הסכם הסדרת חוב

פסק דין תביעה זו עילתה בדרישה להשבת כספים שנולדה לאחר הסדר חוב בין הצדדים. הצדדים התובע והנתבע הנם יהלומנים ושניהם היו חברים בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו בבורסה ליהלומים בישראל. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בחודש דצמבר 1992 התבצעה עסקת מכר יהלומים במסגרתה מכר הנתבע יהלומים באמצעות חברת DIAMAL שבהנהלתו, לחברה בשם L.A.D TRADING INC. תמורת 204,816$. התובע שימש כיוזם ומתווך בעסקה ואף סוכם, כי יקבל סכום כלשהו עבור שירותיו. כמו"כ ערב התובע לתשלום מלוא התמורה. משלא עמדו הקונים בהתחייבותם מסר למוכר (הנתבע בענייננו) שני שיקים על סך 198,818$ (נ\1) מחשבונו האישי. סכום זה שיקף את תמורת היהלומים בניכוי עמלתו של התובע. השיקים שמסר התובע לנתבע סורבו ע"י הבנק ובגין כך פנה הנתבע למוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים. הבוררים, לאחר ששמעו את הצדדים פסקו כי התובע ישלם לנתבע סך של 99,408$ (נ\6). את תשלום החוב הסכימו הצדדים לבצע בעסקת העברת מניות מהתובע לנתבע בחברה אמריקנית בשם A.J.A Enterprises Inc. שהחזיקה בנכס מקרקעין, המצוי באזור לוס אנג'לס. עסקה זו בוצעה בתאריך 30/5/96. בתאריך 27/3/98 מכר הנתבע את מניותיו בחברת A.J.A Enterprises Inc. לצד שלישי תמורת 277,500$ (ת\8 ו-ת\9). המחלוקת התובע טוען כי שוויין של מניות חברת A.J.A Enterprises Inc. שהעביר לנתבע עלה בעת ביצוע העסקה (27/3/98) על שווי חובו לנתבע, וסוכם עם הנתבע שהלה ישלם עבור המניות העודפות אותן קיבל או לחילופין שיחזיק באותן מניות עודפות בנאמנות עבור התובע. לטענתו, משמכר הנתבע את כל המניות אותן קיבל בעסקה ביניהם, מכר גם את חלקו של התובע, ועליו להשיב לו את חלקו בתמורה. הנתבע מכחיש את טענות התובע לפיהן נלווה להעברת המניות הסדר כלשהו לגבי חלק מהמניות בחברה האמריקנית ולדבריו כל המניות שהיו ברשות התובע הועברו ללא תנאי. מכאן, שלא מוטלת עליו חובה לשלם סכום כלשהו מתוך התמורה שהתקבלה עם מכירתן. גרסת התובע התובע טוען כי לאחר שניתן פסק הבורר בו חויב לשלם לנתבע סך 99,408$ הגיע עמו להסכמה לפיה התמורה תינתן במניות חברת A.J.A Enterprises Inc. בהן החזיק עם שותפו, אילן גרטלר. לגרסתו, לאור העובדה שמר גרטלר סרב לצירופו של שותף שלישי לחברה, נאלץ להעביר לנתבע את כל המניות בהן החזיק, על אף ששוויין עלה על חובו לנתבע, ברם, סיכם עמו כי: "מתמורת המניות המועברות יקוזז חובו של התובע לנתבע לפי פסק הבוררות, או לחילופין, לפי שיקול דעת הנתבע, הנתבע יחזיק ב75- מניות מתוך המניות המועברות בנאמנות עבור התובע, ואילו יתרת 75 המניות תשמש לסילוק החוב נשוא פסק הבוררות." (סעיף 13 לתצהיר התובע) את גרסתו מחזק התובע בעדותו של מר אהרון ניסן, גם הוא חבר בבורסת היהלומים, שהיה מעורב בניסיונות הפישור בין התובע לנתבע בשלב הליך הבוררות בפני מוסדות הבורסה. בתצהירו (ת\2, סעיף 6) מתאר מר ניסן את עסקת העברת המניות בחברה האמריקנית: "הייתי מעורב אישית במו"מ שנוהל בין התובע לנתבע, במהלך החודשים הראשונים של שנת 1996, אשר הביא לכריתת הסכם בין התובע לנתבע ("ההסכם"). לפי ההסכם התחייב התובע להעביר לנתבע את מניותיו בחברה A.J.A Enterprises Inc. ("החברה") אשר היוו מחצית מהון המניות המוצא של החברה ושוויון הוערך באותה עת בסך של 225,000$, תמורת סך של 200,000$ ממנו יקוזז הסכום שנפסק לטובת הנתבע בפסק הבוררות, או לחילופין הנתבע יחזיק מחצית מן המניות המועברות הנ"ל בנאמנות עבור התובע, והמחצית השנייה תהווה פירעון של החוב נשוא פסק הבוררות." ובעדותו בפני העיד מר ניסן (עמ' 25 לפרוטוקול): "ששי הראל לא עמד בדברים שלו. הוא לא נתן ליפתח 100,000 בחזרה. אז יפתח בא אלי בטענות כי הייתי ערב לעסקה...אני נתתי מילה ליפתח ששי הראל יבצע את העסק שהוא הבטיח לו, שיקח את המגרש ויתן לו 100,000." לטענת התובע, מכר הנתבע את המניות בחברה האמריקנית, בחודש מרס 1998 תמורת סך של 277,500$ (ת\9) לצד שלישי ועליו להשיב לו את ההפרש בין חובו שעמד על 99,408$ לסכום אותו קיבל במכירה. גרסת הנתבע הנתבע מכחיש את גרסתו של התובע לכך שהמניות בחברה האמריקנית הועברו כשבצדן הסכם להשבת ההפרש בין גובה מימוש המניות לסכום שנפסק בבוררות. הלה מציג תיאור משלו להשתלשלות העניינים, שהביאה להעברת מניות שבסופו של דבר נמכרו בשווי כפול ומעלה מהסכום שנפסק בבוררות. לדבריו, עם העברת הטיפול בתלונתו למוסד הבוררות של הבורסה הוטלה על התובע סנקציה של הרחקה מהבורסה, שמנעה ממנו דה- פקטו, את האפשרות לעסוק בענף היהלומים. סנקציה זו המשיכה לחול גם כאשר הגיש הנתבע ערעור על החלטת מוסד הבוררות לחייב את התובע בתשלום מחצית החוב הנטען בלבד. ואולם, בשלב זה ולאור רצונו של התובע לשוב ולעסוק בתחום הסכימו שכתנאי לביטול הערעור ישלם התובע לנתבע את סכומי השיקים שסורבו במלואם (כ200,000-$). לאור העובדה שלא היה באפשרותו של התובע לשלם סכום זה במזומן, הציע כי יפרע את החוב באמצעות מניות שהחזיק בחברה האמריקנית A.J.A Enterprises Inc., שהוערכו אותה עת ב200,000-$ בקירוב. עוד טוען הנתבע, כי שוויין האמיתי של המניות שבידי התובע היה אותה עת נמוך מהסכום לעיל, אולם הוא הסכים למרות זאת לתשלום באופן זה: "שווים הממשי של המקרקעין היה נמוך בהרבה מהשווי שנקב התובע. למרות זאת, לאור מצבו הכלכלי של התובע כפי שתואר על ידו ותוך ציפייה כי בעתיד אוכל בכל זאת לממש את המקרקעין, הסכמתי להצעתו של התובע ולקחתי על עצמי את הסיכון שאתקשה למכור את המקרקעין" (סעיף 16 לתצהיר הנתבע) העסקה לעיל עוגנה בחוזה שהוכן ע"י עו"ד משה יאנג, שנחתם בתאריך 30/5/96 (נ\8) ובו לטענת הנתבע פורטו ההסכמות המתוארות לעיל. לאור האמור גורס הנתבע כי דינן של טענות התובע להידחות בהיותן בלתי מבוססות. דיון המדובר בשתי גרסאות העומדות זו מול זו באשר לעסקת העברת המניות מהתובע לנתבע. כפי שיובהר להלן, התובע מבסס את גרסתו על "הגיונם של דברים" ו"תכלית עסקית העומדת ביסודה של כל עסקה כלכלית" (סעיף 22 לסיכומי התובע) ובדרך זו מנסה להכליל בהסכם בין הצדדים הסכמות שאינן כתובות בו. מאידך הנתבע טוען כי גרסתו מבוססת על מסמכים ואין להחיל על ההסכם הסכמות חיצוניות שנעשו, כפי שטוען התובע. ייאמר מיד כי נקודת הפתיחה של התובע היא דחוקה. המסמך העיקרי בתובענה הוא נ\8 עליו חתום התובע שחזקה עליו כי הבין על מה הוא חותם. מבחינה פורמלית, התובע מבקש להציג ראיות בעל-פה כדי לסתור התחייבות אישית בכתב. ברם, הדבר מנוגד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. אף שסעיף זה הוא הוראה פרוצדורלית אמר עליו כבוד הנשיא שמגר בע"א 4408/90 בן חיים נ' גוטמן, דינים עליון כרך לז' 443: "אפשר שסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית הוא הוראה מיושנת ופורמליסטית, אולם היא עדיין חלק מהדין הנוהג אצלנו." וכבוד השופטת דורנר בע"א 2028/93 אבנר אפרים נ' יהודה שרון, דינים עליון (מ') 440 פסקה במקרה הדומה למקרה שלפני: "בנסיבות אלה, נראה לי כי לא ניתן להביא עדויות בעל-פה בדבר קיומם של תנאים סותרים, לא רק בשל טעמים פורמאליים שבדיני הראיות, אלא משום שעל-פי הגיונם של דברים כתיבת מסמך שלם, שאינו כולל כל תנאי ולא-כל-שכן כשיש בו תניות הסותרות את התנאי הנטען, מלמדת כי הוא משקף כלשונו את אומד-דעת הצדדים." גם כבוד השופט זוסמן בע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי, פ"ד יז 1410, 1416 פסק: "עדות להוכיח שמה שכתוב אינו מה שהוסכם לא נפסלת, בעצם, רק על שום שדרך הראיה היא פסולה. פסול הראיה נובע מן העובדה, כי דרך הבריות להרבות בדברים במשא ומתן קודם עשיית המסמך, אך רק מה שהוסכם בפועל עולה על כתב ומה שלא נרשם במסמך, אות הוא שאינו חלק מן התניות המוסכמות, שאלו היה, היה אף הוא מוצא את מקומו בין שאר הדברים שזכרם בא במסמך." על אף האמור, ומעבר לדרוש החלטתי לבחון את הטענות לגופן. עיקרי ההסכמות בהסכם נ\8 הנן: 1. המוכר (התובע) מעביר לקונה (הנתבע) את כל מניותיו (סעיף D). 2. המוכר מעביר את 150 מניותיו בחברה לקונה, תמורת 200,000$. (סעיף 2). 3. לקונה זכות במניות ללא סייג (סעיף 3 a). 4. סעיף 11 מסכם את הבנות הצדדים לגבי מעמד החוזה: This agreement contain the sole and only agreement of the parties hereto relating to this transaction and correctly set forth and rights, duties and obligations of each party as of its date. Any prior agreements, promises, negotiations or reprsentation not expressly set forth in this agreement are of no force and effect. על כך שהאמור לעיל מוסכם בחוזה בין הצדדים אין מחלוקת ואולם, טוען התובע כי יש לתת משקל לראיות ונסיבות חיצוניות לחוזה על מנת להבין ולפרש את היקף ההסכמה בינו לבין הנתבע. פירוש כוונת הצדדים בהתקשרותם בחוזה נדון בסעיף 25 (א') לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-: חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים דנה בסוגייה זו ואומרת: "מבחן אומד הדעת הוא מבחן אובייקטיבי, שלפיו נבחנת כוונת הצדדים על פי השתקפותה החיצונית...סעיף 25 א' קובע היררכיה לעניין מקורות הפירוש. ראשון בסדר הוא החוזה ולאחריו- הנסיבות. תהליך ההתחקות אחר כוונת הצדדים נפתח בחוזה גופו. ההנחה היא כי החוזה הכתוב משקף את כוונת הצדדים...כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת מעבר לה. חזקה על לשון ברורה ומפורשת שהיא מביעה את כוונת הצדדים ומשקפת את רצונם. הפנייה אל מה שמשתמע מתוך הוראות החוזה תעשה אפוא רק כאשר לשון החוזה אינה מפורשת וברורה דיה...במקרים רבים נעצר ומסתיים תהליך הפירוש בשלב זה של השתמעות דעתם של הצדדים מתוך החוזה, והוא כאשר החוזה ניתן לפירוש שלם ומשכנע, ללא היזקקות לראיות חיצוניות כדי לאמוד את דעת הצדדים." (עמ' 310-307) לאור האמור יש לכאורה, לדחות את התביעה שהרי התובע אינו חולק על פירוש החוזה אלא מנסה ללמוד הסכמות נוספות שהיו בעל פה בינו ובין הנתבע והדבר מנוגד לסעיף 11 בהסכם נ\8. אף על פי כן טוען התובע כי: "דיני פרשנות החוזה המודרניים מתאפיינים בחתירה אחר התכלית המשותפת של הצדדים בכריתת חוזה...בהעדר כל תכלית עסקית או אחרת בתשלום בסך 200,000$ לפירעון סכום בגובה מחצית הסכום הנ"ל מן הדין לקבוע, כי לא נכרתה עסקה מעין זו בין הצדדים להליך דנן." (סעיף 3 לסיכומי התובע). הלה הולך בדרך שהותוותה בע"א 552/85 יהושוע אגסי נ' ח.י.ל.ן חברה ישראלית לעיבוד נתונים בע"מ ואח', פ"ד מא' (1) 241 ובע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מט' (2) 265 ומנסה בדרך זו לגבור על לשונו הברורה של החוזה עליו חתם. בפסה"ד המוזכרים לעיל אכן הגיעו השופטים המלומדים למסקנה לפיה אומד דעת הצדדים אינו עולה מלשון החוזה ובעזרת בירור תכלית העסקה קיבלו את הטענות לפיהן יש לסטות מלשון החוזה ולקיים את החוזה באופן אחר. ברם, עיון מעמיק בפסקי דין אלה ואחרים הוביל אותי למסקנה, כי במקרה שלפני אומד דעת הצדדים בעת חתימת העסקה ותכליתה עולים גם עולים מלשון החוזה ולכן, אין מקום לפרש את החוזה בניגוד ללשונו הברורה ואין הנמשל שרוצה ללמוד התובע דומה למשל אותו הוא מביא. תכלית העסקה שבאה לידי ביטוי בהסכם נ\8 אין מחלוקת כי תכלית העסקה המבוטאת בהסכם נ\8 הנה סיום המחלוקת הכספית שבין התובע לנתבע. ברם, התובע טוען כי ההסכם אינו משקף את התכלית הנוספת של העסקה והיא השבה לתובע של ההפרש בין שווי המניות שהועברו לנתבע לחוב הכספי שהושת על התובע ע"י מוסד הבוררות הבורסאי. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים הגעתי למסקנה כי טיעוני התובע אינם מבוססים ואין במקרה זה כל תכלית נוספת לטובתה יש לסטות מלשון החוזה. טיעוניו של הנתבע מתיישבים היטב עם מציאות הדברים ועם סעיפי ההסכם שנחתם עם התובע. הלה טוען כי אומנם מוסד הבוררות של הבורסה פסק שעל התובע לשלם לו סכום של 99,408$ המהווה רק כמחצית מסך החוב של התובע, אך מכיוון שהוא המשיך בהליך נגד התובע והגיש ערעור לועדת הבוררות, הרי שהתובע היה מנוע מכניסה לבורסה. לחץ אפקטיבי זה הביא לכך שתמורת הסרת הערעור, התובע היה מוכן להתפשר עם הנתבע ולשלם לו את כל חובו. הדבר מקבל חיזוק גם מהמסמך נ\9 לפיו שולמה כל התמורה, בסך 200,000$, עבור המניות בחברה האמריקנית. ניסיונותיו של התובע לסתור את ההסכם עליו חתם וכן את המסמך נ\9, קלושים. הדבר בא לידי ביטוי בהסברו לכך שלא נכלל בהסכם המדובר כל אזכור למחויבותו של הנתבע להשיב לו את שווי המניות מעבר להחזר החוב, שכן היה במרכז של מספר אירועים טרגיים בחייו וביקש לסיים את הפרשה (עמ' 16 לפרוטוקול), מה עוד שאותה עת סמך על מילתו של הנתבע (עמ' 11 בפרוטוקול). איני יכולה לקבל טיעונים אלה שכן במצב זה, מדוע וכיצד חתם על הסכם כלשהו עם הנתבע? יתירה מכך, אם אכן התובע לא קיבל אישור כלשהו מהנתבע על כך שמחצית מהמניות שהועברו שייכות לו עדיין, מדוע הסכים מאוחר יותר, לחתום על המסמכים הקשורים להעברת המניות (נ\16, עמ' 9-10 בפרוטוקול). טיעון נוסף ממנו מנסה התובע להיבנות הנו שבבורסה לא קיים הליך הרחקה כפי שטוען הנתבע ושכלל לא הוגש ערעור ע"י הנתבע למוסד הבוררות של הבורסה ולכן לא היה לו אינטרס, לשלם את סכום החוב המקורי כפי שטוען הנתבע. על סנקצית ההרחקה מהבורסה ניתן ללמוד הן מפסה"ד בעניין ה"פ (ת"א) 1165/92 כונן ואחר' נ' רוזנבוים ואח', פ"מ תשנ"ג (ג') 485, הן מעדויות הנתבע (ס' 12 לתצהירו, ועמ' 30-32 לפרוטוקול), והן מעדותו של העד ניסן אהרון (עמ' 22 לפרוטוקול). יתירה מכך התובע עצמו מעיד (עמ' 17 בפרוטוקול): "ש.: נכון שבתקופה שהחל הליך הבוררות הראשון בבורסה אסרו עליך את הכניסה לבניין הבורסה? ת.: עד שאסכים להגיע לבוררות אתו ניתנה החלטה." אשר לערעור, הרי שהנתבע הציג מכתב בו הוא מערער על פסק הבוררות של הבורסה. המכתב נושא חותמת המחלקה המשפטית מתאריך 26/11/95 (נ\7), ומכאן שטענת התובע אינה נכונה. גם עדותו של העד ניסן אהרון המחזקת לכאורה את גרסת התובע אין בה כדי לשנות את התמונה, לאור העובדה כי עד זה ייצג את התובע בהליך הבוררות עם הנתבע (עמ' 21 בפרוטוקול), מה גם שלא היה שותף אלא לתחילתו של המו"מ בין הצדדים (עמ' 24 בפרוטוקול), אני סבורה כי הסתמכות על עדות זו תהא זהה להסתמכות על גרסת התובע עצמו, שמעלה כיום טענות שאין להן תימוכין במסכת הראיות ומנסה את מזלו בביהמ"ש על מנת להשיב לו לפחות חלק מהכסף אותו העביר בדין לנתבע. מן המקובץ אני מסיקה כי תכליתה האמיתית של העסקה עולה מנוסחו המפורש של החוזה בין הצדדים. התובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש על מנת לשכנע כי מעבר להסכם הכתוב הייתה מסכת נוספת של הסכמות שמשנה לחלוטין סעיפים מרכזיים בהסכם, ולכן אני פוסקת שההסכם נ\8 הוא זה המחייב את הצדדים, כפי שאכן התבצע בפועל. סיכום לאור האמור אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשעור 10% + מע"מ מן הסכום שנתבע (הנמוך מביניהם). סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוזהחוב