808). ראה גם דברי השופט מלץ ב דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34: "בהקשר הנדון אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי... השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה". מכאן שהכלי של הערכה ואומדנה, מאפשר לביהמ"ש לפסוק פיצוי לניזוק, כאשר בלתי אפשרי להוכיח את שיעור הנזק כמו במקרה שבפניי, בהתייחס לאירועים, שהיה על התובע לעבור במהלך השעתיים מאז שהגיע לשדה התעופה ועד למועד בו נודע לו כי הוא יעלה לטיסה במחלקת התיירים ובקשר לעובדה כי ישב בשורה האחרונה במחלקת תיירים, במקום במחלקת העסקים. התובע רכש כרטיס במחלקת עסקים ובטיסה מהארץ הוא ישב במחלקת העסקים. רק בדרך חזרה נאלץ התובע לשבת במחלקת תיירות בשורה האחרונה. התובע טס בשעה היעודה והגיע לארץ בשעה היעודה. עוגמת הנפש של התובע מתמקדת בהתנהלות של הנתבעת ובאירועים שהתרחשו במשך כשעתיים בשדה התעופה, וכאשר נאלץ לשבת במחלקת תיירים, במקום במחלקה העסקים בהתאם לכרטיס שרכש. יש לזכור, כי התובע מלכתחילה התכוון לצאת עם חבריו ולטוס במחלקת תיירים, ורק בגין תקלה שאירעה באשמתו, הוא לא טס איתם ונאלץ לרכוש את הכרטיס במחלקת עסקים. מהאמור ברור כי לתובע לא נגרמה עוגמת נפש גדולה מעצם הישיבה במחלקת התיירים במקום במחלקה העסקים. עוגמת הנפש נבעה בעיקרה מעצם הפרת התחייבויותיה של התובעת ורשלנותה, כשלא דאגה שיהיה לו מקום מושב מובטח בהתאם לכרטיס שרכש וששילם בגינו. הנתבעת, כאמור, לא נתנה כל הסבר והתמיהה רק גדלה כאשר הנתבעת טוענת, כי היא "אינה עורכת רישום יתר במחלקת עסקים." היה לנתבעת זמן רב מאז האירוע, כדי להגיע וליתן לתובע הסבר וגם אם הייתה עושה זאת בדיון היום, היה ניתן לומר כי תקלות הן חלק מחיינו וגם חברות התעופה אינן חסינות מטעויות שניתן להבינן, כאשר הן נעשות במידתיות, בסבירות, ניתן הסבר הגיוני לאותה התקלה ומתנצלים בפני הלקוח. ברור כי גם במקרים כאלו, הנתבעת לא הייתה "יוצאת" פטורה, מבלי לשלם לתובע פיצוי בגין נזקיו, אך אלו היו מתמעטים לעומת המצב בו עד היום לא ניתן הסבר, דבר שרק מגביר את העלבון והתסכול של הלקוח וגם עובדה זה צריכה להילקח בחשבון בעת פסיקת הפיצוי. בנסיבות העניין, התסכול והכעס הם רבים ומוצדקים, ואין להקל ראש בתחושת העלבון של התובע כשנאלץ לעמוד בשדה התעופה, לחשוש כי לא יעלה על הטיסה, יאחר לשוב ארצה על כל המשמע מכך, בייחוד אם לוקחים בחשבון כאמור, שהתובע הינו רופא בכיר בבית החולים סורוקה. אם לא די באירוע זה, התסכול העלבון ועגמת הנפש רק גברו כשהתובע נאלץ לשבת במושב האחרון במחלקת תיירות במקום במחלקת עסקים בהתאם לכרטיס שרכש. על כל אלו נוספו הטרחה, הזמן והמשאבים הנפשיים שהיו לתובע לצורך ניהול התובענה כאן. סוף דבר לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את עוגמת הנפש והאי נוחות שנגרמו לתובע אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע: א. א. סך השווה ל- 175$ (מאה שבעים וחמישה דולר ארה"ב), בגין הפרש מחיר הכרטיס (בכוון אחד), ככל שסכום זה טרם שולם במישרין לתובע ע"י סוכן הנסיעות (כאמור בסעיף 19 לכתב ההגנה). ב. ב. סך של 2,500 ₪ (אלפים חמש מאות ₪), פיצוי בגין עוגמת הנפש ואי הנוחות שנגרמו לתובע. ג. ג. בנסיבות העניין והמקרה שבפניי, הגעתי למסקנה, כי הפיצוי שנפסק לתובע כמפורט לעיל, מגלם בחובו גם את הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד, ולפיכך כל צד ישא בהוצאותיו. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. העליה האתיופית