גובה דמי תיווך

פסק דין א. העובדות המוסכמות ועילת התביעה: התובעים הינם מתווכים מורשים במקרקעין. התובע 1 (להלן: סלומון) הינו בעל משרד תיווך בשם "תיווך השלום". הנתבע 2 (להלן: ינון) עובד כסוכן במשרדו. הנתבעים הינם בני זוג, אשר בעת הרלוונטית ביקשו למכור את דירתם ולרכוש נכס מקרקעין אחר למגוריהם. אין מחלוקת, כי בחודש פברואר 1998 פנו הנתבעים, באמצעות הנתבע 1 (להלן: אדרי) למשרד התובעים, וביקשו את שירותיהם לאיתור נכס כאמור. תחילה ביקשו הנתבעים לאתר עבורם מגרש לבניה, ומשה הוחתם על טופס בקשת שירותי תיווך והתחייבות לתשלום דמי תיווך (נספח ב' לתצהיר ינון, להלן: הסכם א'), לפיו יעמדו דמי התיווך על 2% ממחיר הנכס + מע"מ, כאשר בכתב יד הוסף כי המחיר (לצורך חישוב דמי התיווך) יהיה "המחיר הכולל של המגרש + המיסוי מסביב". בהתאם להסכם א', הוצגו בפני אדרי מספר מגרשים, שאתריהם מצויינים בהסכם. ביחס לכל אחד מהמגרשים הוחתם אדרי לצד פרטי המגרש (שכללו רק את שם הישוב ולעתים גם שם הבעלים). לאחר זמן מה, שינו הנתבעים טעמם והתעניינו ברכישת דירה או דופלקס, במחיר של 350,000$. בהתאם לכך, נחתם ביום 1.4.98 הסכם הערוך על אותו טופס כמו הסכם א', ובו צויינו סוג הנכס המבוקש וגובה הסכום המוקצב (נספח ג' לתצהיר ינון, להלן: הסכם ב'). יצויין, כי הן הסכם א' והן הסכם ב' נערכו על גבי טופס שכותרתו "תיווך השלום השקעות ונכסים בהנהלת שלום סלומון", כאשר מתחת לכותרת המודפסת נרשמו בכתב יד מס' ת"ז של סלומון וכן שמו המלא ומס' ת"ז של ינון. באשר לנתבעים, צויינו הן בהסכם א' והן בהסכם ב' פרטי הנתבעים, לרבות ת"ז ומספרי טלפון של כל אחד מבני הזוג. עוד יצויין, כי בטופס המודפס עליו נערכו שני ההסכמים, אין מקום לחתימת מזמין השירות על תנאי הטופס הכלליים, אלא בתחתית הטופס מופיע "פרוט הנכסים המוצעים", כאשר לצד כל אחד מהנכסים הרשומים הוחתם מזמין השירות. לפי נוסח טופס ההסכם החתימה נועדה לאשר כי הנכס לא היה ידוע למזמין קודם לכן. בהתאם להסכם ב' הוצגה בפני הנתבעת 2 (להלן: מירי) דירה ברח' הדרור 25, והיא חתמה לאישור כי הדירה לא היתה ידועה לה קודם לכן. בהמשך לכך הוצג בפני הנתבע, במועד אחר, קוטג' שפרטיו מופיעים בהסכם ב' כלהלן: בעמודה המיועדת לשם הבעלים נרשם "אמסטרדם", ובכתובת הנכס נרשם "הצבעוני". אדרי חתם לצד הפרטים דלעיל. לאחר מכן חתם אדרי על פרטי שני קוטג'ים נוספים. אין מחלוקת, כי הנתבעים רכשו ביום 3.5.98 את הקוטג' ברח' הצבעוני מה"ה סלי וישראל אמסטרדמר (להלן: הקוטג', המוכרים) תמורת סך של 340,000$. התובעים טוענים בתביעה שבפני, שהוגשה בסד"מ, כי הם זכאים לדמי התיווך המוסכמים, בהתאם להסכם ב'. יצויין כי התביעה הוגשה מלכתחילה בשם סלומון בלבד, ולאחר מתן הרשות להתגונן תוקנו פרטי התובעים כך שהוסף גם ינון כתובע. ב. טענות ההגנה: הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ובה העלה אדרי בתצהירו מיום 17.1.99 את טענות ההגנה הבאות: א. העדר יריבות - ההסכם נעשה עם ינון או עם תיווך השלום (שאינו אישיות משפטית). טענה זו כבר איננה רלוונטית שכן ינון הוסף כתובע. מה עוד, שאינני רואה כל מניעה לכך שמתווך שהינו בעל משרד התיווך יגיש את התביעה נגד הלקוח, גם כאשר הסכם התיווך נחתם עם עובד שכיר במשרדו, כל עוד מובטח כי הלקוח לא ייתבע פעמיים (וזאת ניתן לעשות הן ע"י צירופו כתובע נוסף והן ע"י מסמך ויתור/המחאת זכות). אשר לכותרת ההסכמים, "תיווך השלום", אין בציון שם העסק בכותרת ההסכם כל פסול, כל עוד מצויינים עליו שמותיהם ות.ז. של המתווכים המורשים, וכזאת נעשה בענייננו. ב. העדר רשיון מתווך לסלומון ו/או לינון - הנתבעים זנחו טענה זו לאחר שהתובעים צירפו לתצהיריהם אישורים כדין. ג. הקוטג' איננו מסוג הנכסים שביקשו הנתבעים לרכוש לפי הסכם א' וב', שכן אינו מגרש או דירה או דופלקס, וינון הטעה את הנתבעים לגבי מהות הנכס בעת שהציע להם את הקוטג'. טענה זו טוב היה לה שלא נטענה משנטענה. הוכח כי הנתבעים שינו טעמם במהלך חיפושי הדיור ונאותו לראות מספר קוטג'ים, שהוצגו להם ע"י התובעים, ואף נמנו וגמרו לרכוש את הקוטג'. בנסיבות אלה, הטענה כי אין זה נכס מהסוג שצויין בעת חתימת הסכם התיווך ועל כן פטורים הם מהתחייבותם לשלם דמי תיווך, נטענת בחוסר תום לב ובעזות מצח ובית המשפט לא ישעה לה. זאת ועוד, החובה לציין את תיאור הנכס המבוקש בפרטי טופס ההזמנה על פי תקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב) תשנ"ז-1997, אין משמעה כי אי התאמה בין סוג הנכס המבוקש לבין סוג הנכס שהוצע ונרכש - פוטרת את הלקוח מהתחייבותו לתשלום דמי תיווך. ד. טענה כי ינון לא מסר פרטים מדוייקים של הקוטג', כגון שם הבעלים והכתובת המדוייקת, וכי רק עקב מאמצים עצמאיים של הנתבעים לאתר את הנכס, הובררו כתובתו ומהותו וכן זהות המוכרים. טענה זו נסתרה והופרכה כבר בחקירתו הנגדית של אדרי על תצהירו בברל"ה, עת טען כי סלומון לקח אותו פיזית לכתובת הנכס והראה לו אותו מבחוץ. ה. התובעים כלל לא היו פעילים במו"מ לרכישת הקוטג' ולא נטלו בו חלק. בנוסף, הוברר לנתבעים כי המוכרים כלל לא ביקשו את שירותי התובעים למכירת הקוטג'. לפיכך לא היו התובעים בגדר הגורם היעיל לביצוע העסקה. ו. לחלופין טענו הנתבעים כי ינון התחייב בפני הנתבעים מספר פעמים בע"פ כי המשרד יגבה מהם רק 1% דמי תיווך. בהקשר זה טען אדרי בחקירתו הנגדית בברל"ה כי הוחתם על ההסכמים במהירות ומבלי שניתן לו לעיין בהם. לאחר ביצוע העסקה התנער סלומון מהתחייבות זו של ינון ואמר כי ינון אינו מוסמך להבטיח הנחה בדמי התיווך והוא עומד על תשלום מלוא הסכום הנקוב בהסכם. ז. אדרי נחקר על תצהירו במסגרת בקשת הרשות להגן ביום 14.10.99, ובעת החקירה הנגדית הוסיף טענת הגנה חדשה, והיא - כי הקוטג' היה מוכר לו קודם לכן, וכי בעת שיצא לאתר עם סלומון אמר אדרי לסלומון כי הוא מכיר את הקוטג' ("יצאנו לראות אותו אני חושב עם סלומון. אמרתי לו שאת הבית הזה ברחוב הצבעוני אני מכיר. אח שלי היה באותו זמן במקום וניגשנו כולם לראות את המקום. אני מכיר את הבית אני ראיתי אותו בעל אולמי הוד השרון הראה לי את הבית קודם לכן שלושה חודשים לפני כן שהבן אדם רצה למכור". ביום 14.11.99 ניתנה לנתבעים רשות להגן בטענות היריבות, גובה דמי התיווך ונסיבות חתימת ההסכם, ונקבע כי התצהיר ישמש ככתב הגנה. אמנם, לא נזכרה בהחלטה הטענה של אי היות התובעים בגדר הגורם היעיל לביצוע העסקה, ואולם משנקבע כי התצהיר ישמש ככתב הגנה ולא נשללה טענה מטענות ההגנה, הרי שטענה זו נכללת בהגנת הנתבעים. לענין הטענה המאוחרת של הכרות קודמת עם הנכס, הרי שטענה עובדתית זו עשויה להכלל תחת הטענה הכללית של אי היות התובעים "הגורם היעיל", כאשר משקלה ומהימנותה יוערכו בין היתר בהתאם לשלב המאוחר של העלאתה. ח. בתצהירו המשלים, שהוגש לאחר הגשת תצהירי התובעים, העלה אדרי טענות הגנה משפטיות חדשות, והן כי ההסכמים א' וב' הינם חוזים אחידים הכוללים תנאים מקפחים וחורגים מהוראות חוק המתווכים במקרקעין, ועל כן הינם בלתי חוקיים ובטלים. הטענות שנותרו, איפוא, להכרעה הינן איפוא בדבר טענת אי היות התובעים הגורם היעיל לביצוע העסקה, טענת אי חוקיות ההסכמים ו/או בטלותם וטענת גובה דמי התיווך המוסכמים. ג. דיון: סלומון העיד כי פרטי הקוטג' והצעתו למכירה נודעו לו מעו"ד לב שהינו עוה"ד של יאיר אמסטרדמר, אבי המוכרים (להלן: אמסטרדמר). הוא לא ביקש מאמסטרדמר דמי תיווך עבור מכירת הקוטג', אלא התכוון לגבות את דמי התיווך מהקונים כי מדובר בנכס בשכונה יוקרתית, ואמסטרדמר היה מוכר לו אישית, וכך גם עו"ד לב. הוא טען כי הוא מכיר את אמסטרדמר בשם "אמסטרדם" מאז ילדותו וכך גם נרשם בהסכם ב' כשם הבעלים. אשר לטענת אדרי, כי התובעים נהגו להחתימו על פרטי הנכסים המוצעים "בלנקו" מבלי לציין קודם לכן את פרטי הנכס, כדי שלא לחשוף נתונים בפני לקוח שטרם התחייב כלפיהם לתשלום דמי התיווך, הסביר סלומון כי יש מקרים בהם נרשם רק האזור של הנכס (כגון מושב או שם הרחוב) אך ללא שם הבעלים, אולם אין החתמה "בלנקו". במקרה דנן, נרשמו במשרד הן שם הרחוב (הצבעוני) והן שם הבעלים (אמסטרדם) ואדרי חתם בנוכחותו מבלי שאמר כי פרטי הנכס מוכרים לו מקודם. כאשר הגיעו למקום, הקוטג', שהיה בשלבי בניה, היה סגור בגלל שהוכנסו אליו כלים סניטריים ומחשש לגניבתם. סלומון הציג את הקוטג' לאדרי מבחוץ, הסתובב עמו בחצר והציע לו לתאם ביקור נוסף בפנים לו ולאשתו לאחר שיקבל מפתח מהמוכרים. הוא הפנה את אדרי לעו"ד רפי לב, שטיפל במכירת הקוטג' מטעם המוכרים. הוא הדגיש כי "בשום אופן הוא לא אמר לי שהוא מכיר את הנכס של מר אמסטרדם ברח' הצבעוני כשיצאתי איתו לשטח מהמשרד". לאחר מכן אמר לו ינון כי הוא לוקח את שני הנתבעים לביקור נוסף במקום. אשר לטענת גובה דמי התיווך המוסכמים, העיד סלומון כי אין לינון שיקול דעת לתת הנחה בדמי התיווך, והגם ששמע את אדרי מבקש ממנו הנחה מספר פעמים, לא נעתר לו ינון מעולם. הוא הדגיש, כי השיחות בין ינון לאדרי על גובה דמי התיווך היו לפני חתימת ההסכמים א' וב', ומכאן שאדרי ידע על מה הוא חותם. לגבי טענת אי המעורבות במו"מ, סיפר סלומון כי נכנס באקראי למשרד עו"ד לב כשבוע-שבועיים אחרי הביקור בקוטג', וראה את אדרי יושב עם אמסטרדמר. סלומון ישב איתם מס' דקות אך ראה שהם מסתדרים היטב ואין פער גדול במחיר ולכן לא נשאר שם. גרסתו של סלומון, בעיקרה, היתה מהימנה עלי. ינון העיד כי הגם שאדרי ביקש הנחה בגובה דמי התיווך, הסביר לו ינון חד משמעית כי המשרד אינו מעניק הנחות ובהמשך לכך חתם אדרי על הסכמים א' וב'. הוא הסביר, כי הפעם היחידה בה אמר לאדרי כי ניתן לדבר על דמי תיווך של 1% בלבד היתה בעת שדובר על מכירת דירתם של הנתבעים בבלעדיות ע"י משרד התיווך, וינון אמר שיוכל לבקש הסכמת סלומון כי במקרה כזה יגבה מהנתבעים 1% על המכירה ו-1% על הקניה. סלומון אישר שיחה זו ביניהם בעדותו. ינון מסר בעדותו כי אחרי הביקור של סלומון ואדרי בקוטג', תאם לבקשת אדרי פגישה במקום עם אמסטרדמר, כדי לפתוח את הבית ולהראותו לאדרי מבפנים. הוא טען כי בפגישה זו נכחו אדרי ואמסטרדמר. לדברי סלומון וינון כאחד, הסיבה לכך שהקוטג' היה סגור ולא ניתן היה להכנס, היתה שאמסטרדמר הכניס לקוטג' כלים סניטריים ולכן נעל את המקום. ברם, אמסטרדמר שהעיד כעד הזמה טען כי מכר את הבית במצב שלד, ללא כלים סניטריים, קרמיקה וריצוף. עם זאת, אמסטרדמר לא נשאל, האם באותה עת הקוטג' היה פתוח או נעול, ולפיכך לא נסתרה גרסת סלומון, לפיה לא נכנס עם אדרי לתוך הבית בגלל שלא היה לו מפתח. בנוסף, לא אדרי ולא אמסטרדמר אישרו את הביקור הנוסף והמתואם בקוטג', בנוכחות ינון. אמסטרדמר אף לא נחקר על ביקור זה ע"י ב"כ התובעים, דבר האומר דרשני. לפיכך, לא שוכנעתי די הצורך בקיומו של ביקור שני זה, ואצא מנקודת הנחה כי פעילות התובעים הסתכמה בכך שסלומון הציג את הקוטג' לאדרי ומסר לו את פרטי המוכרים ועוה"ד המטפל במכירה. יצויין בהקשר זה, כי אדרי טען בתחילה בתצהירו הראשון כי היה צריך "לאתר" את שם וכתובת המוכרים, ואולם לא חזר בעדותו על טענה זו ולמעשה היה ברור ממכלול העדויות כי בעת שביקר עם סלומון במקום, מסר לו סלומון את הפרטים הרלוונטיים ליצירת הקשר עם המוכרים או בא כוחם, ולא "שיחק במחבואים" בענין זה. שהרי, אדרי כבר היה חתום על התחייבות לתשלום דמי תיווך לתובעים בגין הקוטג'; ומה טעם שיעלים סלומון ממנו את זהות המוכרים והדרך ליצור עמם קשר, כשהעסקה עשויה להניב לו את הפרי המקווה והנתבעים כבר מחוייבים כלפיו על פי הסכם ב'. אין חולק, כי הקשר של אדרי עם אמסטרדמר ועו"ד לב נוצר ממש בימים הקרובים לאחר אותו ביקור ראשון בנכס, משמע: הקשר נוצר בעקבות הביקור בקוטג', ולא במנותק ממנו, ולא שמעתי מאדרי על כל מאמצים עצמאיים לאיתור מס' הטלפון של אמסטרדמר ו/או עו"ד לב. הנתבעים העלו בתצהיריהם (המאוחרים) טענה כי מלכתחילה ידעו על הקוטג' מפיו של ידידם פולי אך רכישתו לא היתה בהישג ידם; רק לאחר הביקור של אדרי עם סלומון בקוטג', התפתחה שיחה בנוכחות בני משפחת מירי, ובשיחה זו הציע אחיה של מירי, שביקר בארץ, סיוע כספי לרכישת הקוטג'. סיוע זה הסתכם ב-60,000$ ורק בזכותו יכלו הנתבעים לרכוש את הקוטג', עליו ידעו עוד קודם. טענה זו, על כל היבטיה, הינה טענה כבושה שלא היה לה זכר בתצהיר בקשת הרשות להגן. גרסה זו של הנתבעים לא היתה מהימנה עלי. ראשית, לא הובאה כל ראיה לענין אותה תמיכה כספית נדיבה במסמך בנקאי או כל מסמך אחר, והרי דרכם של כספים בסדר גודל כזה שהם מועברים בצורה מסודרת ומתועדת במסמכים. גם האח-הנדיב לא הובא להעיד על המתנה הנטענת. שנית, אדרי טען כי כבר בביקור הראשון בקוטג', אמר לסלומון כי הקוטג' מוכר לו; הוא אף טען כי היה זה בנוכחות אחיו. סלומון הכחיש מכל וכל אמירה כזו מפי אדרי. בנסיבות אלה, מתבקשת היתה הבאת אחיו של אדרי כעד מטעמו, שיאשר את תגובתו ה"ספונטנית" של אדרי, כי הקוטג' מוכר לו. ברם, עד זה לא הובא מטעם הנתבעים ולא הובא כל הסבר לאי העדתו. המסקנה המתבקשת מכך היא לחובת הנתבעים וגרסתם. שלישית, כשנשאל אדרי בחקירתו הנגדית איך התחיל הסכסוך שלו עם סלומון, השיב כי עוד טרם חתימת החוזה עם המוכרים, עבר סמוך למשרד התיווך של סלומון, הלה קרא לו להכנס ושאל אותו על ההסכם, ואדרי אישר שהוא עומד לחתום. לדבריו, סלומון אמר לו שהוא צריך לשלם דמי תיווך, והתפתח ביניהם ויכוח על גובה דמי התיווך, כשלטענת אדרי הובטח לו 1% ע"י ינון ולכך הגיב סלומון בצורה גסה ואמר שישלם בדיוק מה שכתוב על השלט (2%). בתיאור אותנטי זה של המריבה, לא ציין אדרי ולו במילה אחת כי אמר לסלומון שאין הוא חייב לשלם דמי תיווך כלל, כי הרי הנכס מוכר לו עוד מקודם וכבר אמר זאת בהזדמנות הראשונה שביקר עם סלומון בנכס. תיאור זה של השיחה, שכשלעצמו אמין עלי ולא הוכחש ע"י סלומון, מלמד כי המחלוקת האמיתית שהיתה לאדרי עם התובעים היתה לגבי גובה דמי התיווך, וכל שלל הטענות האחרות צצו רק מאוחר יותר, לצורך ההגנה המשפטית. מסקנה זו מתישבת עם העובדה שטענת ההגנה בדבר ההכרות הקודמת עם הנכס לא צויינה כלל בתצהיר הראשון, והועלתה לראשונה בחקירה הנגדית עליו, שנערכה כ-9 חודשים לאחר הגשת התצהיר. התרשמותי היא, כי הגנת הנתבעים “נבנתה” בשלבים, כשבכל פעם צצה טענת הגנה חדשה, בבחינת “כל המרבה הרי זה משובח”. סבורתני כי טענה זו נוצרה, במקרה הטוב, בעקבות שיחה מאוחרת לעסקה עם אותו פולי, שציין כי סיפר בעבר על הקוטג' העומד למכירה לנתבעים (אלא שאז לא התעניינו הללו ברכישת קוטג' ואף לא טרחו לראותו). משבא לידיעתם מידע זה, מיהרו הנתבעים לאמצו אל חיקם ולהציגו כאילו היה בידיעתם כבר בעת הצגת הנכס ע"י התובעים וכאילו הדבר אף נאמר מיידית לסלומון. הנתבעים הביאו מטעמם את אמסטרדמר כעד הזמה, וזה אמר כי אמנם אדרי טען בפניו ששמע על הקוטג' מחברו פולי. העד גם חתם על תצהיר נ/1 בכתב יד לפיו לא היה ידוע לו על כל קשר של אדרי עם סלומון מפי אדרי. ואולם בחקירה הנגדית אמר העד כי "את האמת, אני ידעתי מפי שלושה צדדים - מפי העו"ד, מפי סלומון ומפי אדרי, שיש איזה שהוא קשר בין אדרי לסלומון ואני לא רציתי להכנס כי לא רציתי להיות שותף ולשלם דמי תיווך". התרשמותי היא כי העד חשש ממחוייבות לתשלום דמי תיווך, ולכן מסר את התצהיר כפי שמסר. לכן אין ביכולתי לייחס משקל רב לעדותו בנקודות השנויות במחלוקת. לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את טענת הנתבעים, כי הכירו את הקוטג' בעת שהוצג לאדרי וכי הדבר נאמר מיידית לסלומון. לענין טענת החתימה על החלק מבלי שצויינו הכתובות של הנכסים, וביחס לקוטג' שהוא הרלוונטי לענייננו, הרי שגם טענה זו היא טענה כבושה שלא היה לה זכר בתצהיר המקורי. נראה כי הטענה נועדה לתמוך בטענה של הכרות קודמת עם הנכס, שהרי אדרי היה מודע לבעייתיות (מבחינתו) בכך שחתימתו בצד פרטי הקוטג’ באה להצהיר כי אין הוא מכיר את הנכס קודם. כדי להתמודד עם "מכשול" זה, נוצרה הטענה לפיה הוחתם על החלק. טענה זו לא היתה מהימנה עלי, לנוכח נסיבות היוולדה החשודות, ובמיוחד כאשר היא באה מפי מי שמצהיר כי אינו נוהג לקרוא מסמכים עליהם הוא חותם. אם אמנם כך, כיצד הבחין אדרי כי הוא חותם על החלק? יתר על כן, מירי שטענה טענה דומה בתצהירה (ביחס לדירה שהציג לה ינון, המוזכרת בהסכם ב'), הכחישה בחקירתה הנגדית את הטענה כי הוחתמה "בלנקו" והודתה בריש גלי כי הכתובת המלאה, רח' הדרור 25, נרשמה על הטופס לפני שחתמה עליו. עוד יצויין, כי זכרונו של אדרי בגד בו באשר להשתלשלות העניינים לגבי ראיית הקוטג'ים האחרים שמוזכרים בהסכם ב'. תחילה טען, כי "לא ראינו את הקוטג'ים האחרים הרשומים במסמך" (ח"נ בברל"ה). לאחר מכן שינה טעמו והוא העיד כי "לצמרות (כתובת הקוטג'ים האחרים - נ.מ.ש.) לקח אותי צביק (כך מכנה אדרי את ינון - נ.מ.ש.), זה היה לפני שסלומון לקח אותי לרח' הצבעוני". אח"כ חזר בו (כשראה שהכתובות הללו מופיעות בטופס אחרי הכתובת של רח' הצבעוני) ואמר: "יכול להיות שאת צמרות השרון ראיתי לפני הנכס ברח' הצבעוני וגם אחרי". והרי לך שלוש גרסאות סותרות לגבי מה שארע באותה "יציאה לשטח" בה הוצג לאדרי הקוטג' בו עסקינן. מכאן, שאין לסמוך על זכרונו בכל הקשור לפרטים העובדתיים עליהם הוא מעיד, קל וחומר נוכח מגמתיות עדותו. הנני מעדיפה בנקודה זו את עדויות סלומון וינון, לפיהן תמיד מילאו את פרטי הנכס לפני החתימה של הלקוח, גם אם לא תמיד את הפרטים המלאים, כמו מספר הבית. במקרה דנן כלל לא מופיע על ההסכם מספר הבית וממילא אין מקום לטענה (המשתמעת) כי הפרטים החלקיים שנרשמו מנעו מאדרי לדעת כי הנכס מוכר לו. אשר לטענה על הסיכום עם ינון על דמי תיווך של 1%, אדרי הבהיר בתצהירו כי הדרישה לתשלום של 1% + מע"מ באה מצידו, ומה שינון אמר הוא ש"יהיה בסדר". משנשאל כיצד מתישבת גרסה זו עם העובדה שחתם פעמיים על הסכמים המציינים 2% + מע"מ דמי תיווך, היתמם אדרי וטען כי לא קרא ולא ידע שכתוב על הטופס 2%. טענה זו איננה מהימנה עלי כלל. אדרי ידע היטב, כפי שהודה, כי התשלום המקובל במשרדי תיווך הוא 2% + מע"מ, וזו בדיוק הסיבה שהתווכח עם ינון על גובה דמי התיווך לפני שחתם. עם זאת, נאות לחתום על ההסכמים כפי שהם מבלי לשנות את הכתוב עליהם, כפי שנהוג לעשות במקרה שנתגבשת הסכמה לשנות מגובה דמי התיווך המוסכמים. הטענה כי לא ידע שעל טופסי ההסכמים מופיע שיעור דמי התיווך המוסכמים (על פי השיעור הנהוג) - היא לעג לאינטליגנציה. תופעה ידועה היא, כי לקוחות רבים מתווכחים עם המתווך על גובה דמי התיווך, וסביר בהחלט כי במהלך הויכוח אומר המתווך דברי חלקות כגון שהלקוח ממילא יחליט על הכדאיות לפי המחיר הכולל של העסקה, כי המתווך יסייע בהפחתת מחיר הנכס וכי "יהיה בסדר". ואולם, משנאות הלקוח לחתום על ההסכם המחייב אותו לשלם את דמי התיווך הנקובים בהסכם, אין הוא יכול להישמע בטענה כי הובטח לו סכום אחר וכי החתימה על ההתחייבות לשלם דמי תיווך בשיעור הנקוב היתה חתימת סרק. פשיטא, שאין טענה זו יכולה להישמע מפי מי שטוען כי אינו נוהג לקרוא את המסמכים עליהם הוא חותם (אדרי טען כך לא רק לגבי ההסכמים א' וב' אלא גם לגבי תצהירו שלו (!) ולדבריו "הרבה פעמים אני חותם בלי לקרוא"). גם עדותה של מירי, לפיה אמרה לינון שלא תשלם יותר מ-1% והוא אמר לה שיהיה בסדר, וכי סברה כי בחתימתה היא אינה מתחייבת כלל לענין גובה דמי התיווך אלא רק על כך שהיא רואה את הדירה המוצגת לה - לא היתה מהימנה עלי, נוכח מגמתיות העדה וטענתה כי לא קראה את המסמך ולא התייחסה אליו, טענה שיש בה משום "עצימת עינים" ברורה. לגופו של ענין, הנני מקבלת את הסברם של סלומון וינון, כי השיחה בה דובר על דמי תיווך של 1% התייחסה לאפשרות שאדרי ימסור את דירתו למכירה בבלעדיות למשרד התובעים, ובמקרה כזה יגבו ממנו 1% בקניה ו-1% במכירה. אין חולק כי הסדר שכזה לא יצא לפועל. אינני מקבלת את גרסאות הנתבעים, לפיהן הבטיח להן ינון כי לא ישלמו יותר מ-1% + מע"מ דמי תיווך, גרסה שאינה מתיישבת עם ההגיון לנוכח חתימתם החוזרת ונשנית על ההסכמים בהם מצויין שיעור של 2% + מע"מ, ולנוכח היותו של ינון סוכן הכפוף להוראותיו של בעל המשרד - סלומון, ללא שיקול דעת עצמאי בנושא זה. נותר איפוא לדון בטענות המשפטיות על אי היות התובעים הגורם היעיל להתקשרות בעסקה, נוכח אי המעורבות שלהם במו"מ, והטענות המשפטיות לגבי נוסח ההסכם. אשר לסוגיה הראשונה, דעתי היא, כי משהוכח שהתובעים הציגו לנתבעים את הנכס פיזית, ומסרו להם את פרטי המוכרים ובא כוחם המטפל במכירה, ומשנקשרה עסקת מכר מוגמרת בין הצדדים סמוך מאד לאחר מכן ללא צורך בסיוע של גורם "מפשר", זכאים המתווכים לדמי התיווך המוסכמים, בהיותם "הגורם היעיל" לביצוע העסקה. מידת מעורבותו של מתווך בעסקאות בהן הוא נוטל חלק איננה אחידה; יש והוא משקיע זמן ומאמצים רבים בפגישות עם הצדדים, בירורים שונים וביקורים בנכס, ויש שהעסקה נקשרת לאחר יצירת הקשר הראשוני, מבלי שנדרש מאמץ נוסף מצד המתווך. במקרה כזה, אין זכותו של המתווך לדמי תיווך נפגעת ואין ללקוחותיו על מה להלין. במיוחד, כאשר לא שמעתי כי התבקשה מעורבות מצד המתווך לצורך המו"מ על המחיר, וזה הפנה עורפו וסרב לסייע ללקוח. גם העובדה, שהמתווך פעל מטעם אחד הצדדים לעסקה בלבד ואילו הצד השני לא התחייב לשלם לו דמי תיווך, ואפילו לא ביקש (במישרין) את שירותי התיווך שלו, אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לצד שכן ביקש את שירותי התיווך וכן התחייב לשלם תמורתם. ידוע לכל כי המתווכים משתמשים, לצורך הרחבת מאגר הנכסים שביכולתם להציע, במידע על נכסים שנאסף ממודעות בעתונות ומאגרי מידע אחרים, ואין כל פסול בכך, שכן הלקוח חוסך לעצמו את הטרחה של קריאת המודעות שבכל מאגרי המידע הנגישים, מיונן ובירור מעמיק יותר לגבי נתוני הנכסים, כפי שמבצע משרד התיווך. לפיכך הנני קובעת כי התובעים אכן היוו הגורם היעיל לביצוע העסקה במקרה דנן. אשר לטענות המשפטיות שהועלו כנגד חוקיות ההסכם והתאמתו להוראות החוק, הנני קובעת כי כל הוראות חוק המתווכים במקרקעין ותקנותיו התמלאו בהסכם ב' מבחינת הפרטים שחובה לציינם בהזמנת השירות, ולפיכך ההסכם עונה על דרישות החוק והתקנות. טענה נוספת היא, כי ההסכם כולל סעיפים החורגים מהוראות החוק, ומרחיבים את חבות הנתבעים לתשלום דמי תיווך, שהינם בבחינת סעיפים מקפחים (כגון סעיף 3 לפיו די במסירת הכתובת כדי שתקום הזכאות לדמי תיווך, או סעיף 5 לפיו הזכות לקבלת דמי תיווך קמה מיד כשיש הסכם בע"פ לביצוע העסקה, בעוד שלפי סעיף 14 לחוק הזכות קמה עם היווצרות הסכם מחייב, קרי: הסכם בכתב). סעיפים אלה, ככל שיש בהם חריגה מהוראות החוק, אינם רלוונטיים לעובדות המקרה, ובוודאי שאין בעצם קיומם על גבי ההסכם כדי לפסול את חוקיותו של יתר ההסכם, משאין כל תחולה בנסיבות הענין לסעיפים אלה. פשיטא, כי גם אילו סברתי שהמדובר בתנאים מקפחים בחוזה אחיד, הרי שתוצאת קבלת הטענה לא היתה בטלות או ביטול ההסכם בכללותו אלא ביטול הסעיפים המקפחים בלבד (ראו סעיף 19 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982). טענה נוספת שהועלתה ע"י הנתבעים בקשר לנוסח ההסכם היא כי חתימות הנתבעים, לפי מיקומן בטופס, באו רק לאשר שלא ראו את הנכסים המפורטים בו ולא מתייחסות למכלול תנאי ההסכם. אינני מקבלת טענה זו. כל בר בי רב יודע, כי חתימה על מסמך שבכותרתו פניה לקבלת שירותי תיווך, ובגופו תנאים מתנאים שונים לרבות כותרת בולטת של "דמי התיווך", משמעה חתימת אישור לכל תנאי המסמך, גם אם החתימה מופיעה פיזית לצד פרטי כל אחד מהנכסים המצויינים בהסכם. הנני דוחה כל טענה, מפורשת או משתמעת, של הנתבעים, כאילו לא הבינו את משמעות חתימתם או הוטעו בקשר אליה. לפיכך, לא מצאתי בסופו של יום כל ממש בטענות ההגנה של הנתבעים. הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעים בהוצאות המשפט של התובעים (אגרות) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ + מע"מ. דמי תיווךתיווך