החלטה לאחר עיון בטענות הצדדים, בתגובות לטענות ובתגובות לתגובות, המשתרעות על פני לא פחות מחמש בקשות שונות, נחה דעתי כי אין מניעה ומן הראוי כי אעשה שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואתן החלטה שלא במעמד הצדדים אשר תתייחס לכל חמש הבקשות שבכותרת. עובדות המקרה 1. המבקש הינו כונס הנכסים של חברת פרינטלייף, ובשמה הקודם, חברת אוקטמה (להלן: החברה). החברה שכרה בתאריך 18.5.00 נכס מקרקעין מהמשיבה, בכדי שזה ישמש לה כמשרדים. 2. בין הצדדים נכרת חוזה, אשר לגביו נטען בידי המבקש (דבר אשר המשיבה לא חלקה עליו) כי בחוזה אחיד עסקינן, אשר תנאיו הוכתבו כולם בידי המשיבה. בשל חשיבות כמה מסעיפי ההסכם למחלוקת המשפטית דנן, יובאו הללו במלואם: סעיף 5.1: מטרת השכירות היא חברה לפיתוח מוצרי היי-טק. סעיף 5.2: השוכר מתחייב להשתמש במושכר אך ורק למטרה הנזכרת בס"ק 5.1 ולא לכל מטרה אחרת ו/או נוספת . . . סעיף 27.1: להבטחת התחייבויותיו של השוכר ע"פי הסכם זה מפקיד בזה השוכר, במעמד חתימת הסכם זה, בידי המשכיר, ערבות בנקאית עצמאית, אוטונומית וצמודת מדד בסך 255,000 ש"ח, הניתנת לפרעון לשיעורין וללא צורך בהוכחת נזק כלשהו . . . אשר תשמש כבטחון למילוי כל התחייבויותיו של השוכר על-פי הסכם הזה. סעיף 27.2: קיבל המשכיר את הבטוחות (הערבות הבנקאית - ו.א.) רשאי הוא לגבותן לתשלום דמי השכירות ו/או דמי הניהול ו/או על מנת להיטיב את נזקיו . . . ובלבד שהודיע לשוכר בכתב על כוונתו לממש את הבטוחות 7 ימי עסקים מראש (ההדגשות אינם במקור, ו.א.). 3. לעומת האמור במפורש בסעיף 27.2, קובע נוסח הערבות הבנקאית במפורש בסעיף 1 לכתב הערבות כדלהלן: "הננו ערבים לכם בזאת לקיום הנכון ומדוייק של תנאי החוזה... ומתחייבים בזאת לשלם לכם סך של . . . וזאת תוך 7 ימים מעת הגיע אלינו דרישתכם הראשונה בכתב, מבלי להטיל עליכם לבסס אותה או לתת הסברים בקשר לכך, ומבלי לטעון כל הגנה שתעמוד או יכולה לעמוד למבקשת בקשר לחיובה כלפיכם ומבלי שתהיו חייבים לדרוש את התשלום תחילה מהמבקשת". כל זאת, כמובן, נוסח שהוכתב לבנק של החברה, כאשר כתב הערבות, כמוהו כחוזה היסוד עצמו, נטען להיות חוזה אחיד, המוכתב כל-כולו בידי המשיבה. 4. החברה נכנסה לקשיים כלכליים, וכבר בפברואר 2001, לא הצליחה לשלם את שכר הדירה למשיבה. אי-לכך, החלו מגעים בין הצדדים, לפיהם נדחה תשלום דמי השכירות לאפריל. לטענת המשיבה, הסכימה לכך בשל הבטחה ומצג של ב"כ החברה, לפיו המשבר שפקד את החברה אינו חמור, והיא עתידה להתאושש במהרה. 5. דא עקא, שלא כך קרה בפועל; ביום 15.3.01 נתמנה המבקש ככונס נכסים לחברה. לטענתו, אשר לא נסתרה בידי המשיבה, פנה אליה כבר ביום 18.3.01 בכדי לבקש ממנה סיום מוסכם ומהיר של חוזה השכירות. בין הצדדים התנהלו מגעים שונים בעל-פה לעניין סיום הסכם השכירות ומציאת שוכר חדש, אשר תוכנם שנוי במחלוקת עובדתית חריפה. 6. בראשית מאי 2001, בקשה המשיבה לחלט את הערבות הבנקאית, זאת בעודה שקועה, בין היתר, במשא ומתן עם שוכרים חליפיים. לטענת המבקש, נודע לו הדבר באקראי, ואילו לטענת המשיבה, הובהר מהלך עתידי זה, שלה, הבהר-היטב לכונס בשיחה טלפונית שנערכה בינו לב"כ המשיבה כבר בשלהי חודש אפריל. 7. כך או כך, אין חולק כי המשיבה לא עמדה בתנאי סעיף 27.2 לחוזה, ולא נתנה לכונס הנכסים הודעה מפורשת בכתב על כוונתה לחלט את הערבות, וזאת שבעה ימי עסקים קודם לפנייתה לבנק כדי שיחלט ערבות זו. 8. באותה תקופה, לערך, התקשרה המשיבה עם שוכר חדש, אשר שכר את הנכס בעד מחיר גבוה יותר מאשר המחיר שנקבע בחוזה בין החברה למשיבה. 9. המחלוקת בין הצדדים בין כונס הנכסים המבקש לבין המשיבה עומדת מחלוקת חריפה ורחבה, במהלכה לא היססו שני הצדדים מלהעלות טענות וביטויים קשים למדי האחד כנגד משנהו, מהם כאלו שמוטב היה להם אלמלא הועלו. הסכסוך המשפטי, שהחל דרכו כבקשה לצו מניעה, הגיע בסופו של דבר למחלוקת בשתי חזיתות עקריות ושונות: א. האם זכאית היתה המשיבה, בנסיבות המקרה דנן, לנסות ולחלט את הערבות הבנקאית כולה כפי שניסתה לעשות? ב. מהו סכום הנזקים שנגרם, אם נגרם, למשיבה בגין הפרת החוזה שארעה עם התמוטטות החברה וכניסתה להליכי כינוס נכסים? 10. הערבות הבנקאית ערבות בנקאית אוטונומית, בניגוד לערבות רגילה, אינה חיוב טפל לעסקת היסוד, אלא חיוב אוטונומי, קרי, פרעונה נעשה בדרך-כלל כאשר מתקיימים אך ורק התנאים המופיעים בכתב הערבות עצמו, וזאת במנותק ממערכת היחסים החוזית-כללית בין הצדדים. בדרך זו, קבע בית המשפט העליון בע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ' אז-דז טרום (1973) בע"מ (בפירוק), פד"י נ(2), 685, 695-696: "הנפקות העיקרית של ההבחנה בין ערבות "רגילה" לבין ערבות שהיא "מכתב אשראי לשיפוי" נוגעת לדרך שבה קמה חובת התשלום לפי כל אחד ממוסדות אלה. אם בערבות "רגילה" עסקינן, כאשר חיובו של הערב טפל לחיוב העיקרי, קמה חובת התשלום בעקבות הפרה בפועל של החוזה שעל בסיסו ניתנת הערבות (עסקת היסוד). לעומת זאת, אם בערבות בנקאית אוטונומית עסקינן, חיובו של הערב הוא חיוב ראשוני, שאינו מושפע מדרך קיום עסקת היסוד, ולכן חובת התשלום של הערב קמה בעקבות הצגת המסמכים המהווים תנאי לתשלום לפניו, בלי שהוא נדרש לבדוק אם הייתה בפועל הפרה של עסקת היסוד". 11. הרציונל לכך הינו, כפי שחזרה והדגישה הפסיקה, הינו בשמירה על הערבות האוטונומית כאמצעי יעיל מסחרית, כך שלא תהיה תלויה בעסקת היסוד. ואכן, היטיב ביהמ"ש העליון לנסח את המסקנה הבלתי-נמנעת העולה מכך, בע"א 3568/98 אליאס ואח' נ' אמרז בע"מ תק'-על 2000(2), 58): "אי תלות זו מצמצמת צמצום רב ביותר את אפשרות ההתגוננות מפני חובת התשלום לפי כתב הערבות האוטונומית". 12. פסק דין נוסף, הצועד רחוק עוד יותר בעניין עצמאותה של הערבות האוטונומית מעסקת היסוד, הינה החלטת כב' השופט ריבלין ברע"א 73/00 Ams Technical Systems Inc נ' בזק (תק-על, 2000(2), 802). שם, הורה הסכם היסוד במפורש על הודעה של 60 יום, בטרם תחולט הערבות, בכדי לתת למפר הזדמנות לתקן דרכיו. המשיבה באותו ערעור הפרה תניה זו, ולמרות זאת פסק ביהמ"ש כי יכולה היתה לעשות כן, על אף כי יתכן ומדובר בהפרה של הסכם היסוד (שאלה זו עמדה במחלוקת בין הצדדים, וכב' השופט ריבלין לא נקט עמדה בנידון באותו מקרה), שכן נוסח מסמכי הערבות הוא הקובע. וכך קבע כב' השופט ריבלין בהחלטתו: "אלא שבכך, ובכגון אלה, מתייחד פועלו של עקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית. כתבי הערבות במקרה זה לא כללו את התנאים המוקדמים שהוצבו בעסקת היסוד. התנאי האחד שהוצב למימוש הערבויות לא היה אלא דרישת פרעון מאת המשיבה בלא צורך לבסס את זכותה על פי עסקת היסוד. התנאי האחד הזה, ולא התנאים שנקבעו במסגרת עסקת היסוד, הוא הקובע" ובהמשך: "הרי משבחרה לחתום על כתבי הערבות כנוסחם, נתנה המבקשת, מניה וביה, הסכמתה לניתוקם מן התנאים שפורשו בעסקת היסוד בכל הנוגע למימושם". 13. עם זאת, הכללים בדבר מימוש הערבות האוטונומית אינם מוחלטים, ואין הם נטולי חריגים. בראש ובראשונה, מוכר חריג התרמית, אולם אין מדובר בחריג יחיד. לעניין, זה נקבע בפסק הדין בפרשת Ams עצמו כי יש ומוכרים גם חריגים אחרים שעיקרם "נסיבות מיוחדות" בהם לא יכבד ביהמ"ש את עקרון עצמאות הערבות האוטונומית - אם כי אין חולק כי השימוש בהם יהיה זהיר מאד, ובמשורה. פסק הדין דנן קובע בין היתר (פסקה 4) במשתמע, כי התקיימות אחת הנסיבות הבאות יכולה להביא לביטול הניתוק בין הערבות לבין עסקת היסוד: א. חוסר תום לב מוכח של מבקשת החילוט. ב. העלאת טענות סרק במתכוון כנגד בעלת הערבות, תוך נסיון לבטל את החוזה שלא כדין. 14. הערבות האוטונומית, בסופו של דבר, היא מכשיר כלכלי לניתוב סיכונים. מטרתה העיקרית הינה לשמש אמצעי שיאפשר סעד-עצמי מהיר למוטבה, להפרע מיד ולאלתר מכל נזקיו, זאת בלא להיות נאלץ קודם לכן לעבור הליך משפטי ארוך, כאשר הצדדים גוררים זה את זה בערכאות השונות אגב העלאת מגוון טענות וטענות שכנגד. הערבות האוטונומית נועדה לאפשר למוטבה להיות הצד שהכסף השנוי במחלוקת מונח בכיסו בעת שמתבררת המחלוקת בבית המשפט. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך - הערבות האוטונומית דנן מאיינת את הסיכון כי מוטבה יפסיד את כספו, או חלק ממנו, אם וכאשר יקלע הצד השני לחוזה להליכי פירוק או פשיטת רגל. ככזו, הערבות האוטונומית היא אכן מכשיר חשוב בחיי המסחר, במיוחד ודווקא בשל תכונותיה אלו. אלא, שעצמאות הערבות דנן אינה מוחלטת, וכפופה לדין הכללי, ובראש ובראשונה לעקרון ה"מלכותי" של תום הלב, אשר לגביו נקבע בע"א 539/86, קליר נ' אלעד, פד"י מג(1), 602, 614: "עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותותיו הטכניות והפורמליות". 15. כל זאת, כאשר הגישה השולטת בפסיקה, לגבי רוחו של חוזה, כפי שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, כי רוח החוזה נקבעת בראש ובראשונה לפי אומד דעת הצדדים, המוסקת לפי החוזה והנסיבות כמכלול. עד שלעיתים, ניתן לקרוא לתוך לשונו של חוזה דברים שאין הוא אומר במפורש, או אף כאלו שלשונו של סעיף זה או אחרת אינה סובלת. אין זה מן הנמנע, כי דבר זה יעשה אף כלפי מערכת יחסים חוזית המורכבת מכמה חוזים, ועומדת כמכלול להכרעתו של בית המשפט. זאת, גם אם מדובר בחוזה יסוד ובמסמכי ערבות אוטונומית. אין בית המשפט רשאי לקרוא אחד מהם כאילו לא היה השני קיים כלל ועיקר. אמנם, כאמור בפסק דינו של כב' השופט ריבלין בפרשת Ams, מסמכי האשראי הם המכריעים - אולם, בנסיבות מיוחדות, ובעיקר כאשר הגשמת עקרון תום-הלב ומתן ביטוי לאומד דעת הצדדים כפי שהוא מתבטא מהמערכת החוזית כמכלול, ניתן לקרוא אף לתוך חוזה הערבות דברים שאינם אמורים בה במפורש, או אף מנוגדים לכאורה ללשונה. זאת, בכדי לתת ביטוי לכוונתם האמיתית של הצדדים. 16. ערבות אוטונומית לא קמה יש מאין, מתוך האוויר: כל מטרתה הינה להבטיח את מוטבה מפני סיכונים ו/או הפרות מסוימות של החוזה - אולם לא תמיד מתבטא עניין זה במפורש במסמכי הערבות עצמה. האם יעלה על הדעת, כי מוטב הערבות יחלט אותה, למשל, במצב בו לא מתקיימות, אליבא דכולי עלמא, הנסיבות מפניהן באה הערבות להבטיח? טול מקרה בו הערבות האוטונומית נועדה להבטיח כי נכס מושכר יוחזר לבעליו כשהוא שלם וראוי לשימוש. המשכיר מוסר את הנכס כדין, ויש לו ראיות מוצקות לכך, אלא שהשוכר נתפס לשריטה קטנה באחד הקירות, או אף בנזק שנגרם למושכר לאחר הפינוי, באשמתו שלו, ומנסה לחלט את הערבות, תוך הסתמכות על האוטונומיות שלה ועל נוסח לפיו אין הוא זקוק להנמקה כלשהי בכדי לחלט את הערבות. האם יעלה על הדעת כי בית המשפט יתן את ידו לכך? 17. לכן, את פסק דין Ams יש לקרוא בכפוף לדין הכללי ולחובת תום הלב - ולזכור זכור-היטב כי טרם פסק אשר פסק קבע כב' השופט ריבלין מפורשות כי חובת תום הלב לא הופרה בנסיבות אותו מקרה. לכן, אמור מעתה, כי התוצאה עשויה להיות שונה בכל מקום בו יש בפני בית המשפט ראיות מוצקות כי הסיבה בגללה מתבקש חילוט הערבות האוטונומית אינה אלא התחכמות חסרת בסיס, או כאשר מפר מבקש החילוט הפרה גסה במובהק של תניה בחוזה היסוד הקשורה לתנאי הערבות האוטונומית. בלא שההפרה תוכחש או תנומק במחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים. במקרים אלו, אין סיבה לעשות שימוש במכשיר העברת הסיכון המגולם בערבות, באופן העומד במובהק בניגוד לאומד דעתם של הצדדים הבא לידי ביטוי בנסיבות המערכת החוזית הכוללת ביניהם במקרים כאלו, לא יתן בית המשפט את ידו להתנהגות מסוג זה, העומדת בניגוד מוחלט להוראות הדין הכללי, ולא יאשר את חילוט הערבות. אכן, כל מחלוקת כנה ואי בהירות יפעלו לטובת מבקש החילוט. קל וחומר, שביהמ"ש יכפה על עצמו ריסון קפדני בכל האמור בבדיקת אומד דעת הצדדים - אולם אין בכך בכדי להצדיק התנהגות בנוסח "יקוב הדין את ההר". 18. כמו כן, אין להתעלם מאספקט נוסף העשוי לעלות מדי פעם במחלוקות בגין ערבות אוטונומית, אספקט אשר לא נידון בפסק דין Ams; לא פעם, הן החוזה הכללי והן מסמכי הערבות בין הצדדים הינם חוזה אחיד, אשר הוכתב לפי דעתו ורצונו הבלעדי של מוטב הערבות. הדין הכללי מורה, ככל שעסקינן בחוזה אחיד, כי ספקות בפרשנות יופנו לרעת המנסח. לא זאת אלא זאת, שביהמ"ש בישראל, האמון על עקרונות של שיוויון וצדק, יקפיד מאד למנוע ניצול לרעה של הכח הכלכלי העדיף, המגולם בחוזה אחיד, לרעת הצד החלש - ודין הלכה זו יפה אף לעניינה של ערבות אוטונומית. כאשר בפרשנות חוזה אחיד עסקינן, חלים כללי החוזה האחיד על כל חלקיו - עסקת היסוד ומסמכי הערבות כאחד, בין אם כל אחד כלפי עצמו, ובין אם זה לעומת זה. אי לכך, בנסיבות מסוימות, יתכן ואי-התאמה בין תניה מפורשת בעסקת היסוד לבין מסמכי הערבות האוטונומית עשויה לעלות כדי תנאי מקפח בחוזה אחיד ו/או הפרת עקרון תום-הלב, אשר דינו תיקון בידי בית המשפט - זאת בעיקר אם השתכנע בית המשפט כי התניה בעסקת היסוד, דווקא, היא המבטאת את אומד דעת הצדדים. לעניין זה, חשובה ההבחנה בין תניה רגילה בהסכם היסוד, לבין תניה הנמצאת באותו סעיף המקים את הערבות האוטונומית ונותן לה תוקף וחיות. שכן, אם ינתן לבעל חוזה אחיד להכתיב סתירה כעין זו, תשאל השאלה - מדוע טרח, כלל ועיקר, להכניס את התניה הנוגדת בעסקת היסוד? שמא, לא היה הכל אלא כדי להכשיל ולהטעות את הצד השני, הנחות ממנו במשאבים, ידע משפטי וכח מיקוח, ונוטה להסתמך בראש ובראשונה על החוזה העיקרי, להבדיל מהבטוחות לקיומו? 19. שיקול נוסף, שעל בית המשפט לשקול, כאשר עסקינן בחילוט ערבות אוטונומית לפי תנאיה שלה, ובניגוד לעסקת היסוד, היא סוגה ועוצמתה של ההפרה שהופר הסכם היסוד - האם בהפרה יסודית עסקינן, או שמא בהפרה טכנית במהותה? האם כיבוד אותה תניה בהסכם היסוד היה משנה בסבירות גבוה את דרך התרחשות הדברים, או שמא לא היה בכך אלא דחיקת הקץ לפרק זמן מועט? בשל חשיבותה הרבה של עצמאות הערבות האוטונומית, הרי שגם בעניין זה, פועל כל ספק לטובת מוטב הערבות, כל עוד בספק אמיתי עסקינן, ולא בטענות סרק שהופרחו על-מנת ליצור ספק יש מאין. 20. להלן מסקנותי וקביעתי; כונס הנכסים סומך טענותיו על ההנחה הנכונה, כי חילוט ערבות אוטונומית שנועדה להבטיח מפני נזקים ו/או הפרת חוזה יכול ותעשה רק אם נזק ו/או הפרה אכן קיימים. במצב בו אין ספק רציני כי נזק או הפרה לא היו, לא ניתן לחלט ערבות כזו, ואין נפקא מינא אם התנאי דנן אינו מופיע במסמכי הערבות - שכן אין חולק כי לא ניתן לחלט ערבות סתם-כך, בלא סיבה כלשהי. טענה זו נכונה אמנם, כפי שהודגם בפירוט קודם לכן. אלא, שאין בה כדי לסייע לכונס הנכסים במקרה דנן - זאת שכן הפרת חוזה ונזקים הכרוכים בה קמו גם קמו, וכל טיעוניו המלומדים של כונס הנכסים לא הועילו בכדי לסתרם. 21. מן המפורסמות הוא, כי אחריות חוזית בגין הפרה אין היא צריכה אשם כלשהו מצד המפר בכדי להתגבש - זאת להבדיל מאחריות בגין עוולת הרשלנות, או אחריות פלילית בעבירות שאינן עבירות של אחריות מוחלטת. החוזה אינו אלא הסכמה למפעל כלכלי משותף בין שני צדדים או יותר, תוך חלוקה של סיכונים וסיכויים. הפרה שאין עמה אשם הינה, למצער, סיכון שהתממש, ונפל על הצד עליו הטיל אותו החוזה מראש. אשר על כן, כל עוד אותו חוזה הינו פרי רצונו החופשי, ולא הוכח קיפוח או אחד הפגמים ברצון אשר סותרים חזקה זו, הרי אין לו, למפר נטול האשם, אלא להלין על עצמו בלבד. אין חולק, כי החברה הפכה לחדלת פרעון, ועקב כך נכנסה להליכי כינוס. כבר בפברואר 2001, לא הצליחה לגייס כספים לתשלום שכר הדירה. לא זו אף זו; הכונס, אליבא דדבריו הוא, פנה אל המשיבה שלושה ימים בלבד, וביקש ממנה סיום מהיר של החוזה, אשר נחתם לפרק זמן מינימלי של חמש שנים. קרי, הכונס עצמו הודה במפורש כי אין הוא יכול לקיים את הסכם השכירות ככתבו וכלשונו. 22. אין חולק, כי אי-תשלום שכר דירה בחוזה שכירות הינה הפרה יסודית במובהק, אשר מזכה את המשכיר, בדרך-כלל, ביכולת לבטל את החוזה ולבקש את פינוי השוכר - קל וחומר כשאין מדובר על איחור של מה בכך או קושי זמני, אלא על שוכר שנכנס לחדלות פרעון ולהליכי כינוס נכסים. בהיות החוזה, כאמור, חלוקה של סיכונים וסיכויים בין הצדדים, הרי אך טבעי הוא, כי הסיכון, שהשוכר יכנס לקשיים כלכליים ולא יוכל לשלם את שכר הדירה, הינו סיכון המוטל מטבע הדברים על השוכר. כך בחוזה דנן, וכך מעצם הגיונם של דברים. השוכר הוא בעל המידע הטוב יותר על מצבו הכלכלי כעת ולעתיד, על הסיכויים והסיכונים שצופנת פעילותו העסקית. הוא "השוקל הזול" והטוב של עלויות פעילותו, ואמור לתמחר את הוצאותיו (כולל שכר הדירה עליו לשלם) בהתאם לכך. אין זה מתקבל על הדעת, כי סיכון זה יוטל על המשכיר דווקא. אין חולק לכן, כי כאשר הודיע הכונס למשיבה ביום 18.3.01 על כוונתו לסיים את ההסכם במהירות האפשרית, בניגוד לתקופת חמש השנים האמורה בסעיף 4.1 לחוזה, הרי הודה באחת בהפרה יסודית אשר די בה כדי לאפשר למשיבה לשלוח הודעת ביטול לאלתר, לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) - ואם הודעת ביטול אפשרית, הרי חילוט הערבות הבנקאית בגין הפרת החוזה והנזק הכרוך בה, לכאורה, מעצם טיבה - קל וחומר. די בכך כדי לקבוע, למעשה, כי גם אם הפרה המשיבה את ס' 27.2 להסכם היסוד, הרי צודקת היא בטענתה כי מדובר בהפרה טכנית-פורמלית בלבד. מיום ה18.3.01- צריך היה הכונס לדעת היטב כי החוזה הופר ופקע, וכי הינו צפוי לשימוש של המשיבה בזכותה לפי דין לחלט את הערבות. 23. טוען כונס הנכסים כי קם במקרה דנן סיכול החוזה, על פי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אשר לשונו כדלקמן: "פטור בשל אונס או סיכול החוזה (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים." 24. אין חולק, כי משמעותו של סיכול הינה אי הטלת אחריות כלשהי על המפר בגין נזקי ההפרה, קרי, תקומה של חזקה חלוטה, כי סכום הפיצויים החוזיים יהיה אפס. במצב כזה, אכן, אין טעם לחלט את הערבות הבנקאית, שכן זו לא נועדה אלא לשמש בטוחה לפיצויים אלו - אם כי, יתכן מאד ומחלוקת בעניין תקומו של סיכול יפעל לטובת מוטב הערבות. אולם, תנאי מקדמי לקומו של סיכול הינו כי הפרת החוזה הינה תוצאה של נסיבות שלא רק שהמפר לא ידען בפועל בעת כריתת החוזה, אלא לא היה עליו לדעת עליהן וכן כי "לא יכול היה למנען". הפסיקה נטתה לפרש בצורה מצמצמת מאד את ס' 18 דנן. בע"א 715/78 אריה כץ נ' נצחוני מזרחי, העיר ביהמ"ש, כי האפשרות שצד יאלץ להפר את חיוביו החוזיים בשל פרוץ מלחמה וגיוסו לכוחות הלוחמים בה אינה דבר בלתי צפוי במידה המסוגלת להקים את עילת הסיכול, למצער לא באיזור בו שוכנת מדינת ישראל. בע"א 865/76 חנה לופז נ' אלי שושני, נקבע כי מותו של אחד הצדדים לעסקה אין די בו לסיכול החוזה, גם אם תמורת החוזה אינה רלוונטית עוד ליורשי המנוח (למשל, מדובר במניות חברה שאין להם כל יכולת לנהלה). בע"א 1/84 ברנדה נתן נ' שמעון ורוזה סטרוד, נקבע כי תגובה דכאונית קשה של אשת צד לחוזה בשל הפרדות מנכס נשוא החוזה, אינה עולה לכדי סיכול במשמעותו בחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה). 25. קל וחומר, כניסתה של חברה עסקית לחדלות פרעון אינה יכולה לבוא ב- ד' אמותיו של סעיף 18, ואיננה, ואף לא יכולה, להקים עילת סיכול, אלא בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד. מן המפורסמות הוא, כי העולם העסקי אינו עולם בטוח. עלייתן ונפילתן של חברות, חדשות לבקרים, הינו דבר שבשגרה - קל וחומר כאשר מדובר בחברות היי-טק, שהינן חברות אשר ידוע לכולי עלמא כי הינן חברות בסיכון גבוה. כל יזם, המקים חברה, צופה, או למצער עליו לצפות, כי יתכן מצב בו תחזיתו העסקית תתגלה כלא נכונה, והחברה אשר הקים תקלע לחדלות פרעון ולפירוק. חזקה על כונס נכסים, ועל הנושה המובטח מטעמו הוא פועל, כי הם מודעים היטב-היטב לסיכון זה. אפשרות הנפילה וחדלות הפרעון הינה, ככל הנראה, הסיכון המרכזי, הידוע והצפוי ביותר בדיני החברות. לא הוכח, ואף לא נטען, כי נפילת החברה דנן היתה פרי נסיבות חריגות וקיצוניות. לכן, טענת הסיכול שהעלה כונס הנכסים הנכבד, מוטב היה לה אלמלא נטענה כלל. 26. גם טענת התנאי המפסיק שמעלה כונס הנכסים דינה דחיה. תנאי מפסיק, אשר בהתקיימו חדל החוזה מלהתקיים בלא שיחשב הדבר כהפרה, חייב להיות גלוי ומפורש בחוזה שבין הצדדים. יגעתי ולא מצאתי, בחוזה דנן, כל זכר ורמז לטענת הכונס, שהינה מוזרה אף מבחינת הגיונו של עניין, שכן אין מדובר כאן במאורע חיצוני, אלא בקריסה כלכלית של אחד הצדדים. הרוצה לקבוע מאורע כזה כתנאי מפסיק, אשר יגרום לביטול נטול-הפרה של החוזה, עליו הנטל לקבוע זאת בחוזה במפורש. דא עקא, שבנסיבות המקרה דנן, לא קיים תנאי מפסיק מסוג זה בחוזה, והוא מנוגד לחלוטין ללשונו, לרוחו ולאומד דעת הצדדים העולה ממנו. מקריאה בחוזה ניכר כי מדובר בשכירות לטווח ארוך, עם בטחונות שנועדו לפצות את המשכיר על נזקיו במקרה שהחוזה יופר קודם לכן. אי עמידה בתשלום שכר הדירה נקבעה, ולא בכדי, כהפרה יסודית. בעניין זה, אין המבקש יכול למצוא תמיכה לעמדתו בסעיף 5.1 לחוזה. אכן, נקבע באותו סעיף כי מטרת השכירות היא קיום חברת היי-טק - אולם לא נאמר בו, ולו ברמז, כי קריסת החברה תהיה תנאי מפסיק. זאת קל וחומר, אם קוראים את הסעיף בצמידות לסעיף 5.2, אשר מוסיף ומדגיש כי אסור לשוכרת להשתמש במושכר לשום מטרה אחרת. בנסיבות אלו, הגיונית ומתאימה הרבה יותר היא עמדת המשיבה, לפי מטרתו של סעיף 5.1 , ביחד עם סעיף 5.2 הינה לקבוע מערכת של כללי "אסור ומותר" בשימוש במושכר; זאת כחלק אינטגרלי של תחשיב הכדאיות והסיכונים של המשיבה, כאשר ה"מותר" מובא בסעיף 5.1 וה"אסור" וכן הסייג ל"אסור" מובאים בסעיף 5.2. אין דבר בין הגבלת שימוש זו, לבין הקביעה כי כניסת החברה לחדלות פרעון תהיה תנאי מפסיק, שבהתקיימו יחדלו חיוביה של החברה מלהתקיים. נהפוך הוא; כניסת החברה לחדלות פרעון פירושה , בדרך כלל, הפרה אוטומטית של כל חיובי החברה, מה שהופך את המתקשרים עמה לנושים, הנפרעים מהחברה לפי סדרי הקדימות הקיימים בפקודת החברות. אם נכונה היתה טענת הכונס, אזי מדוע התייחס המחוקק במפורש לחובות בגין דמי שכירות, ואף הציב את חלקם במסגרת החובות בדין קדימה? 27. שאלת "התעשרות" המשיבה מהפרת החוזה: טוען הכונס, כי למעשה הרוויחה המשיבה מהפרת החוזה, באשר מצאה בסופו של דבר שוכר ששילם לה מחיר גבוה יותר מאשר החברה. לכן, לפי שיטתו, לא נגרמו למשיבה נזקים כלשהם, ולכן אין היא זכאית לחלט את הערבות האוטומטית. אולם, טענה זו אינה מדוייקת. ראשית, ואף הכונס מודה בכך בשפה רפה, אין במציאת שוכר חליפי בכדי לבטל את ההפרה, אלא אך ורק שיקול שעניינו שיעור הנזק שנגרם למשיבה. ההפרה קמה והתגבשה, ועל כך אין עוד מחלוקת. כלום ציפה כונס הנכסים ברצינות כי המשיבה תשב בחיבוק ידיים, ולא תשכיר את הנכס עד לתום הבירור המשפטי וההתחשבנות בין הצדדים? לו כך נהגה המשיבה, היה מקום להקטין עד מאד את פיצויה, בשל אי עמידה בנטל הקטנת הנזק. לכן, אין בחיפוש ומציאה מהירה של שוכר חדש כל פסול, ההיפך נכון. 28. מציאת שוכר חדש, אכן, עשויה להשפיע על שיעור נזקיה של המשיבה. בלא ספק, אלמלא מצאה שוכר שכזה, היו נזקיה גבוהים הרבה יותר. אולם אין בכך, בהכרח, בכדי לאפס את נזקיה של המשיבה - גם אם, בסופו של דבר, נכון היה השוכר החדש לשלם יותר מהמפר. לעניין זה מעלה המשיבה טענות רבות, כגון נזקי תקופת הביניים, עלויות של התאמת המקום לשוכר החדש, וכיוצא באלו. על פניו, לא נראה כי מדובר בטענות סרק. כמו כן, מציאת שוכר חדש, אף אם בסופו של דבר איפסה את הנזק, אינה מבטלת, למשל, חיוב בפיצויים מוסכמים, אם אמנם קמה זכות כזו בנסיבות המקרה. מעבר לכך, ומעל הדרוש, יוער כי לא יתכן, שהכונס יבוא חשבון עם המשיבה למשך כל תקופת חמש השנים בהם היה אמור החוזה לחול, ויחשב את רווחיה של המשיבה לאורך כל התקופה בכדי לקזז אותם לנזקיה בשל ההפרה. כאשר יחסים חוזיים מופרים הפרה יסודית ובאים לסיומם, אין זה הגיוני להתחשבן עם הנפגע בשל "רווחים עתידיים" החורגים במובהק מתקופת ההפרה. דבר זה אינו אפשרי ואינו הוגן - שכן מה אם, למשל, ילקחו בחשבון "רווחיה" של המשיבה לחמש השנים הקרובות, אולם חצי שנה לאחר מתן פסק הדין יקרוס גם השוכר החדש ויקלע לחדלות פרעון? לכן, ובלא לפסוק בדבר, נראה כי התקופה בה יבחן בית המשפט "רווחים" של הנפגע עקב ההפרה לא תהיה אלא תקופה קצרה לאחר ההפרה, לא כל שכן, אלא שבדרך-כלל תוגבל בחינה זו ל"רווחים" שיש קשר ישיר בינם לבין מערכת היחסים בין הצדדים. 29. אין צורך להכריע בכל האמור לעיל בנסיבות המקרה דנן, שכן אין צורך להכריע בשיעור הנזק בכדי להכריע בדבר זכותה של המשיבה לחלט את הערבות האוטונומית - די לביהמ"ש, לשם כך, להשתכנע כי ישנה סבירות מניחה את הדעת לקיומו של נזק בפועל. אין לשכוח כי כל מטרתה של הערבות האוטונומית אינה אלא לאפשר למוטבה לשפות עצמו על נזקיו בטרם יחל הבירור הארוך והמורכב של הנזקים בפועל - קרי, לתת לו פיצוי מיידי ובטוח לחסרון הכיס, כאשר נטל התביעה המשפטית עובר לכתפי הצד השני. כאשר שוכר אינו משלם שכר דירה, והמושכר עומד בלא שימוש במשך מספר חודשים, עד לכניסתו של שוכר חדש, מתקיימת סבירות כזו, גם אם נמצא לאחר מספר חודשים שוכר חדש המוכן לשלם שכר-דירה גבוה יותר. פסיקה אחרת היתה עלולה לרוקן את מוסד הערבות האוטונומית מתוכן ממשי. מכל האמור לעיל, עולה המסקנה החד-משמעית כי דין צו המניעה להתבטל לאלתר, וכי המשיבה תהיה זכאית לחלט את הערבות הבנקאית האוטונומית כולה, כאמור בכתבי הערבות. 30. יתרת הטענות הארוכות בין הצדדים עניינם, למעשה, שיעור הנזק שנגרם למשיבה בשל הפרת החוזה בידי החברה. מדובר על מחלוקת יסודית ומורכבת בדבר היקף חובותיה של החברה למשיבה. זו כוללת, בין היתר את המחלוקות העיקריות הבאות: א. מתי תם חוזה השכירות בין הצדדים? קרי, עד מתי נצבר כנגד החברה החיוב לשלם שכר-דירה? ב. מהו שטח המושכר לפיו מחושב שכר הדירה? זאת, בשל שאלות הקשורות בהעמסת השטחים הציבוריים והשיעורים שנקבעו לכך בחוזה. ג. מה שיעור הפיצוי לו זכאית המשיבה, אם בכלל, על עבודות התאמה שביצעה לטענתה במושכר לטובת החברה? ד. מה השפעתו של חוזה השכירות החדש שחתמה המשיבה עם חברת סיסטל לעניין נזקיה של החברה מהפרת הסכם השכירות? שאלות אלו הינן מורכבות למדי, וכוללות חישובים רבים ומחלוקות עובדתיות קשות. דומה, כי המשיבה צודקת בטענתה, כי שאלות אלו אינן בגדר הנושאים היכולים להידון במסגרת בקשה למתן הוראות בבית המשפט של פירוק - וכי דינם להידון בערכאה אזרחית רגילה, במסגרת תביעה חוזית בין הצדדים. 31. לכן, הגעתי למסקנות הבאות: א. צו המניעה מתבטל לאלתר, והמשיבה זכאית לחילוט הערבות הבנקאית. ב. החוזה הופר בידי החברה שהמבקש בא בנעליה, ולא קמו, בנסיבות המקרה דנן, עילות של סיכול או תנאי מפסיק. ג. שיעור הנזק וההתחשבנות שבין הצדדים אינו מתאים להידון בבית משפט לפירוק, ועליו להיות נדון בערכאה אזרחית. אם רוצה הכונס להגיש תביעה כזו, עליו להדבר עם הנושה המובטח ולאחר מכן להגיש לבימ"ש של פירוק בקשה מתאימה להיתר ניהול תביעה. ד. הערבות שהפקיד הכונס תוחזר, להוציא 10,000 ש"ח שכ"ט עו"ד והוצאות. ערבות בנקאית אוטונומיתערבות בנקאיתבנקערבותעצמאים