הרשאה מפורשת








הרשאה מפורשת


החלטה

הבקשה

1. זו בקשה לצו אשר ימנע מהמשיבה לבצע פעולה למימוש ערובה שניתנה למשיבה ע"י המבקשים, ובמיוחד כל פעולה של כינוס נכסים, כלפי בית המבקשים, ברח' החורש 35, רמות אלון ירושלים (להלן: הבית).
ביסוד הבקשה מונחת טענה לפיה אין תוקף להסדר פשרה שהושג בין הצדדים ביום 15.12.98 בת"א 1625/98 (בימ"ש מחוזי י-ם), הסדר שקיבל תוקף של פסק דין. בתיק העיקרי מבוקש צו הצהרתי לפיו פסק הדין האמור בטל. על פי אותו פסק דין ניתנה למבקשים אורכה עד ליום 31.12.99, בטרם תממש המשיבה את המשכון המוטל על הבית, אם לא יעמדו בתשלום חובם כלפיה עד לאותו מועד.

עובדות רקע

2. בתצהיר שצורף לבקשה פורטו העובדות עליהן נסמכת הבקשה. בשלב יותר מאוחר הוגשו תצהירים מתקנים. מול תצהירי המבקשים לא הוגש תצהיר נגדי ואולם המבקשים נחקרו על תצהיריהם, וכן נחקר בבית המשפט בא כוחם בת"א 1625/98, עו"ד מן. אפרט כאן את עובדות הרקע כפי שהן עולות מתצהירי המבקשים.

א. המבקשים הם בעלי מניותיה של חברת ש. פירו ושות' בניין ופיתוח ותכנון בע"מ (להלן: החברה), אשר מצויה בהליכי כינוס נכסים.


ב. בשנת 1995 זכתה החברה במכרז של משרד השיכון, במסגרתו חתמה על חוזה שבו התחייבה לבצע עבודות בניה ופיתוח בבית ספר בעיר מודיעין.


3. המשיבה העמידה לזכות החברה ערבות בנקאית לטובת משרד השיכון. כמו כן הוסכם בין החברה והמשיבה כי עם הצגת חשבון מאושר ע"י משרד השיכון, תעמיד האחרונה לטובת החברה אשראי בגובה של 70% מגובה החשבון המאושר. כן סוכם על מסגרת אשראי שתועמד לרשות החברה, לצורך מימון שוטף של פעילות הבנייה.


4. החברה נתנה למשיבה ביטחונות כדלקמן:
א. המחאת זכויותיה של החברה בכספים שמגיעים לה ממשרד השיכון לטובת המשיבה לשם כיסוי האשראי הניתן ע"י המשיבה (נספח ב' לתצהיר המבקש 1.
ב. "אגרת חוב (שעבוד ספציפי) והמחאת זכות על דרך השעבוד" אשר משעבדת לזכות המשיבה את הכספים המגיעים לחברה ממשרד השיכון (נספח ג' לתצהיר המבקש).
ג. ערבות אישית של המבקשים לחובותיה של החברה (נספח ד' לתצהיר המבקש).
ד. שעבוד הבית לטובת המשיבה (נספח ה' לתצהיר המבקש).


5. בפברואר 1997 אושר חשבון מס' 14 ע"י משרד השיכון ע"ס של 796,483.64 ש"ח (נספח ו לתצהיר המבקש). לטענת המבקשים, חשבון זה לא שולם עד היום.


בנוסף, משרד השיכון מימש את הערבות הבנקאית שהועמדה לטובתו ע"י החברה באמצעות המשיבה. לטענת המבקשים, הערבות לא הייתה בתוקף בזמן חילוטה, ולכן אין התשלום ע"י המשיבה מחייב אותם.
העימות האמור הביא את החברה להגשת תביעה נגד משרד השיכון המתבררת בימים אלו.


6. ע"פ תצהיר המבקש 1 (להלן: המבקש), במרץ 1996 קיבל את הצעת מנהלת סניף המשיבה ברחוב עזה להעביר את חשבון החברה לסניף שבניהולה. ההצעה כללה התחייבות כי הביטחונות שהסכימו המבקשים להעמיד במסגרת ההתקשרות בין הצדדים לא ימומשו עד למיצוי כל פעילות גביה של המשיבה כנגד משרד השיכון בגין כל חשבון מאושר ו/או פעולות גביה משותפות של הצדדים. ע"פ טענה זו, ובמיוחד בהקשר למשכון זכויות המבקשים בביתם, מנהלת הסניף הסבירה, כי לנוכח מבנה העסקה - לפיו תעמיד המשיבה אשראי אך ורק כנגד חשבונות מאושרים של המדינה שייבדקו על ידי המשיבה, וכאשר כספים אלה מובטחים בדרך של המחאתם ישירות לטובת המשיבה - לא קיימת סכנה ממשית של מימוש השיעבוד, שכן, בכל מקרה תפנה המשיבה ראשית למשרד השיכון, לשם גביית כל חוב שינבע מחשבון מאושר, ולא תיפנה לממש כל בטחון אחר בטרם תמצה את כל ההליכים והאפשרויות לגביית החוב ממנו.


7. במסגרת הפעילות האמורה, נוצר לחברה חוב כלפי המשיבה אשר הלך ותפח עם השנים. בחודש מאי 1997 פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל כנגד המבקשים, בבקשה למימש את השעבוד כנגד ביתם. טענת "פרעתי" של המשיבים נדחתה ע"י ראש ההוצאה לפועל.


8. בעקבות התיק האמור, הגישו המבקשים בשמם ובשם החברה תביעה למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבה בת"א 1625/98 הנזכר לעיל ולצדו בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 2366/98) שיורה למשיבה שלא לממש את השעבוד נגד ביתם (נספח י לתצהיר המבקש). צו מניעה זמני ניתן ביום 1.11.1998 (נספח יא לתצהיר המבקש).


9. במסגרת הדיון בת"א 1625/98, הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו להסכם פשרה וביקשו כי יינתן לו תוקף של פסק דין. ביהמ"ש נענה למבוקשם (נספח יב לתצהיר המבקש). על עותק ההסכם שהוגש לביהמ"ש לא הופיעה חתימתה של המבקשת 2 (להלן: המבקשת) במקום המיועד לכך. ב"כ המבקשים באותו הליך, עו"ד מן, הודיע לביהמ"ש כי ידאג לחתימת המבקשת בעותק שיועבר לב"כ המשיבה (נספח יג לתצהיר המבקש). בפרטיכל הדיון מיום 15.12.1998, נרשמו דבריו כדלקמן:
"לגבי עותק ההסכם שהוגש לבית המשפט חסרה חתימתה של הגב' חיה פירו. חתימתי הינה על כל פנים בשמה ומחייבת אותה. למען הסדר הטוב אדאג לחתימתה גם על גבי עותק ההסכם שיועבר לב"כ הנתבעת המשיבה"



בהסכם הפשרה הוסכם על דחיית הבקשה לצו מניעה קבוע, ועל התחייבות המבקשים לפרוע את חובם למשיבה עד ליום 31.12.1999.


10. משלא הסתיימו הליכי התביעה של המבקשים כנגד משרד השיכון עד ליום 13.12.99, ומשלא שולם החוב, מונה ב"כ המשיבה ביום 20/9/00 לכונס של בית המבקשים ע"י ראש ההוצאה לפועל בירושלים (נספח יד לתצהיר המבקש).


11. לשיטת המבקשים, להסכם הפשרה הנ"ל לא ניתנה הסכמת המבקשת ולכן לא התמלא יסוד גמירות הדעת החיוני לקיומו של הסכם תקף. על כן, לטענתם, אותו ההסכם אינו יכול להשתכלל כדי פסק דין ובמילא כדי להוות מעשה בית דין החוסם את תביעתם כיום. לעניין זה טוענים המבקשים כי בחתימתו של עו"ד מן, שייצגם אז, אין כדי לחייב את המבקשת מאחר שהיא מעולם לא הסמיכה את עו"ד מן להסכים בשמה לפשרה. דברי המבקשים בנושא זה יבחנו להלן.
הבקשה כוללת טענות נוספות הרלבנטיות למשיב (אשר חתם על הסכם הפשרה), ואולם מאחר שדי בכך שהצו יוצא מכח זכות אחד הצדדים, אני רואה לנכון לבחון את טענות המבקשת תחילה, כאשר אין ספק שטענותיה טובות יותר מטענות המבקש.


הוראות החוק הרלבנטיות להרשאת עו"ד מן



12. ס' 5(א) לחוק השליחות תשכ"ה1965-, שכותרתו "היקף השליחות", קובע כי הסמכה לצורך פשרה צריכה להיות מפורשת:

"השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה"



בספרו "חוק השליחות" (ירושלים, תשנ"ו) כותב פרופ' א' ברק, לעניין הדרך שבה מוקנית הרשאה מפורשת, דברים אלו:
"חוק השליחות מציין מספר ענינים שלגביהם אין מקום להסיק הרשאה משלימה או משתמעת. בענינים אלה תהיה לשלוח הרשאה רק אם באה לכך הרשאה מפורשת. הרשאה מפורשת זו מוקנית בדרכים הרגילות בהן מוקנית הרשאה. על כן יכול שהרשאה מפורשת זו תהא בכתב או בעל-פה, בהודעה או בכל התנהגות אחרת."

(עמ' 600-599).


בע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80, 82 התייחס הנשיא א'. ברק (כתוארו היום) להשפעת הדרישה שההרשאה תהא מפורשת על צפיית הצד השלישי:
"…כללים אלה סויגו במידת מה על-ידי הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או על ויתור או על פעולה בלי תמורה. נמצא, כי בעניינים אלה אין להסיק הרשאה משתמעת מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל, אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה, ובאין הרשאה לשלוח, אין השולח אחראי. תוצאה זו עשויה, לעתים, לפגוע בציפייתו של הצד השלישי, אשר ייתכן שהניח, כי השלוח הוא בעל הרשאה לפנות לבית-משפט או לעשות פשרה או ויתור ופעולות כיוצא באלה, שכן פעולות אלה רגילות הן למעמדו של השלוח. חרף זאת, העדיף המחוקק בעניין זה את האינטרס של השולח, תוך שהשאיר לצד השלישי תרופות מסוימות כלפי השלוח עצמו…".


לעניין אי תחולת השליחות בהעדר הרשאה מפורשת ראו גם ע"א 395/87 דוד שלוש נ' בנק לאומי לישראל פ"ד מו(5), 529, 535; ע"א 200/86 שכטר (בפשט"ר) נ' גרינברג פ"ד מב(1) 436, 439; ע"א 650/80 אמפיסל (ישראל) בע"מ נ' נעימי, פ"ד לז(3) 780, 785; ע"א 538/78 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משעל, פ"ד לג(3) 546, 551.


13. השולח יכול לאשר בדיעבד את פעולת השלוח "ואישור בדיעבד, כהרשאה מלכתחילה", (ס' 6(א) לחוק השליחות). גם האישור בדיעבד צריך להיות מפורש. פרופ' ברק כותב בספרו הנ"ל לעניין זה:

"כמו-כן, בהעדר הרשאה מפורשת מראש, ניתן לאשר הפעולה בדיעבד. דומה שהאישור בדיעבד צריך להיות, אף הוא, מפורש. באותם מקרים בהם נדרשת הרשאה מפורשת, אין זה מספיק כי לבעלי מעמד במעמדו של השלוח יש כרגיל הרשאה כזו (הרשאה משלימה מכוח מעמד) ואף אין זה מספיק שנהוג להעניק הרשאה זו במקום העסקה או לגבי סוג העסקה (הרשאה משלימה על פי נוהג). כדי שלשלוח תהיה הרשאה לבצע פעולות משפטיות אלה דרושה הרשאה מפורשת, ואין די בהרשאה משתמעת או משלימה… ואלה אותן פעולות משפטיות:... פשרה, ויתור..." (שם, עמ' 600).


ויוטעם, גם הרשאה בדיעבד יכולה לעלות במפורש מהתנהגות השולח מאחר שדינה שווה לדין ההרשאה מראש. בע"א 102/87 אריה חברה ישראלית לביטוח נ' לודג'יה חברה לטכסטיל, פ"ד מג (2) 804 נאמר מפי הנשיא שמגר (כתוארו אז) כי לא תתכן שליחות מכללא שתכנה פשרה, ויתור או פעולה ללא תמורה, ולכן לא ניתן לראות בסוכנות הביטוח, כמורשית מכללא על-ידי חברת הביטוח לתת הטבות מעבר למקובל בפוליסה סטנדרטית. ואולם, בהמשך דבריו מגיע הנשיא למסקנה כי התנהגותה של חברת הביטוח, מהווה ראיה לכאורה לקיום שליחות שכבר נוצרה, או שהיא מהווה משום אישור בדיעבד לפעולות שביצעה בשמה סוכנות הביטוח (שם עמ' 810).
ניתן למצער לאמר כי בנסיבות בהן ברור מהתנהגותו של השולח כי הוא יודע על הפעולה של השלוח ונוהג לפיה, ניתן לראות בהתנהגותו כאישור בדיעבד לפעולה זו.


הראיות לעניין ההרשאה



14. המבקשת 2 (להלן: המבקשת), לא חתמה על הסכם הפשרה בעת שהוגש לבית המשפט ולא עשתה כן גם בשלב יותר מאוחר. לטענתה, עו"ד מן היה מוסמך לייצגה אך לא היה מוסמך להגיע בשמה להסדר פשרה.
מהאמור לעיל לעניין הוראות חוק השליחות נובע, כי תוקף הצהרת עו"ד מן שחתימתו על הסכם הפשרה מחייבת גם את המבקשת, מותנה בשאלה אם קיבל הרשאה מפורשת, ולו על דרך התנהגות.


15. בראשית הדיון בבקשה שבפני הודיע ב"כ המבקשים כי לבקשת עו"ד מן, ולאחר שקוימו עמו בירורים ארוכים באשר לאירועים המפורטים בתצהירי המבקשים, שני מרשיו מתכוונים להגיש בתיק תצהיר מתקן קצר, שבו תיכלל הצהרתם "כי בפועל בדיון שהתקיים ב15.12.98- היה עו"ד מן נציגם המוסמך והצהרתו לפרוטוקול ניתנה בסמכות ובתום לב, ואפשר שהמקור לבעייתיות שנוצרה בתיק - אי הבנה שחלה בענין זה" (פר' מיום 25.10.00, עמ' 1). בתצהיר מתקן שהוגש לאחר מכן, נכתב מפי המבקשת:

"ברצוני להבהיר כי בעקבות הגשת תצהירים ביום 24.10.00 התנהלו שיחות ובירורים עם עו"ד חיים מן, אשר ייצג אותי ואת בעלי בדיון שנערך בבית משפט זה ביום 15.12.98. בדיון זה היה עו"ד מן נציג מוסמך מטעמי ומטעם בעלי. מבירורים אלו עולה שנפלה אי הבנה באשר לשאלה האם אני מסכימה לקבל את הסכם הפשרה אשר הוגש לביהמ"ש בדיון הנ"ל ככתבו ועפ"י מהותו".


נראה, כי ההודעה בתצהיר מצומצמת ביחס להודעת ב"כ המבקשים קודם לכן (היא אינה כוללת את האמירה שהצהרת עו"ד מן לפרוטוקול ניתנה בסמכות). מכל מקום, נראה כי שני הצדדים סברו שהצהרת ב"כ המבקשים בראשית הדיון אינה מייתרת את הגשת התצהירים המתקנים ואת החקירה עליהם. על כן, נראה שאין למצות את נושא סמכותו של עו"ד מן להודיע בשם המבקשים על הסדר הפשרה ע"י בחינת הודעתו הנזכרת של ב"כ המבקשים בלבד.


16. בחקירתו תיאר עו"ד מן את אופי הקשר בינו ובין המבקשים במלים אלו:

"הקשר עמם ועם החברה החל קודם לכן, בתיקים רבים אחרים. והרוח היה בכל אותם תיקים - היה שבתאי. ברקע הדברים עמדה אשתו. ההסמכה שניתנה לנו על ידה ע"פ טיב ההתקשרות, היא השאירה באופן מלא ומוחלט את ניהול העניינים בידי שבתאי ובידינו כיועצים משפטיים. הקשר היה יותר מדי מקרי, על בסיס שיחות טלפון" (פר' מיום 16/11/2000 ע"מ 4 ש' 30-33).


כל שניתן להסיק מדברים אלו שהמבקשת השאירה את ניהול העניינים בידי המבקש, עמו עמד עו"ד מן בקשר קבוע. אכן, ההרשאה יכולה להיות מפורשת בהתנהגות, ואולם מטבע העניין לא די בעובדה שצוינה כדי ללמד על הסמכה מפורשת לכל הסכם פשרה שיסכים לו המבקש. עו"ד מן הבהיר בהמשך דבריו כי המבקשת לא אמרה לו מפורשות שהיא סומכת ידה על כל החלטה שיקבל בעלה (פר' מיום 19/11/2000 ע"מ 6 ש' 28 עד ע"מ 7 ש' 2).


באשר להסכם הספציפי אמר עו"ד מן:
"…ביום הסכם הפשרה, הם הסמיכו אותי הסמכה מלאה ומוחלטת להסכים להסכם הפשרה. אני בטוח מבחינת נוהלי העבודה שגם יידעתי אותה על ההסכם." (פר' שם, ע"מ 5. ש' 27-28).


בדברים אלו מובע בטחונו של עו"ד מן לגבי קבלת ההסמכה מהמבקשים לפשרה, אך אין בהם התייחסות לאופן הסמכה ספציפי. דברים אלו, כפי שניתן להבין מיתר דבריו של עו"ד מן בעדותו בחקירה, אינם מבוססים על אמירה מפורשת של המבקשת ביום הסכם הפשרה או קודם לכן. עו"ד מן הוסיף וציין בעדותו שלמיטב זכרונו, ועפ"י נוהלי עבודתו, הוא יידע את המבקשת על ההסכם. יחד עם זאת הבהיר כי לא נהג לעדכן אותה בעניינים משפטיים. בסופו של דבר, לעניין הסמכתו לפשרה הספציפית, הצביע אך ורק על נסיעה משותפת לו ולמבקשים לבית האבות שבו שהתה אם המבקשת, שבה לדבריו הודיע למבקשת על ההסכם שהושג. מדבריו בהקשר זה עלה כי אינו זוכר אם הנסיעה הייתה לפני הדיון שבו הודיע בבית המשפט על הפשרה או לאחריו. יחד עם זאת אמר כי אחרי הדיון התבקש על-ידי המבקש להמנע מלפנות למבקשת כדי לקבל את חתימתה, וזאת בשל מצבה הנפשי. עדותו בנושא כדלקמן:

"ע"פ מיטב זכרוני, היתה נסיעה שבה נסענו פירו אשתו ואני לבית הזקנים שבה שהתה אמה. למיטב זכרוני סיפרתי לה באותה שיחה על ההסכם עם הבנק, ההסכם שהושג עם הבנק יכול להיות יום לפני או אחרי הדיון, כי מבחינתי זו היתה עובדה משמחת כי היא סברה שעומדים לזרוק אותה בטווח של ימים. לא היתה רוטינה של צורך לעדכן אותה בעניינים משפטיים כי היא לא היתה חלק מהם… אני בטוח מבחינת נוהלי העבודה שגם יידעתי אותה על ההסכם. מעבר להסמכה הכללית שהיתה לי ממנה ללא סייג, גם מאוד שמחתי לספר לה זאת…אחרי הדיון היתה בקשה של שבתאי שאמנע מפניה לאשתו בעניינים אלו כי היא נכנסה למצב נפשי קשה…ולכן גם השארתי זאת גם ללא חתימתה. מאז לא קיימתי שום שיחה עמם בנושא זה לגופם של דברים" (פרו' שם מע"מ 5 ש' 20 עד ע"מ 6 ש' 2).


עלה מדבריו של עו"ד מן שבאותה נסיעה (ולמעמד אחר לא התייחס בעדותו) הציג בפניה את ההסכמה הספציפית להבדיל מההסכם גופו, וציין כי המשיבה התחייבה לאורכה של שנה בלבד:
"…למיטב זכרוני, ובעניין זה זכרוני די טוב, הצגתי בפניה את ההסכמה להבדיל מההסכם, את ההסכמה אליה הגעתי עם עו"ד בר הלל…הדיבור שלי איתה לגבי הדברים היה בעל פה…לא ישבתי איתה מעולם על פרטי נייר זה או אחר…אני מניח שעם ההסכם הכתוב לא ישבתי איתה. ודאי לי שעל ההסכמה דיברתי איתה עוד לפני כן…מה שהודעתי לגב' פירו, שהבנק הסכים לאורכה של שנה, שבשנה הזו אנו מצדנו נעשה כל מאמץ, כפי שעשינו, לזרז ולקדם את הדין במשרד השיכון…" (פרו' שם מע"מ 4 ש' 21 עד ע"מ 5 ש' 4).


עו"ד מן הציג אפוא, לדבריו, את עקרונות ההסכמה עם המשיבה בפני המבקשת (ככל הנראה בנסיעה האמורה) ואולם בעדותו לא תיאר את תגובתה לדבריו.


17. גירסת המבקשת שונה. לעניין הנסיעה לבית האבות העידה המבקשת:
"זכור לי שסמוך ל15.12.98- נסעתי באוטו עם מן אתה שואל אם הוא סיפר לי על הפשרה, אני לא זוכרת זאת, הוא לא דיבר על הפשרה. זו היתה נסיעה ידידותית…נכון שידעתי שיש הסכם פשרה עם הבנק, אני סירבתי לחתום…אמרו לי שבגלל ההסכם הבנק לא פועל להוציא אותי מהבית" (פרו' שם ש' 11-18)



ברם, אף שהמבקשת שללה בעדותה הסמכה מפורשת כלשהי: בין בעת נסיעה ובין בהזדמנות אחרת, לא שללה את האפשרות שהוצג בפניה הסכם שהתבקשה להסכים לו. מדבריה עלה שלא הסכימה לחתום על הסכם כזה אף שהוסבר לה שקיים גם הסכם בע"פ (עם ב"כ המשיבה) שלא יפנו אותה עד לפס"ד סופי בתביעה כנגד משרד השיכון. ואלה היו דבריה:

"…לא הסכמתי לשום פשרה…לא רציתי לחתום למרות שאמר לי שיש הסכם בעל פה שלא לפנות אותי עד פס"ד סופי. נאמר לי שבר הלל הבטיח לא לממש את פסה"ד עד גמר ההליכים המשפטיים. מאחר שההבטחה ניתנה בע"פ לא רציתי לחתום "הפצרות ונסיונות שכנוע" של בעלי, וגם חיים מן אמר לי שאבוא לחתום. אני אמרתי שאני לא מוכנה להאמין לאף אחד בעל פה... נכון שידעתי שיש הסכם פשרה עם הבנק, אני סרבתי לחתום, בעלי אמר לי שיש הסכם בע"פ עם עו"ד בר הלל שלפיו הנוסח שלא יביא להליכים לפינוי עד גמר הדיון בנושא של משרד השיכון. אמרתי לו - אם זה לא בכתב זה לא קיים. והוא אמר לי שאין מה לחשוש. לא ידעתי אם יש הסכם שתופס או לא רק ידעתי שאני לא חתמתי. ידעתי שבעלי חתם על ההסכם אבל אני לא הסכמתי לחתום…" (פר' שם מע"מ 1 ש' 15 עד ע"מ 2 ש' 17).


18. מדברי המבקשת עלה גם כי הבינה שבסופו של דבר הסכימה המשיבה להמתין עד לסיום התביעה מול משרד השיכון. בתצהירה נכתב לעניין זה:

"מאז עברו קרוב לשנתיים ואני סברתי שאכן, המשיבה החליטה להמתין עד לתום ההליכים בתביעה שמתנהלת מול משרד השיכון. איש לא דיווח לי ולא הראה לי פרוטוקול של דיון, אשר בו הועלתה טענה כאילו אני נתתי הסכמתי להסכמה או פשרה כלשהיא עם המשיבה.
בנסיבות אלו נדהמתי לגלות, לפני ימים מספר, כי ביום 15.12.98, בעוד צו המניעה הזמני בתוקף, נערך דיון בנוכחות ב"כ שני הצדדים… כאמור לעיל, מאז חודש דצמבר 1998 הפסיקה המשיבה לנקוט בכל פעולות להוצאתינו מביתנו, זאת גם לאחר שחלפו חודשים לאחר המועד שננקב בהסכם הלא חתום -

ה- 31.12.99. אנחנו הינחנו, בעקבות המצגים שהציגו נציגי המשיבה, כי הבנק ממתין עד לסיום ההליך המשפטי המתנהל בין החברה לבין משרד השיכון. בעקבות זאת לא עמדנו על המשך ניהול התביעה שהוגשה לבית משפט נכבד זה."



המבקש, שחתם על הסכם הפשרה, תמך בתצהירו בגרסת המבקשת לענין ההסכם שראו לנגד עיניהם לאחר הסכם הפשרה. לגרסתו הבין מדברי ב"כ המשיבה, בסמוך להשגת הסדר הפשרה, שאף אם יחלוף התאריך שננקב בהסכם הפשרה עדיין לא ימומש המשכון, אלא המשיבה תמתין עד לסיום התיק שניהל כלפי משרד השיכון.


19. המבקשת גם שללה את האפשרות שהסמיכה את בעלה - המבקש - להסכים לפשרה בשמה.
ש: האם נכון שבכל ההליכים שמן מנהל הסמכת את בעלך לחתום לדבר בשמך?

ת: הוא לא הוסמך מעולם על-ידי לחתום במקומי, והוא אף פעם לא עשה זאת. (פר' שם, ש' 24-25)



בחקירתו העיד המבקש כי המבקשת לא הסמיכה אותו, ואף לא הסמיכה את עו"ד מן בנוכחותו (פר' שם, בע"מ 4, ש' 18-20):
"ש: היה איזה שלב שאמרה שהיא מסמיכה אותך או את מן להצהיר בשמה שהיא מסכימה לחתום

ת: אותי לא הסמיכה, ובנוכחותי לא הסמיכה אותו."



מסקנות עובדתיות לענין אישור הפשרה מראש או בדיעבד



20. מהאמור לעיל עולה כי באופן קונקרטי הצביע עו"ד מן רק על הנסיעה שבסמוך לדיון כמעמד שבו שוחח עם המבקשת ישירות על הסכם הפשרה. גם מדברי המבקשת עלה כי נסעו יחדיו במועד סמוך להשגת הסדר הפשרה. עו"ד מן לא ידע לאמר מתי התרחשה נסיעה זו, לפני הדיון שבו קיבל ההסכם תוקף פסק דין או לאחר מכן. בשל אי הוודאות לגבי השאלה האם נסיעה זו התרחשה לפני הדיון, אין די בדבריו של עו"ד מן בנושא זה כדי לבסס מסקנה של הסמכה מראש לפשרה. את השיחה בנסיעה יש אפוא לבחון בהקשר של אישור בדיעבד.


לעיל כבר צויין כי עו"ד מן לא פירט, בעת שהעיד על הנסיעה לבית האבות, כיצד הגיבה המבקשת ביחס לדברים שאמר בעניין הפשרה. הוא סיפר כי שמח לספר לה על הפשרה, ואולם לא התייחס כלל לתגובתה, ולא נחקר על כך. לאור האמור, קשה לקבוע ע"פ עדותו אם המבקשת קלטה את הדברים, אם ראתה בהם דבר הדורש התייחסותה, אם שמחה עליהם. אכן, יש מקום להניח כי אילו התנגדה לדבריו, היה עו"ד מן מציין זאת בעדותו, ואולם איני סבורה כי די בהשערה זו כדי לבסס את הקביעה שהיה בהתנהגותה משום אישור מפורש לפשרה, בהעדר התייחסות כלשהי לתגובתה. גישה זו מחוזקת על-ידי העובדה שעו"ד מן נמנע מלפנות אל המבקשת לאחר אותה שיחה, כדי שתחתום על הסכם הפשרה. כאמור עו"ד מן העיד שלאחר הדיון בו ניתן להסכם תוקף של פסק דין, כאשר חפץ לפנות למבקשת כדי להחתימה על ההסכם, ביקש ממנו המבקש שלא לפנות אליה וזאת משום מצבה הנפשי הקשה (פרו' מיום 19/11/2000 ע"מ 9 ש' 9). עדות זו מפחיתה ממשקל בטחונו לגבי הסכמת המבקשת לפשרה או להסדר שהושג. כאמור, מעדותו לגבי השיחה בעת הנסיעה עלה כי שמח לספר לה על ההסכם שנתן לה שהות מה להישאר בבית. אם כך, קשה להבין מדוע קיבל את דברי המבקש שאין מקום לבקשה שתחתום על הסכם הפשרה. אילו היה בטוח שהיא נתנה להסכם אישור, ולו באותה נסיעה משותפת, היה צריך למצער לתמוה על דברי המבקש. לאור האמור אני סבורה כי דברי עו"ד מן, מותירים ספק לגבי אישור הסכם הפשרה על-ידי המבקשת, ובודאי לגבי הסמכתו מראש לחתום עליו, באופן מפורש. כאמור, אין די בהרשאה מראש או באישור בדיעבד המוסקים מכללא.


21. יש מקום לבחון בהקשר זה גם את דברי המבקשת לפיהם ידעה שקיים הסכם שבעקבותיו נמנע המשיב מפינויה מהבית. מהאמור לעיל לגבי גירסתה עלה כי לדידה לא היה מדובר בהסכם הספציפי, שלו ניתן תוקף של פסק דין (דהיינו הסכם שלפיו האורכה מסתיימת ביום 31.12.99). בדבריה הבהירה כי הבינה שהמשיבה ממתינה עד לסיום ההליך המשפטי המתנהל בין החברה לבין משרד השיכון, וסברה כי זה ההסבר לכך שהטיפול בתביעתם כלפי המשיבה נפסק. גם המבקש העיד כי סבר שההסכם עם המשיבה כלל התחייבות נוספת בע"פ. ברם, גם אם חשב אחרת - ואיני רואה צורך להתייחס כאן למהימנות גרסתו - ספק אם ביטא את מחשבותיו בפני המבקשת.
לאור האמור אני סבורה כי בשלב זה, לא נסתרה גרסת המבקשת לפיה בזמן שחלף מאז הסדר הפשרה, סברה שהושגה עם המשיבה הבנה בדבר המתנת המשיבה עד לסיום ההליכים כלפי משרד השיכון. אמנם, ע"פ עדות עו"ד מן, הודיע לה ישירות באותה נסיעה שהמשיבה הסכימה לאורכה של שנה בלבד (עמ' 5, ש' 3-5) ואולם, כאמור, הוא לא פירט את תגובתה לאמירה זו ואין ללמוד מדבריו כי היא אכן הבינה שמדובר בהסכם שגובש סופית וקיבל תוקף פסק דין. גם אין להוציא מכלל אפשרות שהמבקש אמר לה שהמשיבה הסכימה להמתין, בכל מקרה, עד לסיום הדיון בתביעה נגד משרד השיכון, זאת אף אם לא ניתנה לו התחייבות של ב"כ המשיבה בעניין זה.
לאור האמור לא מצוי בפני בשלב זה בסיס הולם לטענת המשיב שהמבקשת מושתקת מלהעלות טענותיה בעניין אי הסכמתה לפשרה, לאחר שנהנתה מפירות הסכם הפשרה (דהיינו, הימנעות המשיב בזמן שחלף מאז הסכם הפשרה ממימוש הערובות) מתוך ידיעה שניתנה בשמה הסכמה להסדר הפשרה.


22. המסקנה הכוללת העולה תוך בחינת הראיות שבפני, מובילה לקביעה שאין מקום להבין את ההודעה שנמסרה על-ידי ב"כ המבקשים בראשית הדיון שבפני, כהודאה בקיום הסמכה מפורשת של עו"ד מן לקבל את הסכם הפשרה בשם המבקשת. יש להבין הודעה זו כמאשרת שאכן היה עו"ד מן מוסמך לייצג את המבקשים באותו דיון בו אושר הסדר הפשרה, מבלי שיש בעצם הסכמתו לפשרה כדי לחייב את המבקשת. מהדיון דלעיל עולה כי הראיות אינן מבססות קביעה שהתקיים התנאי הדורש הסמכה מפורשת מראש או אישור מפורש בדיעבד. כאמור, עלה מעדות עו"ד מן כי אף הוא אינו בטוח שדיבר ישירות עם המבקשת על הסכם הפשרה קודם להודעתו בביהמ"ש, ואף הרשאה מפורשת בדיעבד, לא הוכחה בדבריו.
אוסיף כי אין ספק שעו"ד מן סבר כי ההסכמה לפשרה היא לטובת המבקשים ועולה בקנה אחד עם מצבם המשפטי בתביעה כנגד המשיבה. אפשר שלכן ראה כמובנת מאליה את הסמכתו לעניין זה. מכל מקום, המבקשת הראתה למצער כי קיים ספק לעניין קיום דרישות חוק השליחות לגבי הרשאתו להסכים בשמה, ויש בידה להינות מספק זה.


השיקולים למתן הסעד הזמני



21. לסיכום, חרף בטחונו של עו"ד מן בהסמכתו לעניין הפשרה, לא הופרכה בדבריו האפשרות שהמבקשת לא הסכימה להסכם הפשרה ולא הסמיכה אותו להסכים בשמה, בין מראש ובין בדיעבד. אכן עדות עו"ד מן מכבידה על גרסת המבקשת, ואולם דין גרסתם להתברר לעומקה במשפט גופו. בשלב שבו נשקל מתן סעד זמני, בחינת העובדות היא לכאורית בלבד. לשון אחר, טרם מוצה תהליך הבירור הנוגע להסמכת עו"ד מן, או לאישור פעולתו בדיעבד. אפשר שעדותו של עו"ד מן במהלך הדיון בתיק לגופו תסיר את הספיקות ותבסס את המסקנה שהסיק והודיע עליה לבית המשפט לגבי הסמכתו, ואפשר גם שהמבקשת תשכנע שביטחונו בהסכמתה מבוסס על אי הבנת עמדתה למעשה.


22. ואולם, די בספקות המתעוררים בשלב זה לגבי ההסמכה המפורשת לפשרה כדי להביא לקביעה שהתביעה בתיק העיקרי אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, וראו למבחן זה, זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 616. כך בע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח' (4) 105, 109, קבע בית המשפט העליון כי המבחן למתן צו מניעה או צו עשה זמני נזקק לקיומה של שאלה רצינית הראויה להידון תוך איזון "בין האינטרס של התובע לקבל סעד זמני מיידי לבין הפגיעה האפשרית בנתבעת" (שם, 108). בפסיקה מאוחרת יותר חוזרים ועולים מדי פעם מבחנים אחרים המדגישים את הזכות לכאורה ואת סיכויי ההצלחה של התביעה, יחד עם שיקולי מאזן הנוחות, וראו לניתוח ההתפתחות המשפטית בנושא זה בש"א 2137/00 (מחוזי-ים) שלמה גבאי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (כב' השופט מ' גל). בעניין אחרון זה, שבו המשקל העיקרי הושם על מאזן הנוחות (והזכות לכאורה הייתה קלושה) הותנה מתן הצו הזמני בהפקדת סכום כסף גבוה. בית המשפט העליון (כב' השופטת א. פרוקצ'יה) ברע"א 4615/00 ביטל את דרישת ההפקדה מאחר שלא ראה בה צורך בנסיבות הענין ובין השאר אמר לענין האיזון הראוי:

"ביסודו של דבר, צדקה הערכאה הראשונה בסוברה כי בראייה כוללת נזקי המבקשים מאי קבלת צו העיכוב באם תביעתם תתקבל עולים על הנזקים הצפויים לבנק ממתן הצו באם התביעה נגדו תידחה, ועל רקע סיכויי התביעה - גם אם אינם גדולים - ראוי היה ליתן עדיפות לעניינם של הראשונים."



אשר להתניית הסעד הזמני בתנאים, כאיזון לסיכויי תביעה קלושים, ראה גם ע"א 418/79 תאני ואח' נ' כהן, פ"ד לד(4) 161, שבו נאמר על-ידי כב' השופט ח. כהן:
"…והיה אם ראה בית המשפט שסיכויי התובע קלושים הם או בלתי בטוחים, יוכל להתנות את מתן הסעד הזמני בתנאים הבאים להבטיח שאם תיכשל התובענה, לא יסבול הנתבע נזק יתר מן העיכוב הנגרם על ידי הסעד הזמני בעשייתו החופשית בתוך שלו…". (שם, 167).


23. במקרה דנן אין בידי לומר כי סיכויי טענת המבקשת קלושים. עובדה היא שלא חתמה על הסכם הפשרה, לא קודם שהוגש לבית המשפט ולא לאחר מכן. עו"ד מן, כאמור, לא הבהיר באיזה אופן הוסמך על-ידי המבקשת מפורשות ומראש לעניין הפשרה. גם מעדותו לגבי שיחתם בעת הנסיעה לא ניתן ללמוד על אישור (בדיעבד) מפורש. יתר על כן, הוא נזהר מלפנות אליה ולבקש חתימתה על הסכם הפשרה. לאור האמור, הגם שעו"ד מן היה משוכנע, כפי שעלה מעדותו, שקיבל את הרשאת המבקשת להגיע לפשרה, לא ניתן בשלב זה לקבוע כי לא קיים סיכוי ממשי שהמבקשת תשכנע שלא התקיימו הנסיבות של הסמכה מפורשת.
ויוטעם, די בביסוס זכות המבקשת לצו מניעה, ואין צורך בבירור טיב זכותו של המבקש, שהרי ממילא יש בידו ליהנות מזכות המבקשת ואין צורך שיבסס זכות "עצמאית".


24. באמור לעיל, לעניין טיב הזכות של המבקשים, תומכת גם העובדה שהדיון התמקד בנושא הסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין ולא הוגש מטעמה של המשיבה תצהיר נגדי לענין גרסת המבקשים לגבי הבטחות המשיבה (באמצעות מנהלת הסניף) שלא לממש את הבטוחות בטרם מוצו ההליכים כלפי משרד השיכון. המבקשים גם לא נחקרו כלל על טענותיהם בנושא זה. יש אפוא ביד המבקשים בשלב זה להישען גם על דבריהם בתצהיר בנושא אותן הבטחות, שלא הופרכו.


25. אוסיף לעניין עצם הושטת הסעד כי מאזן הנוחות (ר' ספרו של ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה (ירושלים, 1993) חלק כללי, מע"מ 91), נוטה בבירור לטובת המבקשים, הגרים בבית נשוא השעבוד והמטופלים באמה הזקנה והחולה של המבקשת. מכירת הבית עלולה להסב להם נזק בלתי הפיך. ברי, על כן, כי תוצאת אי מתן צו מניעה תהא קשה ביותר מבחינתם. המשיבה לעומתם הינה גוף פיננסי גדול, שעניין לה בעיקרו של דבר בתשלום החוב. גם אם יינתן צו המניעה, יהא ביד המשיבה בעתיד לממש את הביטחונות לפירעון החוב. בנושא זה יודגש כי אין בידי לקבוע ע"פ הראיות שהובאו בפני, כי סכום החוב למשיבה עולה על ערך הבטוחות.


26. לאור קביעתי לעניין סיכויי קבלת טענת המבקשת, איני רואה לנכון להשית על המבקשים הפקדת סכום כלשהו כתנאי למתן הצו. אני רואה לנכון להסתפק בערבויות צד ג' בסכום כולל של 140,000 ש"ח, לשיפוי נזק שייגרם למשיבה - אם יגרם - בשל העיכוב במימוש הערובה מכוח הסעד הזמני.


27. לעניין מהות הצו שיינתן ב"כ המשיבה טען, לחלופין, כי "הסעד המקסימלי שיכולים המבקשים לקבל הוא דחיית הפינוי עד למתן פסק דין בתביעה נגד משרד השיכון". אכן, אף המבקשת סברה כי המשיבה הסכימה שהפינוי יידחה עד לאחר מתן פסק הדין בתביעה נגד משרד השיכון. ואולם, גם אם ניתן להעריך שהמבקשת הייתה מאשרת הסכם פשרה כזה, בפועל לא הוכח שניתנה הסכמתה המפורשת גם להסכם כזה. לכן אני רואה לנכון לקבוע שצו המניעה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק דין בתיק העיקרי. אציין כי להערכתי, לאור השאלה הממוקדת העולה בו לדיון, ניתן לברר את העובדות הנוגעות לתיק העיקרי במהירות רבה יותר מזו שבה ניתן לברר את העובדות הנוגעות לתיק נגד משרד השיכון.


28. לאור האמור, אני מורה על צו מניעה כמבוקש, כפוף למתן הערבות, תוך

10 ימים מהיום.
לא ראיתי לנכון לפסוק הוצאות כנגד המשיבה, בין השאר מאחר שבשונה מטענות המבקשת, לא היה בידי להשתכנע כי יש יסוד לטענת המבקש שקיבל הבטחה של ב"כ המשיבה לדחות את הפינוי עד לפסק הדין בתביעה נגד משרד השיכון. טענה זו נסתרה בדברי עו"ד מן. בהקשר זה גם עולה השאלה אם לא היה חוסר תום לב בהתנהגותו בכל הנוגע לאישור הסכם הפשרה על-ידי המבקשת. מבלי לקבוע מסמרות אציין, כי מתעורר הרושם שמבקש ידע גם בזמן אמת שהסכם הפשרה כלשונו אינו מקובל על המבקשת ולא הבהיר את הנושא לבא כוחו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק כינוס נכסים

  2. מהי סמכות כונס נכסים ?

  3. הסכם עם כונס נכסים

  4. מינוי כונס נכסים זמני

  5. טופס צו כינוס

  6. בש"א של כונס נכסים

  7. כונס נכסים משק חקלאי

  8. תקנות כונסי נכסים

  9. החלפת כונס נכסים

  10. הרשאה מפורשת

  11. בקשה למתן הוראות

  12. בקשה לשלם לקופת הכינוס

  13. מס תשומות - כונס נכסים

  14. סעד של מינוי כונס נכסים

  15. ערעור מע"מ של כונס נכסים

  16. בקשה למתן צו כינוס

  17. ארנונה - כונס נכסים

  18. תשלום לקופת הכינוס

  19. תלונה על כונס נכסים

  20. טופס מינוי כונס נכסים

  21. דו"ח כספי חברה בכינוס נכסים

  22. תביעה נגד כונס נכסים

  23. מינוי כונס נכסים נוסף

  24. בקשה למתן הוראות לכונס

  25. ערעור על שכר טרחת כונס נכסים

  26. מתי מגישים בקשה למתן הוראות ?

  27. טענת רשלנות כונס נכסים

  28. טופס צו מינוי כונס נכסים

  29. תקנות שכר טרחת כונס נכסים

  30. מחלוקת בין כונס נכסים של חברות

  31. צו כינוס נכסים של שותפות רשומה

  32. טופס ערובה של כונס נכסים

  33. שיתוף פעולה עם כונס נכסים

  34. זכויות יורשים - כונס נכסים

  35. עיכוב ביצוע צו כינוס נכסים

  36. בקשה לחייב כונס נכסים להעביר כסף

  37. עובדים לשעבר של חברה בכינוס נכסים

  38. ביטול מינוי כונס נכסים זמני

  39. טופס התנגדות לבקשת צו כינוס

  40. בקשת כונס נכסים לאישור מכר

  41. מינוי כונס נכסים זמני על תוכנת מחשב

  42. שכר טרחת כונס נכסים לפי שעות

  43. ערבות כונס נכסים בהוצאה לפועל

  44. האם כונס נכסים יכול להעסיק עובדים ?

  45. מסמכים המעידים על תשלום - צו כינוס

  46. חלוקת חניות על ידי כונס נכסים

  47. בקשה להורות לכונס נכסים להתקשר בחוזה

  48. קופת כינוס נכסים - תשלום ארנונה

  49. קניית רכב מכונס נכסים - סיכונים

  50. בקשה למינוי כונס נכסים על מקרקעין

  51. מינוי כונס נכסים למכירת נכס שאינו משועבד

  52. אישור לכונס נכסים למכור נכס מקרקעין

  53. בקשה למינוי כונס נכסים זמני (במעמד צד אחד)

  54. טופס מינוי כונס נכסים ע''י בית משפט

  55. מכירה על ידי כונס נכסים – רשלנות מציע הצעה

  56. טענת קיזוז חוב של חברה בכינוס נכסים

  57. בקשה לדחייה על הסף - העברת כספים לקופת הכינוס

  58. בקשה למכור דירה באופן עצמאי בכינוס נכסים

  59. בקשת כונס נכסים למכור את זכויות החייב בנכס

  60. פיצויים בגין עוגת נפש עקב רשלנות כונס נכסים

  61. תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי - בקשה למינוי כונס נכסים

  62. בקשה למתן הוראות - סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות

  63. לטענת התובע הנכס בסופו של יום נמכר בהליך של כינוס נכסים

  64. מינוי כונס נכסים על זכויות במשק החקלאי במסגרת תיק הוצאה לפועל

  65. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון