פסק דין 1. עניין בלתי שיגרתי עד מאד (ואף זהו ביטוי ממעיט). 2. המשיבה 12 היא חברה בע"מ המנהלת מוסד לנוער הנושא את שמה ("כפר עמית"). מוסד זה הינו בית-ספר לחינוך מיוחד, פנימייתי, שחלק מתלמידיו מצויים בין כתליו עפ"י צווים. המקרים בהם מטפל המוסד קשים עד מאד, קורעי לב במובן האמיתי של המילה. גם מצבן של חלק מהמשפחות קשה ביותר. המוסד מתנהל בתוך מבנים בתחומי קיבוץ גבעת-חביבה, מבנים שהושכרו למבקשת 12 ע"י המשיבה 1 שהיא בעלת הזכויות בהם. במבנים אלה פעל המוסד מזה שנים. 3. הסכם השכירות שבין הצדדים, שנעשה בכתב, פג ביום 31.3.00. המשיבה 1 שלחה שורה ארוכה של תזכורות בכתב למבקשת 12 במשך כחצי שנה לפני המועד הנ"ל בדבר תום תקופת השכירות ביום 31.3.00. כאשר מועד זה חלף והמושכר לא פונה פנתה המשיבה 1 לביהמ"ש בתביעה וכן בבקשה לסעד זמני. הבקשה הראשונה נדחתה ע"י כב' השופט מוחסן, שציין כי השיקול העיקרי היה שמדובר במהלך שנת הלימודים וכי עלול להיגרם נזק חמור למוסד ולצדדי ג' (שהם התלמידים ומשפחותיהם). משנסתימה שנת הלימודים (ביום 30.6.00), והתקרב גם מועד סיום שנת הלימודים בחינוך המיוחד (15.8.00), פנתה המשיבה 1 שוב בבקשה לצו זמני נגד המבקשת 12, צו זמני שמהותו - פינוי. בדיון שקוים בפניי במהלך הפגרה, ביום 9.8.00, הושגה בין המבקשת 12 למשיבה 1 הסכמה שסיימה גם את ההליך העיקרי שביניהן. הסכמה זו קיבלה תוקף של פס"ד (להלן: "הסכם הפשרה" או "פס"ד הפשרה"). כפי שניתן לשער, הושג הסכם הפשרה תוך ולאחר גילוי מעורבות אינטנסיבית של ביהמ"ש (וכיוון שמדובר בי עצמי, אין הדברים בגדר השערה אלא בגדר עובדה). הסכם הפשרה הורה על פינוי של חלק מהמבנים תוך ימים ספורים (וחלק זה בוצע), והורה על פינוי כל יתרת המבנים עד 30.11.00 בשעה 19:00. בהסכם נקבע במפורש, בין היתר, כי תוקפו כתוקף של פסק פינוי הניתן להוצאה לפועל, וכי המבקשת 12 לא תטען כי הוסכם עימה בע"פ על מועד מאוחר יותר לפינוי "שלא בכתב מצד התובעת". 4. ביום 27.11.00, שלושה ימים (וכמה שעות) לפני מועד הפינוי, הוגשה התובענה שבכותרת. המבקשת 1 היא ועד הורי הילדים בכפר עמית (אף שלדעתי יש ספק רב מאד אם יש לו אישיות משפטית המאפשרות לו להיות צד להליך שיפוטי). המבקשים 2 עד 11 (כולל) הם הורי ילדים הגרים ולומדים במוסד. יחד עם התובענה הוגשה בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד (בש"א 4134/00). העתירה בהליך העיקרי היא לקבוע כי מועד ביצוע הפינוי (של אותם מבנים שלא פונו עוד באוגוסט 2000) יידחה "עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית קרי 15.8.01 ו/או עד שיימצא מקום אחר מתאים למסגרת של כפר עמית ג.י.א". ההליך עבר מאז שורת גלגולים שאין טעם לפרטם כאן, ואתייחס אליהם בהמשך רק ככל שאזקק לכך לצורך נקודה זו או אחרת שבה אגע. מכל מקום, דחיתי מועד הפינוי שוב ושוב. עתה הגיעה שעת ההכרעה בתובענה. 5. שניים הם הראשים העיקריים של טענות המבקשים: האחד - כי הדין מחייב שהעתירה תתקבל; והשני - כי מידת החסד ושיקולי צדק שהם בגדר סמכותו הטבועה של ביהמ"ש מצדיקים קבלת הבקשה. בסיכומי המבקשים נהפכו היוצרות, והטיעון השני דלעיל הפך ראשון. אני בכל זאת אתייחס לטענות עפ"י הסדר שבו אני נקבתי, כמפורט ברישא של סעיף זה. 6. הטענה שהדין מחייב קבלת הבקשה - כמה פנים לה. פן אחד הוא, שיש לקרוא להסכם הפשרה (שניתן לו תוקף של פס"ד) תנאי מכללא, לפיו אם לא יימצא למוסד מקום חלופי עד למועד שנקבע לפינוי (30.11.00), יידחה מועד הפינוי בהתאם. טענה זו דינה להידחות, וטוב היה אילולא הועלתה כלל. לשונו המפורשת של הסכם הפשרה מעידה כאלף עדים שהטענה הפוכה מהאמת. "תנאי מכללא" הוא תנאי שלא נכלל בהסכם משום שתוכנו היה ברור ומוסכם על שני הצדדים. היתכן לטעון כך, לאור לשון הסכם הפשרה ובמיוחד לאור ההתיחסות המפורשת לכך שלא נטען להעלות טענה לפיה נדחה מועד הפינוי שלא עפ"י מסמך בכתב של המשיבה 1? רק תשובה שלילית היא אפשרית. אוסיף כי בדיון הראשון בפני כב' השופט מוחסן נטען כי הוסכם בע"פ שהשכירות תוארך מעבר למועד הקבוע בהסכם הכתוב (31.3.00) והמוסד לא יפונה במהלך שנת לימודים. בשל כך בדיוק באה אותה הוראה בהסכם הפשרה. היא באה למנוע "שידור חוזר" של אותה טענה על הסכמה בע"פ, הסכמה מכללא וכיו"ב. מרתק לציין כי טענה דומה נדחתה בעניין בן-שחר נ' מחלב (ד"נ 22/73) כאשר כל השופטים שישבו בערעור (ע"א 597/72) דחו את טענת התנאי מכללא, וקביעתם זו לא נהפכה בדיון הנוסף. על פס"ד זה מסתמכים דווקא המבקשים בחלק ניכר מטענותיהם, אף כי שם הנסיבות היו נוחות יותר לטענה זו: נטען שם כי בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד שבו נקבע כי אם לא ישולמו סכומי כסף במועדים נתונים יתבצע פינוי (של דירת מגורים), והכספים לא שולמו לאחר שהמבקש שם לקה בשיתוק כללי(!). הטענה שהיה תנאי מכללא לפיו המבקש יהיה במצב שיאפשר לו לתפקד נדחתה. בעניננו הדברים הם "מקל וחומר", שכן לא כוח עליון ובלתי צפוי התערב כאן, אלא אי הצלחה למצוא מקום חלופי - דבר שאינו בלתי צפוי לחלוטין. 7. טענות אחרות תחת הכותרת של טענות שבדין שבפי המבקשים הן, כי הפינוי פירושו סגירת המוסד וזו מנוגדת לחוק ולתקנת הציבור. מהו אותו "חוק", המרשה ואפילו מחייב לכפות על המשיבה המשך חזקת המבקשת 12 במקרקעיה ללא הסכם ובניגוד לפס"ד - לא אדע. המבקשים בסיכומיהם לא הצליחו להאיר את עיניי בנקודה זו. חוקי המדינה מחייבים שמי שזקוק למסגרת חינוכית ו/או טיפולית, כאשר צורך זה נקבע ע"י מי שמוסמך לכך, יקבל מסגרת מתאימה. חוקים אלה מחייבים את המדינה לדאוג לכך שיהיו מוסדות מתאימים. הם אינם מחייבים משכירי מקרקעין במאומה. מכאן ועד לאכיפת המשך החזקה במקרקעין של צד שלישי פעורה תהום. אין בנמצא חוק המגשר על תהום זו. אשר ל"תקנת הציבור", זו טענה קשה ואף מקוממת. איזו "תקנת ציבור" היא זו, שבמסגרתה מופקעים למעשה - ללא סמכות, ללא פיצוי וללא אפשרות לערער - מקרקעין מחזקתו של מי שהאמין, כי אם השכיר נכס למוסד מהסוג שבו מדובר, אזיי ההסכם יכובד (לרבות ההוראות בדבר קץ השכירות ומועדה) ואם ההסכם יופר אך יושג הסכם שיהפוך לפס"ד - הוא יכובד? זאת ועוד: כאשר הסכם מקבל תוקף של פס"ד, על ביהמ"ש לבדוק את חוקיות ההסכם, כולל מההיבט של תקנת הציבור. כך נעשה גם הפעם. כבר נקבע שאין דרך לתקוף הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד אלא ע"י הגשת תביעה לביטולו. בהליך זה לא נתבקש סעד כזה, ורק בסיכומי המבקשים עלתה לראשונה הטענה כי יש לבטל חלק מהסכם הפשרה. מובן שלא ניתן לבקש זאת לראשונה בסיכומים, ומכל מקום לגוף העניין תקנת הציבור אינה סותרת במאום את הסכם הפשרה. אם סברה המבקשת 12 אחרת, מדוע הסכימה לפשרה?! הרי היא - טוב מכל שאר הנוכחים (המשיבה 1 וביהמ"ש) ידעה היטב מה המשמעות של פינוי ב- 30.11.00, ומה הסבירות שלא יהיה בידיה מקום חלופי. אם סברה שהפינוי בעיתוי זה נוגד את תקנת הציבור (אלא אם יהיה מקום חלופי עד אז), אסור היה לה להסכים לפשרה כפי שנעשתה. להיבטים אחרים של תקנת הציבור אתיחס בהמשך. 8. עוד טענו המבקשים כי עמידת המשיבה 1 על ביצוע הפינוי היא קיום זכות שלא בתום לב (הן בהקשר של פסה"ד והן בהקשר של זכות הקניין). זו טענה שהיא עצמה חסרת תום לב, ואף מקוממת: ראשית, איזה חוסר תום לב יש בביצוע פס"ד (ועל אחת כמה וכמה - פס"ד שנתקבל בהסכמה)? שנית, הרי מדובר במועד פינוי מוסכם, מאוחר ב- 8 חודשים תמימים(!) מזה הקבוע בחוזה שבין הצדדים. גם זה חוסר תום לב? שלישית, טענת תום הלב כבר נטענה בהליכים שלפני הסכם הפשרה, ומכאן ש"נבלעה" בהסכם הפשרה וקיבלה במסגרתו את ביטויה הממצה (לפחות בכל הנוגע לתום לב בשימוש בזכות הקניין). המבקשים הגדילו עשות והתיחסו בסיכומיהם (ללא שמץ של תשתית ראייתית) לשאלה אם יש למשיבה 1 (או - כטענתם - אין לה) צורך ושימוש חלופי במבנים נשוא ההליך. לא רק שאין לכך בסיס בראיות, אלא שהדברים ברורים; בתנאים שבהם לא רק הסכם "סתם" אלא אפילו פס"ד אינו אלא בסיס לאורכות, לתחינות, לטרוניות, לסחיטה רגשית ולסחבת - כיצד ניתן לצפות מהמשיבה 1 כי תמצא שימוש חלופי למבנים? הרי עד שיבוצע הפינוי בפועל חשופה המשיבה 1 - לשיטת המבקשים - לדחיות והפתעות אין קץ (ותוכיח העובדה שההליך שבפניי הוגש 3 ימים בלבד לפני המועד לפינוי כפי שנקבע בפסה"ד המוסכם). לכל אלה אפשר להוסיף ולומר, כי המשיבה 1 לא יזמה את ההליך. המבקשים הם שהקדימו ופנו לביהמ"ש 3 ימים לפני מועד ביצוע הפינוי. תום ליבם של המבקשים הוא העומד למבחן בראש ובראשונה. המשיבה 1 - בינתיים - ספגה את הדחיות בביצוע פסה"ד ותו לא. 9. עוד נטען ע"י המבקשים כי נציג המשיבה 1, מר שיין, "עמד בקשר" עם אנשי מעיין-צבי (עימם נוהל מו"מ למציאת מקום למוסד) וכי במסגרת זו "הוציא דיבת המבקשת 12" רעה וגרם לכך שהמו"מ נכשל. לטענה אחרונה זו אין - בכל הכבוד - כל בסיס בראיות, והיא מצויה בתחום שבין השערה להשמצה. מעשה כזה מצד המשיבה 1 פוגע באינטרס שלה, שהוא שהמוסד ימצא במהירות מקום אחר ויתפנה בצורה שקטה וללא ויכוחים, הליכים משפטיים וכיו"ב. בדיוק כפי שלא הייתי מוכן לקבל טענות או רמזים לפיהם המבקשת 12, בניגוד לאינטרס שלה, לא טרחה לחפש לעצמה חלופה, כך אינני מוכן לקבל טענה כזו שאין בצידה ראיות מוצקות כלפי המשיבה 1. לעניין זה אעיר כי עצם קיום קשר בין מי מאנשי מעיין-צבי לבין מנהל המשיבה 1 (שהיא העובדה היחידה שיש בפי המבקשים) אינו מוכיח כלל ועיקר את הטענה, כי מנהל המשיבה 1 אמר דברים שליליים (ובודאי שלא דברים שהם בגדר "דיבה") על המוסד במסגרת אותו קשר. אוסיף כי בעיניי אך טבעי שמי ששקל להשכיר מקרקעין למוסד מסוג זה יפנה למשכיר הקודם וינסה לברר עובדות ולקבל חוו"ד. מקל וחומר שכך הוא בין קיבוצים לבין עצמם. כלום יש לצפות מהמשיבה 1 לשקר, או להתעלם מפניה כזו? ואם היתה התעלמות, איזה רושם היה הדבר עושה? הרי ברור שהשואל היה מבין מייד שיש דברים לא טובים שאין רוצים לספר לו. אם בתשובה לפנייה ממשכיר בכח יתן מנהל משיבה 1 חוו"ד חיובית שאינה אמת, או יעלים פרט מהותי (כגון הדחיות החוזרות בפינוי), הוא והמשיבה 1 צפויים לתביעה שאין כלפיה - כך נדמה לי - הגנה. הרי המבקשים אינם טוענים כי על המשיבה 1 לפעול בדרך שתחשוף אותה לתביעות. מעניין גם להתייחס לפרטים ותאריכים: טענה זו נטענה לראשונה כבר ב- 27.11.00, בתצהיר שנכתב יום קודם; והנה ב- 28.11.00 לא נותן קיבוץ מעיין-צבי תשובה שלילית אלא מחליט על קיום הצבעה בקלפי בין חבריו. לו אכן "השמיץ" מנהל משיבה 1 את המוסד באזניי בכירים במעיין-צבי, לא היו מחליטים על הצבעה בקלפי אלא היו נותנים תשובה שלילית כבר ב- 28.11.00. התשובה השלילית ניתנה רק בעקבות ההצבעה, בסביבות 9.12.00. לכל המאוחר ב- 29.11.00 הוברר היטב למשיבה 1, כי האינטרס שלה הוא שתשובת מעיין-צבי תהיה חיובית (וזאת משום שבאותו יום כבר דחיתי בכ- 20 יום את ביצוע הפינוי). הדעת נותנת שלפחות מאז ועד להצבעה לא יתכן שהמשיבה 1 פעלה כדי לחבל במו"מ עם מעיין-צבי, שכן כשלונו חשף אותה לסיכון (שבינתיים כבר התממש) שהפינוי יידחה שוב לתקופה שאינה ידועה מראש. 10. עוד טענו המבקשים לסיכול, השתק ומניעות ולזכות לכבוד, לבית חם ומוגן ולחינוך. לטענת הסיכול אין בסיס משפטי ועובדתי כלשהוא, וחבל שנטענה. העניין כה ברור עד שאינני טורח - במסגרת היומיים שקצבתי לי לכתיבת פסה"ד - להרחיב. אשר להשתק ומניעות, אלה מבוססים - כנטען - על המעורבות המיוחסת למשיבה 1 במניעת ההתקשרות עם מעיין-צבי. דחיתי טענת המעורבות, וממילא נפלו עימה ההשתק והמניעות. נותרו הזכויות לבית חם, כבוד וחינוך. לדעתי אין לזכויות אלה משקל שבדין בהקשר שבפנינו. ההליך אינו עוסק במוסד או בלומדים (או חוסים) במסגרתו. עניינו של הליך זה אך ורק בשאלה האם יכול המוסד להוסיף ולהחזיק במבנים המסוימים בהם הוא מחזיק כיום. הזכויות הנטענות גם טרם זכו למעמד חוקתי, בניגוד לזכות הקניין. בכל מקרה אין לאיש זכויות כאלה כלפי המשיבה 1. ככל שיש לעניין זה משקל, מקומו במסגרת שיקולי הצדק, הסמכות הטבועה וכיו"ב ולכך אדרש בהמשך. 11. דומה שלא נותר עוד דבר מהטענות לפיהן מן הדין לקבל את הבקשה, ונותר לדון בטענה לפיה שורת הצדק שמקורה בסמכותו הטבועה של ביהמ"ש מצדיקה לעשות כן. בעיקרה מבוססת הטענה על ההלכה שנקבעה בד"נ 22/73 בן-שחר נ' מחלב. יש לזכור כי שם היו הנסיבות (בתמצית) כדלהלן: המבקש שם היה דייר מוגן בדירת מגורים. בתביעה שהוגשה נגדו נערך הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. ההסכם קבע כי אם לא יעמוד בתשלומים מסוימים במועדים מוגדרים, יהיה עליו לפנות את הדירה, לאחר שהחל לבצע את התשלומים כסדרם. חבל מכך. מסתבר שלקה בשיתוק שהפכו לאדם חסר כל יכולת תפקוד. בשלב מסוים החל בנו לשלם תחתיו, אך זאת באיחור ניכר. ביהמ"ש דחה את הטענה כי יש לקרוא לתוך הסכם הפשרה תנאי מכללא, אך קבע שיש לו סמכות טבועה להתערב ולדחות מועדים שנקבעו בפס"ד שאימץ הסכם פשרה, וזאת כדי למנוע אי צדק. חשוב להדגיש לא רק את היות הסיבה לאי העמידה במועדים קשה ביותר ובלתי צפויה לחלוטין, אלא גם את העובדה שלא עצם הפינוי עמד למבחן, אלא השאלה האם ראוי להאריך את המועדים לתשלום הסכומים, שאילו שולמו במועד לא היה מקום לפינוי. מלכתחילה נקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, כי פינוי יהיה רק אם לא יעמוד הנתבע (שם) בתשלומים ובמועדים שהוסכמו. לא כך בעניננו. אצלנו מדובר בסיטואציה בה הוסכם שהשכירות תמה ולא נקבע מלכתחילה שום מנגנון המאפשר "לפדות" את סיום השכירות. מכאן שעצם הפינוי הוא אצלנו נשוא ההליך מלכתחילה, ולא השאלה אם להאריך את המועדים לביצועו של התחליף המוסכם לפינוי. 12. בפסיקה מאוחרת יותר נעשו נסיונות חוזרים ונשנים לעשות שימושים נוספים בסמכות הטבועה להארכת מועדים, תוך נסיון מתמיד להרחיבה שניתן לומר שכמעט ולא הצליח כלל. שוב ושוב נקבע כי מדובר בסמכות שאין חולקים על קיומה, אך ראוי להשתמש בה לעתים נדירות ובמצבים קיצוניים ומיוחדים במינם בלבד. עשיית שימוש בסמכות כזו לגבי הוראות שהוסכמו ולבקשת הצדדים גם ניתן להן תוקף של פס"ד פוגעת בעקרון הסופיות של פס"ד ובחופש ההרשאה של הצדדים (או במינוח מוכר יותר - בחופש החוזים). ר' למשל: ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, סעיפים 6 ו- 7 לפסה"ד; ע"א 748/81 סוקולובר נ' הרפז, פד"י ל"ח (2) 688, 695; ב"ש 79/82, ע"א 201/80 ארגמן חב' לבניין בע"מ נ' ברנפלד, פד"י ל"ו (2) 362, 364. 13. הדעה הרווחת בפסיקה היתה שכדי שביהמ"ש ישקול להשתמש באותה סמכות טבועה, עליו להיווכח בקושי שני תנאים: שמחדלו של החייב לעמוד במועד שנקבע "אכן נבע מכורח נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסה"ד ושלא היו בשליטתו", והאחר - שאם לא תינתן אורכת החסד ייגרם אי צדק בולט וברור (ר': ע"א 230/87, ס' 7 לפסה"ד; ע"א 499/81 עודה נ' חדורי, פד"י ל"ח (4) 729, 737 מפי כב' השופט ד' לוין). ריכוך מסוים בדרישות אלה ניתן למצוא ברע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן-דוד, פד"י מ"ה (5) 661. שם נקבע כי אין לפרש את התנאים הנ"ל להפעלת הסמכות הטבועה בתנאים כה נוקשים, עד שאין לסטות מהם במידה הקלה ביותר (ס' 8 לפסה"ד); אך גם דברים אלה סוייגו מייד (שם) ונאמר כי אין הכוונה לפריצת סכרים ויש להיזהר "תכלית זהירות". בע"א 230/87 (בסוף ס' 8) נקבע על סמך דברים אלה כי גם אם התנאי של אונס נסיבות "אינו מקים כל צורכו" ניתן לתת סעד מכח סמכות טבועה, ובלבד שהענקת הסעד דרושה "למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עימן". 14. אותו ריכוך של דרישת "אונס הנסיבות" הוא - לדעתי - ריכוך מזערי. לא רק שכשנקבע הוצמד "שובר" בצידו, לפיו הריכוך הוא "מסוים" ולא מוחלט (כלומר - אין ויתור מוחלט על הדרישה למרכיב כלשהוא של "אונס"), ו"שובר" נוסף לפיו אותו ריכוך "מסוים" חייב להעשות "בתכלית זהירות"; אלא שכאשר בוחנים את העובדות ודרך יישומו של "כלל ריכוך" זה, נקל להיווכח עד כמה משמעותו קטנה ממה שעשוי להשתמע מלשונו. בעניין רע"א 1233/91 הנ"ל דובר בחיוב לשלם סכום כסף מסוים במועד מסוים, שאם לא יבוצע יגדל החיוב הכספי, והאורכה ניתנה משום קלות האיחור (יום אחד) ובעיקר משום שהתנהגות הצד שכנגד היתה נגועה בחוסר תום לב ברור ורלבנטי לאיחור; כל זאת כאשר לאותו צד שני לא נגרם כל נזק עקב האיחור ואילו מבקש האורכה טעה טעות "טכנית ושולית", שאף לה תרם הצד שכנגד. בעניין רע"א 230/87 לא ניתנה אורכה כלל. גם שם דובר בחיוב כספי, ובסנקציה כספית אם לא יבוצע החיוב הכספי במועדים שנקבעו. האורכה לא ניתנה משום שנקבע שלא היה כל "אונס" והנסיבות שגרמו לכך לא נבצרו משליטתו של הנתבע (מבקש האורכה), ואף נגרמו ברשלנותו (ואף בזלזול מצידו בחובותיו). כן התחשב ביהמ"ש בכך שמשך המחדל היה "מופלג" ותוצאותיו "לא היו קלות ערך". 15. בנסיון להתגבר על העובדה שקשה מאד ולמעשה בלתי אפשרי לדבר כאן על "אונס" ועל מצב בלתי צפוי מראש, הועלתה טענה לפיה ההורים לא היו צד להליך המקורי בו ניתן פסה"ד שעכשיו מבקשים להאריך את המועד הקבוע בו. הטענה דינה להידחות ויש בה גם יסוד מקומם. אם סברה המבקשת 12 שהיתה הנתבעת בהליך המקורי כי יש להורים מעמד וקולם צריך להישמע באותו הליך, היה עליה לעמוד על בקשה לצירופם ובשום פנים ואופן לא להשיג הסדר פשרה המקבל תוקף של פס"ד אלא לאחר אותו צירוף או לפחות להתנותו בהסכמתם שתושג תוך פרק זמן קצוב ואם לא תושג ייחשב ההסדר כאילו לא הוסכם והתיק יצטרך להידון בדרך הרגילה. אין בפי המבקשת 12 כל הסבר לכך שלא פעלה בדרך זו. זאת ועוד, המבקשת 12 ניסתה להסביר באריכות מדוע העמידה את ההורים על חומרת המצב הנובע מפסה"ד רק ימים ספורים ביותר לפני מועד הפינוי שנקבע בו. אם ההסברים הללו יש בהם אמת ולא רק נסיון לתת מענה להערה קודמת שלי כי עצם מניעת המידע הזה מההורים עד הרגע האחרון היא חוסר תום לב מצד המבקשת 12 ומנהלה, אזי אותם הסברים עצמם היו מונעים צירוף ההורים כצד להליך לפחות ככל שהדברים תלויים במבקשת 12. מסתבר שסתירות מסוג זה אופיניות לרבות מטענות המבקשת 12 בהליך זה, ונראה שאין היא רואה כל פגם או קושי בהעלאת טיעונים הסותרים זה את זה כל עוד נדמה לה שהדבר עשוי לשרת את מטרותיה. 16. אמרתי שאין כאן שום "אונס נסיבות". זאת משום שהעובדה שהמועד שנקבע לפינוי (30.11.00) חל במהלך שנת לימודים בודאי לא הפתיע איש. זאת ועוד, הרי ראשית הפרשה כולה בהחלטה של כב' השופט מוחסן שלא להורות על פינוי כבר ימים לא רבים לאחר תום תקופת השכירות הקבועה בהסכם שבין הצדדים, היינו 31.3.00. הסיבה להימנעות כב' השופט מוחסן ממתן צו פינוי אז היתה שמדובר באמצע שנת לימודים ושפינוי בעיתוי כזה עלול לגרום נזק חמור למי שאינם צדדים להליך קרי ללומדים ומתגוררים במוסד ולמשפחותיהם. מכאן כי הטענה שבאמצע שנת לימודים אין לפנות וכי עלול להיגרם נזק חמור לצדדים שלישיים כבר נטענה ואף זכתה ליחס אוהד ומקבל מביהמ"ש בשנת הלימודים הקודמת. כאשר הסכימה המבקשת 12 לפס"ד המורה על השלמת הפינוי במהלך שנת הלימודים הנוכחית ידעה כי אין כל ודאות שתצליח למצוא מקום חלופי עד למועד שהוסכם. היא גם ידעה שמועד זה חל באמצע שנת לימודים והיא גם ידעה שפינוי במועד כזה וללא מקום חלופי עלול לגרום נזק כבד לתלמידים והוריהם. מהו ה"אונס" ומהי ההפתעה אם כן? לכך יש להוסיף שהמבקשת 12 התנגדה גם לבקשה שהוגשה סמוך לפני 15.8.00 שהוא תאריך תום שנת הלימודים הקודמת בחינוך המיוחד, ואין מחלוקת שהסיבה המעשית להתנגדות היתה פשוט העובדה שגם אז לא נמצא לה מקום חלופי. הסבריה היום כי המועד שבו ניתן למצוא מקום חלופי הוא 15.8.00 אינם מתישבים עם העובדה שלא הצליחה לעשות כן בשנה החולפת באותו מועד, ויודגש שבאותו זמן כבר היתה תלויה נגדה תביעת פינוי מזה מס' חודשים כך שהיה לה ברור שחשוב למצוא מקום חלופי. מי שנכשל במציאת מקום חלופי במועד שהוא עצמו טוען שהוא המועד שבו הסיכוי להצליח בכך הוא הגבוה ביותר אינו יכול לטעון שהופתע מכך שלא הצליח למצוא מקום חילופי במועד פחות נוח. 17. עניין נזקם של צדדים שלישיים אינו יכול להיות מרכז הכובד בשיקול אם להאריך מועדים מכח סמכות טבועה. אני מסכים שאין להתעלם ממנו אולם לא מצאתי באף אחד מפסקי הדין שהצלחתי לאתר בהקשר של הפעלת סמכות טבועה אפילו מקרה אחד שבו השתמש ביהמ"ש בסמכות הטבועה בשל הנזק הצפוי להיגרם למי שאינם צדדים להליך המקורי בו ניתן פסה"ד שמתבקשת עכשיו הארכת המועד הקבוע בו. אוסיף כי המבקשת עצמה מזכירה גם נזק כבד ל- 20 עובדי המוסד שייגרם אם הפינוי יבוצע לפני תום שנת הלימודים. לא רק שהדבר היה לגמרי צפוי אלא שהגיון זה מיד מעורר את השאלה מדוע לא צורפו עובדי המוסד כצד להליך. לא ראיתי תשובה. מתעורר גם החשש שמא מדובר במה שנשמר כקלף לבקשה הבאה אם שוב לא יימצא מקום חלופי. ברור שאין להשלים עם כך. 18. לכל אלה יש להוסיף שהמבקשת לא טרחה להראות כי עד ימים ספורים לפני 30.11.00 היה לה יסוד מוצק להאמין שהמו"מ עם קיבוץ מעיין-צבי הסתיים בהצלחה בדרגת סבירות קרובה למלאה. למעשה היא טוענת ההיפך. מי שקורא בעיון את הטענות מתרשם שהטענה היא דווקא שקיבוץ מעיין-צבי האריך והאריך שוב במו"מ בהעלותו בכל פעם נושאים חדשים. בנסיבות אלה קשה מאד לדבר על "אונס" ועל הפתעה. הערה זו מתקשרת גם לעניין שכבר הערתי עליו ובתקיפות רבה במהלך השלבים הקודמים של הדיון בסעד זמני. הערתי אז כי לא ראוי בלשון המעטה להגיש בקשה להארכת מועד שלושה ימים לפני חלוף המועד, וזאת במיוחד כאשר המבקשת עצמה טענה אז שמרגע שיהיה בידיה מקום חלופי היא נזקקת לעוד 45 יום על מנת לבצע בו את השינויים הדרושים לפעילותה בו. משנוכחה המבקשת 12 כי יצא הקצף על עניין זה וכי אין בידיה תשובה ראויה להערה זו, שינתה טעמה ולשיטתי אף הפכה אותו. עכשיו היא טוענת בתצהיר משלים מטעמה כי 45 ימים רצויים לה אך אינם הכרחיים וניתן אף כי בתנאים לא נוחים לעבור למקום חלופי מיד, תוך ימים ספורים. טענה חמורה: הרי זה פשוט ההיפך ממה שנטען כאשר פנו לביהמ"ש בבקשה לסעד זמני דחוף במעמד צד אחד שלושה ימים לפני המועד האחרון. לי נראה בעליל שאו שאז נאמרה לי האמת ופירוש הדבר שבמודע נעשה כאן נסיון ליצור סיטואציה של לחץ זמנים בלתי אפשרי שייאלץ את ביהמ"ש לתת לפחות סעד ראשוני, או שהאמת נאמרת לי היום ופירוש הדבר שכאשר נתבקשתי לתת סעד דחוף זמני ואף במעמד צד אחד נאמרה לי חצי אמת שכידוע גרועה משקר. הנה לנו עוד דוגמא לקלות הרבה שבה מנהל המבקשת 12 משנה טעמו לפי נוחותו, והאמת היא במקום משני לכל היותר. עיתוי הפניה לביהמ"ש מוזר עוד יותר כשזוכרים שהוא היה יום אחד לפני המועד בו היתה צפויה להינתן לטענת המבקשת 12 תשובתו של קיבוץ מעיין-צבי במו"מ עמו. מי שהמתין עד ה- 27.11.00 בעניין פינוי הקבוע ל- 30.11.00, ויכול לבצע את הפינוי תוך ימים ספורים אם יקבל תשובה חיובית מקיבוץ מעיין-צבי היה צריך להמתין עוד יום אחד בלבד עד לקבלת אותה תשובה. הטענה של הצורך ב- 45 ימים באה כדי להסביר מדוע פונים ב- 27.11.00 כשהתשובה צפויה ב- 28.11.00. 19. מה שחשוב לזכור כל הזמן הוא שהאפשרות שהשכירות תסתיים במהלך שנת לימודים וכתוצאה מכך גם הסכנה שבהעדר מקום חלופי יביא הדבר לסגירת המוסד על כל המשתמע מכך, היתה צפויה והמבקשת 12 הסכימה לה מראש כאשר חתמה על הסכם שכירות שתקופת השכירות הקבועה בו מסתימת בתאריך של 31.3.00 שכידוע אף פעם איננו סיום של שנת לימודים. עוד חשוב לזכור כל הזמן שהמבקשת 12 איננה חייבת דבר לתלמידים, להוריהם ולעובדים. כל מה שהיא חייבת הוא לקיים את הסכם השכירות כל עוד הוא בתוקף. משפג תוקפו בין עפ"י המוסכם בחוזה המקורי ובין ואף ביתר שאת עפ"י הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד (ודחה את תום תקופת השכירות ב- 8 חודשים תמימים), אין המשיבה 1 נושאת בשום חבות משפטית ולטעמי גם בשום חבות מוסרית כלפי מי שעלול להיפגע מהתוצאות של סיום השכירות. מי שצריך לדאוג לרווחתם של הנפגעים ובעיקר של התלמידים הוא המדינה. לצערי לאחר שכל החומר בפניי דעתי על דרך תפקודה וליתר דיוק אי תפקודה של המדינה בפרשה הזו לא השתנתה אלא התחזקה. מחובת המדינה במסגרת הפיקוח שהיא חייבת להפעיל על מוסדות כאלה לוודא שמוסד כזה מתנהל במקרקעין שהוא מחזיק בהם עפ"י הסכם בכתב, ומשמסתיימת ואף קרובה להסתיים התקופה החוזית על המדינה לדאוג ולוודא בעוד מועד כי נמצא מקום חלופי ואם לא נמצא עליה להערך מייד, חודשים רבים לפני תום תקופת השכירות, לסגירת המוסד בתנאים מבוקרים ותוך חיפוש המסגרת הטובה ביותר לכל אחד מתלמידיו בעוד מועד ותוך הכנה מתאימה. בכל הכבוד, המדינה ישבה מהצד ובסופו של דבר הסתפקה בשתדלנות מביכה אצל המשיבה 1 ובמכתב מביך עוד יותר ששלח את ההורים לשדה המערכה כדי שינסו להשיג את מה שהמדינה חייבת להם ממילא. לא כך צריך לנהוג ומי שנוהג כך מן הראוי לנקוט כלפיו בכל האמצעים הדרושים כדי להעמידו על חובותיו ועל הדרך הנאותה למילויין. 20. הקושי הגדול ביותר בעמדת המבקשים הוא החשש שגם הפעם אפילו אם תינתן אורכה עד ה- 15.8.01 לא יהיה זה אלא עוד פרק אחד בסיפור המעשה. כבר אמרתי שפעם אחת כבר התקבלה הטענה שגם בניגוד ללשון החוזה ראוי להמתין עד 15.8.01 (סיום שנת הלימודים). הדבר לא הועיל. אין כל בטחון שהתחזית האופטימית לפיה יימצא מקום חלופי בתאריך המבוקש עכשיו אכן תתממש. אם אקבל את ההגיון של המבקשים פירוש הדבר שגם ב- 15.8.01 אנו צפויים לבקשה נוספת והפעם תהיה בידי המבקשים גם אסמכתא לכך שדינה להתקבל. נדמה לי שלא צריך להסביר מדוע אין להשלים בשום אופן עם האפשרות שמצב כזה יווצר. 21. בנקודה זו מאלף לציין כי העתירה המקורית כפי שכבר צוטטה בפס"ד זה אינה מוגבלת מבחינת ההארכה המבוקשת ל- 15.8.01 אלא זוהי רק חלופה אחת והשניה היא עד למציאת מקום חלופי מתאים. עיון בסיכומי המבקשת מלמד שהסיכומים מדברים אך ורק על ה- 15.8.01, וזאת בגוף הטקסט אולם בסעיף האחרון קמה לה לתחיה גם החלופה של מציאת מקום חלופי. ברור שלחלופה זו יש משמעות רק אם מועד מציאת המקום החלופי יהיה מאוחר ל- 15.8.01. פירוש הדבר איננו אלא ששוב רוצים המבקשים אורכה בלתי מוגבלת כאשר השליטה על מועד סיומה נשללת לחלוטין מהמשיבה 1 שאיננה יכולה למצוא מקום חלופי למבקשת 12 ואיננה יכולה גם לעסוק במציאת מקום כזה או לדעת מה בדיוק קורה במו"מ על מציאת מקום כזה. הדעת איננה סובלת תוצאה כזו שכן פירושה המעשי הוא הפקעת נכסי המשיבה 1 לטובת המבקשת 12 לתקופה בלתי מוגבלת ובניגוד לכל דין, הסכם והגיון. יחד עם זאת מעידה עצם הבקשה הזו על כך ששוב אין המבקשת 12 מוכנה להתחייב למועד פינוי כלשהו והיא למעשה מודיעה מראש כי אין כל בטחון שתמצא מקום חלופי במועד כלשהו שהיא מסוגלת לנקוב בו. לא רק שאת החלופה של עד מציאת מקום חלופי אחר יש לדחות מכל וכל, אלא שעצם ההיזקקות לה פוגעת פגיעה אנושה בעמדת המבקשים כולה כמו גם בתום הלב לפחות ככל שהוא נוגע למבקשת 12. 22. הפסיקה שדנה באפשרות של הארכת מועדים מכח סמכות טבועה ייחסה חשיבות רבה לתום לבם היחסי של הצדדים וכן לשאלה אם הצד שכנגד ייפגע מחמת האורכה. המבקשת 12 שהיא בעיניי הצד היחיד שיש לו מעמד ישיר נהגה בחוסר תום לב קיצוני שלה ושל מנהלה. אין לומר זאת על המשיבה 1. לא ניתן בשום אופן גם לדבר על העדר נזק של ממש למשיבה 1. בהקשר זה מקוממת הטענה שהמשיבה 1 אינה זקוקה למבנים לשימוש חלופי. הטענה מקוממת לא רק מפני שאין למבקשים כל זכות להתערב בנכסי המשיבה 1 ובמה שהיא מוצאת לנכון לעשות או לא לעשות בהם, אלא גם ואף בעיקר מהטעם הפשוט שאין פלא שהמשיבה 1 איננה מוצאת שימוש חלופי לנכסים שאין היא יכולה לדעת מתי תזכה לקבל את החזקה בהם חזרה לידיה. תחילה האמינה בתוקפו של חוזה שכירות כתוב שנקב בתאריך סיום ושטרחה ונתנה כמה התראות בכתב על כוונתה אכן להביאו לסיום במועד הקבוע בו. אמונה זו נכזבה. לאחר מכן האמינה כי לפחות במועד של סיום שנת הלימודים שלאחר תום תקופת השכירות תזכה לפינוי הנכס ושוב נכזבה. אז בחרה להאמין כי מועד שנקבע בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד יכובד ושוב נכזבה תקוותה זו שכן הארכתי את המועד הזה שוב ושוב. בנסיבות כאלה ברור שאין המשיבה 1 יכולה לתכנן כל שימוש בנכסים נשוא ההליך. זאת דווקא בשל התנהגות המבקשת 12. לכן העלאת טענות כאלה מצד המבקשת 12 לא רק שאינה לעניין אלא היא מקוממת ונגועה בחוסר תום לב לכשעצמה. 23. נראה שהמטרה שלשמה פועל המוסד היא נעלה ואף נראה שהוא פועל בצורה טובה בתחום בו הוא עוסק. כל שיטה משפטית וכל חברה ראויה חייבים לומר כי כל מטרה ואפילו מטרה נעלה אינה יכולה לקדש את כל האמצעים ובודאי לא כל הזמן. לא ארחיב על פסיקה של ביהמ"ש העליון שבה נקבע כי גם בטחון המדינה מול מי שחשודים כטרוריסטים צמאי דם אינו מצדיק שיטות חקירה שאינן ראויות לחברה דמוקרטית ולמדינת חוק חרף הסיכון הגלום באי שימוש באותן שיטות. הנדון אמנם אינו דומה לראייה אך המכנה המשותף האידאולוגי הוא אחד: גם מטרה נעלה כשמירה על חיי אדם אינה יכולה להצדיק אלא אמצעים לגיטימיים. מה שחורג בעליל מגבול הלגיטימי לא יכול להעשות למען שום מטרה. 24. עוד יש להוסיף כי המטרה אמנם נעלה אולם בסופו של דבר המבקשת 12 היא חברה בע"מ ומעצם הגדרתה ככזו נוסדה למטרת רווח ואיננה גוף אלטרואיסטי. רווח איננו מילת גנאי והוא לגיטימי וראוי במיוחד כאשר הוא מושג לא רק בדרך מקרית אלא גם אגב עשיית דברים מועילים וראויים. צריך רק לזכור שמדובר בגוף למטרות רווח וגוף כזה לעולם צריך לקחת בחשבון שהציפייה לרווח לא תתגשם ובמקום הרווח המקווה יבוא הפסד. 25. נמצא כי בשני המבחנים להפעלת הסמכות הטבועה כפי שנקבעו בפסיקה ואפילו בגירסתם המעט מרוככת אין למעשה המבקשים עומדים. כל מה שקרה היה צפוי ואף צפוי לחזור על עצמו בעתיד עפ"י נוסח הבקשה עצמה, חוסר תום לב כבד רובץ לפתחה של מבקשת 12 בעוד המשיבה 1 נקיה מאשם, למשיבה 1 נגרם נזק כבד ללא צידוק, ואילו העוול לא נגרם כלל למבקשת 12 שהתנהגותה היא כזו שאם נגרם לה עוול אין כל סיבה למונעו. העוול שנגרם לשאר המבקשים ולילדיהם אמנם כבד אך נולד מסיבות שאין להן ולמשיבה 1 ולא כלום, ואף הוחמר לאחר שמנהל המבקשת 12 החליט להסתיר מהם את המצב לאמיתו עד לרגע האחרון ממש. לכל אלה יש להוסיף שיקול של מדיניות הראוי גם להחשב כחלק מתקנת הציבור. אם יקבע בימ"ש כי בשל העובדה שמדובר במוסד מהסוג בו אנו עוסקים הרי למעשה מרגע שמוסד כזה שוכר נכס לא ניתן לפנותו עוד לעולם אלא אם וכאשר ימצא לו מקום חלופי שיענה לצרכיו כפי שהוא רואה אותם ובתנאים שהוא מסכים להם, וזה בדיוק מה שמבוקש ממני לעשות כאן, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שלא יימצא משכיר שעיניו בראשו למבקשת 12 ולשום מוסד מסוגה במדינת ישראל לעולם. אין למבקשים אלא את עניינם שלהם אולם הם עצמם טוענים ובנקודה זו בצדק כי ביהמ"ש צריך לשוות לנגד עיניו שיקולים החורגים מהאינטרסים של הצדדים שבפניו במקרים מסוג זה. דווקא שיקולים כאלה מצדיקים ואף מחייבים שנקודת המוצא אשר תשתקף בצורה נאותה גם בתוצאה האופרטיבית שתיקבע בביהמ"ש תהיה, שמי שמשכיר נכס למבקשת 12 ולדומיה יהנה מבטחון משפטי מלא כמקובל בחוזי שכירות חופשית כי בתום השכירות תוחזר החזקה בנכס לידיו. 26. נראה לכן שלא הייתי חורג מההלכה הפסוקה גם בעניין הסמכות הטבועה אילו הייתי דוחה את הבקשה נשוא המרצת הפתיחה ומורה על פינוי מיידי או כמעט מיידי. למרות כל אלה ובגילוי לב אומר כי החלטתי בכל זאת לשלב בין התוצאה המשפטית הראויה כפי שמתחייב מכל האמור בפס"ד זה לבין מידת חסד החורגת במידה מסוימת מאותה תוצאה משפטית. מאחר ואני סבור שאם יש לי סמכות במקרים מסוימים לתת אורכה אזי יש לי גם סמכות להתנות אורכה בתנאים, החלטתי לקבוע גם חלופה כזו כאשר התנאים מנסים לבטא איזון נאות בין האינטרסים של הצדדים הן לאור התנהגותם עד כה והן תוך צפיית פני עתיד. 27. לפיכך נפסק בזה כדלהלן: א. המבקשת 12, יחד ולחוד עם מנהלה מר יוסי ברקוביץ' באופן אישי, תשלם למשיבה 1 הוצאות ההליך (כולל כל הליכי הביניים במסגרתו לרבות אלה שבהם כבר פסקתי הוצאות) בסך כולל של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. הסכום הנ"ל ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ב. אני מאריך את מועד הפינוי שנקבע בפסה"ד שנתן תוקף להסכם הפשרה ליום 25.1.01 לא יאוחר מהשעה 19:00. מדובר אם כן בשלושה שבועות מהיום. ג. אם יעמדו המבקשים בכל התנאים המצטברים המפורטים להלן, יוארך מועד הפינוי למרות האמור בסעיף קטן ב' לעיל ליום 1.4.01 בשעה 19:00, היינו בשנה מהמועד שנקבע מלכתחילה בהסכם השכירות וב- 4 חודשים מהמועד שנקבע בפס"ד הפשרה. ואלה התנאים המצטברים שאם ימולאו כולם במלואם ובמועדים שיפורטו להלן, יידחה מועד הפינוי ליום 1.4.01: 1. סכום ההוצאות שנקבע בסעיף קטן א' לעיל ישולם במלואו לידי ב"כ המשיבה 1 עד יום 18.1.01 ועד בכלל. 2. עד יום 18.1.01 ועד בכלל תימסר לידי ב"כ המשיבה 1 ערבות בנקאית של בנק בישראל, צמודה למדד המחירים לצרכן ובלתי מותנית, בסך של 12,000 ש"ח נכון ליום חתימת הערבות הבנקאית להבטחת הפינוי המלא עד יום 1.4.01 בשעה 19:00. בערבות ייאמר כי כל דרישה על-פיה ניתן להמציא לסניף הבנק המנפיק עד יום 5.4.01 ועד בכלל וכי דרישה כזו תיפרע תוך 5 ימים מיום קבלתה. 3. עד יום 18.1.01 ועד בכלל תימסר לב"כ המשיבה 1 התחיבות חתומה, כאשר כל החתימות מאומתות ע"י עו"ד של כל המבקשים וכל שאר הורי או אפוטרופסי התלמידים במוסד וכן של המבקשת 12, ובה ייאמר כי הם כולם מתחייבים לא לנקוט בכל צעד, מכל מין וסוג, על מנת לדחות את מועד הפינוי מעבר ליום 1.4.01 בשעה 19:00 או לשבש את ביצוע או השלמת הפינוי, וכן כי הם מתחיבים לא לפעול בשום דרך על מנת למנוע או לעכב את פרעון הערבות הבנקאית אם הפינוי לא יבוצע עד למועד הנ"ל. אני מורה כי אם ימולאו כל התנאים הללו ובכל זאת לא יפונה המוסד ביום 1.4.01 עד לשעה 19:00 באופן מלא תהיה המשיבה 1 רשאית לממש את הערבות הבנקאית במלואה וכן לנקוט בכל הליך וצעד אחר ונוסף לרבות פינוי באמצעות לשכת ההוצל"פ ולרבות תביעות כספיות נגד כל מי שתמצא לנכון בשל אי ביצוע הפינוי במועד, והכל כמובן בנוסף לכך שממילא עפ"י הסכם הפשרה המקורי נותרו עדיין מחלוקות כספיות בין הצדדים שטרם הוסדרו. עוד אני מורה כי אם יבוצע הפינוי עד למועד הנ"ל, תוחזר הערבות הבנקאית לידי ב"כ המבקשים תוך 3 ימי עבודה מיום השלמת הפינוי. אם יעמדו המבקשים בתנאים הנ"ל אולם בסופו של דבר יבחרו לפנות את הנכסים לפני המועד האחרון עליו הוריתי כאמור, עליהם להודיע על כך מראש ובכתב לב"כ המשיבה 1 48 שעות לפחות לפני מועד הפינוי ומובן שנציגי משיבה 1 יהיו רשאים להיות נוכחים בעת הפינוי ולוודא שלמותו ותקינותו של הפינוי. שכירות