ביטול חוזה בשל מצב מנטלי ירוד

פסק דין 1. המבקשים הם אחים. הם קרובי משפחתה של גב' מרים ז"ל (להלן - מרים). היא הלכה לבית עולמה לאחר שתמה שמיעת הראיות בתיק זה שלפנינו. מרים, ילידת שנת 1910, היתה, בעת הרלוונטית, בעלת זכויות מקרקעין במושב תל עדשים. ביום 02.10.94 נחתם חוזה, לפיו מכרה מרים למשיב 1 (אף הוא חבר במושב תל עדשים, ולהלן נכנה אותו - המשיב) את החלק החקלאי של הנחלה שלה במושב. בית המגורים שלה ועוד מגרש - נותרו בידיה לפי החוזה (את החוזה הנ"ל אנו נכנה להלן - החוזה). ביום 24/02/1999 ניתן צו, שהכריז על מרים חסויה. המשיבה מס' 2 (להלן - המשיבה) היתה לה אפוטרופא. ביום 13.12.1998 הגישו המבקשים את תובענתם זו שלפנינו, והם עותרים להכריז על בטלות החוזה מעיקרא, מטעמים מספר ואלה הם (כפי שעולה מעיון בהמרצת הפתיחה): - א. החוזה "עומד בסתירה לחוק בשל אי-חוקיותו וכן בשל היותו נוגד את תקנת הציבור כמשתמע מסעיף 30 לחוק החוזים חלק כללי התשל"ג - 1973, וזאת בשל היות החסויה בעת כריתת החוזה במצב מנטלי ירוד וחסרת כושר להתקשר עם המשיב בחוזה זה" (סעיף 7 להמרצת הפתיחה). ב. "תוכנו ותנאיו של החוזה על פניהם מדברים בעד עצמם במיוחד בשל תנאי התשלום, כאשר החזקה עברה לידיו של המשיב מיד עם החתימה על החוזה וחרף העובדה כי שילם רק 25% ממחיר התמורה" (סעיף 8 להמרצת הפתיחה). ג. "נסיבות החתימה כאשר החסויה לא היתה מיוצגת על ידי עו"ד ונסעה בגפה וללא ידיעת קרוביה ושכניה לעו"ד של המשיב בחיפה ביוזמת המשיב ומטעמו ובמצבה המנטלי הירוד מצביעות על כך כי החוזה פגום מעיקרו עפ"י כל דין" (סעיף 9 להמרצת הפתיחה). המשיבים התנגדו לטענות שבאו מצד המבקשים. הם טענו, כי החוזה לא נפגם בכל פגם מן הפגמים שמנו המבקשים בתובענתם. 2. הבאנו את טענות המבקשים כלשונן. ניסוחן של הטענות כה מעורפל, עד כי אנו נאלצים לדלות מהן, בעמל רב, את העילות העומדות בבסיס העתירה להכריז על בטלות החוזה. המבקשים הזכירו במפורש רק את העילה הנסמכת על סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן - החוק או חוק החוזים). הם גם ציינו את זכותם להכריז על בטלות החוזה, בשל העדר כושר משפטי אצל מרים בעת החתימה על החוזה. ובאורח בלתי מפורש הם נשענים, הלכה למעשה, גם על עילת העושק (סעיף 18 לחוק). 3. בטרם נפנה לבירור העובדות על סמך חומר הראיה שהונח בפנינו, ראינו להתייחס לעילות שבאו מפי המבקשים, מתוך הנחה (לשם הדיון) כי כל שנטען מבחינת העובדות היה מוכח במשפט. המבקשים טענו לבטלות החוזה בשל מצבה המנטלי הירוד של מרים בעת החתימה, משום תוכנו הבלתי סביר של החוזה ומשום הנסיבות שסבבו את כריתתו - ובכללן נסיעתה של מרים בגפה ובלא ליווי עורך דין למשרד עורכי הדין של המשיב לשם חתימה על החוזה. כל הדברים הללו נוגעים לעילת העושק, זו הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים, וזו לשונו: - "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". 4. אפילו נניח, כי נתקיים כל שנאמר מפי המבקשים אודות חוסר סבירות התנאים שבחוזה, מצוקתה הנפשית של מרים וגו', הרי שכל אלה מעניקים בידיה של מרים זכות לבטל את החוזה. אלא שהיא לא ביטלה אותו. טעם זה לבדו די בו כדי לדחות את הטענה הנסמכת על עושק. עילת העושק איננה נותנת בידינו להכריז על בטלות החוזה (מעיקרא), כי אם נותנת בידי המתקשר זכות לבטלו. משלא ביטל אותו המתקשר (הנעשק) - נותר החוזה על תילו, ובמלוא תוקפו. 5. אמרנו, כי הזכות לביטול החוזה נתונה בידי המתקשר/הנעשק. רוצה לומר, היא לא נתונה לאחרים, כגון המבקשים - קרובי משפחתה של מרים, אפילו נתן להם בית המשפט (כב' השופט נ. ממן) להמשיך בתובענתם (ראה טעמיה של החלטתו זו מיום 13.02.2000). והערה לסיום פרק זה: ראינו, כי מרים הוכרזה חסויה, והמשיבה נתמנתה לה אפוטרופא. ואף היא, האפוטרופא, לא זו בלבד שלא ביטלה את החוזה, כי אם עמדה אחריו במלוא אונה (והיא עשתה כן לאורך כל ניהול המשפט), באשר היא אינה סבורה, כמבקשים, כי מרים נעשקה, לא לפי נסיבות כריתת החוזה, ובעיקר לא משום סבירותם של תנאי החוזה. 6. פועל יוצא מכל האמור, אפילו נקבל את טענות המבקשים ביחס למצבה המנטלי הירוד של מרים בעת החתימה, נסיבות החתימה, סבירות תוכן החוזה וגו' - דין העתירה להכריז על בטלות החוזה מחמת עושק - להידחות. 7. כעת אנו באים לטענות הנסמכות על סעיף 30 לחוק החוזים, כאילו החוזה נגוע באי-חוקיות, או נוגד את תקנת הציבור. טענה זו של המבקשים נסמכת על כך, שמרים היתה "במצב מנטלי ירוד וחסרת כושר להתקשר" בחוזה בו עסקינן (סעיף 7 להמרצת הפתיחה). ואף שהדברים לא נאמרו במפורש, אני נכון להוסיף, לביסוס טענת אי החוקיות או הסתירה לתקנת הציבור, את הדברים שהובאו בסעיפים 8 ו- 9 להמרצת הפתיחה, כאילו חוסר סבירות תוכנו של החוזה ונסיבות חתימתו מלמדים על אי-חוקיות או ניגוד לתקנת הציבור. 8. אני סבור, שבכל שהדברים הללו אין כדי לבסס עילה לפי סעיף 30 לחוק החוזים. ראשית, אין לנו עניין באי-חוקיות. אין לומר על כריתת החוזה, כפי שתוארה על ידי המבקשים, כי היא בלתי חוקית. תוכנו של החוזה - חוקי, אפילו היינו מקבלים את הטענה, כי תנאיו בלתי סבירים. ומטרתו - גם היא חוקית למהדרין. ואשר לניגוד לתקנת הציבור, בכל הדברים שהעלו המבקשים אין כדי לבסס את בטלות החוזה לפי עילה זו. הדברים שעליהם הצביעו המבקשים יכולים היו, לכל היותר, לבסס טענה לביטול החוזה בשל עושק. אין הם מגיעים כדי ניגוד לתקנת הציבור. אין להם דבר וחצי דבר עם תקנת הציבור, לא לפי תוכן החוזה, לא לפי דרך כריתתו, לא לפי מטרתו. על כן - גם את הטענה, זו הנסמכת על סעיף 30 לחוק החוזים - יש לדחות, ואפילו אנו נקבל את כל העובדות שבתובענה - כאילו הן מוכחות. 9. גם את טענת המבקשים, כאילו למרים לא היה כושר משפטי לחתום על החוזה יש לדחות עוד בטרם נברר את העובדות לאשורן. וכל כך למה: - כה מורה לנו סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962: - "כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה ממנו או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". לבד מן הטענה, כי מרים היתה במצב מנטלי נפשי ירוד לא הביאו המבקשים כל טעם, התומך בטענה כאילו מרים היתה מחוסרת כושר משפטי. בעת הרלוונטית היא לא היתה קטינה, והיא טרם הוכרזה פסולת דין. במצב מנטלי ירוד, שלא נלוותה אליו פסיקה של בית משפט השוללת או מגבילה את הכשרות, אין די כדי לשלול את הכשרות. לכן, גם טענה זו של המבקשים יש לדחות, בטרם בירור העובדות. 10. ראינו, כי מרים הוכרזה, ברבות השנים, פסולת דין. אלא שלהכרזה זו אין כל השפעה ישירה על כשרותה לכרות את החוזה בשעתה, שכן: - "נוכח העובדה, כי ההכרזה, כמעשה קונסטיטוטיבי, פועלת מכאן ולהבא, אין היא גורעת למפרע מכשרותו המשפטית של אדם, ממנה נהנה עד לפסילתו. מבחינת הכשרות המשפטית לפעולות, כל פעולותיו הקודמות תקפות, למרות האפשרות, כי כל התנאים לפסלותו היו כבר קיימים בשעת עשייתן (מחלת נפש או ליקוי בשכלו)". (פרופ' י. אנגלרד, פירוש לחוקי החוזים, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב - 1962, ע' 67). (ראה גם: ד. פרידמן ונ. כהן, חוזים, כרך ב', עמ' 1014). פרופ' אנגלרד חזר על הדברים הללו, ועתה כשופט בית המשפט העליון, בע"א 1101/99 אליעזר ברקוביץ נ' חנה ברקוביץ ואח', תקדין עליון 99(2), 363 לאמור: - "כידוע הכרזת פסלות אינה פועלת למפרע. בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה על ידי אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה על-פי הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבע בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. בנסיבות המקרה הנדון, השאלה היא האם מנע הליקוי השכלי של האשה, שערכה את הפעולה המשפטית, את גמירת הדעת שלה, כך שהפעולה היא חסרת תוקף. התשובה לשאלה זו תלויה במצב השכלי הקונקרטי של עורכת הפעולה; המדובר אפוא בשאלה שהיא עובדתית ביסודה". אף שהדברים לא נטענו כך מפי המבקשים בתובענתם, אני נכון לבחון את הדברים לגופם. מובן, שהם צריכים בירור עובדתי כולל, של כל הנסיבות שסבבו את כריתת החוזה. לא נותר לנו, אם כן, אלא לבחון את השאלה, האם נפל פגם ברצונה של מרים בעת שחתמה על החוזה בו עסקינן. במילים מפורשות - עלינו לברר האם בעת כריתת החוזה עם המשיב היתה מרים מסוגלת להבין את טיב מעשיה ותוצאותיהם, בשל מצבה הנפשי או השכלי אותה עת, עד כי ניתן לאמר עליה, כי גמרה בדעתה לכרות את החוזה. יתרת פסק הדין תוקדש לאלה. 11. אודות מצבה הרפואי/נפשי של מרים העיד בפניי, מטעם המבקשים, דר' זכריה שמש. הוא נתן חוות דעת של מומחה בעניינה. עדותו של דר' שמש הותירה בי רושם רע ביותר, ואינני נכון לסמוך את ידיי על מסקנותיו, כאילו בעת כריתת החוזה לא הבינה מרים את טיב מעשיה. דר' שמש נתן שתי חוות דעת, האחת ביום 28.12.97 והאחרת ביום 31.01.99. בחוות דעתו הראשונה הוא חיווה דעתו, כי מרים לקתה ב- Progressive senile dementia of undeternined origin וכי "ב- 4 השנים האחרונות הגיעה המחלה לדרגה כזו שלא היתה מסוגלת לעמוד במטלות מנטליות עם החמרה עד לצורך השגחה סיעודית". ובחוות הדעת השניה הוא חיווה דעתו, כי בעת כריתת החוזה מרים "לא הבינה ... מי מנסה לעזור לה ומי מנסה לנשל אותה מרכוש ששייך לה, וכן לא היתה יכולה להבין על אילו מסמכים היא חותמת". 12. חקירתו הנגדית של דר' שמש העלתה, כי לקראת הכנת חוות דעתו הוא דלה עדויות ושאר ראיות הנוגעות למצבה הרפואי של מרים בעת הרלוונטית, ומתוכן הוא ברר את אלה, שתאמו את המסקנה אליה הוא ביקש להגיע מלכתחילה. כך יצא, שהוא בחר להתעלם מעדות שהעידה בפניו אחות הישוב, מי שהכירה את מרים משך עשרות שנים (גב' לורנס מזרחי), רק בשל כך שעדותה לא התאימה למסקנותיו. כך הוא מעיד, בעמ' 98 ואילך לפרוטוקול: - "ש. לא קבלת את עמדתה (של גב' מזרחי - א.א.) ולכן זה לא בא לידי ביטוי בחוות דעתך? ת. נכון מאוד. ש. מה שאמרה לך גב' מזרחי בזמנו לא התאים לממצאי הבדיקות שלך? ת. נכון. לא האמנתי לה." 13. מעשה דומה עשה דר' שמש ביחס לעדויות אחרות ומסמכים רפואיים שנגעו למצבה של מרים בעת הרלוונטית. כה נשאל דר' שמש בחקירתו הנגדית וכך השיב (ע' 98 לפרוטוקול): - "ש. ביום השחרור היא נבדקה גם על ידי נוירולוג. רופא ביה"ח כותב ששוחררה צלולה. אתה לוקח את הנייר הזה, כותב מכתב השלמה לחוות דעתך, מתיחס לעמ' הראשון (של מכתב השחרור - א.א.) ולא שום מילה על העמ' השני והשלישי. הם לא חשובים? ת. הם חשובים מאוד ואתה צודק בהערה שלך. ועל מנת לבדוק את הנקודה הזו... צריך לבדוק מה כתוב במסמכים המקוריים של בית החולים ולברר עם הנוירולוג. לא יכולתי לעשות את כל העבודה הזו, אז הסתפקתי במשהו לקוני שמפנה את תשומת הלב שיש פה עוד מידע נוסף. בהחלט יש מקום להכנס לעובי הקורה. ש. תסכים איתי כשאתה דולה ממסמך נתון שנוח לך ולא דולה ממסמך נתון שלא נוח לך יתכן גם מצב הפוך, שהאבחנה של אלצהיימר אינה נכונה? זה אלמנטרי? ת. אתה צודק. " 14. אם כך, לא זו בלבד שדר' שמש ברר, מתוך העדויות ושאר ראיות שבאו לפניו, את אלה הנוחות לו על מנת להגיע למסקנה פלונית, אלא שהוא גם לא עשה בירור, ולו בסיסי, של עדויות, שחיוניותן משמעותית לקביעת מצבה של מרים בעת הרלוונטית. הוא לא שוחח עם הנוירולוג מבית החולים, שבמכתב השחרור חיווה דעתו כי מרים צלולה. הוא לא שוחח עם עורכי הדין, שערכו את החוזה בו עסקינן, ועם עורך הדין שערך את צוואתה, והרי בעת הרלוונטית הם היו במגע איתה ויכולים היו לשפוך אור על מצבה. הוא לא שוחח עם הרופאה של הישוב, ואף היא הכירה את מרים. אין צריך לומר, הוא לא שוחח עם המשיב ובני משפחתו, שהיו במגע צמוד עימה במהלכים שסבבו את כריתת החוזה (שנחתם עם המשיב). נשים לב, כי בעת שהוא נתן את חוות הדעת הראשונה שלו טרם הוגשה התביעה שלפנינו, ולכן לא ניתן לומר, כי היה לדר' שמש הצדק שלא לפנות למשיב, מחשש שמא הוא עשוי לאמר דברים הנוחים לו מבחינתו, ולכן אולי ישקר בפניו (בפני דר' שמש). 15. בטרם סיום אעיר, כי דר' זכריה שמש, שהתיימר ליתן חוות דעת של מומחה, איננו כלל מומחה, כפי שהוא עצמו מודה בחקירתו הנגדית (ע' 102 לפרוטוקול). סיכומו של דבר, אינני מקבל את מסקנותיו של דר' שמש, כפי שהן עולות משתי חוות הדעת שהוא נתן. 16. מטעם המבקשים העיד הנוירולוג דר' עמיקם רשף. שתי חוות דעת ניתנו על ידו, האחת - מיום 11.04.2000 (ת9/) והאחרת מיום 22.08.2000 (ת10/). הוא מסתמך בחוות דעתו על עדויותיהם של מספר עדים - אלא שמתוך אלה העידו בבית המשפט רק גב' רות שולווייס ודר' אברהם לנדסברג. הוא נסמך גם על חוות דעתו של דר' זכריה שמש, כמו גם על מסמכים רפואיים שהונחו בפניו. דר' רשף הגיע לכלל מסקנה בחוות דעתו, כי בעת הרלוונטית לכריתת החוזה "הליקויים בשיפוט בתובנה, בחשיבה ובשיקול הדעת (של מרים - א.א.) היו משמעותיים כמו גם הירידה הנפשית והדיכאון". הוא סבור, כי "בתנאים של מצב מוחי בריא קרוב לוודאי" שמרים לא היתה מקבלת החלטה למכור את ביתה (ר' חווה"ד - ת9/). 17. דר' רשף נתבקש על ידי המבקשים, ששכרו את שירותיו, ליתן דעתו אודות מצבה של מרים בסוף שנת 1994, שאז נכרת החוזה. את חוות דעתו הוא נתן שנים רבות לאחר מעשה. אין מחלוקת, כי על מנת לבחון את מצבה הרפואי של מרים בדיעבד - טוב וראוי היה, כי ייגבו עדויות רבות ככל שניתן, כמו גם מסמכים ממסמכים שונים, ביחס לתקופה הרלוונטית (סוף 1994). והנה אנו מגלים, מחקירתו הנגדית של דר' רשף, כי לבד מעדויותיהם של דר' לנדסברג וגב' שולווייס (אליהן נתייחס בהמשך) הוא לא טרח לשוחח עם מי שהיו עדים למצבה של מרים בעת הרלוונטית ממש, כגון עורכי הדין שערכו את החוזה (והעידו בפניי כי מרים היתה צלולה בדעתה), כגון עוה"ד שערך את צוואתה באותה עת (והעיד בפניי שמרים היתה צלולה), כגון הרופאה והאחות של הישוב, שטיפלו במרים. והרשימה של אלה ארוכה ורבה, וחוות דעת ראויה צריכה היתה לקחת את כל אלה בחשבון, כשהמומחה מבקש לחוות דעתו על מצבה של מרים שנים אחדות בדיעבד. 18. בעמ' 147 לפרוטוקול נשאל דר' רשף והעיד כך: - "ש. לתשומת לבך, הצוואה הזו (של מרים - א.א.) נערכה בנוכחות שני עדים וע"י עו"ד כהן שהעיד שערך אותה, והעיד שהיתה צלולה בעת עריכתה. זה פרט רלוונטי לדעתך לדעת זאת? ת. זה רלוונטי השאלה היא כמה זה אמין..." ובעמ' 148-149: "ש. אני אומר לך שקיימים מסמכים כאלה. גם הסכם מכר, גם יפוי כח שחתמה בפני עו"ד ששני עוה"ד האלה העידו בבית משפט שהם היו איתה בקשר בעת חתימת ההסכם והעידו שהיתה צלולה באוקטובר 94. האם זה משנה את חוות הדעת? ת. לא. השאלה היא כמה זה אמין. אם זה היה אמין וזו המציאות בוודאי שזה חשוב." 19. אף דר' רשף, כקודמו לעדות, דר' זכריה שמש, ברר לו מבין העדויות שהונחו בפניו את אלה שתאמו את מסקנותיו. כך באו הדברים לידי ביטוי בחקירתו הנגדית, עמ' 149 לפרוטוקול, כשהוא נשאל מדוע לא ראה להתייחס, בחוות דעתו, לתצהירים של עדים (כגון מר נחום חובב) שהונחו בפניו: - "ש. לא חשבת שראוי לציין זאת (בחוות הדעת - א.א.)? ת. יש לזה חשיבות לחוות הדעת. לא התייחסתי לזה כיוון שבסיטואציה כזו כשמנסים לשחזר 6 שנים לאחור מה קרה, מנסים להתייחס לעדויות שנראות בעיניך אמינות... ... יכול להיות שצריך להתייחס לעדויות, אולי זו היתה שגיאה." 20. למען השלמות אנו נציין, כי מייד לאחר הדברים הללו נשאל דר' רשף, כיצד תשפיע על חוות דעתו העובדה, כי העדויות מהן הוא התעלם ייראו מהימנות, והוא השיב, כי גם בנסיבות אלה הוא לא היה משנה מחוות דעתו. אלא שעיון אל תוך תשובתו מגלה שוב, כי הוא למעשה משנה מן ההנחה שהונחה בבסיס השאלה, כשהוא שב ומטיל ספק במהימנות העדויות האחרות. 21. סיכומם של דברים, דר' רשף ברר לו, מבין הראיות שיש בהן כדי להשליך על קביעת מצבה של מרים בסוף שנת 1994, את אלה שתאמו מסקנה פלונית, תוך התעלמות מעדויות אחרות, שיש בהן כדי לתמוך מסקנה אלמונית, הסותרת את מסקנתו. יש מבין העדויות, שהוא בחר להתעלם מהן בשל שסבר כי אינן מהימנות, אם כי גם הן לא זכו לאיזכור כלשהו, ולו כנושא לדיון, בחוות דעתו; ויש עדויות שהוא כלל לא חשב על קיומן, כגון כל מי שסבב את כריתת החוזה בשנת 1994, ובהם עורכי הדין שערכו את ההסכם ואת הצוואה (באותה תקופה), ושאר אנשים קרובים שבאו במגע כזה או אחר עם מרים בעת הרלוונטית. כשכזהו המצב - אינני נכון לסמוך את ידיי על מסקנותיו של דר' רשף, כאילו בעת כריתת החוזה לא ידעה מרים להבחין במעשיה. 22. להוכחת מצבה של מרים בעת כריתת החוזה הביאו המבקשים לעדות מטעמם את דר' אברהם לנדסברג, קרוב משפחתה של מרים. מתוך תצהירו למדנו, כי בשנת 1991, כשהיתה מרים בת 80, היא היתה במצב פיזי, נפשי ומנטלי מעולה. "באותה חגיגה (של יום הולדתה ה- 80 - א.א.) נראתה מרים בכושר מלא, היא שרה, רקדה נאמה והתבדחה" (סעיף 7 לתצהיר). ועוד למדנו מדר' לנדסברג, כי "מעט לאחר חגיגת יום הולדתה ה- 80 - היא הלכה ונחלשה" (סעיף 8 לתצהיר). ולאחר הדברים הללו מספר לנו דר' לנדסברג, כי בחודש יולי 1994 נפטר עליה אחיה, ולכן החמיר מצבה הפיזי והמנטלי. הוא מוסיף עוד, כי מיד אחר כך נגנבו מביתה תכשיטים, דבר שהיווה עבורה טראומה נפשית קשה נוספת. היא החלה לרדת במשקלה, והיתה חסרת אונים מבחינה נפשית. 23. נפתח את דברינו אודות עדותו של דר' לנדסברג בשתי הערות: תחילה, אף שהוא רופא, עדותו איננה עדות סברה כי אם עדות של עד ככל העדים. דברים שנאמרו מפיו, ומהם עולה חוות דעת שברפואה, לא יכולים שישמשו ראיה, בשל כך שלא באו כחוות דעת רפואית, על כל המשתמע מכך. והערה שניה, את עדותו של דר' לנדסברג יש לראות בזהירות, אותה זהירות שיש לראות בה עדותו של בעל עניין. אנו יודעים, כי תצהירו (זה שממנו הבאנו חלקים נבחרים) ניתן בהליך אחר, שבו ניסו המבקשים למנות נציג שלהם אפוטרופוס על מרים, והרקע להליך זה - צוואתה של מרים, לפיה היא הורישה מהונה למטפלתה. רוצה לומר, התצהיר ניתן בתוך הליך, שמטרתו האמיתית היתה, להותיר את הונה של מרים לירושת קרוביה, ודר' לנדסברג בתוכם (מרים היתה חשוכת ילדים). כל אלה מלמדים אותנו לנקוט משנה זהירות בבואנו לבחון את עדותו של דר' לנדסברג. 24. פגמים רבים מצאנו בעדותו של דר' לנדסברג. ראשית נאמר, כי אפילו הוא לא היה נחקר על תצהירו, הדברים שבאו בתצהיר נראים תמוהים על פניהם, ומגמתם ברורה. לא ברור כיצד מעט לאחר יום הולדתה ה- 80 החל מצבה של מרים להידרדר, כשביום הולדתה היא היתה בכושר מלא, רקדה ושרה ונאמה. להידרדרות אין כל תיעוד (רפואי או אחר). אין בתצהיר ולו מילה על מצבה בין 1991 (שאז היתה בת 80) לבין יולי 1994 (שאז נפטר אחיה). ציונו של מות האח, כגורם לטראומה נפשית כה עזה, נראה מוגזם ומגמתי. דומה, שציונה של גניבת התכשיטים כאירוע, שגרם טראומה נפשית שדרדרה עוד את מרים, מחזק עוד יותר את המסקנה, כי דר' לנדסברג והמבקשים ביקשו למצוא כל אירוע חריג בתקופה זו, כדי לרתום אותו למאבקם לביטול צוואתה של מרים, ומאוחר יותר לביטול החוזה. 25. בחקירתו הנגדית נשאל דר' לנדסברג, מדוע נתן את תצהירו (לתמיכה בבקשה להכריז על מרים כחסויה), ולא עשה כן לפחות 4 שנים קודם לכן, אם לשיטתו היתה במצב רע כבר אז (בשנת 1994), ותשובתו היתה (ע' 108 לפרוטוקול): - "עד 98 לא ידעתי את המצב שלה, ידעתי את המצב הכללי שלה הנפשי שלה". אם כך, ידיעתו של דר' לנדסברג את מצבה של מרים היתה ידיעה כללית לכל היותר, ולא כזו שיש בה כדי להוביל למסקנה, כי כבר בשנת 1994 מרים לא ידעה את שהיא עושה. יתר על כן, מעדותו שלו בחקירה נגדית ניתן להבין, כי הוא ואישתו שוחחו לא אחת עם מרים, והציעו לה ללכת לבית אבות בחיפה, ובתשובתה להם (שניתנה חזור ושנה) היא ציינה, כי היא מתעתדת להיכנס לבית אבות בעפולה, שם היא עבדה. ובשנת 1994, שאז - לפי עדותו של דר' לנדסברג חלה הדרדרות חמורה במצב של מרים (לאחר מות אחיה עליה) - הוא מספר כיצד היא הביעה את רצונה להישאר בביתה, בטיפול של שכנתה, שעוזרת ומשגיחה עליה. וכשהוא נשאל האם בדברים אלה אין משום הבעת רצון מצדה של מרים, הוא משיב (ע' 109 לפרוטוקול): - "יכולתי לדבר על רצונה אבל לא יכולתי לשנות את רצונה. אני אמרתי, מרים את צריכה ללכת לבית אבות. היא אז אמרה לי, ב- 94 אני רוצה להשאר בבית..." דברים אלה מצביעים על קיומו של רצון, משמע קיומה של יכולת להחליט, והיא אמנם החליטה בעת ההיא להישאר בביתה. 26. זאת ועוד, אף שדר' לנדסברג העיד, כי כבר בשנת 1994 מצא את מצבה של מרים ירוד, עד כי לא היתה יכולה לדאוג לעצמה, הוא לא יכול היה להסביר מדוע לא עשה כל מעשה בקשר לכך עד שנת 1998, כשנתן את תצהירו לפי בקשת המבקשים. 27. נעיר עוד לסיום פרק זה, כי בעדותו היה דר' לנדסברג מבולבל מאוד, ודאי ככל שהדברים נגעו לתאריכים. כך יצא, שכשנשאל אם מצבה של מרים בשנת 1994 היה קריטי ומסוכן, הוא השיב כי "בשנת 94 מצבה היה מסוכן אחרי אשפוז". והנה אנו יודעים, כי מרים לא אושפזה בשנת 1994 כי אם מספר שנים אחר כך (ע' 111 לפרוטוקול). 28. סופו של דבר, אינני נכון לסמוך את ידיי על עדותו של דר' לנדסברג, בבואי לקבוע את יכולתה של מרים להתקשר בחוזה בו עסקינן. אני נכון ללמוד מעדותו, כי היא היתה אותה עת חלשה פיזית, ואולי במצב רוח ירוד. אינני נכון לקבוע מדברים אלה, כי היא לא הבינה את טיב מעשיה בימים ההם. 29. מטעם המבקשים העידו גם המבקשים 1 ו- 2 (להלן - דר' גליק וברוריה). דר' גליק נתן תצהיר, שתמך את התובענה. והנה מן התצהיר (שבמקורו ניתן, ככל הנראה, בתמיכה לבקשת המבקשים למנות את נציגם אפוטרופוס על מרים) עולה כך (סעיף 7 לתצהיר): - "במשך 8 השנים האחרונות חלה הדרדרות הדרגתית במצבה המנטלי של הגב' מרים בעיקר עם בעיות קשות בזיכרון אך חרף זאת תפקדה עדיין בתפקוד בסיסי סביר". (ההדגשה שלי א.א.). התצהיר ניתן ביום 11.02.1998. רוצה לומר, מדבריו של דר' גליק אנו למדים, כי עד שנת 1997 תפקדה מרים תפקוד בסיסי סביר. לא שמענו בתצהיר מילה וחצי מילה על מצבה בתקופה בה נכרת החוזה, משמע בשנת 1994. בעדותו בבית המשפט הוסיף דר' גליק דברים, המתייחסים למצבה של מרים בעת שכרתה את החוזה. נציין כאן, כי עצם העובדה, שדר' גליק לא ראה לנכון להתייחס בתצהירו ולו במילה לחוזה המכר בו עסקינן, כשהתצהיר תמך בבקשה למנות למרים אפוטרופוס (בשנת 1998), איננה מתיישבת עם התמונה שמבקשים כיום המבקשים לצייר, ביחס ליכולתה של מרים להתקשר בחוזה (בשנת 1994), שאם כך היה נראה הדבר בעיניהם בעת שהגישו את הבקשה למינוי אפוטרופוס, הרי שדר' גליק צריך היה להזכירו בתצהירו, ובקול רם וצלול, שהרי הוא חשוב גם לשאלת מינוי האפוטרופוס (הבקשה משנת 1998). 30. על רקע זה יש לראות את דבריו של דר' גליק בעדותו בבית המשפט, דברים שלא בא זיכרם בתצהירו. ובכן, דר' גליק העיד (ע' 44 לפרוטוקול), כי כבר בשנת 1993 הוא שם ליבו לליקוי בזיכרונה של מרים. הוא טען, כי אי אפשר היה לנהל איתה שיחה (אגב, דברים אלה סותרים את עדותו של דר' לנדסברג, שסיפר כיצד שוחח לא אחת עם מרים, בניסיון להביאה לבית אבות בחיפה, והיא דחתה אותו, תחילה בטענה כי היא מתעתדת להיכנס לבית אבות בעפולה, ואחר כך - כי רצונה להישאר בביתה). מחקירתו הנגדית של דר' גליק על תצהירו עולה עוד, כי הוא הגיע למסקנה, שמרים לא היתה כשירה לכרות את החוזה "מעדויות מאוד חד משמעיות" כלשונו, ובשל גילה המתקדם וזיכרונה הלקוי (ע' 44 לפרוטוקול). ובכן, אשר לעדויות החד משמעיות, לבית משפט זה אין אלא את שמסרו לו העדים שהופיעו בפניו, ולא עדים ש"העידו" בפני דר' גליק. ומדברי דר' גליק לא שמעתי דברים ברורים ביחס ליכולתה של מרים להתקשר בחוזה. ואשר לזיכרונה הלקוי, הייתי מתפלא מאוד אם בגיל 83 זיכרונה של מרים היה כבעבר. וטעמו האחר של דר' גליק ביחס ליכולתה להתקשר בחוזה, משמע - גילה המתקדם, טוב היה לו לטעם זה שלא ייטעם כלל. הגיל המתקדם, כשהוא לעצמו, איננו מלמד על כשירותו של אדם ויכולתו להבחין בין טוב לרע. בעיות הזקנה, ובהן מחלת אלצהיימר שבה לקתה ברבות השנים מרים, הן עניין אחר, והן ודאי נוגעות לכושרו של אדם להתקשר בחוזה. לא כן גילו של אדם, כשהוא עומד לו לבדו. 31. עוד נציין, כי מעדותו של דר' גליק אנו למדים, כי עד שנת 1993 מרים "היתה בסדר" (ע' 45 לפרוטוקול). דברים אלה סותרים את עדותו בתצהירו, שעד 1998 היא תפקדה באורח סביר (אף כי בחקירתו הנגדית הסביר, כי התכוון לתפקוד פיזי בלבד), והם סותרים את עדותו של דר' לנדסברג, שהעיד כי מיד לאחר יום הולדתה ה- 80 של מרים (בשנת 1991) - החל מצבה להידרדר. 32. ואף ביחס לעדותו של דר' גליק אנו נאמר, כפי שהערנו על עדותו של דר' לנדסברג, כי אף שלפי עדותו (בבית המשפט, להבדיל מתצהירו) מצבה של מרים היה בכי רע בשנת 1993, הוא (ואחותו ואחיו) המתינו עם בקשתם למנות למרים אפוטרופוס (כמו גם תביעתם שלפנינו) עוד 4 או 5 שנים. לא היה בפי דר' גליק הסבר ראוי לשמו להשתהותם של המבקשים. 33. כאמור, גם ברוריה נתנה תצהיר, בתמיכה בתובענה. ואף מתצהירה, כמו מתצהיר אחיה דר' גליק עולה, כי מרים "נכנסה לדיכאון עמוק ולבלבול" לאחר מות אחיה, בחודש 7/94 (סעיף 10 לתצהיר). היא מספרת, כי מרים אמרה בעבר, שלעולם לא תמכור את המשק שלה בתל-עדשים, וכי היא תוריש אותו לאחייניתה. ב"שנים האחרונות" מרים ציינה באזני ברוריה, כי היא רוצה "ללכת למטה". אלה כל העובדות, שציינה ברוריה בתצהירה ביחס למצבה של מרים בעת הרלוונטית, משמע סוף שנת 1994, שאז נכרת החוזה. 34. גם ביחס לברוריה אנו נאמר את שאמרנו על עדויותיהם של דר' לנדסברג ודר' גליק: לא ניתן כל הסבר ראוי, מדוע לא ראו לבקש למנות למרים אפוטרופוס, כאשר ראו שמצבה כל כך קשה בשנת 1993. ההסבר שנתנה ברוריה, כאילו ראתה ששירותי הרווחה מטפלים בה כראוי ולכן לא פעלה בעניינה - עומד בסתירה גמורה לעדותה (סעיף 11 לתצהיר) לפיה בחודש 9/95 ביקרה אצל מרים וראתה שהיא מוזנחת הזנחה רבה. מדוע אז, בשנת 1995, לא פעלה למינוי אפוטרופוס? שמא מצבה אז לא הצריך עוד התערבות? 35. סיכומו של דבר, דומה, כי עדותה של ברוריה ביחס לחוסר יכולתה של מרים להבין את שהיא עושה בעת שכרתה את החוזה לא היתה מתוך שראו עיניה ושמעו אוזניה, כי אם מתוך מסקנות שהסיקה מנסיבות שונות שבאו מלפניה. אני סבור, שלמסקנות אלה (כגון שמרים אמרה בעבר כי לא תמכור את נחלתה, כגון שהיא לא יידעה את קרוביה על מכירת ביתה ולא התייעצה עימם, ועוד) היא הוסיפה משלה. הדברים השתקפו היטב בעדותה בעמ' 41 לפרוטוקול, שם העידה ברוריה כך: - "ש. האם העובדה שהיא לא התייעצה עם בני משפחתה כשמכרה את המשק, מעידה על בלבול ת. כשאתה הולך למכור בית אתה לא הולך להתייעץ עם מישהו? אני מתייעצת על כל דבר. זה מראה על חוסר צלילות לחלוטין. איזה אדם בגניבה לא מיידע קרובים, שכנים טובים של חמישים שנה, הולך כמבצע צבאי למכור...." דברים אלה מדברים בעד עצמם. לדעת ברוריה, אדם שאיננו מתייעץ עם קרוביו ושכניו בטרם הוא מוכר את ביתו - לחלוטין איננו צלול. אין צריך לומר, דעתי אינה כדעתה. לסיכום, אינני נכון לקבוע, על פי עדותה של ברוריה, כי בשנת 1994 מרים היתה מחוסרת יכולת שכלית או אחרת לכרות את החוזה בו עסקינן. 36. מטעם המבקשים העידה גם גב' רות שולווייס, אף היא מתל-עדשים. היא הכירה את מרים היכרות קרובה משך כחצי מאה. בתצהירה סיפרה גב' שולווייס, כי מרים "היתה הפכפכית מבחינה נפשית". כך לדוגמא, "היא היתה פורצת בבכי על הוריה שנספו בשואה והיתה מסתובבת ברחובות עם כותונת לילה בלבד על גופה" (סעיף 20 לתצהיר). והיא מוסיפה עוד (שם), כי לאחר מות אחיה (בחודש 7/94) "התדרדר עוד יותר מצבה המנטלי של מרים, והיא שקעה בדיכאון ובלבול". תצהיר זה ניתן בשנת 1998 (בתמיכה לתובענה שלפנינו, אף כי לפי תוכנו הוא ניתן מלכתחילה לשם תמיכה בתובענה שעניינה מינוי אפוטרופוס למרים). והנה בחודש 5/2000 נתנה גב' שולווייס תצהיר נוסף, ובו היא מעירה הערות בנוגע לנסיבות חתימת החוזה בו עסקינן. עיינו בתצהיר זה ולא ראינו בו התייחסות למצבה השכלי או הנפשי של מרים בעת חתימת החוזה, לבד מאמירתה, כי היתה "מבולבלת ובהיסטריה" כשחזרה ממשרד עורכי הדין שם חתמה על החוזה. בעדותה בבית המשפט, במהלך חקירתה הנגדית על תצהיריה, הוסיפה גב' שולווייס, כי לאחר שחזרה מרים מחתימת החוזה היא התקשרה אליה (אל גב' שולווייס) "בהיסטריה", והתלוננה על כך שהמשיב החתים אותה על החוזה, משמע שלא ברצונה מכרה לו את ביתה. 37. עדותה של גב' שולווייס הרשימה במגמתיות שלה. ואף כי לא עלה בידי להבין מדוע העידה העדה כפי שהעידה, הרי שהרושם שלי היה ונותר, כי עדותה היתה מגמתית. היא ביקשה לצייר את מצבה של מרים בעת ההיא בצבעים קודרים. אינני מקבל את עדותה זו. מעבר לרושם השלילי מעדותה, עדותה נתמלאה באמירות, שאינן מתיישבות עם מגמתה להצביע על מי "שירדה מן הפסים" כלשונה. היא סיפרה על שיחות שניהלה עם מרים מידי ערב; היא סיפרה כיצד הביאה לה מידי פעם עיתונים (ע' 55 לפרוטוקול). מסתבר, כי חרף ההיסטריה של מרים (כעדותה של גב' שולווייס) לאחר חתימת החוזה - הרי שהחוזה אושרר בהנהלת הישוב, וגב' שולווייס היתה שותפה להחלטה המאשררת. כיצד זה נתנה גב' שולווייס את ידה לאישרור החוזה, אם היו בידיה ידיעות, כי מרים לא ידעה את שהיא עושה בחתימתה על החוזה? ואולי כך היא עשתה, כיוון שלא סברה אז, כי מרים אינה יודעת את טיב מעשיה? 38. פרסתי עד כה את העדויות שבאו מצד המבקשים. כל אלה - אין בהן כדי להרים את הנטל הרובץ לפתחם של המבקשים בהוכחת טענתם, כי מרים היתה מחוסרת יכולת להבין את שהיא עושה בעת שכרתה את החוזה עם המשיב. יכול הייתי להסתפק בדברים אלה ולדחות את התובענה. ואף על פי כן ראיתי לסקור את שאר הראיות שהונחו בפניי, ומהן אני יכול לקבוע, כי בעת ההיא מרים הבינה את טיב מעשיה. נפנה עתה איפוא, לבחינת ראיות המשיבים. 39. המשיב הזמין לעדות מטעמו את עורכי הדין שהיו מעורבים בעריכת החוזה, עוה"ד יוסף ישורון ודניאל פיש. המשיב היה לקוח שלהם, והוא ביקש אותם לערוך עבורו ועבור מרים את החוזה, כשהם מייצגים אותו אך לא את מרים. בעדותו לא יכול היה עו"ד פיש לזכור פרטים מן הפגישה שנתקיימה במשרדו, בה נכחו, בין היתר, מרים והמשיב. יחד עם זאת הוא ציין (ס' 4 לתצהירו), "בוודאי שלא הייתי מסכים להחתים את גב' על יפוי הכוח לו היה ספק קטן ביותר לגבי כושרה המשפטי". בעדותו בבית המשפט (במסגרת חקירתו הנגדית) לא יכול היה עו"ד פיש לדלות מזכרונו דבר וחצי דבר אודות החוזה המסוים בו עסקינן, לרבות נסיבות כריתתו. יחד עם זאת, הוא ציין בתצהירו את שציין (דברים שהבאנו למעלה) כי לא היה מסכים להחתים את מרים לו היה בלבו "ספק קטן ביותר לגבי כושרה המשפטי". על דברים אלה לא נחקר, משום מה, העד. הוא לא נחקר על יכולתה של מרים להבין את שהיא עושה באותה פגישה. חקירה שכזו היתה מחויבת המציאות בנסיבות העניין, באשר עוה"ד פיש היה עד ראיה לכריתת החוזה. 40. כאמור, עו"ד פיש לא זכר פרטים אודות העסקה בה עסקינן. מכל מקום, הוא אמר את שאמר ביחס לחתימתה של מרים על יפוי הכוח וביחס ל"כושרה המשפטי". נתתי אמון מלא בעדותו של העד, שהותיר בי רושם חיובי. אף שהוא לא זכר פרטים רבים, לא התרשמתי כי הדבר נובע מחמקנות, כי אם מאי-זכירת האירוע המסוים הזה. אני מאמין לו, איפוא, כי לא היה מחתים את מרים אילו היה בליבו ולו ספק קטן ביחס לכושרה להתקשר בחוזה. 41. כאמור, גם עו"ד ישורון העיד במשפט. אומר כבר עתה, עדותו של עו"ד ישורון הותירה בי רושם חיובי מאוד, ואני נותן אמון בדבריו. עו"ד פיש, שאודותיו דיברנו למעלה, היה עו"ד שכיר במשרדו של עו"ד ישורון, והוא שטיפל בחוזה בו עסקינן. עו"ד ישורון העיד, כי לא נטל חלק במהלכים לקראת כריתת החוזה, אולם זכר היטב, כי לאחר שסוכמו (אצל עו"ד פיש) כל התנאים ונתגבש נוסח החוזה - ביקשה מרים שהות על מנת להיוועץ בטרם תחתום. עו"ד פיש פנה אליו (אל עו"ד ישורון), ושאל כיצד עליו לנהוג, ועו"ד ישורון השיב לו, "כי הדבר מובן מאליו ואין ללחוץ על הגברת לחתום על ההסכם בשום דרך" (סעיף 3 לתצהיר). בעדותו בבית המשפט (במסגרת חקירתו הנגדית) העיד עו"ד ישורון (ע' 62 לפרוטוקול): - "וכאשר הגיעו לסוף, זה היה שלב שבו הוא (עו"ד פיש - א.א.) שואל, אז חותמים, ענתה הגב' לא שהיא רוצה להתייעץ ... הוא שאל אותי מה אני אומר. התשובה שלי היתה: זו זכותה האלמנטרית אם היא רוצה להתייעץ שתתייעץ...". והחוזה אמנם לא נחתם באותו מעמד, כי אם מאוחר יותר, כך העיד עו"ד ישורון, ועדותו זו מקובלת עליי. עו"ד ישורון העיד עוד אודות התרשמותו ממרים באותה פגישה (ע' 67-68 לפרוטוקול): - "ש. איך התרשמת ממנה (ממרים - א.א.)? ת. שום בעיה לא היתה בהבנה שלה את השיחה שהיתה. ש. היא דיברה לעניין, לגופו של דבר? ת. בהחלט. היא גם הסבירה למה היא רוצה להתייעץ...". 42. גם עוה"ד דוד כהן העיד מטעם המשיב. עו"ד כהן לא היה מעורב בכריתת החוזה גופה, אך טיפל מטעמה של מרים בדיווח אודות העסקה לשלטונות מס שבח ואצל פקיד השומה, כמו גם בעניינים משפטיים נוספים שהיא ביקשתו לעשות עבורה, עד מחצית שנת 1996. הוא סיפר בעדותו, כי "בכל התקופה הנ"ל פעלה בצלילות דעת מלאה בשיקול דעת ותוך שיתוף פעולה" (סעיף 5 לתצהיר). בחקירתו הנגדית העיד עו"ד כהן (ע' 123 לפרוטוקול), כי לאחר כריתת החוזה נתקיימה ישיבה בהנהלת המושב לשם אישור העסקה. מרים נכחה באותה פגישה. הוא נזקק בחקירתו להתרשמותו ממצבה של מרים, וכה הוא מעיד, בעמ' 125 לפרוטוקול: - "... בזמן שטיפלתי בעסקה הזו וגם בהמשכה, מצבה מבחינה יורידית ונפשית של מרים היה תקין". מרים גם חתמה בפני עו"ד כהן על יפוי כח (המייפה את כוחו שלו), והוא אישר את החתימה עליו (ת5/ ביום 08.11.94). הוא גם ערך צוואה עבור מרים. אודות התנהגותה של מרים לאורך כל הקשר עימו העיד עו"ד כהן כך (ע' 134 לפרוטוקול): - "היא ליוותה אותי לכל אורך הדרך, בעניין הדוחות למס הכנסה, הפריסה, הלכת השיתוף. היא המציאה לי את כל המסמכים והפרטים... היה גם עניין פריסת המס וקיזוזים עסקיים. כל זה היה איתה בתיאום". עו"ד כהן גם התיחס לעדותה של גב' שולווייס, כאילו לאחר כריתת החוזה היתה מרים נסערת מאוד, והתחרטה על שחתמה על החוזה, ו"הזעיקה" את עזרתה (של גב' שולווייס), שהזעיקה את עו"ד כהן לבוא לעזרתה. עו"ד כהן העיד, כי כל אלה לא היו. הוא סיפר: - "את גב' מרים ראיתי במזכירות בצורה רגועה עם כולם" (ע' 135 לפרוטוקול). 43. עו"ד כהן הותיר בי רושם חיובי, בעדותו בפניי. אני נותן אמון מלא מעדותו. הבאתי למעלה מעיקריה של עדותו, אלה הנוגעים להתרשמותו ממצבה של מרים אותה עת, כמו לעובדות העולות מדבריו, מהן ניתן לגזור את מצבה של מרים. הוא ראה לפניו אישה צלולה בדעתה, רגועה באופן כללי, שידעה את שהיא עושה, ושיתפה פעולה עימו לכל אורך הדרך ככל שהיה בכך צורך. עדותו של עו"ד כהן, עדות המקובלת עליי, כאמור, שופכת אור על מצבה של מרים בעת הרלוונטית, והיא שוללת את טענתם של המבקשים אודות מצבה הרעוע של מרים בעת הרלוונטית, כביכול עד כדי חוסר יכולת להתקשר בחוזה. 44. מטעם המשיב העיד אדם נוסף, נחום חובב שמו, הוא תושב תל עדשים מאז 1929 ועד היום, והכיר את מרים היכרות קרובה וארוכת שנים, כמי שהיה שכן שלה. הוא סיפר, כי מעת שנודע לו על החוזה בו עסקינן - "וזמן רב לאחר מכן, היתה הגברת צלולה לחלוטין. אני שוחחתי עמה אישית פעמים רבות, ואין לי ספק כי שוחחתי עם אדם צלול המבין את המתרחש סביבו ופועל באופן רציונלי" (סעיף 5 לתצהיר). ובחקירתו הנגדית הוסיף מר חובב את הדברים הללו (ע' 70 לפרוטוקול): - "דיברתי איתה (עם מרים - א.א.), פגשתי אותה. היא ביקשה הרבה דברים, אני לא יודע, יש לי קצת ניסיון בהערכת אנשים, בני אדם. הייתי בתפקיד מפקח משרד החינוך, מתפקידי היה להעריך מורים, יש לי מושג בשיפוט בני אדם. להערכתי היא היתה בדעה צלולה, ביקרתי אותה פעם בבית אבות, גם אז הדעה שלה היתה צלולה... מתוך דעתי היא היתה ברת דעת, ידעה את שעשתה. לגבי ההתנהגות אני לא יודע אם אני הייתי עושה כמוה או אחרת, הדעה שלה לפי שיפוטי והבנתי היתה צלולה לחלוטין." אני נותן אמון מלא בעדותו של נחום חובב, שהותיר רושם חיובי בעדותו בפניי. לא הובאה בפניי כל ראיה, גם לא נטענה כל טענה, שיש בה כדי להצביע על נטייתו לצד זה או אחר במשפט. זהו עד אובייקטיבי, והרושם הוא, שהוא התייצב לעדות בבית המשפט כדי לאמר את האמת. 45. הבאתי למעלה מעיקרי עדותו של מר חובב, אלה הנוגעים לסוגיית מצבה של מרים בעת הרלוונטית. עדותו של מר חובב חשובה, בהיותו אדם חסר נטיות במשפט זה שלפנינו, מי שהכיר את מרים משך עשרות רבות של שנים, ומי שראה אותה תכופות בעת הרלוונטית, קרי סמוך לפני ואחרי כריתת החוזה. לפי התרשמותו מהתנהגותה - היא ידעה את שהיא עושה. היא היתה "צלולה לחלוטין" כדבריו. 46. מטעם המשיב העיד מר אהרון מאייר, תושב תל עדשים, ומי שכיהן בשנת 1991 בוועד המושב. הוא העיד, כי בשנת 1991 פנתה מרים לוועד, בבקשה כי יטפל במכירת נחלתה למר צחי עוז, תוך שביתה והשטח שעליו יוותר בידיה. ראה תצהירו (נ5/). הוא צרף לתצהירו מכתב, שהוועד הפנה למינהל מקרקעי ישראל, כהמשך לפנייתה של מרים לוועד. חקירתו הנגדית לא קעקעה את עדותו של מר מאייר. עדותו מקובלת עליי. עדותו, כמו גם המכתב שצורף לתצהירו, מקעקעים מן היסוד את טענתם של המבקשים, כאילו מרים אמרה תמיד, כי לעולם לא תמכור את נחלתה. הנה אנו רואים, כי בשנת 1991 היא ביקשה למכור את נחלתה. ודוק: גם לשיטת המבקשים ועדיהם, בשנת 1991 היה מצבה המנטלי והנפשי של מרים בכי טוב! עדותו של מר מאייר מקעקעת מן היסוד את טענת המבקשים, כאילו המעשה של כריתת החוזה נעשה כמחטף, כמבצע צבאי חשאי כדברי העדה ברוריה גליק. מסתבר, כי משך שנים (לפחות משנת 1991) תכננה מרים את מכירת נחלתה, תוך שביתה נשאר בחזקתה שלה. 47. מטעם המשיבה העידה גב' לורנס מזרחי, מי שהיתה שנים רבות (מאז 1966) אחות המושב, וטיפלה במרים והכירה אותה היטב. היא העידה, כי "הגב' התמצאה בזמן ובמקום, דיברה לעניין והבינה את המתרחש סביבה מאז שהכרתי אותה ועד ליום שבו אושפזה ..." (סעיף 7 לתצהיר). היא העידה, שאף בחודש 3/97 היא התמצאה במקום ובזמן, חרף הירידה הקוגנטיבית והבילבול שהיא גילתה אצלה אותה עת. גם עדות זו של האחות לורנס היא עדות של אדם אובייקטיבי, שאין לו כל עניין במשפט. עדותה הותירה רושם חיובי ואני מקבל אותה. 48. וגם רופאת המושב, דר' סני גיטה, העידה מטעם המשיבה, וגם מפיה שמענו דברים דומים לאלו שבאו מפי האחות לורנס. היא החלה עובדת כרופאת המושב החל מחודש 6/96, ומאז הכירה את מרים. בשנת 1997 היא זיהתה אצלה ירידה קוגנטיבית, ואף על פי כן "היא היתה צלולה ודיברה באופן ענייני" (סעיף 5 לתצהיר). דר' סני גיטה התרשמה, כי מרים "היתה צלולה בדעתה מאז שהכרתי אותה ולפחות עד ליום 18.03.97 כשזיהיתי סימנים של ירידה קוגנטיבית אצלה" (סעיף 6 לתצהיר). 49. גם עדותה של דר' סני גיטה לא קועקעה בחקירה נגדית. היא הותירה רושם חיובי, ואני מקבל את עדותה, עדות של אדם אובייקטיבי, וחסר עניין במשפט. בחקירתה הנגדית היא הוסיפה דברים אודות מצבה של מרים, וכך העידה (ע' 115 לפרוטוקול):- "מהמפגשים עם מרים, ומה שרשמתי בתיק, מהשיחה איתה לא היתה עדות שהיא לא מתמצאת בזמן, היא ענתה לשאלות לעניין, היא דיברה לעניין. גם לשאלות פשוטות כמו ששאלתי אותה איזה יום זה. היא ענתה, לא היתה עדות למצב בלבולי". 50. עדויותיהן של אחות ורופאת המושב, ה"ה לורנס וסני, שופכות אור נוסף על מצבה של מרים בעת הרלוונטית. האחות ראתה את מרים בשנת 1994, סמוך לפני ואחרי כריתת החוזה. לפי עדותה - מרים היתה צלולה לחלוטין, וידעה את שהיא עושה. דר' סני הכירה את מרים החל משנת 1996, והנה לפי עדותה - בשנת 1996, משמע עוד שנתיים לאחר כריתת החוזה, מרים היתה צלולה לחלוטין. רק בשנת 1997 ראתה סימנים ראשונים של ירידה קוגנטיבית אצל מרים. 51. מטעם המשיב העיד הוא עצמו, והעידו אביו ושני אחיו, כולם תושבי המושב תל עדשים. את עדותם של כל אלה יש לראות בזהירות הראויה, בהיותם נוגעים לעניין. ואף על פי כן, ובבחינה זהירה של עדויותיהם, מצאתי ליתן אמון בעדויותיהם כולם. חקירתם הנגדית לא קעקעה את עדויותיהם. עדויותיהם הותירו בי רושם חיובי, ואני מקבלן. לא אאריך בדברים אודות עדויות אלה. אומר ככלל, כי עדים אלו תארו את מהלך המו"מ לקראת כריתת החוזה כמו גם את כריתת החוזה ואת שבא אחר כך. לעדותם כולם - לפי התרשמותם מהתנהגותה של מרים - היא ידעה את שהיא עושה לאורך כל הדרך. זה היה רצונה, ואותו היא מימשה. סיכום 52. הנטל בהוכחת העדר יכולתה של מרים להתקשר בחוזה - במובן זה שלא היה בידה לבוא כדי גמירת דעת להתקשר בחוזה - רובץ על כתפי המבקשים. הם לא עמדו בנטל זה. הבאנו למעלה את הראיות שהניחו בפנינו המבקשים, להוכחת טענתם בדבר העדר יכולתה של מרים להתקשר בחוזה. בכל אלה לא היה כדי להרים את הנטל. יכולים היינו להסתפק בכך, ולדחות את הטענה. ואף על פי כן בחנו את הראיות שהניחו בפנינו המשיבים, ומתוכן ראינו תמונה ברורה, של מי שידעה את שהיא עושה בעת הרלוונטית. היא רצתה במכירת נחלתה, על מנת שביתה יישאר ברשותה ושהיא תוכל להמשיך להתגורר בו עד סוף ימיה, כשהמכירה נותנת בידיה כסף מזומן, שמן הסתם חשבה כי תיזקק לו לעת זקנה. מסתבר, כי היא תכננה את המהלך משך שנים, לפחות משנת 1991. כל הסובבים אותה (עדי ההגנה) התרשמו ממרים, כי היא היתה צלולה בדעתה וידעה את שהיא עושה. רק מספר שנים אחרי כריתת החוזה, משמע בשנת 1997, חלה ירידה קוגנטיבית ביכולתה, עד כי היא נאלצה להתאשפז, והיא אף אובחנה כחולת אלצהיימר. קודם לכן, ודאי בשנת 1994, מרים היתה במצב בריאותי, שנתן בידה לגמור בדעתה לעשות בנכסיה פעולות כגון מכירת נחלתה למשיב. 53. נוסף לעדויות השונות של עדי ההגנה בהן דנו למעלה - הביאו המשיבים סימנים מסימנים שונים, שיש בהם לקעקע את הטענה בדבר נעדרות יכולתה של מרים לכרות את החוזה. הבה ונסקור אותם בקצרה: א. במכתב השחרור מבית החולים מיום 29.06.97 צוין בידי הרופא הנוירולוג, כי מרים היתה, ביום השחרור מבית החולים, "צלולה ויציבה" (המסמך צורף לחוו"ד דר' רשף ודר' שמש). ב. בכל החומר הרפואי שהוגש לבית המשפט אין ולו רישום אחד אודות מצבה הנפשי או המנטלי הירוד של מרים בעת הרלוונטית. אדרבא, מסמכים רפואיים ואחרים הנוגעים למרים מעידים על מצב טוב שלה. כך, לשם הדוגמא, בגליון הסיעודי נרשם: "נראית טוב, מצב רוח מרומם, מתמצאת בנעשה סביבה...". לראשונה נרשמה עדות כלשהי על ירידה ביכולת מנטלית בחודש 3/97. יחד עם זאת היא המשיכה לתפקד גם אחר כך, כפי שעולה מהתיעוד הסיעודי. ג. המבקשים הגישו תצהיר של אימם, גב' דבורה גליק (ת20/. העדה לא התייצבה לעדות בבית המשפט) . בסעיף 4 לתצהירה היא מעידה, כי ביקרה אצל מרים במושב בשנת 1995, "והיא היתה במצב גופני ונפשי טוב. היא הכירה אותי היטב והיתה עצמאית בתפקוד". בהמשך (סעיף 5 לתצהיר) היא מספרת, כי ההידרדרות במצבה של מרים החלה במהלך השנים שלאחר הביקור (כך נודע לה, כדבריה). רוצה לומר - בשנת 1994, עת נכרת החוזה, ודאי היתה מרים במצב גופני ונפשי טוב. ד. מרים עבדה בהתנדבות בבית אבות שבעפולה. היא עשתה כן משך שנים רבות. היא עשתה כן גם לאחר שחתמה על החוזה. עובדה זו איננה תומכת במסקנה אותה מבקשים המבקשים כי נאמץ, כאילו היא היתה חסרת יכולת להבין את מעשיה בשנת 1994, עת חתמה על החוזה. 54. סיכומם של דברים, המבקשים לא שכנעוני, כי מרים לא היתה כשירה להתקשר בחוזה, מבחינת יכולתה (הנפשית או המנטלית) לגמור בדעתה למכור את נחלתה. אדרבא, השתכנעתי מטיעוני המשיבים ומראיות שהם הניחו בפניי, כי בשנת 1994, עת נכרת החוזה, היא ידעה את שהיא עושה, וחתימתה על חוזה המכר שיקף את שהיא רצתה אותה עת. 55. אמרנו בתחילת הדברים, כי אין לשעות לטענת המבקשים ככל שהיא מתייחסת לעושק שנעשקה כביכול מרים בכריתת החוזה, ולו מכיוון שהחוזה לא בוטל על ידי מרים (וגם לא על ידי המשיבה, מי שבאה בנעליה, כאפוטרופא). משלכך הגענו - לא היה לנו עוד צורך בטענת המבקשים, שבאה לכל אורך המשפט, כאילו נסיבות כריתת החוזה, תוכן החוזה ושאר סימנים מלמדים על עושק. ולא משום שאנו מסכימים לעובדות ולמסקנות של המבקשים לא התייחסנו לאלה. בקצירת האומר, ובלא להיכנס לכל הפרטים (הרבים) שהעמידו בפנינו המבקשים נאמר, כי גילה של מרים לבדו איננו מצביע על עושק שעשק אותה המשיב; העובדה כי היא לא נועצה בקרובי משפחתה עובר לחתימת החוזה - אין בה ללמד על כי נעשקה; העובדה שפנתה לעורכי הדין של המשיב בלא שהיא תהיה מיוצגת על ידי עו"ד שלה - גם היא לא מלמדת דבר. אנו נזכיר רק, שבאותה פגישה אצל עוה"ד בחיפה היא ביקשה פסק זמן, ולא חתמה על החוזה אלא לאחר שנועצה במי שנועצה. ולבסוף, גם תוכנו של החוזה, ובתוכו החלק המתיחס לאופן שבו צריכה התמורה להשתלם - איננו מצביע על עושק, ואין לומר, בנסיבות העניין, כי "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (סעיף 18 לחוק החוזים). העובדה, כי החזקה בקרקע נמסרה למשיב בטרם שולמה כל התמורה, איננה מלמדת בהכרח על היות התנאים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. יתכנו מקרים, ודומה כי זהו אחד מהם, כי התמורה לא תשולם במלואה - והחזקה תמסר בכל זאת. כאן - ראינו כי היו בעיות מבעיות שונות, שנגזרו מהמיוחדות של העסקה (לרבות העובדה כי המכר התיחס לכל החלקה - להוציא הבית בו התגוררה מרים, ושנשאר בחזקתה). ובכך יש להסביר את תנאי התשלום ומסירת החזקה. אנו נוסיף עוד כי במבט כולל על העסקה שעשתה מרים ניתן לומר, כי היא נעשתה מתוך מחשבה תחילה (של מרים), והיה בה הגיון רב. העסקה הותירה בידיה מזומנים, ומאידך הותירה אותה להתגורר בביתה. 56. בהקשר זה ראוי כי נזכיר, כי המשיבה 2, שנתמנתה על ידי בית משפט אפוטרופא למרים ומכיוון שכך היא אמונה היתה על טובתה, בדקה את טיב החוזה ואת סבירותו, ואף נסתייעה בשירותים של שמאי על מנת לבחון אם המחיר לפי החוזה סביר, ומסקנתה הברורה היתה, כי החוזה סביר, וכי הוא נעשה לטובתה של מרים. בהקשר זה עמדה המשיבה על הצרכים הכספיים של מרים, אלה הכרוכים בהחזקתה לאחר אשפוזה, ואמנם נוכחנו, כי הכספים מן המכירה אכן היו צריכים להחזקתה, כפי שמרים צפתה, כך נראים הדברים, מבעוד מועד. 57. בשולי הדברים נציין, כי עיון בצוואה שעשתה מרים באותה תקופה (נ1/ מיום 10.02.95) מלמד על מי שידעה את שהיא רוצה, ושהביאה את רצונה לידי מימוש. בצוואתה היא הורישה חלק מרכושה לבת אחיה שבארה"ב, אותה אחיינית (שהמבקשים ציינו וחזרו וציינו, כי מרים אמרה תמיד כי תוריש לה מרכושה); היא הורישה לקרוב משפחתה דר' לנדסברג, היא הורישה לחברתה הטובה, גב' שולווייס, והיא הורישה גם למי שסעדה אותה באותה תקופה, גב' זיווה אסייג. דומה, שההורשה לגב' אסייג לא נעמה למבקשים (שלא צויינו כיורשים בצוואה ) והם החלו בהליכים, שתחילתם בבקשה למינוי אפוטרופוס מטעמם למרים, כשהם תוקפים את גב' אסייג, והמשך בתובענה שהם הגישו כאן, לביטול החוזה שכרתה מרים בסוף שנת 1994 למכירת נחלתה. מכל מקום, כאמור, תוכנה של הצוואה איננו מלמד על מי שלא ידע את שהוא עושה, אדרבא, יש בו משום חיזוק רב למסקנה, כי באותם זמנים (סוף שנת 1994 וראשית שנת 1995) ידעה מרים את טיב מעשיה, והיא מימשה את רצונה, בין בחוזה, שנחתם בסוף 1994, ובין בצוואה , שבאה חודשים ספורים אחריה. 58. סוף דבר, התובענה נדחית. אני מחייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם לכל אחד מן המשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000.- ש"ח מע"מ, קרי סה"כ 50,000.- ש"ח ומע"מ. חוזהביטול חוזה