פסק דין התובעת טוענת כי סיפקה לנתבעת דלתות לבית הספר נחמיה תמרי בשווי של 35,644 ש"ח נכון ליום 3.11.97 וזאת לפי הסכם בעל פה אשר זכה לביטוי על ידי אישור של מר מרטין פולק ששימש כמפקח מטעם הנתבעת על גבי חשבון פרופורמה שהגישה. בנוסף על כך, הובטח על ידי ראש המועצה שהנתבעת תפרע את החוב והתקנת הדלתות נעשתה לפי אישורם של סגן ראש המועצה וגזבר המועצה, הכל בעל פה. עילת התביעה היא התחייבות ולחילופין עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת טוענת, כי לא התקשרה כלל בהסכם עם התובעת אלא בהסכם עם אס.טי. נכסים בע"מ לבנייה כוללת בבית הספר ואילו התובעת היא קבלן משנה של הקבלן ותביעתה צריכה להיות מוגשת כנגד הקבלן ולא נגדה. עוד נטען כי האנשים שצוינו לא אישרו את ההתחייבות וכי גם אם היו מאשרים אינם מוסמכים לכך. הנתבעת טענה בכתב ההגנה ששילמה את תמורת הדלתות לקבלן ועל כן, אין מקום לתשלומי כפל ודין התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט להידחות. במסגרת קדם המשפט ביום 29.11.00, לאחר שהוגשו תצהירים מטעם הצדדים הכוללים ראיות נוספות, נתבקש ב"כ הנתבעת לתת תשובתו אם שולמה התמורה עבור הדלתות לקבלן ובסופו של דבר השיב כי איננו יודע אם התשלומים נעשו לפי פריט פריט או כתשלומים כוללים והוא סבור ששולמה התמורה. קבעתי את התיק להוכחות ליום 3.5.01, יותר מ5- חודשים לאחר קדם המשפט והחלטתי כי הצדדים יביאו אל הדיון את המסמכים המקוריים שהעתקיהם צורפו לתצהיר. איש מן הצדדים לא ביקש להוסיף ראייה נוספת וגם לא הוגשו המסמכים המקוריים. על פי צו המועצות המקומיות (א) התשי"א1950-, נקבע בסעיף 193 כי חוזה מטעם המועצה לא יחייב אותה אלא אם חתמו עליו בצד חותמת המועצה ראש המועצה וגזברה. מכיוון שאין חוזה בכתב ואין חתימות אין גם חוזה כלל. מועצה מקומית אינה יכולה להתקשר בהסכם בעל פה לפי סעיף 193. אני דוחה את טענת ב"כ התובעת כי על פי סעיף 126 לפקודת העיריות ראש העיריה פועל בשם העיריה. ספק בעיני אם פעולה היא מונח הכולל התקשרות בחוזים ועל כל פנים נכתב בסעיף שהוא בכפוף לכל דין אחר וסעיף 193 לצו המועצות המקומיות הוא דין אחר. אין נפקות מפטית לחוזה עליו לא חתומים מורשי החתימה לפי סעיף זה (והמקביל אליו, סעיף 203 לפקודת העיריות. ראה: ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עירית קרית גת פ"ד מד (2) 562). ב"כ התובעת טען שהתקיימה פרקטיקה שלפיה התקשרות התובעת עם הנתבעת נעשית בעל פה ובכל זאת מכובדת ועל כן, הניח מנהל התובעת כי זה גם המקרה כאן. הפרקטיקה שהוכחה היא הפוכה. מנהל התובעת מר משה כהן ביקש להוכיח את הפרקטיקה על ידי חשבוניות וקבלות שאותן הפיקה התובעת לנתבעת וכן פקודות תשלום והזמנות שהפיקה הנתבעת ישירות לתובעת. בפני טען שמעולם לא קיבל הזמנה בכתב אך נספח ד' 5 לתצהירו הוא הזמנה בכתב. כאשר נתבקש מר כהן להתייחס לכך טען שד' 5 מיועד לחברה אחרת שהיא חברת גג בשם "שריונית חוסם" ואילו הוא שסיפק את הסחורה ישירות קיבל את התמורה מהנתבעת. לא כך עולה מהמסמכים. הלוגו של החברה הוא "שריון שיווק דלתות ומוצרי בטחון בע"מ, חוסם שריונית סוכנות מרכזית ואיזורית". על פי המסמכים שבפני הן התובעת והן הנתבעת ראו את המונח "חוסם שריונית" או "שריונית חוסם" ואת החברה התובעת כזהים. ד' 5 הוא הזמנה לחוסם שריונית, ד' 1-4 הם פקודות תשלום לשריונית חוסם בע"מ מרחוב פינסקר 19 נתניה שהיא כתובתה של התובעת. חשבון הפרופורמה שלפיו נערכה ההזמנה ד' 5 נעשה על ידי התובעת ולפקודות התשלום ניתנו חשבוניות וקבלות של "שריונית חוסם שריון שיווק דלתות ומוצרי בטחון בע"מ". מכאן שמי שקיבל את ההזמנה ד' 5 היתה התובעת עצמה והיא ידעה היטב שהתקשרות עם הנתבעת כרוכה בהזמנה בכתב חתומה על ידי גזבר המועצה וראש המועצה. גם חשבון הפרופורמה שהוצג על ידי התובעת מיום 3.11.97 מופנה לקבלן אס.טי. נכסים ולא למועצה וזאת למרות שחשבון הפרופורמה מאותו תאריך בקשר לבית ספר רוטשילד מופנה אל בית הספר רוטשילד. מנהל התובעת הסביר שראה את אס.טי. נכסים כמפקח מטעם הנתבעת אבל לא מסביר את ההבדל בהצעות. כאשר עולה מן המסמכים שאס. טי. נכסים חתמה על חוזה לבניית בית הספר ברור מעמדה של אס.טי. נכסים ואינני מאמין למנהל התובעת שסבר שאס.טי. נכסים, שהוא קרא לה הקבלן, היא מפקח בלבד. מלבד דבריו של מנהל התובעת אשר טען כי אמרו לו בעל פה שישלמו לו את תמורת הדלתות, לא הביאה התובעת כל ראייה נוספת לכך. היה עליה להביא ראיות להוכחת התביעה ואין להטיל את הנטל להכחיש את טענותיו הכלליות והסתמיות של מנהל התובעת על ידי כך שיבואו לעדות כל בכירי המועצה על מנת שכולם יכחישו שהבטיחו למנהל התובעת לשלם את החוב. על פי סעיף 54 לפקודת הראיות, גם אם הייתי מקבל את עדותו של מר משה כהן בענין זה, אין די בכך להוכחת התביעה בהעדר סיוע. לפיכך, אני קובע כי לא נקשרה כל התחייבות ישירה בין התובעת לנתבעת לאספקת הדלתות. נותרה לדיון הטענה של התעשרות ולא במשפט. בגדר שטח משפט זה, הזרקור מופנה לתובעת אשר אם התעשרה על חשבון התובעת תהיה התובעת זכאית לתשלום. ב"כ הנתבעת טוען כי כאשר אין הסכם מחייב את המועצה המקומית הנתבעת, גם אין היא חייבת בהשבת ההתעשרות שזכתה לה. בכך, מסתמך ב"כ הנתבעת על פסק דינו של השופט ד"ר קלינג בת"א 1853/91 גזית ושחם נ' עירית רחובות (לא פורסם). אכן, כך פסק השופט קלינג, לאחר שאימץ את הכללים שנקבעו בבג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין לעבודה פ"ד מט (4) 749. השופט קלינג מאזכר את ע"א 683/87 עירית עפולה נ' גל אדריכלים תקדין עליון 90(2) 481, מפי השופט ש. לוין, אשר קבע שהאדריכל זכאי לתשלום מהעיריה על עבודתו למרות שלא היה הסכם מחייב כדין, אך לדעת השופט קלינג אין לפסוק לפי פסק דינו של בית המשפט העליון בענין גל מאחר שפסק הדין ניתן בשעה שעוד לא הוטמעו בבית המשפט העליון כללי מינהל תקין. איני מקבל את הסיבה שציין השופט קלינג, ואני סבור שגם בשנת 1990 כבר הוטמעו, גם בבית המשפט העליון, כללי מינהל תקין, שזכו לביטוי גם בפסק דין זגורי, שבו דובר רבות על הצורך להימנע מחריגות מהתקציב לפי חוק התקציב. כפי שציין השופט קלינג, גם בפסק דין זגורי ציין הנשיא ברק כי למרות שהצדדים על פי חוזה שאינו עומד בדרישות חוק יסודות התקציב אינם רוכשים זכויות וחובות על פיו השאלה של כר ראוי הושארה בצריך עיון, ואין בפסק דין זה מענה לשאלה האם ראוי להכיר בזכותה של התובעת להשבה בגין עבודות שביצעה ללא הסכם מחייב עם הנתבעת. העקרונות הובאו בפסק דין זגורי, והם שלא תהיה פריצה מהתקציב, אך כאשר מדובר בהוצאה מתוקצבת, כאשר היא נתקבלה בפועל, יש רק נימוקים פורמליים, ולא נימוקים עניניים, לשלילת התשלום ממי שסיפק. זהו מקומה של תורת עשיית עושר ולא במשפט (ראה גם העקרונות שנקבעו ברע"א 993/96 א.ש.י.ר. נ' פרסום אביזרים פ"ד נב (4) 289), ולכן בענין גל היה מקום לתת לאדריכלים את תמורת עבודתם המתוקצבת למרות שהחוזה לא נחתם. בענין שלפני, אין ספק שההוצאה בגין הדלתות תוקצבה, שכן היה מכרז לכל בית הספר, ומכאן שהיה על הנתבעת לשלם את התמורה עבור הדלתות, גם בהעדר חוזה כדין, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי כבר שילמה את התמורה לקבלן הראשי, אס.טי. נכסים בע"מ. אם אכן שילמה אזי לא התעשרה, אבל הנטל להביא ראיות בענין זה מוטל על הנתבעת, שזו טענתה, ולא על התובעת שטענה שהיא זכאית לתשלום באשר סיפקה את הדלתות, אשר אין חולק שסופקו על ידה. הנתבעת היא גוף מסודר המשלם רק לפי שיקים ופקודות תשלום וחשבוניות, אך למרות זאת לא הביאה הנתבעת על כך שום ראיה מלבד דברי הגזבר בעלמא כי התמורה שולמה לקבלן הראשי. בישיבת קדם המשפט נשאל ב"כ הנתבעת על כך וענה שאינו יודע כיצד שולמה התמורה אבל הוא סבור ששולמה. לא הוצגו כל ראיות נוספות לתשלום. במהלךחקירתו הנגדית של הגזבר, ביקש להציג מסמכים נוספים המראים לדעתו על תשלום, אך ב"כ התובעת התנגד ובצדק, שכן אלה מסמכים שהיו ברשות הנתבעת מאז ומתמיד והיא ידעה שזו הטענה של התובעת וכי כדי להתמודד איתה היא צריכה להוכיח תשלום. למרות זאת לא הציגה ראיות אלה. יאמר מייד, שהראיה שהיתה בידיו היא חשבון הקבלן ולא תשלומים. ממילא זו אינה ראיה מספקת. על כן, אני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה שהסכום בגין הדלתות שולם לקבלן הראשי, ועל כן, אני קובע שפסיקת תשלום כנגדה לא תהיה תשלום כפל אלא תשלום בפעם הראשונה, ומן הדין לחייב את הנתבעת בתשלום תמורת הדלתות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. למעלה מן המידה אציין, כי כאשר נשאל הגזבר מדוע לא צירף ראיות לתשלום עבור הדלתות, ענה לא חשב שזה רלבנטי. זו תשובה תמוהה, שכן הדבר עולה במפורש מכתבי בי דין, וגם דובר, כמעט רק על זה, בקדם המשפט. יצויין עוד, כי לאחר תום שמיעת הראיות, הצעתי לצדדים להכריע בתביעה על פי הוכחת התשלום לקבלן הראשי, אשר ב"כ הצדדים יסכימו עליה לאור הראיות האמורות להיות בידי הנתבעת לכל תשלום, וכי אם לא יסכימו, יביאו את ההכרעה לבית המשפט בשאלה זו בלבד, למרות שהיא לא הוכחה כראוי בפני בית המשפט. ב"כ הנתבעת סירב להצעה, בטענה שיש לו טענות נוספות שהוא לא יכול לוותר עליהן. כאמור, יש לפסוק את גובה ההתעשרות. הסכומים שתבעה התובעת הם הסכומים המוסכמים לפי גירסתה, אך כבר קבעתי שאין הסכמה. על פי התיקונים במחירים שעשה המפקח מטעם הנתבעת, מר מרטין פולק, מגיע שווי הדלתות לסך 30,651 ש"ח, ועל כן, מן הראוי לפסוק סכום זה, המקובל על הנתבעת כשווי הדלתות. הנתבעת עשויה לטעון, אף שטענה כי חשבונותיה עם הקבלן הראשי סודרו והם מאוזנים, כי אם נקבע שהיא לא שילמה לקבלן הראשי הרי היא צפויה להיתבע על ידו. כך יכול להיות, הפתרון לכך הוא טען בינים שיוגש על ידי הנתבעת, כאשר תביעתה של התובעת קיימת ומבוססת על פסק דין זה. לפיכך, אשהה את ביצוע פסק הדין ב- 30 יום, על מנת לאפשר לנתבעת לפנות לבית המשפט בטען בינים, בינה לבין התובעת מצד אחד והקבלן הראשי מצד שני. על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 30,651 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.11.97 ועכד לתשלום המלא בפועל וכן אגרות המשפט ועוד שכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ביצוע פסק הדין, למעט תשלום הוצאות המשפט, יעוכב למשך 30 יום מקבלת פסק הדין על ידי הנתבעת. בעל פה