פסק דין חברת דוק השקעות (1988) בע"מ, הגישה תביעה זו נגד שתי נתבעות שהן: המשביר לצרכן ישראל בע"מ (להלן: "המשביר לצרכן") ו-ז.מ. מותגי אופנה בע"מ (להלן: "חברת הבת"). התביעה היא לתשלום סך 953,050 ש"ח וכמו כן למתן חשבונות וחיוב לתשלום סכומים נוספים על פי החשבונות שיינתנו. התביעה מבוססת על הסכם, נספח א' לכתב התביעה, שנחתם ביום 6.10.1996, בין התובעת לבין המשביר לצרכן (להלן: "ההסכם"). במבוא להסכם נאמר: "הואיל ודוק יזמה ויצרה קשר עם חברת INDITEX S.A., במטרה להתקשר בהסכם ביחד עם משביר לקבלת זיכיון להפצה ולתשומה בלעדית של מוצרי ZARA בישראל על מנת שהצדדים יפעילו במשותף חנויות למכירת ולשיווק מוצרי ZARA בישראל, להלן "הזיכיון". המשביר לצרכן ייסדה את חברת הבת לצורך הפעלת הזיכיון. למשביר לצרכן השליטה בחברת הבת. חברת הבת הקימה ומנהלת מספר חנויות ברחבי ישראל למכירת מוצרי ZARA. הזיכיון הוכיח את עצמו כעסק רווחי ביותר. הסעיף שצוטט לעיל מהמבוא להסכם, בדבר מטרת הצדדים להסכם להפעיל במשותף חנויות, תאר מצב ששונה. בשלב מסויים הצדדים אמנם סיכמו שניצול הזיכיון והפעילות על פיו, תעשה במשותף באמצעות עסק ששני הצדדים יהיו שותפים בו בחלקים שווים (50%), אולם לקראת חתימת ההסכם שונתה העסקה - בהסכמה. הוסכם שהמשביר לצרכן באמצעות חברת בת שבשליטתה, היא שתפעל לבדה כבעלת הזיכיון. בהסכם נקבע כי שולמו לתובעת תמלוגים שונים. מהאמור בהסכם עולה כי המשביר לצרכן היתה אחראית לגרום לכך שחברת הבת תשלם לתובעת את התמלוגים. התובעת טוענת כי ההסכם הופר. לטענתה, שולמו לה רק חלק מהתמלוגים והנתבעות סרבו ומסרבות לשלם לה את המגיע לה על פי ההסכם וכי בניגוד להוראות ההסכם, הנתבעות אינן מספקות לה את המידע הדרוש לקביעת הסכומים שהתובעת זכאית לקבל על פי ההסכם. הנתבעות הגישו כתב הגנה ועימו תביעה שכנגד, התביעה הנגדית הוגשה נגד התובעת ונגד מנכ"לה, יוסף אמודאי (להלן: "אמודאי"). הנתבעות תובעות לחייב את התובעת ואת אמודאי להשיב סך 913,938 ש"ח, ששולם לתובעת על פי ההסכם, באשר ההסכם בוטל. לטענת הנתבעות הציגה להן התובעת באמצעות אמודאי, מצג שקרי וכי התקשרו בהסכם אך ורק משום שהאמינו בנכונות המצג. משהוגשה תביעתה של התובעת, נתברר לנתבעות כי המצג היה שקרי, לפיכך ההסכם בטל. בהחלטה שנתתי ביום 19.10.99, אישרתי את הסכמת בעלי הדין שהדיון בתיק יפוצל. בשלב הראשון תידון שאלת תוקפו של ההסכם וכך אכן נעשה. הצדדים הביאו את ראיותיהם לעניין תוקפו של ההסכם וליתר דיוק, לגבי העובדות שהציג אמודאי בפני המשביר לצרכן. הצדדים הגישו את סיכומיהם בשאלת תוקפו של ההסכם. הנתבעות בתביעה המקורית, שהן התובעות שכנגד, יכונו להלן "הנתבעות". בסעיף 8 בתביעה שכנגד טען ב"כ הנתבעות כמעט את כל העילות שבחוק, לביטול ההסכם בשל פגמים בכריתתו, בכך גרם לבזבוז זמן מיותר. צריך היה להתרכז בעילת ה"הטעייה", שעליה סב המחלוקת האמיתית במשפט זה. "הטעייה" בסעיף 15 בחוק החוזים (כללי), נקבע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעייה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה." הנתבעות טוענות כי חברת המשביר לצרכן התקשרה עם התובעת בהסכם אך ורק משום שלפי העובדות שהציג בפניהן אמודאי - החברה שבשליטתו (התובעת) סיכמה עם חברת INDITEX שהיא מקבלת מהאחרונה את הזיכיון להפיץ בישראל את מוצריה כולל המוצרים הנושאים את המותג ZARA, שהם מוצרי יבוא המקובלים מאוד על צעירים בכל ארצות אירופה. לפי דברי אמודאי הסכימה INDITEX להעניק את הזיכיון לתובעת עצמה או "למי מטעמה". לפיכך, אם המשביר לצרכן מעוניינת בזיכיון עליה לפעול באמצעות אמודאי ובמשותף עימו, כך שהיא תיחשב כמופיעה "מטעם" התובעת לקבלת הזיכיון. כאשר הוגשה התביעה, בשלב שבו כבר היו קשרי עסק הדוקים בין המשביר לצרכן - באמצעות הנתבעת מספר 2, לבין INDITEX יכלה המשביר לצרכן לפנות ל- INDITEX במישרין ולקבל ממנה מידע. או אז נודע לה מפי נציגי INDITEX, כי לא היה כל סיכום בינם לבין אמודאי בדבר הענקת הזיכיון לחברה של אמודאי או למי מטעמה - כטענת אמודאי. יתירה מזו, לדברי נציגי INDITEX היא הסכימה לקיים מגעים עם אמודאי בקשר עם הזיכיון למכירת מוצריה בישראל, אך ורק משום שאמודאי טען בפניהם שהוא מייצג את המשביר לצרכן - שהיא בעלת רשת חנויות בכל רחבי ישראל, והיא בעלת הפוטנציאל הטוב ביותר לשווק את מוצרי INDITEX בישראל. מתברר גם לנתבעות כי אמודאי היטעה בדברים שאמר להן ש- INDITEX ערכה בדיקות מקיפות לגבי יכולתו של אמודאי לפעול כמשווק מוצריה, ובשל הוצאות הבדיקה הסכימה להעניק את הזיכיון לחברה שבשליטתו. על פי המידע שקיבלה המשביר לצרכן, INDITEX ערכה בדיקות לגבי יכולתה של המשביר לצרכן ולא לגבי יכולתו של אמודאי. בהיות INDITEX מרוצה מתוצאות הבדיקות נאותה לנהל מו"מ בדבר הענקת הזיכיון למשביר לצרכן. הטוען כי נפל פגם בכריתת חוזה על פי עילה מהעילות שבפרק ב' בחוק החוזים - עליו הראיה. לפיכך על הנתבעות לשכנע את בית המשפט, ראשית, כי התובעת - באמצעות אמודאי - אכן הטעתה אותן ושנית - כי ההתקשרות בחוזה נעשתה כתוצאה מהטעיה. לענייננו: על המשביר לצרכן, לשכנע את בית המשפט כי אילמלא שיקר אמודאי, כמוסבר לעיל, לא היתה חותמת עימו על ההסכם. אני ערה למספר עובדות שיש להן משקל ממשי מבחינת הראיות. (1) אין לי ספק שהמשביר לצרכן היתה להוטה לקבל את הזיכיון - לפיכך מן הראוי לבחון שמא גרמה לה להיטות היתר להתקשרות בהסכם עם התובעת, או שמא היתה להיטות זו ללא הטעייה, הגורם העיקרי להתקשרות בהסכם. (2) הנתבעות לא הקפידו לשלם לתובעת במועד את התמלוגים המלאים על פי ההסכם, זאת למרות שלפי טענותיהן עצמן לא היה להן מידע כלשהו בדבר "ההטעייה", כפי שהעידו העדים מטעמן. הרי רק לאחר שהוגשה התביעה פנו למנהלי INDITEX לברר את החשדות בדבר אי מהימנות מצגיו של אמודאי. שמא מלמדת התחמקות הנתבעות מהתשלום המגיע לתובעת, על כך שחיפשו בדיעבד אמתלה כדי להתחמק מהתחייבויות על פי ההסכם. (3) לפני ההתקשרות בהסכם, העריכו הנתבעות כי יש לצפות להפקת רווחים נאים משיווק מוצרי ZARA, אך המציאות עלתה על כל המצופה. שמא התחרטו הנתבעות נוכח סכומי התמלוגים הגבוהים שעליהם לשלם על פי הוראות ההסכם וכך "נולדה" טענת ה"הטעייה" בשל השאיפה העזה להתחמק מההסכם ואין טענת "ההטעייה" כצעקתן. (4) על האמור לעיל עלי להוסיף כי לכאורה עמד מר אמודאי היטב בחקירתו הנגדית ולעומתו התרשמתי מחוסר הסבירות של מספר תשובות של מנהלי הנתבעות. את הכף לטובת טענותיהן של הנתבעות, חרף האמור, הכריעו דווקא טענות הכלולות בכתב התביעה של התובעות. בסעיף 5 בכתב התביעה נטען: "5. במהלך שנת 1996, הצליחה התובעת ליצור קשר עם חברת INDITEX הספרדית (להלן: INDITEX). ..... בשל הקשרים אותם יצרו התובע ומנהלה בקרב חברת INDITEX היתה זו האחרונה מוכנה להתקשר עמה ו/או עם כל גורם אחר מטעמה, בהסכם זיכיון להפצה בלעדית של מותגיה או איזה מהן, ברחבי ישראל." בסעיף זה אין התובעת טוענת כי נוצר "קשר ראשוני", מעין פתח למו"מ, אלא נכונות להתקשר עם "התובעת ו/או עם כל גורם אחר מטעמה." כדי למנוע כל אי בהירות בפירוש הדברים, דהיינו שהושגה כבר הסכמה של INDITEX למסור את הזיכיון לתובעת וכל גורם אחר מטעמה, באה ההדגשה בסעיף 6 בכתב התביעה: "6. התובעת תדגיש כי במהלך מגעיה עם INDITEX, בדקה זו האחרונה את כשירותה של התובעת עצמה להתקשרות ישירה עמה. במסגרת בדיקת היתכנות זו, בדקו נציגי INDITEX את התובעת ומנהלה מכל היבט אפשרי, לרבות יכולתם הפיננסית להיקשר עמן בהסכם זיכיון. בתום הבדיקה נכונה היתה INDITEX לערוך את ההתקשרות האמורה עם התובעת ו/או עם כל גורם נוסף ו/או אחר מטעמה." דברים אלה בכתב התביעה והמשקל המצטבר מהמפורט להלן שכנעו אותי כי אמודאי אכן אמר גם למנהלי הנתבעות שהזיכיון מונח בכיסו. להלן הפרטים שחיזקו את מסקנותיי: בעמ' 52 לפרוטוקול בחקירתו של אמודאי, נרשם: "ש: הם גם הסכימו שאתה לבד תעשה את העיסקה? ת: זה לא אמרתי." יש בתשובה זו של אמודאי גם הכחשת הכתוב בסעיפים שהבאתי לעיל מכתב התביעה, וגם משום ניסיון התחמקות שהשפיע על התרשמותי מעדותו. בסעיף 8 לסיכומי טענותיו של ב"כ התובעת נאמר: "8. לאחר שיצרה את הקשר הראשוני (הערה: הדגשה שלי - צ.ב.) עם חברת INDITEX פנתה דוק למשביר והציעה לה לשתף עמה פעולה, כשותף אסטרטגי, כך ששני הגופים ינהלו משא ומתן עם INDITEX מתוך מטרה לקבל את הזיכיון להפצת מותגיה בישראל." דברים אלה הם בבחינת שינוי מהותי של הגירסה. בעוד שלפי כתב התביעה פנתה התובעת למשביר לצרכן לאחר ש INDITEX כבר הסכימה למסור לה את הזיכיון, טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי נוצר קשר ראשוני שאחריו צריך היה לנהל מו"מ במטרה להשיג את הסכמת INDITEX. האמור בסיכומים סותר לחלוטין את הגירסה בכתב התביעה. נוצר הרושם שב"כ התובעת בחר לחזור בו מהגירסה שעל פי כתב התביעה כי האמור בכתב התביעה מתאים לגירסת מנהלי הנתבעות, שאמודאי אמר שהוא או חברתו קיבלו את הזיכיון מ- INDITEX. בשל הדברים לעיל בסיכומי הטענות מטעם התובעת, לא היה עוד צורך באימות טענתה של INDITEX שהיא לא נתנה לאמודאי הסכמה להעניק את הזיכיון לו, לחברתו או למי מטעמו, שהרי אמודאי מודה בכך במפורש. אמודאי מודה שפנה למשביר לצרכן רק כאשר נוצר "קשר ראשוני" ובטרם הסכימה INDITEX על מתן הזיכיון. ב"כ הנתבעות היפנה גם לאמור בסעיף 2 לכתב התביעה: "2. ... הנתבעת 1 רכשה מדוק את זכויותיה לקבלת הזיכיון האמור. ..." ב"כ הנתבעות טען גם כי מדברים אלה עולה כי אמודאי הציג בפני הנתבעות מצג כאילו הוא כבר בעלים של הזיכיון וההסכם מבטא "רכישת" הזכויות של אמודאי מ- INDITEX. על טענה זו השיב ב"כ התובעת, כי כוונת האמור בסעיף 2 לכתב התביעה היא ליחסים המוסכמים שבין הצדדים בעת חתימת ההסכם. לחתימת ההסכם קדם סיכום בין הצדדים לפיו אמורים היו המשביר לצרכן והתובעת, לייסד תאגיד שהבעלות בו תהיה לשני הצדדים בחלקים שווים, ותאגיד זה ירכוש את הזיכיון. על כן טען ב"כ התובעת כי האמור בסעיף 2, שהמשביר לצרכן רכש מהתובעת את "זכויותיה" פירושו - זכויותיה ל- 50% מהזיכיון ואין הכוונה שהתובעת העבירה לנתבעות את הזיכיון ש- INDITEX הבטיחה לה. ב"כ התובעת מפנה לקטע הראשון במבוא שבהסכם כדי לתמוך בפירושו. לא רק האמור בסעיפים 5 ו- 6 סותרים את הפירוש המוצע ע"י ב"כ התובע כי אם גם המשך הדברים הכתובים בסעיף 2 בכתב התביעה. אני מתכוונת למשפט הבא: "הנתבעת 1 רכשה מדוק את זכויותיה לקבלת הזיכיון האמור והתקשרה מכוח הסכמת דוק בהסכם זיכיון עם חברת INDITEX." (הדגשה שלי - צ.ב.) המשמעות העולה בבירור מהנאמר: שהמשביר לצרכן לא יכלה להתקשר עם INDITEX ללא הסכמתם של התובעת או אמודאי, זאת משום - שלפי הגירסה בכתב התביעה - ש- INDITEX כבר הבטיחה את הזיכיון לאמודאי. על כן - לפי גירסה זו של התובעת - היה צורך בהסכמה של אמודאי או התובעת. רק לאחר שאלה "ויתרו" כביכול על זכותם לקבל את הזיכיון, יכולה היתה INDITEX להתקשר בהסכם עם המשביר לצרכן ולהעניק לה את הזיכיון. כבר פירטתי לעיל, שאמודאי הודה כי הגירסה הזו שבכתב התביעה לא היתה אמת. לפי עדותו בפני נוצר רק קשר ראשוני בלבד בינו לבין INDITEX, כאשר פנה למשביר. זאת ועוד, העובדה שהמשביר לצרכן מוכן היה לשותפות מלאה עם התובעת או אמודאי - בניהול העסק למימוש הזיכיון - אף היא מעידה שמנהליה האמינו שהם רוכשים מאמודאי את הזיכיון, כאילו הזיכיון כבר מצוי בחזקתו. מנהלה של המשביר לצרכן אמנם הודה כי אמודאי לא רק יצר את ההתקשרות לקבלת הזיכיון אלא גם יזם אותה. לפי התרשמותי מהראיות שהובאו, שוכנעתי שללא פעילותו של אמודאי לא היתה המשביר לצרכן זוכה בזיכיון. תרומתו של אמודאי עולה בהרבה על פעילות תיווך רגילה וללא ספק הוא היה ראוי לתגמול העולה על דמי תיווך, אך בשום אופן לא כדי שותפות מלאה בשיעור 50%. ההסכמה לשותפות מלאה מסתברת רק בהתחשב בכך שעל יסוד המצג של אמודאי האמין לו מנהל המשביר לצרכן שהזיכיון הובטח לו או למי מטעמו. היתה לי ההזדמנות במהלך המשפט להתרשם מאישיותם של האנשים שהיו מעורבים בכל העיסקה. התרשמתי מהופעתו ואישיותו של אמודאי ויכולת השכנוע שלו. אני קובעת ללא היסוס שמנהלי המשביר לצרכן האמינו שללא הסכם עימו לא יוכלו לקבל את הזיכיון או כל חלק ממנו. מסיבה זו הסכימו לנצל את הזיכיון בשותפות מלאה עם אמודאי. הצדדים ביטלו בהסכמה את רעיון השותפות ושינו את ההסדר לתשלום תמלוגים על פי ההסכם. מנהלי הנתבעות פעלו גם בעת חתימת ההסכם מתוך אמונה כי התמלוגים על פי ההסכם הם למעשה תמורה בעד הזיכיון וכי הסכם התמלוגים עדיף מעסקת השותפות. מסקנתי היא שההסכם הושג כתוצאה מהטעייה והנתבעות היו רשאיות לבטלו. למען הבהירות מודגש כי: אמודאי אישית או באמצעות התובעת היה זכאי לגמול רציני בעד הקשר שיצר וחלקו בהשגת הזיכיון על ידי הנתבעות. היה ברור לצדדים ואף מוסכם כי אמודאי פועל ופעל על מנת לקבל תמורה. ביטול ההסכם, פירושו שאין התובעת זכאית דווקא לאותם תגמולים שנקבעו בו. אין פירוש הדבר שהנתבעות נפטרו מחובת תשלום גמול ראוי כנאמר לעיל. אם לא יגיעו הצדדים להסכם בדבר הגמול שישולם לתובעת, אקבע בשלב השני של המשפט את השכר או הגמול הראויים שאמודאי או התובעת זכאים לקבל. ניתנת בזה לב"כ התובעת הרשות להגיש כתב תביעה מתוקן בעקבות האמור בפסק דין זה ובלבד שייעשה כן עד 30.9.01. בנסיבות העניין, אינני מחייבת את התובעת או את אמודאי בהוצאות בגין הדיון בשלב זה של המשפט. חוזהזיכיוןהסכם זיכיון