חובת תום הלב בשלב ביצוע חוזה


פסק דין

השופטת אסתר קובו:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד. קרת-מאיר) בת.א. 79816/96 מיום 7.2.2000, לפיו חויב המערער באופן אישי לשלם למשיבה את חובותיה של חברת "אוירום מיזוג אויר בע"מ" (להלן: אוירום).
הערעור נסב סביב חיובו האישי של המערער.


2. העובדות הרלוונטיות לעניין:
בזמנים הרלוונטיים לדיון זה היה המערער הבעלים והמנהל בפועל של חברת אוירום (להלן: "אוירום"), אשר נתבעה במקור יחד איתו לסילוק חוב המגיע למשיבה. האחרונה הינה חברה העוסקת ביצור, שיווק ומכירה של ציוד למיזוג אוויר.
לטענת המשיבה, אוירום והמערער רכשו וקיבלו ממנה סחורה, עבורה התחייבו לשלם ביחד ולחוד. המערער מסר על חשבון החוב שיק דחוי, משוך ע"י אוירום והציגה כחברה המסוגלת לפרוע את השיק ולשלם עבור הסחורה.
סמוך למועד הפירעון התקשרה אשתו של המערער וביקשה כי יפקידו את השיק כמה ימים לאחר המועד הנקוב בו. המשיבה עשתה כבקשתה, אך השיק חזר לאחר שניתנה לגביו הוראת ביטול.
המערער נתן הסבר לחזרת השיק בטעם כי חדל לעבוד עם בנק הפועלים, ונתן שני שיקים דחויים המשוכים ע"י אוירום על בנק דיסקונט – שיק א': ע"ס 9,740 ש"ח, מועד פירעון 31.10.96 ; שיק ב': ע"ס 12,190 ש"ח, מועד פירעון 1.12.96.
שיק א' הוצג לפירעון כראוי, אולם גם הוא חזר ללא פרעון.
עד לחודש ספטמבר 96' המשיכו המערער ואוירום להזמין סחורה מהמשיבה.
ב- 30.10.96 נודע למשיבה באקראי ולראשונה כי המערער ואוירום חייבים מאות אלפי שקלים לספקים שונים, וכי שיקים שנתן המערער, המשוכים על אותו חשבון בבנק דיסקונט עליו משוכים שיק א' ושיק ב', המפורטים לעיל, חזרו כולם.


לטענת המשיבה, כפי שנטענה בבית משפט קמא, המערער ניהל עימה מו"מ שלא בתום לב ושלא ביושר וכי לולא נתן התחייבות אישית לשלם עבור סחורה שקיבל, לא היתה היא ממשיכה ומספקת לו אותה. עוד טענה כי המערער ידע שהשיקים לא ייפרעו וכי נגרמו לה נזקים כספיים חמורים כתוצאה ממעשי ו/או מחדלי המערער ואוירום.


גירסת המערער, כפי שנטענה, היתה שאינו צד למחלוקת נשוא הדיון. שכן, אינו חתום על ההסכם בין המשיבה לאוירום, ולא נתן כל ערבות אישית למשיבה. אין בעובדת היותו בעל מניות באוירום כשלעצמה, כדי להקים חבות אישית כנגדו. עוד הוסיף וטען כי המשיבה המשיכה לספק סחורה לאוירום אף לאחר שהובא לידיעתה כי זו מצויה בקשיים.
במהלך חודש אוקטובר 96' חדלה אוירום מלהתקיים.


3. פסק הדין קמא:
הואיל והצדדים הצהירו כי אין מחלוקת שעסקי המסחר של המשיבה היו עם חברת אוירום, נסב הדיון סביב השאלה – האם בנוסף לחבותה של החברה קמה חבות אישית למערער?



מנהל המשיבה הצהיר כי לא רק שהמערער הציג את אוירום כמי שמסוגלת לפרוע שיקים, אלא שגם הרגיע את מנהל המשיבה בהבטחות כי יפרע את החוב באופן אישי, וצוטט כמי שאמר: "…אני עובד איתך מספיק שנים, ואני אשלם לך הכל עד השקל האחרון… אל תדאג לגבי השיקים, החברה זה אני". על אף שהמערער הכחיש את הניסוח האמור, קבע בית המשפט קמא כי עדותו אינה אמינה וכי גירסת המשיבה עדיפה. כמו כן נדחתה טענת המערער כי שמו הוסף על החשבוניות שהמשיבה הוציאה לאוירום במועד מאוחר יותר והדבר נעשה לצורך התביעה. כן נקבע בפסק הדין כי למרות סירובו של המערער לחתום על כתב ערבות אישית, ניתן לראות בדבריו למנהל המשיבה התחייבות אישית לסילוק חובות החברה והיא בגדר התחייבות מחייבת.
המערער העיד כי ניסה לעשות כל שלאל ידו כדי לשקם את אוירום. גישה זו מעידה על הכוונה מאחורי המעשה. המערער היה מוכן לתת התחייבות אישית בע"פ על מנת להעניק לחברה אורך נשימה, אך חשש, לאור מצבה הכספי של אוירום, לחתום על ערבות אישית שהיתה מעבירה את החוב לפתחו.
בית המשפט קמא בחן האם קיים מקור אחר להטיל על המערער חבות אישית, בהנחה שיקבע כי אין לראות בדבריו למנהל המשיבה חוזה מחייב. ולענין זה דן פסק הדין בטענת המשיבה, לפיה יש לבחון את התנהגות המערער – בפועלו כמנהל אוירום – לאור החובות הקבועות בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"):


הפרת חובת תום הלב במשא ומתן – סעיף 12 לחוק החוזים: על מנת להוכיח כי המערער פעל בחוסר תו"ל ושלא בדרך המקובלת, על המשיבה היה להראות כי במועד הזמנת הציוד ומסירת השיקים, ידע המערער על קשיים כלכליים בעסקי אוירום, אשר חייבו דיווח למשיבה, שכן היוו עובדות שראוי לגלותן לצד השני, השוקל להתקשר בחוזה.


בית המשפט קמא קבע כי לא רק שהמשיבה לא הוכיחה את ידיעתו בפועל של המערער בדבר קשיים של אוירום, אלא שהיא אף לא הוכיחה כי במועד מסירת השיקים, תחילת אוגוסט 96', היתה אוירום נתונה בבעיות כספיות – עובדה חיונית ליצירת החבות האישית של המערער מכוח סעיף 12. בית המשפט מצא כי דפי החשבון של אוירום בבנק הפועלים בחודשים פברואר – אוגוסט 96' מעידים על פעילות רגילה של חברה, שתזרים המזומנים שלה תלוי בצדדים שלישיים, שגורמים לעיתים למיצוי מסגרת האשראי או לחריגה הימנו. נקבע כי לא ניתן ללמוד מדפי חשבון אלה על קשיים כלכליים חריגים.


הפרת חובת תום הלב בשלב ביצוע החוזה – סעיף 39 לחוק החוזים: חובת תום הלב החלה על המערער בשלב ביצוע החוזה אינה שונה מחובתו בשלב המו"מ. לפיכך, המשיך ובדק בית המשפט האם אמנם עמד המערער בחובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.


המערער לא הכחיש את חובה של אוירום למשיבה, ואין מחלוקת כי המערער היה המנהל בפועל של אוירום, וניהל את חשבונותיה יחד עם אשתו. בהיותו מנהל החברה ומנהל חשבונות הבנק שלה, יש לייחס למערער ידיעה ממשית בדבר מצבה הכספי של החברה, ובדבר חובותיה לספקים השונים ותנאי האשראי. המערער הסביר כי פתח חשבון עסקי לאוירום בבנק דיסקונט עוד ב- 94', אולם העברת ניהול עסקי אוירום השוטפים לבנק דיסקונט נעשתה רק לאחר שמסגרת אשראי נכיונות החברה צומצמה ע"י בנק הפועלים מ- 200 אלף ש"ח ל- 100 אלף ש"ח, באוגוסט – ספטמבר 96', לטענתו לאחר שמסר את השיקים למשיבה.
בית משפט מצא כי עדות זו מתיישבת עם גרסת המשיבה לפיה לקראת סוף אוגוסט, ביקשה אשתו של המערער לדחות את פירעון השיק בכמה ימים.


למסכת עובדות זו נתנו הצדדים פרשנויות שונות: לטענת המשיבה, ידע המערער בשלב זה כי אין באפשרות אוירום לכבד את השיקים שכן אין להם כיסוי, ובמסגרת חובת תום הלב, היה עליו ליידעה על כך. לטענת המערער, הבעיה היחידה אז היתה צמצום האשראי, בעוד שההידרדרות המסיבית החלה רק בעקבות הפעולה המפתיעה של בנק הפועלים. לדבריו, ביטל את השיקים רק כדי לשמור על שם החברה ובכדי שלא להגיע למצב בו שיקים חוזרים. לכאורה, פעולה זו של המערער אינה נגועה בחוסר תום לב והינה פעולה בדרך מקובלת. בהתאם לגרסת המערער, אכן לא היתה לו לכאורה כל סיבה לחשוש שמצבה הכלכלי של החברה חמור עד כדי כך שעליו לדווח על כך לספקיו.
ואולם, בית המשפט קמא מצא כי הסברו של המערער קורס לאור העובדה כי ב- 1.9.96, יום לאחר שביטל את השיק המשוך לטובת המשיבה, כובדו, באותו חשבון בבנק הפועלים, שיקים אחרים שמשכה אוירום לטובת נפרעים אחרים, בסכום כולל של 49,117 ש"ח.
הסברו של המערער, כפי שנקבע, אינו יכול להועיל לו – המערער טען כי נהג "לחלק את העוגה" לכל הספקים, "צריך לנווט, לזה אתה יכול לאשר ולשני אתה יכול להעביר לדיסקונט… לכן ביקשתי דחייה". מדיניות זו של המערער באה לידי ביטוי פעמים נוספות, גם בהן נמצאה המשיבה ב'מפסידים' שהשיקים שלהם לא כובדו.
כך היה לגבי השיקים שמועד פרעונם ב- 31.10.96 (להלן: "שיק 1") – לגביו ניתנה הוראת ביטול, וב- 31.11.96 (להלן: "שיק 2") – שחזר בשל אי כיסוי מספיק.


לגבי שיק 1 - טען המערער כי באותו יום לא היה לחברה כסף בחשבון. גרסה זו סותרת את האמור בדפי הבנק, מהם עולה כי כובדו שיקים אחרים שמשכה אוירום. המערער לא הסביר מדוע לא יידע בשלב זה את המשיבה באשר לקשיים.


לגבי שיק 2 – המערער טען כי באותה עת החשבון היה כבר מוגבל. כאשר אומת עם דפי החשבון ועם העובדה כי הגבלת החשבון ניתנה רק ב- 21.12.96, חזר בו מגרסתו וטען כי כל השיקים שכובדו, חזרו אחר כך. לאחר מכן התערער בטחונו, וטען כי אינו זוכר מה היה.
בית משפט קמא קבע כי ממכלול פעולות המערער עולה כוונה ברורה להתחמק מקיום חיובי החברה, תוך הפרת חובת תום הלב.


מתדפיסים של רשם החברות לגבי חברת "אוירום מיזוג אויר בע"מ" וחברת "שבשבת מיזוג אויר בע"מ", עולה כי מטרות שתי החברות זהות, ובעלי מניותיהן הם המערער ואשתו. נתונים אלה תומכים בגרסת המשיב לפיה החברה השנייה הוקמה לצורך המשך ניהול עסקיה של אוירום, תוך שהיא 'נפטרת' מנושים. וכפי שקבע בית משפט קמא – מסקנה אחת עולה מהדברים – המערער הקים וסגר חברות בבעלותו, כל אימת שנקלעו לקשיים. חובותיו לספקים ולבנקים ממשיכים בחלקם לעמוד עד היום. המערער אף העיד כי עזב את דירת מגוריו כדי להתחמק מנושיו, שכן בחלק מהחברות היה ערב אישית.


בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי אין להתייחס למאורעות שאירעו לאחר שמסר את השיקים למשיבה, שכן אין הם רלוונטיים לתביעה, כמו גם לשאלה כיצד נהג המערער לאחר קריסת אוירום. ברי שהתנהגותו בשלב הקיום החוזי רלוונטית, מכוח ולאור סעיף 39 לחוק החוזים. בית המשפט קמא קבע כי המערער הוכיח בעצמו כי פעולותיו מיום מסירת השיקים ועד ליום בו סגר את החברה ו'נעלם', לא היו מקובלות וראויות בין צדדים לחוזה.
מפעולותיו נלמד כי היה מודע היטב למצבה של אוירום ולחובותיה כלפי המשיבה. ההחלטה שלא ליידע את מנהליה נתקבלה לאור העדפתו לפרוע חובות לנושים אחרים, ככל הנראה להם היה חייב מכוח ערבות אישית. פעילות כזו מהווה הפרה של סעיף 39 לחוק החוזים, ומכוח הפסיקה מטילה על המערער, כאורגן בחברה, אחריות אישית למעשים אלה.


לאור הקביעה כי המערער הפר את חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים ולאור קביעותיו האחרות, מצא בית משפט קמא לחייב את המערער אישית לשלם למשיבה את סכומי השיקים שנתן בידה בתמורה לסחורה שקיבל.


4. הערעור:
ערעור המערער הינו הן על עצם חיובו באופן אישי בחיובי המשיבה והן על ההגיון וההצדקה המשפטית שבחיובו האמור בנימוקיה של השופטת דלמטה בעשותה כן. לגישת המערער, פסיקת בית משפט קמא מטשטשת את האבחנה בין אחריות החברה לאחריות נושא המשרה. פסק הדין, לדידו, חורג באופן קיצוני מהעקרונות המקובלים, ומהווה הרמת מסך נוספת, שאינה קיימת בדין, מקום בו אין כל הצדקה להרמת מסך לפי הפרוצדורה והדין התקף.
עוד הוא מוסיף, כי העקרון הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים בדבר קיום חיובים בתום לב בין צדדים לחוזה מוחל עליו, למרות שאינו צד לחוזה בין המשיבה לאוירום.
המערער טוען כי בית משפט קמא טעה בכך שלא קבע באופן מפורש ושאינו משתמע לשתי פנים, האם המערער התחייב באופן אישי כלפי המשיבה אם לאו.
לחילופין, טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי למרות סירובו לחתום ערבות אישית למשיבה, הרי שהוא התחייב באופן אישי לפרוע את חיוביה של החברה שבניהולו. אין מחלוקת שגם המשיבה לא ראתה במערער צד לחוזה, שכן ביקשה ממנו לחתום על ערבות. ברי כי לא דורשים מצד לחוזה לחתום על ערבות לחיובים הנובעים מאותו חוזה.


עוד טוען המערער כי השופטת קמא הנכבדה טעתה בקונספציה לפיה אם אין לראות בדברי המערער למנהל המשיבה כחוזה מחייב, הרי שניתן לחייבו אישית ע"פ סעיף 39 לחוק החוזים.
המערער גורס כי לאור נוסחו של סעיף 39 לחוק החוזים, ברור הוא כי חיוב בפיצויים לפי סעיף זה יחול רק על מי שהיה צד לחוזה. בית משפט קמא, לדידו של המערער, טעה בהחילו את ההלכה הנוגעת לסעיף 12(ב) לחוק החוזים על הוראות סעיף 39 לחוק – בד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, לז(4) 673 (להלן: "ד"נ פנידר"), אמנם נקבע כי ניתן לחייב בפיצויים בגין חוסר תום לב גם מי שאינו צד לחוזה, אולם הדברים נאמרו לגבי סעיף 12 לחוק בלבד.
כן סבור המערער כי בית משפט קמא טעה בהסתמכו על ע"א 407/98 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661 (להלן: "ע"א צוק אור"), שכן פסק דין זה דן באחריותו האישית של מנהל חברה עקב ביצוע עוולה בנזיקין, ואילו במקרה דנן מושתת פסק הדין כולו על סעיף 39 לחוק החוזים.


המערער טוען כי בית משפט קמא טעה בהסיקו חוסר תום לב מצד המערער כלפי המשיבה, מהעובדה שהחובות כלפי נושים אחרים נפרעו בחלקם. מטבע הדברים, כאשר חברה נקלעת לקשיים, אין לה מנוס מלשלם לחלק מהנושים בלבד. מכל מקום, מדובר על חובות החברה ולא על חובות המערער, ולא נהיר כיצד מלמד הדבר על חוסר תום ליבו של המערער.


בית משפט קמא קבע, לדידו של המערער – בהעדר כל ראיה – כי המערער הקים את אוירום כדי להשתמט מתשלום חובותיו. לגישת המערער, העובדה שגם חברות אחרות בהן היה נושא משרה כשלו מבחינה עסקית, אינה מן העניין. ההלכה היא כי העובדה שחברה נקלעה, בסופו של דבר, לקשיים, אינה מצביעה על מטרה פסולה להקמתה.


עוד טוען המערער כי פסק הדין קמא כלל לא עסק בחיוביה של אוירום, ללמדך שבית משפט קמא התמקד אך ורק בחיובו האישי של המערער.
לבסוף מבקש המערער מבית משפט זה לקבל את הערעור, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.


מנגד גורסת המשיבה, כי פסק הדין קמא אינו מהווה הרמת מסך ואין בו הרמת מסך, אלא הרחבת מעגל החבויות, תוך קביעה כי חבותו של המערער הינה חבות אישית ונפרדת מחבותה של החברה.


עוד טוענת המשיבה כי בית משפט קמא קבע באופן ברור וחד משמעי כי המערער התחייב אישית כלפי המשיבה לשלם עבור הסחורה, תוך שהוא דוחה את עדות המערער לעניין זה כבלתי אמינה. המערער מודע לכך שברגיל לא יתערב בית משפט שלערעור בממצאי עובדה שקבע בית משפט דלמטה, ומנסה לטעון כי לא נקבעה עובדה על מנת לעקוף הלכה זו.


לסיום מדגישה המשיבה כי בדיקתו של בית המשפט קמא את אחריות המערער גם ע"פ סע' 12 ו- 39 לחוק החוזים באה "לרבות" ולא "למעט", ואינה גורעת מקביעתו של בית המשפט לגבי התחייבותו האישית של המערער.


5. דיון :
עניינו של הערעור דנן בשאלה אחת ויחידה והיא – שאלת חבותו האישית של המערער כלפי המשיבה, מכוח עקרון החבות האישית של אורגן בחברה.


על-פי עקרון החבות האישית, אחראי האורגן בחברה אישית למעשיו ואין לו הגנה מהטעם שפעל הוא בשם או למען התאגיד [ד"נ פנידר, ע"א צוק אור]. השופטת קמא פירטה ביתר הרחבה את נפקותו ומשמעותו של עקרון זה, ולא מצינו טעם לשוב ולחזור על דבריה המפורטים דיים.




השופטת הנכבדה מצאה שני מקורות חלופיים להטלת חבות אישית על המערער:

המקור האחד, ההתחייבות האישית המחייבת שנתן המערער למנהל המשיבה בהבטיחו לשלם עבור הסחורה - זאת למרות סירובו של המערער לחתום למשיבה על ערבות אישית. לגרסת מנהל המשיבה אמר לו המערער: "זאב, אל תדאג אני עובד איתך מספיק שנים ואני אשלם לך הכל עד השקל האחרון… אל תדאג לגבי השקים, החברה זה אני" (עמ' 5 לפסק הדין). המערער אמנם הכחיש את הדברים, אך השופטת קמא קבעה כי עדותו אינה אמינה בעיניה וכי היא מעדיפה את גרסת המשיבה לעניין זה.


טענותיו של המערער ביחס לקביעה זו נסבו בעיקרן על קביעות עובדתיות שנעשו על-ידי בית משפט קמא שבחן את הראיות ופסק על-פי החומר שהונח בפניו והתרשמותו מהעדים. כבר נקבע כי בית משפט של הערעור לא יתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, וזאת בעיקר מן הטעם הפשוט שאין לו את אותו היתרון הקיים לבית המשפט של הערכאה הראשונה שעניינו התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות (ע"א 734/96 פלוני נ' אלמוני, פ"ד ל"ב(2) 661). לא שוכנענו כי השופטת קמא טעתה טעות יסודית בקביעותיה העובדתיות המצריכה התערבות ערכאה זו. לכל הקביעות העובדתיות שנקבעו יש יסוד ושורש בחומר הראיות והממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיעה השופטת הנכבדה, מה גם שאין לגלות בהן טעות שבחוק הדורשת התערבות (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168 וכן ראו ע"א (ת"א) 1138/00 פרידה גרמבק ז"ל ואח' נ' ס.ל.ן. חברה לבנין בע"מ ואח' (טרם פורסם).
אשר על כן אנו מאשרים את קביעתה האמורה של השופטת בעניין החבות האישית העובדתית.


המקור השני, התנהגותו של המערער בשלבי ביצוע החוזה בין המשיבה לאוירום תוך הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים. הסעיף האמור קובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ; והוא הדין לגבי שימוש בזכות הנובעת מחוזה". וכך מציינת השופטת קמא, בקבעה כי הסברו של המערער התמוטט וקרס: "הנתבע הכשיל עצמו במילותיו שלו… מכלול פעולותיו של הנתבע…מעידות על כוונה ברורה של הנתבע אז והיום להתחמק מקיום חיובי החברה תוך הפרה בוטה של חובת תום הלב המוטלת עליו" (עמ' 13-14 לפסק הדין). עוד מדגישה השופטת את התנהגותו של המערער לאחר שמסר את השיקים, תוך שהיא דוחה את טענתו כי אין להתייחס למאורעות שאירעו לאחר שמסר השיקים למשיבה: "התנהגותו בשלב הקיום החוזי היא כמובן רלוונטית וזאת מכוח סעיף 39 לחוק החוזים… הנתבע הוכיח בעצמו כי פעולותיו מיום מסירת השקים לתובעת ועד ליום בו סגר את החברה ו'נעלם', לא היו מקובלות ולא ראויות בין צדדים לחוזה. הוא לא יידע את ספקיו בדבר סגירת העסק או בדבר מעבר למשרדים אחרים, ואף העתיק את מקום מגוריו מפחד הנושים. מעשים אלו מעידים על כוונותיו של הנתבע יותר מכל פעולה אחרת שביצע, ולא ניתן להתעלם מהם…" (עמ' 16-17 לפסק הדין קמא). השופטת קמא מציינת כי המערער היה מודע היטב למצבה הכספי של אוירום ולחובות כלפי המשיבה, אך בחר שלא ליידע את מנהל המשיבה בדבר קשייה של החברה. כאמור, החלטתו זו נתקבלה לאור העדפתו לפרוע חובות לנושים אחרים, ככל הנראה נושים להם היה חייב מכוח ערבות אישית, "…כפי שאירע שלוש פעמים כאשר הוא החליט שלא לכבד שקים שמסר לתובעת בעוד ששקים אחרים כובדו. פעילות כזו, מהווה כאמור הפרה של סעיף 39 לחוק החוזים ומכוח הפסיקה מטילה על הנתבע, כאורגן בחברה, אחריות אישית למעשים אלו" (עמ' 17 לפסה"ד).


מהותו של עקרון תום הלב טמון בכך שהוא משלב סייגים חברתיים-אתיים לתוך הכללים החלים על פעולות משפטיות ועל פעולות אחרות המתלוות אליהן (ד"נ פנידר). זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828). ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, תק-על 99(4), תשנ"ט/תש"ס- 1999, מציין הנשיא ברק, בעמ' 43: "תום הלב אינו מניח 'מידת חסידות'…. תום הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. …עקרון תום הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. …אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם…". במקרה דנן, כפי שמפורט ומנומק בפסק הדין קמא, נראה כי המערער לא עמד אף באמות מידה אלה.


המערער שב וטוען כי אינו צד לחוזה. בהתאם לטענתו זו, טוען המערער כי לאור נוסחו של סעיף 39 לחוק החוזים, אין לחייב לפיו אלא את מי שהיה צד לחוזה. ואולם, כפי שכבר עמד על כך בימ"ש קמא, לאור ד"נ פנידר, הרי שניתן לחייב בגין חוסר תום לב גם את מי שאינו צד לחוזה. וכך מציין כב' הנשיא שמגר בד"נ פנידר: "סעיף 12 - כותרתו תום-לב במשא ומתן ועניינו השלב הטרום-חוזי … לאור ההקשר הניסוחי ומהות הוראותיו של סעיף המשנה חלה חובה זו על כל אדם הנוטל חלק במשא ומתן האמור. אין באמור בו כדי לתחום תחומים צרים ולהגביל את החובה רק לאדם, הנוטל חלק במשא ומתן ואשר גם הופך לאחר מכן צד לחוזה שנכרת. משמע, לפי פשוטם של הדברים חלה החובה על כל מי שנוטל חלק במשא ומתן, בין אם הוא מנהל את המשא ומתן כדי לכרות את החוזה בשמו שלו ובין אם לאו… " (שם, בעמ' 678-679). ועוד מציין הנשיא שמגר: "אין ללמוד מדיני החברות, כי אלו פוטרים את המנהל בדרך כלל מן האחריות לעבירה או לעוולה, אשר בגינה מוטלת בדרך כלל אחריות אישית על מבצעיה. הווה אומר, משרת המנהל אין בה כדי לשמש איצטלה להענקת פטור מאחריות, שהייתה חלה על מבצע המעשה בנסיבות רגילות" [שם, בעמ' 693-694 (ההדגשות אינן במקור)]. אמנם הדברים נאמרו בהקשרו של סעיף 12 לחוק החוזים, ברם בהקשר זה אין לנו אלא לקבל את טענות המשיבה, כי הסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים זהים בהוראתם "לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" וכי ההבדל היחיד ביניהם הוא לגבי זמן חלותם – סעיף 12 לחוק מתייחס לשלב המשא ומתן הטרום חוזי – אשר לגביו קבעה השופטת קמא כי המערער נהג כשורה, ואילו סעיף 39 לחוק מתייחס לשלב ביצוע החוזה – אשר לגביו קבעה השופטת קמא כי התנהגות המערער לקתה בחוסר תום לב, ואנו שבים ומאשרים את קביעותיה. מאחר והחיוב "לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" זהה לחלוטין בשני הסעיפים האמורים, אין כל סיבה לפרש את סעיף 39 לחוק בדרך שונה מזו בה פורש סעיף 12 לחוק, והפסיקה אכן לא הבחינה דה פקטו בין שני הסעיפים, אלא לשלבי חלותם [לעניין זה ראה: ת.א. 12245/90 ימי אירועים נ' י.ד. שחור (לא פורסם)]. וכך ציינה השופטת קמא בפסק דינה: "חובת תום הלב החלה על הנתבע בשלב ביצוע החוזה אינה שונה מחובתו בשלב המו"מ" (עמ' 11 לפסק הדין). יותר מכך, לצורך האחידות ולאורו של עקרון העל בדבר תום לב נדרש כי ברגיל תהא פרשנות הסעיפים זהה. זהו הכלל אשר לחריג ימים יגידו, נהיר כי הענין דנן לא נופל בגדר אותו חריג.


אם כן, במקרה נשוא ערעור זה, על אף שהמערער פעל כאורגן של החברה, הרי שנתקיימו נסיבות המחייבות את חיוב המערער בחובותיה – המערער נהג בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת לאורך שלבי ביצוע החוזה בין המשיבה לאוירום וניצל לרעה את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת להסתתר ולהתחמק מנושים תמי לב, שהמשיכו לספק לו את הסחורה עליה הוסכם בחוזה.


נשוב ונציין, קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית מעוגנות בראיות ומבוססות על התרשמותה של השופטת קמא אשר ראתה, שמעה וקבעה את שקבעה. הכרעותיה מבוססות וראויות. משכך, אין מקום להתערב במסקנתה להרחיב את מעגל החבויות ולהטיל חבות אישית על המערער כאורגן של החברה מכוח הטעמים והמקורות שפורטו לעיל.


בשולי הדברים, יש להעיר, כי בין השיטין עולה טענה בדבר הרמת מסך והמערער אף נדרש לכך בערעורו. אולם, בית המשפט קמא מצא לחייב את המערער אישית שלא באמצעות דוקטרינת הרמת המסך. בית המשפט עשה כן באמצעות שני מקורות: הראשון, ההתחייבות האישית החוזית שנטל על עצמו המערער ולחילופין ובמצטבר (המקור השני), באמצעות הפרת חובת תום הלב. הכל כמפורט בקיצור בפסק הדין דכאן ובאריכות בפסק הדין קמא.
אנו כאמור מצאנו לאמץ את דרכו של בית המשפט קמא. בנסיבות אלה, אין כל צורך להדרש לדוקטרינת הרמת המסך, לה נדרשנו לאחרונה באריכות בעניין דרוקמן (ע"א (ת"א) 2571/99 וילי דרוקמן נ' איציק וצורי שותפות רשומה (טרם פורסם) ובעניין פרידה גרמבק ז"ל הנ"ל והמעוניין יעיין שם. עם זאת, בהערת אגב נעיר כי לאורם של שני אלה אין ספק שלו נדרש לדון ולהפעיל את דוקטרינת הרמת המסך בנסיבותיו של העניין דנן, היינו עושים כן, שהרי בנסיבות שלפנינו קיימת הן תשתית עובדתית והן תשתית משפטית להפעלת הדוקטרינה האמורה.


אשר על כן ולאור האמור, הוחלט לדחות את הערעור.


המערער ישא בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בשעור של 10,000 ש"ח.
הערבות תועבר לב"כ המשיבה על חשבון ההוצאות.

אסתר קובו

שופטת

י. גרוס, ס"נ, אב"ד:
אני מסכים.

יהושע גרוס, ס"נ

אב"ד

מ. רובינשטיין, שופטת:
אני מסכימה.

מיכל רובינשטיין

שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת קובו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה בכפיה

  2. חוזה בכירים

  3. חוזה פרוגרמה

  4. חוזה ירוק

  5. עכבון חוזי

  6. האם נכרת חוזה ?

  7. חוזה רכישת מלאי

  8. תנאי בחוזה

  9. חוזה עם בית אבות

  10. חשיפת חוזה מכירה

  11. השלמת פרטים בחוזה

  12. הפרה יעילה של חוזה

  13. חוזה עם חברה משכנת

  14. זכאות לחוזה בכירים

  15. הגורם היעיל - חוזה

  16. חוזה מלאכותי

  17. סעיף 12 לחוק החוזים

  18. הסכם / חוזה - סוסים

  19. חוזה תיאטרון

  20. חוזה למראית עין

  21. חוזה למראית עין

  22. חוזה פיתוח תוכנה

  23. התחייבות לשלם כסף בחוזה

  24. סעיף 39 לחוק החוזים

  25. זכויות חוזיות בלבד

  26. סכום פיקטיבי בחוזה

  27. ביטול חלקי של חוזה

  28. שינוי חוזה בהתנהגות

  29. חוזים מיוחדים לתקופה קצובה

  30. תביעת חוב על פי חוזה

  31. כריתת חוזה - מצב מנטלי ירוד

  32. חוזה לכתיבת ספר תורה

  33. זכות קניינית מול זכות חוזית

  34. טיוטה של חוזה – האם מחייב ?

  35. חוזה לתשלום דמי הרשאה שנתיים

  36. סעיף 14 א לחוק החוזים

  37. חובת תום הלב בשלב ביצוע חוזה

  38. תום לב בניהול משא ומתן

  39. חוזה בכירים בשירות המדינה

  40. ניהול משא ומתן בדרך מקובלת

  41. האם מו''מ הופך לחוזה מחייב

  42. חוזה בכירים בשירות המדינה - זכאות

  43. השלמת חסר בהסכם / השלמת חסר בחוזה

  44. תביעה על סכום קצוב מכוח חוזה

  45. הפרה יסודית המקנה זכות ביטול

  46. חוזה אישי של סוכן מכירות שטח

  47. סעיף 13 חוק החוזים - חוזה למראית עין

  48. הפסקת חוזה למתן שירותים משפטיים

  49. הגבלת חופש העיסוק של עובד מכוח חוזה

  50. הפרת חובה של רשות ציבורית כצד לחוזה

  51. חוזים יש לקיים ""Pacta sunt servanda

  52. שווי זכויות חוזיות - אי הוכחת זכויות חוזיות

  53. חוזה שירותי ייעוץ לחיסכון על בסיס הצלחה

  54. האם אפשר להטיל חבות בפיצויים לפי סעיף 12(ב) על מי שאינו צד לחוזה ?

  55. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון