סעיף 5(א) לחוק השליחות תשכ"ה1965-, שכותרתו "היקף השליחות", קובע כי הסמכה לצורך פשרה צריכה להיות מפורשת: "השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה" בספרו "חוק השליחות" (ירושלים, תשנ"ו) כותב פרופ' א' ברק, לעניין הדרך שבה מוקנית הרשאה מפורשת, דברים אלו: "חוק השליחות מציין מספר ענינים שלגביהם אין מקום להסיק הרשאה משלימה או משתמעת. בענינים אלה תהיה לשלוח הרשאה רק אם באה לכך הרשאה מפורשת. הרשאה מפורשת זו מוקנית בדרכים הרגילות בהן מוקנית הרשאה. על כן יכול שהרשאה מפורשת זו תהא בכתב או בעל-פה, בהודעה או בכל התנהגות אחרת." (עמ' 600-599). בע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80, 82 התייחס הנשיא א'. ברק (כתוארו היום) להשפעת הדרישה שההרשאה תהא מפורשת על צפיית הצד השלישי: "…כללים אלה סויגו במידת מה על-ידי הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או על ויתור או על פעולה בלי תמורה. נמצא, כי בעניינים אלה אין להסיק הרשאה משתמעת מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל, אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה, ובאין הרשאה לשלוח, אין השולח אחראי. תוצאה זו עשויה, לעתים, לפגוע בציפייתו של הצד השלישי, אשר ייתכן שהניח, כי השלוח הוא בעל הרשאה לפנות לבית-משפט או לעשות פשרה או ויתור ופעולות כיוצא באלה, שכן פעולות אלה רגילות הן למעמדו של השלוח. חרף זאת, העדיף המחוקק בעניין זה את האינטרס של השולח, תוך שהשאיר לצד השלישי תרופות מסוימות כלפי השלוח עצמו…". לעניין אי תחולת השליחות בהעדר הרשאה מפורשת ראו גם ע"א 395/87 דוד שלוש נ' בנק לאומי לישראל פ"ד מו(5), 529, 535; ע"א 200/86 שכטר (בפשט"ר) נ' גרינברג פ"ד מב(1) 436, 439; ע"א 650/80 אמפיסל (ישראל) בע"מ נ' נעימי, פ"ד לז(3) 780, 785; ע"א 538/78 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משעל, פ"ד לג(3) 546, 551. השולח יכול לאשר בדיעבד את פעולת השלוח "ואישור בדיעבד, כהרשאה מלכתחילה", (ס' 6(א) לחוק השליחות). גם האישור בדיעבד צריך להיות מפורש. פרופ' ברק כותב בספרו הנ"ל לעניין זה: "כמו-כן, בהעדר הרשאה מפורשת מראש, ניתן לאשר הפעולה בדיעבד. דומה שהאישור בדיעבד צריך להיות, אף הוא, מפורש. באותם מקרים בהם נדרשת הרשאה מפורשת, אין זה מספיק כי לבעלי מעמד במעמדו של השלוח יש כרגיל הרשאה כזו (הרשאה משלימה מכוח מעמד) ואף אין זה מספיק שנהוג להעניק הרשאה זו במקום העסקה או לגבי סוג העסקה (הרשאה משלימה על פי נוהג). כדי שלשלוח תהיה הרשאה לבצע פעולות משפטיות אלה דרושה הרשאה מפורשת, ואין די בהרשאה משתמעת או משלימה… ואלה אותן פעולות משפטיות:... פשרה, ויתור..." (שם, עמ' 600). ויוטעם, גם הרשאה בדיעבד יכולה לעלות במפורש מהתנהגות השולח מאחר שדינה שווה לדין ההרשאה מראש. בע"א 102/87 אריה חברה ישראלית לביטוח נ' לודג'יה חברה לטכסטיל, פ"ד מג (2) 804 נאמר מפי הנשיא שמגר (כתוארו אז) כי לא תתכן שליחות מכללא שתכנה פשרה, ויתור או פעולה ללא תמורה, ולכן לא ניתן לראות בסוכנות הביטוח, כמורשית מכללא על-ידי חברת הביטוח לתת הטבות מעבר למקובל בפוליסה סטנדרטית. ואולם, בהמשך דבריו מגיע הנשיא למסקנה כי התנהגותה של חברת הביטוח, מהווה ראיה לכאורה לקיום שליחות שכבר נוצרה, או שהיא מהווה משום אישור בדיעבד לפעולות שביצעה בשמה סוכנות הביטוח (שם עמ' 810). ניתן למצער לאמר כי בנסיבות בהן ברור מהתנהגותו של השולח כי הוא יודע על הפעולה של השלוח ונוהג לפיה, ניתן לראות בהתנהגותו כאישור בדיעבד לפעולה זו. עורך דיןחוזהלקוחותהסכם פשרהפשרה