פסק דין העובדות 1. התובעת, הנתבעת שכנגד (להלן - העירייה), פרסמה בחודש פברואר 1994, הזמנה לקבלת הצעות לרכישת זכויותיה במקרקעין ברחוב יד החרוצים 4/6 בתלפיות בירושלים, הידועים כתת חלקה 21, חלק 47 בגוש 30002 בירושלים (להלן - המקרקעין). הנתבעת, התובעת שכנגד (להלן - החברה), הגישה את הצעתה בסכום של 5,159,510 ש"ח. ביום 19.5.94 נשלח לחברה אישור על זכייתה במכרז. מועדי התשלום נקבעו בחוברת המכרז (ת2/, עמ' 26) ובנספח ב' להסכם (ת3/). לפי שני מסמכים אלה, על הזוכה במכרז לשלם 60% מהתמורה במעמד חתימה ההסכם, ולא יאוחר מ- 14 יום מהמועד בו קיבל הזוכה את הודעת הזכייה. 40% הנותרים ישולמו לאחר הודעת העירייה על אישור שר הפנים להסכם ועם מסירת החזקה במקרקעין. כשבוע לפני המועד לתשלום הראשון, בתאריך 1.6.94, נשלח לב"כ העירייה, מכתב (ת5/), ובו ביקש ב"כ החברה את הארכת המועד לתשלום הראשון בשבעה ימים. העירייה הסכימה לאורכה המבוקשת. החברה חתמה על ההסכם מחדש ושילמה את התשלום הראשון, המהווה 60% מהתמורה. ביום 23.10.94 שלחה העירייה לחברה מכתב (ת/ 4), ובו הודיעה לה כי ההסכם אושר ע"י שר הפנים, וכי עליה לשלם את יתרת התמורה, דהינו את 40% הנותרים, לא יאוחר מ- 14 יום מקבלת המכתב. ביום 26.10.94 שלחה החברה לעירייה מכתב (ת/ 8), בו ביקשה להאריך את המועד של התשלום השני ב- 90 יום, עם אופציה להארכה ל- 90 יום נוספים. וכך מציינת החברה במכתבה: "...מכתבנו זה בא להסביר את המצב אליו נקלענו בשל הפרוצדורה של העסקה שלא הובאה בחשבון מלכתחילה, על כל היבטיה. כיוון שקונים פוטנציאלים לא יכלו להיכנס לעסקה (פיזית אי אפשר היה להיכנס לאולמות), לפי החוזה הייתה לעירייה הזכות להחזיק בנכס שנה נוספת מתאריך 1.9.94 והיות ויש רק היום את האפשרות לחב' עמי שרון למכור את הנכס, אנו מבקשים ארכה לתשלום של 40% הנותרים, כאמור לא היה לנו חוזה חתום ולא היתה יכולת לקבל אשראי והסכמת בנקים לעסקה, נוצר מצב שהיינו מוכרחים להמתין עד היום באפס מעשה ולמעשה מהיום ואילך רק להתחיל בנושא שיווק רציני של הנכס". 2. ביום 3.11.94 שלחה העירייה תגובה, לפיה היא מסכימה להארכת מועד התשלום ב- 45 יום עם אופציה ל- 45 יום נוספים (ת10/). בנוסף לכך, ביקשה העירייה, בסעיף 2.5 לאותו מכתב, כי החברה תצהיר ותתחייב "כי אין לה ולא יהיו לה כל טענה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא נגד עיריית ירושלים, בקשר למכרז אותו פרסמה עירית ירושלים... ולמסמכיו ו/או להסכם שנחתם כחלק מהליכי המכרז". החברה חתמה על נוסח המכתב תוך מחיקת סעיף 2.5 הנ"ל (ת9/). בסמוך לחתימה, ציינה החברה את המילים: "בכפוף למכתב המצורף". המכתב המצורף הוא מכתב מיום 7.11.94 שנשלח ע"י בא כוחה של החברה, ובו הודעה על ביטול ההסכם עם העירייה (נ/ 5). בהודעה זו טענה החברה, לראשונה, כי נגרמו לה נזקים כבדים עקב העובדה שאישור שר הפנים להסכם ניתן רק כחצי שנה לאחר הזכייה במכרז. עוד צוין בהודעה, כי הסתבר לחברה שבועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים התקבלה החלטה עוד ב- 1993, לפיה אין כל אפשרות לנצל את האולמות, נשוא המכרז, למוסכי רכב. החברה טענה להטעיה מצד העירייה, שהעלימה עובדה זו במהלך המכרז. החברה הדגישה כי כוונתה ברכישת האולמות הייתה לצורך מוסכים, וכי הביקוש באזור הוא ברובו למוסכים. החברה ביקשה, כאמור, לבטל את ההסכם ולהשיב לה את הסכום ששילמה במסגרת התשלום הראשון. בתגובה שלחה העירייה מכתב ביום 14.11.94 (ת11/). במכתב זה ביקשה העירייה לראות בהסכמתה לדחיית התשלום השני, מבוטלת, זאת לאור מחיקת סעיף 2.5 ל- ת10/ ע"י החברה, לפיכך, חזרה על דרישתה לתשלום יתרת התמורה תוך 10 ימים. כמו כן, דחתה את טענות החברה כפי שנטענו במכתבה נ5/. ביום 14.12.94 שלחה העירייה לחברה הודעה, לפיה היא רואה באי תשלום יתרת התמורה הפרת ההסכם ביניהן. בגין מעשה ההפרה, החליטה העירייה לדרוש את ביצועו בעין של ההסכם ולהורות על חילוט 10% מסכום העסקה כפיצוי מוסכם, וזאת בהתאם לסעיף 12(א) להסכם (ת12/). 3. בין הצדדים התנהל מו"מ שיאפשר את קיום ההסכם. ביום 26.3.95 שלחה החברה לעירייה הצעת פשרה לקיום ההסכם (ת13/). ואולם, בנימוק שהעירייה לא מסרה אישור בו מקבלת את ההצעה, שלחה לה החברה ביום 2.4.95 הודעת ביטול של הצעת הפשרה (נ/ 6). בעקבות האמור, הגישה העירייה כתב תביעה נגד החברה. ביום 11.2.96 הגישה החברה בקשה למינוי כונס נכסים על הנכס. העירייה התנגדה לבקשה זו. ביום 27.8.96 ניתן על ידי בית משפט זה פסק דין חלקי שאישר הסדר להקטנת נזק שנחתם בין הצדדים (ה"פ 662/96). ההסדר קבע כי על החברה לשלם לעירייה סכום של 2,699,120 ש"ח צמוד למדד יוני 96, ועל העירייה למסור את החזקה בנכס לחברה ואת כל המסמכים הדרושים להעברת הזכויות בנכס. עוד נקבע כי החברה תהא רשאית למכור את זכויותיה בנכס מיד לאחר ביצוע התשלום. ביום 27.2.97 נמסרה החזקה לחברה. בעקבות ההסדר, הוגשו ע"י הצדדים כתב תביעה מתוקן (ביום 16.7.97) וכתב הגנה מתוקן (ביום 23.3.98). טענות העירייה 4. העירייה מעלה את הטענות הבאות נגד החברה: א. כי נגרמו לה נזקים כבדים עקב הפרת ההסכם ע"י החברה, ועקב התנהגותה הרשלנית והבלתי מקצועית, וכי על החברה לשלם סכום של 515,951 ש"ח שהוא סכום החלוט, המהווה סכום פיצוי מוסכם, על פי ההסכם. ב. כי החברה תשלם לה סך של 611,118.79 ש"ח בגין אובדן דמי ארנונה לתקופה שבין 23.11.94 ועד מסירת החזקה ביום 27.2.97. ג. כי מגיעים לה הפרשי ריבית בסכום של 242,667 ש"ח על הסכום ששולם על ידי החברה באיחור - כיוון שהסכום ששולם לפי ההסדר, שולם כשהוא צמוד למדד בלבד. נקדים ונדון בטענה השניה, הנוגעת לאובדן תשלומי ארנונה ראויה לדחות. עילה זו לא הוזכרה כלל בכתב התביעה המקורי שהוגש ביום 10.4.95. בהחלטתי מיום 17.9.96 קבעתי כי כתב התביעה המתוקן שיוגש ע"י העירייה יעסוק ב"עדכון הסכומים הנתבעים וכל נזק אחר אשר קרה לאחר הגשת כתב התביעה". עילת אובדן סכומי הארנונה הייתה קיימת לעירייה כבר בעת הגשת התביעה המקורית ובכל זאת לא הוזכרה, ועל כן אין לקבלה. בעילה הראשונה מבקשת העירייה לפסוק לה פיצויים מוסכמים, מכוח סעיף 12 להסכם, ללא הוכחת נזק. סעיף 12 להסכם קובע: "(א) הפר הקונה את ההסכם הפרה יסודית, העירייה רשאית לחלט את כל הסכום ששולם על ידי הקונה עד ליום ההפרה או חלק ממנו, והסכום שחולט ייחשב כפיצוי קבוע מוסכם ומוערך מראש". סעיף 11 להסכם קובע כי הפרת סעיף 7, הנוגע לתנאי התשלום, מהווה הפרה יסודית. תנאי התשלום נקבעו בנספח ב' להסכם (ת3/), ולפיהם 40% מהתמורה ישולמו עם מסירת החזקה במקרקעין, דהינו לאחר אישור שר הפנים. עם קבלת הודעת העירייה על קבלת אישור שר הפנים להסכם, ביקשה החברה ארכה לתשלום יתרת הסכום ב- 90 יום עם אופציה ל- 90 יום נוספים (ת8/), וזאת עקב קשיי מימון. טוענת החברה, כי אין מדובר בהפרה אלא שיקולים כלכלים הם שעמדו מאחורי הבקשה לדחיית מועד התשלום השני. מר בן עמי, המשמש מנהלה של החברה, העיד בעמ' 37: "...ש. מה המשמעות של העובדה שכתוב פה שאת ה 40% הנותרים אתה מבקש אורכה לתשלום שאתה לא יכול לשלם אותם, מדוע אתה צריך את האורכה. ת. הסברתי במכתב שכתוב שם - היות והיינו צריכים לקבל אשראי מהבנק ואם יכולנו - עשינו איזה מעשה פה - קנינו נכס - ויותר כדאי לי מבחינה כלכלית לבקש אורכה מן העירייה מאשר לשלם ריבית בבנק, זה היה שיקולי. אני לא רואה בזה פסול. ש. אתה אומר כי התכוונת להפר את החוזה. ת. אני לא אמרתי כך ואני לא אומר כך וכמו כן לא חשבתי כך". 5. אין ספק כי אי ביצוע התשלום השני בזמן, היווה הפרה יסודית. אי ביצוע זה נבע מסיבות שהיו תלויות בחברה בלבד - קשיי מימון אליהם נקלעה עקב אי קבלת אשראי. סעיף 12(א) להסכם קובע, כאמור, כי במקרה של הפרה יסודית תהא העירייה רשאית לחלט את כל הסכום ששולם ע"י הקונה עד ליום ההפרה, או חלק ממנו, וכי סכום זה ייחשב פיצוי קבוע מוסכם ומוערך מראש. העירייה טענה כי מגיע לה פיצוי בשיעור של 10% מסכום התמורה. זהו הסכום שחלטה בזמנו. עלי לציין כי סעיף כגון זה (סעיף 12), שאיננו קובע שיעור מפורש של פיצוי מוסכם במקרה של הפרה כזו או אחרת, אלא משאיר את גובה הפיצוי "המוסכם" לשיקול דעתה של העירייה, הוא בעייתי בעיני, ובודאי הדבר נכון כשמדובר בהסכם עם רשות שלטונית. כיוון שבמקרה שלפנינו לא נקבע סכום פיצוי מפורש וברור למקרה של הפרה, יש לצפות מהעירייה להביא ראיות כלשהן לגבי הנזק שנגרם לה בפועל, או לחילופין, לגבי גובה הנזק שצפתה במקרה של הפרה כגון זו שלפנינו, בעת חתימת ההסכם. ברגיל, הפרה מסוג של איחור בתשלום, כמו זו שבענייננו, מזכה בפיצוי של הפרשי הצמדה וריבית. במקרה זה, הפיצוי המוסכם עולה כמעט פי שתיים על סכום הפרשי הריבית שנדרשו ע"י העירייה. לאור העובדה כי החברה בחרה שלא לטעון כנגד תוקפו של סעיף הפיצוי המוסכם, ולא לבקש את הפחתתו לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, אין אני מוצא מקום להתערב בדרישתה של העירייה לפיצוי של 10% מסכום התמורה. עם זאת, אני קובע כי פיצוי זה כולל בחובו גם את הפיצוי בגין הפרשי הריבית, שלהן טענה העירייה בטענתה השלישית דלעיל. טענות החברה 6. כאמור, חברת עמי שרון בע"מ, הגישה תביעה שכנגד. תביעתה נסמכת על הטענות הבאות: הטענה הראשונה, העירייה התרשלה בכך שגרמה שאישור שר הפנים ניתן רק כחצי שנה לאחר אישור הזכייה במכרז. עוד נטען, כי העירייה הציגה בפני החברה מצג לפיו אישור שר הפנים הוא עניין טכני של מספר ימים. על פי הטענה, התרשלות זו של העירייה גרמה לה נזק, כיוון שללא האישור הסופי, לא יכולה היתה למכור את הנכס. טענה זו ראויה להידחות. ראשית, ממסמכי המכרז עולה במפורש כי ההסכם מותנה באישור שר הפנים, וכי המועד המשוער לאישור שר הפנים הוא כשמונה חודשים מהזכייה במכרז. אם לא יאושר ההסכם עד מועד זה, רשאי יהיה הזוכה לבטל את ההסכם. בפועל, אושר ההסכם ע"י שר הפנים כחמישה חודשים לאחר הזכייה במכרז. מעבר לכך, על פי ההסכם, לעירייה הייתה אופציה להחזיק בנכס כשנה נוספת. אבי בן עמי, מנהל החברה, ידע על כך (עמ' 32 לפרוטוקול). יוצא מכך, כי החברה לא יכולה הייתה להבטיח כי תוכל למכור את הנכס מיד עם קבלת אישור שר הפנים, ולכן לא יכולה לטעון לנזקים בעקבות האיחור באישור. שנית, מעבר לכך, מר קובי סדן, המשמש סגן ממונה על נכסי העירייה, העיד כי מניסיונו, זמן של שישה חודשים לאישור שר הפנים הוא זמן סביר (עמ' 15). ביום 21.12.98 הוגשה מטעמו תעודת עובד ציבור, לפיה הזמן הממוצע לאישור הסכמים ע"י שר הפנים הוא שבעה חודשים. לפיכך, יש לדחות את טענת החברה, לפיה העירייה התרשלה בכך שאישור שר הפנים ניתן כחמישה חודשים לאחר הזכייה במכרז. 7. טענה שניה של החברה, והיא הטענה המרכזית בתביעה שכנגד, היא כי העירייה הטעתה את החברה במסמכי המכרז ובהסכם, בכך שלא גילתה לה כי לא ניתן להקים מוסכים במקרקעין נשוא המכרז. החברה טוענת כי בעת שניגשה למכרז, מוסכים היו מצרך מבוקש מאוד בשוק הנדל"ן. החברה תכננה לקנות את הנכס כיזם ולמוכרו לאדם אחר לצורך שימוש כמוסכים תוך שנה - שנה וחצי (עמ' 33). החברה טוענת כי כיוון שהנכס מצוי בלב אזור מוסכים, היה ברור לה כי באופן טבעי, ניתן להקים במקום מוסכים. עוד היא טוענת, כי קודם להגשת הצעתה במכרז ערכה בירורים שונים במדור אינפורמציה בעירייה, והסתבר לה כי אכן ניתן להקים במקום מוסכים. יודגש כי החברה לא הביאה כל ראיה לעריכת בירורים שכאלה לפני הגשת ההצעה, מלבד עדותו של מנהל החברה, אבי בן עמי. בעדותו מציין בן עמי, כי הבנק המלווה, שאמור היה לספק את המימון לרכישה, הוא שעשה את הבדיקות ונוכח לדעת שהנכס מיועד למוסכים (עמ' 33). עם זאת, לא טרחה החברה להביא נציג של הבנק שיעיד כי אכן בדיקות כאמור נערכו על ידו. מר בן עמי מודה כי אין לו כל מסמך שיעיד על בדיקות שערך קודם להגשת ההצעה למכרז (עמ' 36). עוד מציין בן עמי בעדותו, כי תוכנית כוללת לקראת מכרז, עלולה לקחת חצי שנה ואילו לו היו רק שבועיים כדי להגיש הצעה. וכך הוא מתאר בעמ' 36: "...ש. נייר יש? האם יש מסמך אחד כתוב בטרם ניגשת להגיש את מסמכי המכרז? ת. בזמנו מה שעשיתי לפני כן - אין לי את זה פה - הלכתי וביקשתי את התקנון של האזור בעירייה, זאת אחת הבדיקות שעשינו, ביקשנו את הייעוד המוצהר מה לעשות ועשינו את כל הבדיקות תשמע יש לי שבועיים לעשות בין המכרז לבין זה אני לא זוכר איזו תקופה הייתה, אי אפשר לעשות תוכנית כוללת כדי לגשת למכרז כי היא לוקחת חצי שנה, מה שעשיתי אני יכול להביא לך את התקנון, את מה שמוצהר לעשות שם, ואת הבדיקות שעשינו ביחד עם עורך הדין" (ההדגשה לא במקור). מדברים אלו עולה, כי החברה לא טרחה לבדוק כראוי את המצב במקרקעין המוצעים במכרז. יצוין, כי החברה אף בחרה שלא לשלוח נציג שישתתף בסיור שהתקיים בנכס, קודם להגשת ההצעות למכרז בנכס (ראה עמ' 44 וכן פרוטוקול הסיור ת/ 15). יש להניח כי בן עמי, שהעיד על עצמו כי נולד וגדל באזור בו מצוי הנכס (עמ' 44), ולכן לטענתו מכיר אותו היטב, לא טרח לעשות בירורים פורמליים מספיקים קודם שניגש למכרז. הבירור הראשון שעליו ניתן ללמוד מן המסמכים שהוגשו לבית המשפט הוא מיום 8.8.94, כלומר כשלושה חודשים לאחר קבלת האישור על זכייתה של החברה במכרז. במכתב מיום 10.8.94 (נ3/) אישר מנהל מחלקת המידע בעירייה, בתשובה לפנייתה של החברה יומיים קודם לכן, כי המקרקעין מיועדים "לאזור תעשיה עפ"י תכנית מס' 974 המאושרת לשימושים: מוסכים, בתי דפוס, מסגריות...". המסקנה מהאמור היא, כי החברה פנתה לראשונה לבדיקת השימושים בנכס רק כשלושה חודשים לאחר זכייתו במכרז. ביום 31.10.94, בעקבות פניית החברה, נשלח ממשרד התחבורה מכתב לפיו: "במהלך הטיפול בבקשתך התקבל למשרדנו מסמך מהמחלקה לתכנון העיר ירושלים, שבו צוין שועדת המשנה לתכנון ובניה בישיבתה מיום 4.1.93 החליטה לא לאשר הקמת מוסכים באתר המבוקש". המסמך אליו מפנה משרד התחבורה הוא, כאמור, החלטת ועדת המשנה לתכנון ובניה. החלטה זו ניתנה בעקבות בקשת חברת "מוריה", המשמשת חברה לפיתוח עירוני, שביקשה להפוך קומת תעשיה ששימשה למחסנים בנכס ל- 6 מוסכים הכוללים משטחי עבודה וחניות (נ1/). בקשה זו נתקלה בהתנגדויות של דיירים בבניינים סמוכים. ועדת המשנה לתכנון ובנייה החליטה לקבל את ההתנגדויות ולדחות את בקשת חברת "מוריה" בנימוק ש"קיומם של מוסכים נוספים בסביבה זו ייצור מצב בלתי נסבל מבחינת צפיפות החניה, התנועה, ויגדיל את העומס ואת הסיכון הבטיחותי". ביום 15.5.95 קיימה החברה פגישה עם גב' רות ביקסון, מנהלת מחלקת רישוי בניה בעירית ירושלים. באותה עת, לא היה מצוי בידי גב' ביקסון ההיתר המקורי החל על השטח, לכן סברה אז, כי על אף שיעוד האזור כולו, מבחינת הת.ב.ע הוא לתעשייה (נ/ 4), ההיתר מגביל את השימוש למחסנים ולא מאפשר הקמת מוסכים במקום. כיוון שכאמור, באותה עת סברה גב' ביקסון כי ההיתר הוא למחסנים ולא למוסכים, הציעה לחברה להגיש בקשה לשימוש חורג מהיתר. בקשה כזו לא הוגשה מעולם ע"י החברה (עמ' 14), על אף שעבודת הכנה לקראת הגשה נעשתה (נ/ 16). במהלך שנת 1997 בעקבות חיפושים שערך מר בן עמי, נמצא בסופו של דבר ההיתר המקורי משנת 1972 ושעל פיו הנכס הוקם לשימוש של תעשיה. לאור היתר זה, הסתבר כי אין כל מניעה להשתמש בנכס לשימושים באזור תעשיה, לרבות מוסכים. בעקבות זאת, ביום 21.8.97, התקבלה החלטה של ועדת המשנה לתכנון ובניה לבטל את החלטת ועדת המשנה מיום 4.1.93, בהחלטה זו נקבע כי: "...בעלי הנכס רשאים להשתמש בנכס לשימושים שנקבעו בתכנית המתאר לאזור תעשיה לרבות מוסכים בכפוף לקבלת רשיון עסק" (ת/ 18). עוד נקבע כי הבקשה לשימוש חורג מטעם חברת "מוריה" בזמנו, הייתה בטעות יסודה. 8. טוענת החברה כי היה על העירייה לגלות לחברה, במסגרת הליכי המכרז, כי קיימת מניעה להקים במקום מוסכים. על פי הטענה, פרט זה הוא פרט מהותי, ואי גילויו מגיע, לטענת החברה, כדי הטעיה, המקימה לחברה זכות לבטל את ההסכם, כפי שאכן עשתה במכתבה מיום 7.11.94. לטענתם, העובדה כי בדיעבד הסתבר כי מחלקת המידע צדקה במכתבה מיום 10.8.94, וניתן היה להקים מוסכים במקום, אינה משנה כיוון שדה-פקטו לא ניתן היה להקים בנכס מוסכים עד אוגוסט 1997. החברה תובעת את נזקיה המתבטאים, לטענתה, בהפרש המחיר בין הקמת מוסכים (היקרים יותר לפי חוות דעת המומחה מטעמה) ובין מחסנים. כמו כן, תובעת החברה פיצוי עקב ירידת ערך שהתרחשה בעקבות הרעה כללית בשוק הנדל"ן באותה תקופה. בנוסף תובעת החברה פיצוי עקב אובדן דמי שכירות לתקופה בה החזיקה העירייה בנכס, ופגיעה בשם הטוב של החברה בבנק. מנגד, טוענת העירייה, כי לא הייתה מוטלת עליה חובה לגלות את עניין המניעה לשימוש במקרקעין כמוסכים. על פי הטענה, אין מדובר בפרט רלוונטי, כיוון שהעירייה ידעה כל העת שהן "מוריה", שהגישה את הבקשה לשימוש חורג, והן ועדת המשנה שהחליטה לדחות את הבקשה, טעו. טענה זו ראויה להידחות. מכתבי הטענות שהוגשו ע"י העירייה במהלך התנהלותו של תיק זה עולה, כי גם באי כוחה של העירייה סברו כי לא ניתן לעשות במקרקעין שימוש לצורך מוסכים. בכתב התשובה שהגישה העירייה ביום 7.12.95 נטען, כי במהלך הסיור שהתקיים במקרקעין, קודם להגשת ההצעות, הובהר למשתתפים כי לא ניתן בשלב זה להשתמש בנכס לצורך מוסכים. לפיכך, אין לומר כי העירייה ידעה מאז ומתמיד כי המקרקעין ניתנים לשימוש לצורך מוסכים, ולכן לא הזכירה זאת במסמכי המכרז. אין ספק, כי במחלקות העירייה השונות שרר בלבול מסוים בכל הקשור לאפשרויות השימוש במקרקעין. בלבול זה נבע מן העובדה כי ההיתר המקורי לא נמצא, לפיכך הסתמכו פקידי העירייה בטעות על השימוש הקיים, שלא כלל מוסכים. דיון 9. עם זאת, עדיין נותרה השאלה, האם העובדה כי העירייה לא גילתה לחברה דבר קיומה של מניעת שימוש כלשהי, בעת פרסום המכרז, מהווה הטעיה. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע: "...מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהוא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה 'הטעיה' - לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". סעיף 15 קובע ארבעה יסודות לקיומה של הטעיה: קיום חוזה, קשר סיבתי, טעות והטעיה. השאלה היא, האם הייתה מוטלת על העירייה חובת גילוי במקרה זה, והאם הפרתה עולה כדי הטעיה. לצורך מתן תשובה, נפנה תחילה, לסעיפים הרלוונטיים: סעיף 15 למכרז (ת2/) קובע כי: "הגשת ההצעה פירושה כי המציע הבין את מהות העסקה, הסכים לכל תנאיה וכי בטרם הגישה קיבל את מלוא המידע, בדק את כל הנתונים, הפרטים והעובדות, ולפיכך יהא מנוע מלהעלות כל טענה כי לא ידע ו/או לא הבין פרט ו/או תנאי כלשהו של המכרז...". סעיף 4 למכרז קובע מועד לסיור במקרקעין, בו כאמור בחרה החברה שלא להשתתף. סעיף 5 למכרז מאפשר למציע לעיין בחומר ולקבל פרטים נוספים, על פי תיאום מראש עם מחלקת נכסים. כבר צוין לעיל, כי החברה לא הביאה כל ראיה לבדיקה שערכה קודם להגשת הצעתה למכרז. במקום זאת, הסתפק מר בן עמי בהיכרותו את המקום מילדות, ובידיעתו האישית כי במקום קיימים מוסכים נוספים. אדם המגיש הצעה עסקית במסגרת מכרז, מוטלת עליו חובה לבדוק קודם להגשת הצעתו את פרטי הנכס, אותו הוא מבקש לרכוש. משלא עשה כן, אין לו להלין, אלא על עצמו. לעירייה היה מותר להניח כי המציע אינו נוהג ברשלנות, וכי מציע סביר יברר את מצב הנכס, קודם שיגיש את הצעתו. (ר' ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פ"ד לב(1) 231). העירייה ציינה בחלק של חוברת המכרז, העוסק בתיאור המקרקעין, כי החלק העיקרי של המקרקעין משמש כמחסני עירייה (עמ' 10 לת/ 2). ובעמ' 12 לחוברת המכרז, תחת הכותרת "שימושים במקרקעין", צוין כי העירייה משתמשת במקרקעין כמחסן מרכזי. לפיכך, לא ניתן לומר כי העירייה הציגה מצג שווא לגבי אפשרויות השימוש בנכס. אין לצפות מעירייה המפרסמת מכרזים רבים, לציין את כל השימושים האפשריים והבלתי אפשריים בנכס מסוים. אדם המבקש לייעד את הנכס שברצונו לקנות לשימוש מסוים, ייטיב לעשות אם יבדוק אם יעוד זה אפשרי. מעבר לכך, גם אם נניח, לטובתה של החברה, כי התנהגות העירייה הייתה משום הטעיה שלא כדין, הרי שהחברה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה בשאלה אחרת, היא שאלת הקשר הסיבתי. הטוען להטעיה צריך להוכיח קשר סיבתי כפול: בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה, ובין ההטעיה לבין הטעות. בענייננו, לא הוכח כי החברה הגישה את הצעתה למכרז מתוך מטרה אחת בלבד שימוש במוסכים. כאמור, החברה לא הצליחה להצביע על שום ראיה לבדיקה שערכה, קודם להגשת ההצעה, שממנה ניתן היה להסיק כי טעתה לחשוב כי ניתן לעשות בנכס שימוש למוסכים. הפעם הראשונה שבה פנתה החברה לעירייה, לצורך קבלת מידע, לפי הראיות שהוצגו לפנינו, הייתה כשלושה חודשים לאחר זכייתה במכרז. פנייה זו הייתה לאחר החתימה על ההסכם, ולכן אין להסיק ממנה קשר סיבתי לעצם החתימה. 10. קשה גם להתעלם מסמיכות הזמנים בין הפרת ההסכם ע"י החברה, עקב אי יכולתה לשלם את התשלום השני ובין העלאת הטענה בעניין המוסכים לראשונה. אכן, לחברה נודע לראשונה על קיומה של החלטת ועדת המשנה לתכנון ובניה רק עם קבלת מכתב משרד התחבורה בסוף אוקטובר 94, אך אין להתעלם מן הקשיים הכלכלים בהם הייתה מצויה החברה עוד קודם לכן, שהביאו לבקשתה להאריך לה את מועד התשלום השני, כפי שהתבטאה ב- ת/ 8. קשיים אלו עשויים להסביר במידה מסוימת את התנהגותה של החברה "כמוצאת שלל רב" מיד לאחר היוודע החלטת ועדת המשנה לתכנון ובניה. 11. המסקנה העולה מהאמור היא, כי בענייננו לא התקיימו יסודות ההטעיה והקשר הסיבתי, הנדרשים לצורך קיומה של עילת הטעיה. לאור זאת, לא קמה לחברה זכות לבטל את החוזה, והיא לא זכאית לפיצוי עבור נזקים שנגרמו לה לטענתה, מכוח עילת ההטעיה. יתכן, ואין אני מבקש לפסוק בדבר, שלחברה עשויה הייתה לקום זכות לפיצוי מן העירייה מכוח עילה של רשלנות מנהלית. ציינו כבר, כי בתקופה מסוימת לא הייתה תמימות דעים בין מחלקות שונות בעירייה, בנוגע לשאלת אפשרות השימוש בנכס. בעוד שמחלקת המידע מסרה לחברה, לאחר הזכייה במכרז, מידע לפיו שימוש לצורך מוסכים אפשרי בנכס, הרי שמחלקת רישוי הבניה, שבידה לא היה מצוי ההיתר המקורי סברה, באותה עת, כי הנכס לא ניתן לשימוש כמוסכים. אי ודאות זו נמשכה, גם לאחר שנחתם ההסדר להקטנת הנזק ונמסרה החזקה במקרקעין לחברה, עד שהצליח מנהל החברה לאתר את ההיתר המקורי. יתכן שהחברה זכאית לפיצוי מסוים על נזקים שנגרמו לה, לכאורה, ממחדלים לכאורה של העירייה (השווה ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וציפורה בע"מ נ' עירית ת"א, דינים עליון, נז, 269). עם זאת, טענה מסוג זה לא הועלתה כלל ע"י החברה. אמנם החברה טענה בסיכומיה "בחצי פה" טענת רשלנות כנגד העירייה. עם זאת, החברה לא הביאה כל ראיה לנזק שנגרם לה ישירות עקב אותה רשלנות נטענת. הנזקים, להם טענה החברה, הם תוצאה של ההטעיה לה טענה החברה. כאמור, טענת ההטעיה כנגד העירייה נדחתה לעיל. סיכום 12. לסיכום, התביעה העיקרית מתקבלת באופן כזה, שהחברה תשלם סך של 10% מסכום התמורה לפי ערכו ביום הגשת התביעה, כפיצוי מוסכם על הפרת החוזה. מעבר לכך, יש לדחות את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד. היות והתביעה העיקרית נתקבלה בחלקה בלבד, תשלם החברה לעירייה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. מקרקעיןפיצויים