החלטה רקע 1. בתיק העיקרי (שלושה תיקים מאוחדים) טוענות המבקשות, חברות תעופה שרכשו דלק בישראל עת הגיעו מטוסיהם לנתב"ג, כנגד פעילות של המשיבות בעבר, שהיה בה, לפי הטענה, הסדר כובל כמוגדר בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988 (להלן: "החוק הקיים"), ובסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, תשי"ט-1959, אשר קדם לו (להלן: "החוק הקודם") וסירוב בלתי סביר לספק נכס או שירות שבמונופולין במחיר הוגן בניגוד לסעיף 29 לחוק הקיים ולסעיף 32א לחוק הקודם. בטרם אוחדו התיקים, הגישו המבקשות בכל אחד מהתיקים המאוחדים, במסגרת קדם המשפט, בקשות לעיון במסמכים או/ו מתן תשובה לשאלונים כנגד המשיבה 1. המשיבה 1 הסכימה למתן צווים בכפוף לטענות בדבר חסיון, וכך הוחלט. המבקשות לא הסתפקו בחלקיות המידע שחשפה בפניהם המשיבה 1, נוכח טענותיה לחסיונות שונים. בהמרצה 1187/94 שבת.א. מח' י-ם 808/93 (כיום, ת.א. מח' חי' 1114/99) נתבקש בית המשפט להורות על מחיקת כתב ההגנה של המשיבה 1 בשל סירובה לתת למבקשת 1 לעיין בחלק מהמסמכים בהם נתבקש העיון ולחלופין להורות למשיבה 1 לאפשר למבקשת 1 לעיין באותם מסמכים. בהמרצות 1188/94, שבת.א. הנ"ל ו-23075/95 שבת.א מח' י-ם 770/94 (כיום, ת.א. מח' חי' 1117/99) נתבקש בית המשפט להורות על מחיקת כתב ההגנה של המשיבה 1 בכל אחד מתיקים אלה, ולחלופין להורות לה לענות כדין על שאלות המבקשת 1 והמבקשת 2 בהתאמה, שלא נענו, או נענו באופן חלקי בלבד. בהמרצה 2684/96 שבת.א. מח' ת"א 997/95 (ת.א. מח' י-ם 1549/98 לאחר מכן, וכיום ת.א. מח' חי' 1118/99) נתבקש בית המשפט, בו נדון התיק לפני שאוחד עם שני התיקים האחרים (בפני הרשמת מ' סוקולוב) להורות למשיבה 1 לגלות מסמכים ולהשלים תצהיר תשובה לשאלון שהוגש מטעמה, במענה לשאלון שנמסר לה על ידי המבקשת 3. הדיון בבקשה נדחה בשל רצונה של המשיבה 1 להגיש בקשה לפיצול הדיון. בטרם ניתנה החלטה אוחדו התיקים בבית המשפט המחוזי בירושלים. השופט ש' ברנר בהחלטתו מיום 23.4.95 בהמ' 1188/94 פטר את המשיבה 1 מלענות לשאלה שיש בה הכבדה מיותרת ובלתי מוצדקת (סעיף 4(ז) להחלטה). לגבי יתר השאלות שלא נענו או נענו באופן חלקי קבע: "מכל שאר טענותיה של המשיבה 1 טענת החסיון מפני הפללה עצמית היא הטענה היחידה שבעטיה החלטתי לדחות את הבקשה לחייב אותה להשיב גם על השאלות שנותרו במחלוקת" (סעיף 5(ט) להחלטה). בעניין הנדון קיים חשש להפללה עצמית, הואיל ואם בוצעה עוולה המקימה אחריות בנזיקין מכוח חוק ההגבלים העסקיים, הרי שבהכרח גם נעברה עבירה. סעיף 50 לחוק הקיים קובע: "דין מעשה ומחדל בניגוד להוראות חוק זה, כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (סעיף 45 לחוק הקודם). סעיף 47 לחוק הקיים קובע, כי כל מעשה או מחדל בניגוד להוראותיו הינו בגדר עבירה פלילית (סעיפים 40, 42-43 לחוק הקודם). היינו, כל מעשה או מחדל בניגוד להוראות החוק הקיים, ובכלל אלה פעילות שיש בה הסדר כובל, או סירוב בלתי סביר לספק נכס שבמונופולין, הינם גם בגדר עבירות פליליות. השופט ש' ברנר התנה את הפטור, בכך שיינתן תצהיר התומך בעמדת המשיבה 1 לפיה עומדת לה הזכות לסרב להשיב על שאלות או למסור מסמכים מן הטעם שהדבר עשוי להפלילה, ותצהיר כזה אכן ניתן. כך פסק גם בהמ' 1187/94 בהחלטתו מיום 24.4.95 ובהמר' 23075/95 בהחלטתו מיום 3.12.95, לגבי חלק מהשאלות (סעיף 1(ב)). לגבי יתר השאלות נשוא המ' 23075/95, קבע השופט ש' ברנר, כי המשיבה 1 פטורה מלהשיב עליהן, וזאת ללא תנאי ולכאורה גם ללא נימוק (סעיף 1(ג)). סבורני, כי גם כאן הטעם הוא החסיון מפני הפללה עצמית, לאור דברי הפתיחה של סעיף 1 להחלטה הנ"ל: "מתוך זיקה למסקנות המשפטיות שהגעתי אליהן בהחלטתי מיום 23.4.95 המ' 1188/94 (שבת.א. 808/93)", וזאת על אף שלא נדרש תצהיר. ביום 22.11.99 הגישו המבקשות מחדש את בקשותיהן למתן צו אשר יורה למשיבה 1 לאפשר להן לעיין במסמכיה, בש"א 10783/99 ולמתן צו אשר יורה למשיבה 1 לענות על שאלות, בש"א 10786/99 (להלן: "הבקשות החוזרות"). הבקשות החוזרות מצומצמות רק למידע, אשר ניתן לגביו תצהיר, כי חשיפתו עלולה להפליל את המשיבה 1. עיקרו של המידע המבוקש נוגע לכמויות הדס"ל, שרכשה המשיבה 1 מכל אחד מספקיה בתקופה הרליבנטית ולמחירי הרכישה, לכמויות הדס"ל שמכרה המשיבה 1 לכל אחד מלקוחותיה בתקופה הרליבנטית ולמחירי האספקה, להליכי בוררויות שנתקיימו בין המשיבה 1 לבין חברת אל על, ולהסכמים שבין המשיבה 1 לבין רשות שדות התעופה בנוגע לאספקת דס"ל בתחומי שדה התעופה בן גוריון. המחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה בשאלה אם התקיימו התנאים לדיון מחדש בבקשות ולשינוי ההחלטות הקודמות שניתנו בהן. טענות המבקשות 2. לטענת המבקשות, הרי בניגוד למצב בעת מתן ההחלטות הנ"ל כיום כבר לא קיים החשש להפללה עצמית, הואיל ובינתיים העבירות, אם בוצעו, התיישנו. העבירות נשוא החוק הקיים הינן עבירות מסוג עוון (ראו פרק ז' לחוק הקיים וסעיף 24(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ולכן תקופת ההתיישנות החלה עליהן הינה 5 שנים (סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ג-1982). התקופות הרליבנטיות לתביעות נשוא הליך זה, לגביהן מתבקשות התשובות לשאלון והמסמכים לעיון מתחילות בשנת 1984, ומסתיימות לכל המאוחר בספטמבר 1994 (להלן: "התקופה הרליבנטית"): התובעת 1 תובעת בגין התקופה שבין יולי 1984 לבין מאי 1993 (סעיף 15 לכתב התביעה המתוקן בת.א. 1114/99); התובעת 2 תובעת בגין התקופה שבין ספטמבר 1987 לבין ספטמבר 1994 (סעיף 16 לכתב התביעה בת.א. 1117/99); התובעת 3 תובעת בגין התקופה שבין ינואר 1989 לבין ספטמבר, 1993 (סעיף 15 לכתב התביעה המתוקן בת.א 1118/99). בניגוד למצב שהייה קיים בעת מתן ההחלטות על ידי השופט ברנר, חלפו כיום כבר 5 שנים מאז ספטמבר 1994, ולכן כיום, אם בוצעו עבירות במהלך התקופה הרליבנטית, הרי שאלה התיישנו, ואין כל חשש להפללה עצמית עקב חשיפת המידע המבוקש. לטענת המבקשות, חלוף תקופת ההתיישנות ופקיעתו של החשש מפני הפללה עצמית מהווים שינוי נסיבות מובהק, המאפשר הגשתן של הבקשות החוזרות, לאור ההלכה לפיה החלטות בהליכי ביניים אינן סופיות, אלא ניתנות לשינוי, אם השתנו הנסיבות. מכיוון שחלפה הסכנה להפללה עצמית, נטען, אין כל מניעה מלהיעתר לבקשותיהן. 3. בתגובה לטענתה של המשיבה 1, כי בענייננו חלה תקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), לפיה עניין, שנדון, או שניתן היה לדון בו, בשלב קדם המשפט, לא יידון בשלב המשפט, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים והדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין (ראו להלן בסעיף 8), טענו המבקשות, כי התקיימו תנאים מוקדמים אלה. לטענתן, חלוף תקופת ההתיישנות המפקיעה את טענת ההפללה העצמית, וחשיבותם המהותית של הנתונים המתבקשים לגילוי האמת, הינם בגדר טעמים מיוחדים, ומלמדים על קיומו של חשש לעיוות דין, אם בית המשפט ידחה את עתירתן. המבקשות טוענות, כי על חשיבותם המהותית של הנתונים המתבקשים לגילוי האמת, ניתן ללמוד מעצם העובדה שנטענה לגביהם טענת הפללה עצמית (סעיפים 12-10 לתשובת המבקשות לתגובת המשיבה 1). טענות המשיבה 1 4. לטענת המשיבה 1, דין הבקשה להידחות מן הטעם שהיא עומדת בסתירה להסכמה, שהושגה בין בא כוחם של המבקשות לבין באת כוחה של המשיבה 1, לפיה לא תהיינה לבא כוח המשיבות כל בקשות נוספות במסגרת קדם המשפט. בהקשר זה הובהר: "הנני לאשר שלא אדרוש מכם במהלך המשפט להציג מסמכים ונתונים הקשורים במחירי הדס"ל לחברות תעופה אחרות כלשהן, למעט אל על" (נספח א' לתגובת המשיבה 1). 5. לגופו של עניין, טענה המשיבה 1, כי הבקשות מבוססת על הנחה מוטעית לפיה, הנתונים והמסמכים המבוקשים לא יכולים לשמש להרשעתה בעבירות הפליליות של הסכם כובל וסירוב בלתי סביר המיוחסות לה, הואיל והם נוגעים לתקופה שחלה לגביה התיישנות. לטענתה, הגם שחלפו 5 שנים מתום התקופה הרליבנטית, העבירות המיוחסות לה לא התיישנו, מכיוון שהן העבירה של הסדר כובל הן העבירה של סירוב בלתי סביר, הן עבירות נמשכות, או עבירות "סטטוס": ביצועה של העבירה הראשונה נמשך כל עוד אדם הוא צד להסדר כובל, וביצועה של העבירה השניה נמשך כל עוד קיים סירוב למכור במחיר הראוי. לפיכך, על אף שהמסמכים והנתונים המבוקשים נוגעים לתקופה שהסתיימה לפני יותר מ-5 שנים, חשיפתם עדיין מעמידה אותה בסכנה של הפללה עצמית הן לגבי התקופה הרליבנטית הן לגבי התקופה שלאחריה (סעיף 2.1 לתגובת המשיבה 1). לשם הבנת טענתה של המשיבה 1, יובהר כי עבירה היא נמשכת כאשר "תהליך ההתגבשות של רכיבה ההתנהגותי מותנה בהתמדה בו של העושה במשך זמן מסויים, כשכל התמדה נוספת בהתנהגותו מתמזגת עם הקטע הקודם במסגרת עבירה אחת, בעלת מומנט השלמה אחד, עם הפסקתה של ההתנהגות" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (חלק ג', י-ם, תשנ"ב) בעמ' 170; להלן: "פלר", ההדגשה הוספה). מכיוון שכך והואיל ותקופת ההתיישנות מתחילה רק מיום השלמתה הסופית של העבירה: "ההתיישנות תחול על העבירה כולה, על כל היקפה, רק אם וכאשר כלה תקופת ההתיישנות החל מיום ההשלמה הסופית של העבירה, באין נפקא מינה אם קטע קודם מן ההתנהגות העבריינית נמצא מחוץ לטווח תקופת ההתיישנות, אם לאו. העבירה היא בלתי ניתנת לפיצול - או שהיא מתיישנת כולה, או שאין עדיין לגביה, שוב כולה, סייג למימוש האחריות הפלילית" (פלר (חלק ב', י-ם, תשמ"ז) בעמ' 636, ההדגשה במקור). בענייננו ככל שמדובר בעבירות נמשכות, והן נמשכו מעבר לתום התקופה הרליבנטית, הרי שלא ניתן לפצל כל אחת מהן לשתי עבירות נפרדות, כאשר האחת עד לתום התקופה הרליבנטית והשניה מיום זה ועד להפסקת ההתנהגות. לפיכך, אם העבירות לא הושלמו עד תום התקופה הרליבנטית, והן נמשכו מעבר ליום הקובע, הרי שלא התיישנו. 6. לטענת המשיבה 1, השופט ברנר, למעשה אף הכריע בשאלת ההתיישנות, באמצו את טענתה (בסעיף 5(9) להחלטה בהמ' 1188/94), כי מאחר והתביעה מתייחסת למצב השורר בנתב"ג מזה זמן רב ובכלל זה להסכמים והסדרים בקשר למחירי תדלוק שנעשו לפני שנים בינה לבין חברות התעופה השונות - הסדרים שבמשך השנים הינם חוזרים ונשנים בשינויים מסויימים - אין מקום לטענת התיישנות עד כמה שמדובר באחריות פלילית אפשרית (סעיפים 2.2 - 2.3 לתגובת המשיבה 1). 7. לאור האמור לעיל, טוענת המשיבה 1, כי אין כל שינוי בנסיבות, כטענת המבקשות, אשר מצדיק לשנות את החלטותיו של השופט ברנר. 8. בנוסף טענה המשיבה 1, כי ההחלטות הנ"ל ניתנו בקדם משפט, ובית המשפט אינו רשאי לשנותן, אלא מטעמים מיוחדים, כאמור בתקנה 149(א) לתקנות (להלן: "תקנה משנה (א)"), וטעמים מעין אלה לא הוצגו על ידי המבקשות. זאת, כמובן, למעט טענתן בדבר שינוי בנסיבות, אלא שזה לא התקיים כאן. יתרה מזאת, לטענת המשיבה 1, אין מקום לדון בבקשות החוזרות משום שלא ניתנו טעמים מיוחדים להגשתן בשלב הנוכחי של המשפט, אף על פי שניתן היה להגישן בטרם נסתיים קדם המשפט, כנדרש בתקנה 149(ב) לתקנות (להלן: "תקנה משנה (ב)"). לטענת המשיבה 1, לא הייתה כל מניעה להגיש את הבקשות במסגרת קדם המשפט, הואיל ומתום התקופה הרליבנטית חלפו 5 שנים בטרם הגיע לסיומו שלב זה של המשפט (סעיף 4 לתגובת המשיבה 1). דיון 9. האם אכן חל שינוי בנסיבות? האם בשל חלוף הזמן, אין עוד במידע המבוקש כדי להפליל את המשיבה 1? אם התשובה לשאלה זו חיובית, האם, לאור תקנה 149 לתקנות ולאור הדין הכללי בדבר שינוי החלטות ביניים, די בכך כדי לשנות את החלטותיו של השופט ברנר? אם גם התשובה לשאלה זו חיובית, האם אין בבקשות החוזרות משום הפרה של ההסכמה הדיונית שבין המבקשות לבין המשיבה 1? מועד התיישנות העבירות המיוחסות למשיבה 1 10. אדם, אשר עבר עבירה פלילית, עומד בפני סכנה של הפללה עצמית כל עוד ניתן להעמידו לדין בגין אותה עבירה. כפועל יוצא מכך, אם העמדתו לדין של אותו אדם אינה אפשרית מסיבה כלשהי, הרי אינו יכול לטעון לחסיון מפני הפללה עצמית. לא ניתן להעמיד לדין אדם, שביצע עבירה, אם זו התיישנה. בענייננו, מכיוון שמדובר בעבירות מסוג עוון וחלפו 5 שנים מתום התקופה הרליבנטית, (מבלי שנערכה לגביהן חקירה, ככל הנראה) לכאורה חלה התיישנות. לא כך הדבר אם מדובר בעבירות נמשכות (ראו לעיל, בסעיף 5), והן נמשכו מעבר ליום 1.8.1995 (להלן: "היום הקובע"), כלומר חמש שנים אחורה מהיום. כאמור לעיל (שם), מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל כל עוד לא הושלמה העבירה. אם לא חלה התיישנות הרי עדיין קיימת סכנה של הפללה עצמית. האם העבירות של הסדר כובל ו/או סירוב בלתי סביר הן עבירות נמשכות? על מנת להשיב על שאלה זו יש לבחון את הגדרת רכיבה ההתנהגותי של כל אחת מהעבירות, האם מטבעו תהליך גיבושו דורש התמדה מסוימת מזערית בזמן, והאם, מכוח אותה מהות, יש בו כדי לאפשר התמדה בהתנהגות כמות שהיא ללא הגבלת זמן (פלר (חלק ג', י-ם, תשנ"ב) בעמ' 173). אם יימצא כי העבירות של הסדר כובל ו/או סירוב בלתי סביר הן עבירות מתמשכות, הרי יהיה צורך לבחון מה המשמעות של העדר מידע לגבי תקופה מאוחרת לתקופה הרליבנטית (ולכן גם ליום הקובע) על קיומו של חשש להפללה עצמית. מועד התיישנות עבירת הסדר כובל 11. סעיף 4 לחוק הקיים, אשר כותרתו "איסור הסדר כובל" אוסר על אדם להיות צד להסדר כובל, אלא אם כן קיבל לכך היתר על פי ההליכים הקבועים בחוק. השופט י' קדמי קבע בע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 105, בעמ' 122, מול האות ב, כי על מנת להיות "צד" להסדר כובל, די בעצם שכלולו של הסכם המבטא הסדר כובל, ואין צורך בעשיית מעשה ליישומו של ההסדר הכובל. משמעות הדברים היא, שעבירת ההסדר הכובל הקבועה בסעיף 4 לחוק הקיים הינה עבירת "סטטוס"; והיא "נמשכת" כל עוד ה"סטטוס" עומד בעינו (שם, בסעיף 6, מול א). 12. לעומת זאת, האיסור לפי החוק הקודם, אשר היה קבוע בסעיף 40 תחת הכותרת "פעולות אסורות", היה על עשיית מעשה או הימנעות מעשיית מעשה בהתאם להסדר כובל, אלא אם כן נתקבל לכך היתר על פי ההליכים הקבועים בחוק. כלומר, ביצועה של העבירה של הסדר כובל היה מותנה במימושו בפועל של ההסדר. עם ביצוע המעשה (או המחדל) למימוש ההסדר בוצעה העבירה ובכך היא הושלמה. עבירת הסכם כובל לפי החוק הקודם אינה, אם כן, עבירה נמשכת על פי הגדרתה. מועד התיישנות עבירת סירוב בלתי סביר 13. החוק הקיים אוסר על מונופולין לסרב סירוב בלתי סביר לספק הנכס או השירות שבמונופולין (בסעיף 29). האיסור לפי החוק הקודם היה על סירוב שאינו בהתאם לנוהגי המסחר המקובלים (סעיף 32א). למעשה בשני המקרים האיסור הוא על סירוב בלתי סביר. הן לפי הגדרת העבירה בחוק הקיים והן לפי הגדרתה בחוק הקודם עבירת הסירוב הבלתי סביר הינה עבירה נמשכת. פעולת הסירוב מחייבת התמדה מסוימת בזמן כדי להתגבש. כמו כן, פעולת זו מטבעה יכולה להימשך תיאורטית ללא הגבלה בזמן. לפי ההגדרות הנ"ל העבירה נמשכת כל עוד הסירוב עומד בעינו, וכתוצאה מכך הנכס אינו מסופק. בהתאם לזאת, העבירה מושלמת או עם הפסקת הסירוב או עם אספקת הנכס. לכן, גם אם קביעת מחיר בלתי הוגן למוצר כמוהו כסירוב לספק נכס, בענייננו העבירה הושלמה עם ביצוע העסקה. האם המידע המבוקש עדיין עלול להפליל את המשיבה 1 14. סיכומו של דבר, עבירת ההסדר הכובל, כהגדרתה בחוק הקיים, ככל שבוצעה החל מיום 26.10.88, מועד כניסת החוק הקיים לתוקף, הינה העבירה היחידה בענייננו, שיכול וביצועה נמשך מעבר ליום הקובע. כפועל יוצא, זו העבירה היחידה מבין העבירות המיוחסות למשיבה 1, שיכול ולא התיישנה עדיין. לגבי עבירות הסדר כובל שנעברו לפני כניסת החוק הקיים לתוקף ועבירות סירוב בלתי סביר שנעברו במהלך התקופה הרליבנטית אין כל ספק, כי התיישנו. האם במצב דברים זה, עדיין יש במידע המבוקש בכללותו כדי להעמיד את המשיבה 1 בסכנת הפללה עצמית? כבר בעת מתן ההחלטות על ידי השופט ברנר חלה התיישנות על עבירות הסכם כובל שבוצעו לפני יום 26.10.88 ועל עבירות סירוב בלתי סביר, שביצוען הושלם עד 5 שנים לפני שניתנו אותן החלטות. אף על פי כן קבע השופט ברנר, כי החסיון מפני הפללה עצמית חל על המידע המבוקש בכללותו. הוא לא הבחין בהחלטותיו בין העבירה של הסכם כובל לפי החוק הקודם לבין עבירה זו לפי החוק הקיים, וגם לא בין העבירה של הסכם כובל לעבירה של סירוב בלתי סביר. לא ברור אם העדר האבחנה נובע מטעות, או משום שלדעת השופט ש' ברנר המידע המבוקש בכללותו נוגע לכלל העבירות המיוחסות למשיבה 1 ואינו ניתן להפרדה בין לפי שנים, ובין לפי העבירות שמתגלות ממנו, ולכן לא היה טעם לאבחנה. אם המידע המבוקש ניתן להפרדה באופן האמור לעיל, ולמעשה מדובר בטעות, הרי שלפחות אותו חלק הנוגע לעבירות, שהתיישנו בוודאות, אינו יכול לחסות תחת החסיון מפני הפללה עצמית. אם המידע אינו ניתן להפרדה, דין המידע המתבקש בכללותו תלוי בשאלה, אם עדיין עומד למשיבה 1 החסיון בשל העבירה של הסכם כובל, ככל שהתמידה בה מעבר ליום הקובע. אינני נדרש להכריע בשאלה אם המידע המבוקש ניתן לפיצול או לא, משום שבנסיבות העניין התוצאה היא זהה, כפי שיובהר להלן. 15. בשונה ממועד מתן החלטותיו של השופט ש' ברנר, המידע המתבקש לכשעצמו אינו יכול להפליל את המשיבה 1 בעבירת הסדר כובל לפי החוק הקיים, הואיל והוא מוגבל לתקופה הרליבנטית, ומאז שזו נסתיימה חלפו יותר מ-5 שנים. רק אם יוכח כי המשיבה 1 התמידה בביצוע העבירה מעבר ליום הקובע, יהיה במידע המבוקש כדי להפלילה לגבי התקופה הרליבנטית. אם העבירה הושלמה קודם לכן, הרי שחלפו 5 שנים מאז, העבירה התיישנה ואף לגביה לא קיימת סכנה של הפללה עצמית. במסגרת הבקשות החוזרות לא מתבקש מידע לגבי תקופות המאוחרות לתקופה הרליבנטית. למעשה, מעשיה של המשיבה 1 בתקופות מאוחרות אלה אינם רליבנטים לעניין העיקרי, ולכן גם אינם עומדים להוכחה במסגרת התיק העיקרי בכללותו. מיותר לציין, כי המשיבה 1 לא טענה כי היא אכן הייתה צד להסכם כובל, וכי התמידה בכך מעבר ליום הקובע. בהעדר מידע נוסף, לא מן הנמנע, כי גם אם במשך התקופה הרליבנטית הייתה המשיבה 1 צד להסדר כובל (ובשלב זה מדובר בהנחה בלבד), עובר ליום הקובע הגיע ההסדר לקיצו. במצב דברים זה, כלומר, כאשר אין במידע המבוקש לכשעצמו כדי להעמיד את המשיבה 1 בסכנה של הפללה עצמית, אלא בהתקיים תנאים מסוימים שאינם עומדים למבחן בהליך זה, נראה לי, כי בהתנגשות בין הזכות (היחסית) לחיסיון מפני הפללה עצמית לבין זכותן של המבקשות לעשות שימוש בכל הכלים הדיוניים העומדים לרשותן, לא יתכן כי ידה של הראשונה תהיה על העליונה. מאידך, מכיוון שבהתקיים אותם תנאים, ניתן יהיה לעשות שימוש במידע המבוקש כנגד המשיבה 1, נראה לי, כי האיזון הראוי בין הזכויות הנ"ל בנסיבות העניין טמון בהסדר הקבוע בסעיף 47(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971: "ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו... ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך". בהתאם להסדר זה, השימוש במידע המבוקש, שייחשף מכוח החלת ההסדר במסגרת ההליך הנוכחי, מוגבל לצורך התיק הנוכחי בלבד. לכן, גם אם יעלה מהמידע הנ"ל, כי המשיבה 1 הייתה צד להסדר כובל בתקופה הרליבנטית, ובמסגרת הליכי חקירה או משפט אחרים יימצא, כי המשיבה 1 התמידה בכך מעבר ליום הקובע, לא ניתן יהיה לעשות שימוש במידע הנ"ל לשם הרשעתה בגין התקופה שקדמה ליום הקובע. שינוי החלטה, שניתנה בקדם משפט 16. הדין החל על בקשות ביניים, הנוגעות לעניינים מקדמיים (כמפורט בתקנה 143 לתקנות) והמוגשות לאחר שתם הליך קדם המשפט, קבוע בתקנה 149 לתקנות, אשר כותרתה "תוצאיו של קדם-משפט" (להלן: "תקנה 149"): "(א) עניין שהוחלט בו בקדם משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם משפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. "(ב) לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". תכליתה של תקנה 149 היא להבטיח את מטרתו של הליך קדם המשפט, שהיא לתחום את גבולות הדיון בתובענה מכל היבטיו: השאלות השנויות במחלוקת, בעלי הדין, העובדות הדרושות הוכחה, דרכי הוכחתן, שלבי הדיון וכיו"ב על מנת "לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו" (תקנה 140 לתקנות). 17. ככל שהחלטתו של השופט ש' ברנר מוטעית, אני סבור, כי אין תחולה בענייננו לתקנה 149. ההלכה לפיה, בית המשפט רשאי לבטל החלטת ביניים, שניתנה על ידיו, כשמתברר לו שבטעות יסודה, בשל כך בלבד, ללא צורך בבחינה חיצונית של השפעתה, גוברת על תקנה 149, הן בשל היותה דין מיוחד ביחס לתקנה זו, והן לאור הטעם שביסודה: "ודאי שביטול זה אינו רצוי ושהוא עלול לשבש את מהלך הדיון, אך מוטב לתקן את מה שניתן לתיקון מאשר לומר "שבשתא כיוון דעל על". לא פעם קורה ששופט נותן החלטה, למשל, בדבר קבילותה של ראיה מסויימת ולאחר מכן נתברר לו שהחלטתו בטעות יסודה. כלום יהא השופט נאלץ להתמיד בשגיאתו עד הסוף, כשנעלה מכל ספק שאותה שגיאה תפסול את פסק דינו בערעור? אילו אמרנו כך, היינו גורמים להרבה בזבוז זמן והוצאות" (דברי השופט ויתקון בע"א 450/64 איונר נ' פינקלשטיין, פ"ד יט(1), 655, 657ו-ז). בנסיבות אלה, דרישת טעמים מיוחדים, וראייה כי ייגרם עיוות דין אם לא תשונה ההחלטה המוטעית לא יביאו לייעול ההליכים, אלא להפך. 18. בהנחה שהחלטות השופט ברנר אינן מוטעות: בית משפט, שנתן החלטת ביניים, רשאי לשנותה בכל שלב של המשפט כל עוד לא ניתן פסק דין (ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית) בעמ' 774, ע"א 37/68 חנה גינז נ' יוסף (גינז) מאירי, פ"ד כב(1), 525, 528א-ב וכן תקנה 240(ה) לתקנות). לרוב, הטעם לבחינת התאמתה של החלטה, שניתנה בעבר, למציאות עובדתית מאוחרת, הינו שינוי בנסיבות. המקרים של שינוי החלטה ללא שינוי בנסיבות הם נדירים (י' זוסמן הנ"ל, שם וע"א 37/68 הנ"ל, שם). המשמעות של תחולתה של תקנה 149 היא, שכדי לדון בבקשות החוזרות, נדרש קודם לכן לוודא, כי לא ניתן היה להגישן בשלב קדם המשפט או, אם ניתן היה, כי קיימים טעמים מיוחדים ושאחרת ייגרם עיוות דין. זאת, בהתאם לתקנה משנה (ב), אשר חלה הן על בקשות שהוגשו לראשונה הן על בקשות חוזרות. במקרה הראשון, השלב הבא הוא לבחון אם יש בשינוי הנסיבות כדי לקיים את התנאים של טעמים מיוחדים ושלא ייגרם עיוות דין כנדרש בתקנה משנה (א). במקרה השני, לא נותר אלא לבחון אם קיימים טעמים מיוחדים לדון בבקשות החוזרות, ככל שהם שונים מהטעמים המיוחדים לדון בהן בשלב זה של המשפט. אם הבקשות החוזרות אינן עוברות את המחסום של תקנה משנה (ב) הנ"ל, לא ניתן בדרך כלל לדון בהן חרף שינוי הנסיבות. 19. בענייננו חל המקרה הראשון. קדם המשפט נסתיים ביום 18.5.99 (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 18.5.99). בתאריך זה, בניגוד לטענת המשיבה 1, טרם חלפו 5 שנים מתום התקופה הרליבנטית (ספטמבר 1994). במהלך כל שלב קדם המשפט עדיין ניתן היה להרשיע את המשיבה 1 בעבירת הסדר כובל לפי החוק הקיים על סמך החומר המבוקש. לפיכך, לא היה טעם להגיש את הבקשות החוזרות בשלב קדם המשפט. 20. השלב הבא, כאמור לעיל, הוא בחינה של קיום התנאים בתקנה משנה (א) לשינוי החלטה שניתנה בקדם משפט. מהות התנאים של טעמים מיוחדים ועיוות דין לא נדונה בפסיקה בהקשר של תקנה משנה (א). ברוב המקרים בהם נדון התנאי של טעמים מיוחדים בהקשר של תקנה משנה (ב) נקבע, כי עליהם לנמק את סיבת האיחור, אך קיימת גם פסיקה לפיה, אין הטעמים המיוחדים חייבים להתייחס לסיבת האיחור דווקא, אלא "די גם בקיומם של טעמים מיוחדים העולים מתוך כלל הנסיבות של המקרה הנדון ומתוך מהלך המשפט..." (דברי השופט קיסטר בע"א 222/66 פייבל שוורץ נ' מ"י, פ"ד כ(4), 237, 246א-ב). כאשר מדובר בבקשה בנוגע לעניין שהוחלט בו בקדם המשפט, אך לא ניתן היה להגישה בטרם נסתיים הליך זה, הפירוש של טעמים מיוחדים לא יכול להיות הצדקת האיחור: "הרי מעצם טבעה של הבקשה כאן אין למבקש "טעמים מיוחדים" על פי המובן שניתן בפסיקה למונח זה לגבי תקנה משנה (ב), רוצה לומר, "הצדקת האיחור", מאחר שאין פה כל איחור בהגשת הבקשה; רק זה המועד להגשתה. ה"טעם" היחיד להגשתה עתה הוא, שזה המועד הנכון להגישה, ובכך אין כמובן, "טעם מיוחד" (הקיים רק במקרה של איחור)" (פ' גולדשטיין, מ' ברונובסקי, היבטים עיוניים של קדם משפט, עיוני משפט ד' 312, 360-361). באשר לתנאי של עיוות דין בנסיבות אלה אומרים פ' גולדשטיין, מ' ברונובסקי במאמרם הנ"ל, שם: "נראה גם, כי אין על בית המשפט לשקול במקרה כזה אם נתקיים התנאי של "מניעת עיוות דין": אם זכאי המבקש - על פי סדרי הדין הרגילים - כי בקשתו תידון ללא היזקקות למבחן כזה, מדוע תוטל על בקשתו כאן המגבלה של עיוות דין? הרי המבקש לא יכול היה לעשות כדי להגיש בקשתו במועד שונה מזה שבו הוגשה. "לדעתנו, אין כל היגיון בהפלייתו של מבקש כזה לרעה לעומת מבקש דומה במשפט שבו לא נתקיים קדם משפט. מסקנתנו היא, כי אין מקום - הן מבחינה עניינית והן מבחינת פירוש התקנה - להחלת המגבלות המצויות בתקנה 149(א) על מי שהגיש בקשה, שלא יכול היה להגישה בשלב קדם משפט". כאשר לא ניתן היה להגיש את הבקשה בנוגע לעניין שכבר הוחלט בו בקדם המשפט עוד במסגרת הליך זה, דרישת טעמים נוספים וכן דרישה שאחרת ייגרם עיוות דין בהליך עצמו, יוצרת הפלייה גם בין מי שיכול היה להגיש את בקשתו בשלב קדם המשפט לבין מי שלא יכול היה לעשות כן. נראה לי, כי העדר טעם או יכולת להגיש את הבקשה קודם לכן הינם בגדר טעמים מיוחדים בהקשר של תקנה משנה (א). לעניין התנאי של עיוות דין, אין לפרשו כמתייחס להליך הנדון עצמו. די בכך שנוצרת הפליה לעומת מקרים אחרים, כאמור לעיל. אחרת, מחיר היעילות כבד מדי. לאור האמור לעיל, הרי שמתקיימים התנאים לדיון מחדש בעניינים נשוא הבקשות החוזרות. בענייננו, אין בשינוי ההחלטה כדי לפגוע ביעילות, דבר שתקנה משנה (א) נועדה למנוע, כי אם להיפך. מאחר שכבר לא עומד למשיבה 1 החסיון מפני הפללה עצמית, אין חובה כי המידע המבוקש יתקבל על דרך חקירת עדים, שעלולה להימשך זמן רב. הגילוי המוקדם יחסוך זמן זה. מסקנת הדיון לעיל היא, כי אין כל מניעה מלדון בבקשות החוזרות ואף לשנות את החלטותיו של השופט ברנר. האם הבקשות החוזרות מנוגדות להסכמה הדיונית שבין המבקשות לבין המשיבה 1? 21. בהתאם להסכמה הדיונית שבין בא כוחם של המבקשות לבין המשיבה 1, לפיה לא תידרש המשיבה 1 להציג במהלך המשפט מסמכים ונתונים הקשורים במחירי הדס"ל לחברות תעופה אחרות כלשהן, למעט אל על, ויתרו המבקשות בתשובתן לתגובת המשיבה 1, בסעיף 13, על שאלות מס' 1 ו-2 לשאלון, נספח א' לבש"א 10786/99, על המסמכים המפורטים בסעיפים 3 ועל המסמכים המפורטים בסעיף 4 לנספח א' לבש"א 10783/99 העוסקים במחירי דס"ל לחברות התעופה השונות, למעט חברת אל על והמבקשות עצמן. יתר השאלות והמסמכים המבוקשים אינם כרוכים בחשיפת נתונים הקשורים במחירי הדס"ל לחברות תעופה אחרות. הואיל וההסכמה הדיונית, אינה שוללת את עצם זכותה של כל אחת מהמבקשות לעיין במסמכי המשיבה 1 או את עצם זכותה של כל אחת מהן להציג לה שאלונים, אלא רק מצרה את היקפן על ידי הוצאה מגדרן של עניין מחירי הדס"ל, הרי משויתרו המבקשות על הפרטים בנוגע לעניין זה, אין בבקשות החוזרות משום הפרה של הסכמה זו. הכרעה בבקשות לעיון במסמכים ומתן תשובה לשאלון 22. לאור האמור לעיל בסעיף 15, בדבר האיזון הראוי בין הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית העומדת למשיבה 1 לבין זכותן של המבקשות לעשות שימוש בכל הכלים הדיוניים העומדים לרשותן, אני נעתר לבקשותיהן של המבקשות בכפוף לאמור בסעיף הבא, ולהסדר הקבוע בסעיף 47(ב) לפקודת הראיות. ככל שיש במסמכים המבוקשים ובתשובות לשאלות כדי להפליל את המשיבה 1 בעבירה של הסדר כובל, לא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש כראיה אם וכאשר יוגש נגד המשיבה 1 כתב אישום בגין עבירה זו. 23. העיון בפרוטוקולים של ישיבות מועצת המנהלים והוועד הפועל של שירותי תעופה, העוסקים במישרין ובעקיפין בשאלת מחירי דס"ל למבקשות ו/או מי מהן ו/או אל על (סעיף 4 לנספח א' לבש"א 10783/99) מוגבל בזאת לפרוטוקולים של הישיבות שהתקיימו בין יולי 1993 לבין ספטמבר 1994. באשר לשאלה, האם המשיבה 1 סיפקה בתקופה הרליבנטית דס"ל לצרכים צבאיים, ואם כן - מהי כמות הדס"ל שסופקה ומהו מחירו (שאלה מס' 3 לשאלון, נספח א' לבש"א 10786/99), אני מתיר השאלה בנתון לזכות המשיבה 1 להימנע מתשובה מטעמים מנומקים של בטחון המדינה. המשיבה 1 אינה נדרשת למסור לעיון המבקשות את המסמכים המפורטים בסעיף 6 לנספח א' לבש"א 10783/99, עקב ויתורן של המבקשות גם על מסמכים אלה (בסעיף 14 לתשובתן לתגובת המשיבה 1). אני דוחה את טענת המשיבה 1 בנוגע לשאלה מס' 4 לשאלון, לפיה, אין בהסרת החסיון מפני הפללה עצמית, כדי לאפשר את הרחבתה. בעל דין המגיש בקשה מחדש לאחר שנדחתה, אינו מוגבל לנוסח בקשתו הקודמת. 24. סיכומו של דבר, אני מורה בזאת, כי המשיבה 1 תמסור לעיונן של המבקשות את המסמכים המפורטים בסעיפים: 1, 2, 4 בהיקף האמור בסעיף הקודם, 5, 7, 8, 9 ו-10 לנספח א' לבש"א 10783/99, ותשיב על שאלות מס': 3 בכפוף לזכותה להימנע מכך מטעמים מנומקים של בטחון המדינה ו- 4 לנספח א' לבש"א 10786/99. התשובות, הגילוי והעיון בהתאם להחלטה הנוכחית בתוך 21 (עשרים ואחד) יום (ממועד ההמצאה). בש"א 610/00 25. בהתאם לאמור לעיל, ובשל אותם נימוקים, אני קובע, כי המבקשות רשאיות להזמין את מנכ"ל המשיבה 1 לצורך הצגת המסמכים המפורטים בסעיף 24 לעיל. מכוח סעיף 47(ב) לפקודת הראיות, התשל"א-1971, אני קובע, כי ככל שיש במסמכים המבוקשים כדי להפליל את המשיבה 1 בעבירה של הסדר כובל, לא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש כראיה אם וכאשר יוגש נגד המשיבה 1 כתב אישום בגין עבירה זו. אני מחייב את המשיבה 1 לשלם למבקשות את הוצאות המשפט בבקשות דלעיל וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 (עשרת אלפים) ₪ + מע"מ, להיום. משפט פליליחיסיוןהפללה עצמית