פסק דין לפי האמור בכתב התביעה, ועל כך אין חולק, התקשרה הנתבעת מס' 2 עם משרד הביטחון במספר חוזים שעיקרם שיפוץ מבנים או הקמת מבנים חדשים בשנים 1990-1995. כפי שעולה מהראיות, הנתבעת לא היתה ערוכה לבצע חוזים אלו בעצמה, והיא התקשרה ישירות או באמצעות הנתבעת מס' 1, "חברת אחות" שלה, עם קבלנים אחרים על מנת שאלו יבצעו את העבודות. במסגרת מדיניות זו נעשו התקשרויות עם התובעים או חלקם, למען יבצעו עבור הנתבעת מס' 2 ו/או עבור הנתבעת מס' 1 את העבודות נשוא החוזים עם משרד הביטחון. בהמשך ניווכח שבמערכת היחסים עם התובעים לא היתה הבחנה ברורה בין הנתבעת מס' 2 לבין נתבעת מס' 1. שתיהן היו קשורות זו בזו, וניהולן נעשה באותו משרד ועל-ידי אותם "אנשים פיסיים". התביעה ממשיכה ואומרת, וגם על כך אין חולק, שתמורת העבודה לתובעים היתה צריכה "להשתלם במועדים שונים, כל תשלום 45 ימים לאחר הגשת חשבוניות מס כחוק על-ידי התובעים, ובצמוד לתנאי משרד הביטחון, תנאים אשר כוללים תוספת ריבית חשב בגין 45 ימי העיכוב בגין כל תשלום". במילים אחרות, וכך נאמר בהמשך התביעה, "הוסכם בין הצדדים כי מכל תשלום אשר יגיע לידי הנתבעות ממשרד הביטחון בתמורה לביצוע העבודות, ינוכה סך מוסכם מראש באחוזים לטובת הנתבעות, סכום אשר יהווה "דמי ניהול..." ויתרת התשלום תועבר לידי התובעים. המשמעות האמיתית של מערכות היחסים הללו בוטאה אף היא בתביעה, שם נאמר שמהות ההסכמות היתה "הלכה למעשה העברת העבודות נשוא ההסכמה שבין הנתבעות ומשרד הביטחון לביצוען על-ידי התובעות, זאת תמורת דמי ניהול". בסגנונן שלהן מאשרות הנתבעות את האמור בתביעה, כפי שהובא לעיל. בכתב הגנתן נאמר ש"...בדרך כלל חברת בן-אבו (הנתבעת מס' 2) הנה ספק בתחום עבודות הקבלנות של משרד הביטחון", והיא היתה ממנה קבלן משנה לביצוע העבודה. במקרים אחדים מונו מי מהתובעים, או קירמה ו/או התובעת מס' 2, להיות קבלני משנה של מי מהנתבעות על פי הסכמים אשר נתקיימו בין מי מהמבקשות (צ"ל: נתבעות - ו.ז.)... לבין משרד הביטחון". בהמשך ההגנה נאמר ש"לפי ההסכמים... הרי קבלן המשנה היה זכאי לקבל כספים, רק כנגד עבודה אשר בוצעה בפועל, ורק במועד בו שולמו כספים, על-ידי משרד הביטחון, תוך קיזוז העמלה המוסכמת המגיעה לו מהנתבעות...". התובעים טוענים כי חרף התנאות אלו הם לא קיבלו את מלוא התמורה גבי 12 העבודות נשוא הליך זה. לא זו אף זו, טענתם הבסיסית היא שהנתבעות סרבו למסור להם פרטים על תקבולי משרד הביטחון, מועדיהם ותנאיהם, ובכלל זה לא מסרו פרטים, ולא כללו בחישובי התקבולים שלהן (של הנתבעות) ממשרד הביטחון ריבית ששולמה עקב חלוף הזמן עד לביצוע התשלומים. התובעים טוענים כי הם דרשו לקבל את כל נתוני משרד הביטחון, וכן לקבל את היתרה המגעת להם, כל זאת תוך "ביצוע התחשבנות מחודשת הכל כמפורט...", ואולם כל בקשותיהם הן לקבלת המידע הנדרש הן לעשיית התחשבנות - נדחו. בנסיבות אלו הם הגישו את תביעתם. היחסים המשפטיים שנוצרו בין הצדדים בעקבות ההסדרים הללו מוכרים במשפט כיחסי אמון, ויחסים אלו מטילים על מי שחב בהם חובות כבדים מאוד. בעניננו "הכוח" כולו היה נתון בידי הנתבעות. הן היו בני השיח עם משרד הביטחון, רק הן נמצאו בקשרי עבודה עם משרד זה ורק הן יכלו לתבוע יתרת כספים, או לחילופין למחול על כספים שהגיעו ממשרד זה. בעקבות כך היה בכוחן לעשות מניפולציות (ואפילו מניפולציות שבתום לב) של ויתור בעסקה אחת תמורת הטבה בעסקה אחרת (שהרי הן היו כולן או מקצתן, כלשונן, "ספק" של משרד הביטחון בתחום עבודות קבלניות). הן היו אלו שקיבלו תקבולים ממשרד הביטחון, שניהלו את מערכת הנהלת החשבונות איתו, והן היו הבקיאים והיודעים את כל רזי העשייה והסובב אותה ביחסים עם משרד הביטחון. התובעים נועדו להיות "רק" הנושאים בעול העבודה שמפריה הכספי אמורות היו הנתבעות ליהנות. בתמורה לכך היו התובעים זכאים לקבל את כל תקבולי משרד הביטחון, כפי שאלו נתקבלו אצל הנתבעות או מי מהן, מינוס "הקופון" (הקרוי "דמי עמלה" - ואינו יודע איזה עמלה) אותו היו הנתבעות זכאיות "לגזור" מתקבולים אלו. במצב זה עליונותן של הנתבעות בכל הנוגע לבסיס ממנו נגזרת התמורה המגעת לתובעים היא מוחלטת, והאחרונים מצויים כחומר ביד היוצר בידי הנתבעות. רוצות אומרות שקיבלנו סכום פלוני, רוצות אומרות סכום אלמוני, רוצות אומרות שקיבלנו את הסכום ממשרד הביטחון ביום פלוני, רוצות אומרות ביום אלמוני, רוצות מוותרות בעבודה אחת תמורת הליכה לקראתן בעבודה אחרת, וכל כיוצא בזה מרווחי תמרון וטקטיקה ודינמיקה של יחסים. כל כוח ועוצמת כוח בלתי מסויגת מהסוג האמור מחייב פיקוח, עירנות והטלת חובות על בעל הכוח לבל יעשה בכוחו שימוש לרעה, והכל כדי שלא ייכשל בבחירה בין "יוצרו ליצרו"., תוך כדי קיפוח התובעים. הכללים הנוגעים ליחסים מסוג זה נדונו בהרחבה בע"א 817/79 קוסוי ואח' נ' פויבטונגר פד"י ל"ח (3) 253, בעמ' 277, שם נאמר שיש מצבים בהם מרוכז בידי אדם "כוח רב", ועל מצב כזה נאמר שם: "ניסיון החיים מוכיח כי חשש זה מבוסס הוא, כי זה שבידו כח ינצל אותו לרעה, הפיתוי לכך הוא רב, מכאן הצורך לגבש מערכת דינים שיהא בה לרסן את הכח, שכן כח ללא אחריות משול להפקרות...". בהמשך נאמר שבעיה זו חובקת עולם, היא אינה מיוחדת למערכת יחסי "מנהל חברה-חברה" (כפי שהיה באותו מקרה), אלא לכל מערכת שיש בה יחסי כפיפות. בכל המצבים הללו, כך נאמר בהמשך, אין די "במערכות הקונבנציונליות" כדי להתמודד עם המצבים הנוצרים, ולכן: "הפתרון לבעיה זו נמצא במושג האמון (loyalty). המשפט מטיל על בעל הכח חובת אמון, וכך הוא מסייע ליצור פיקוח ולהטיל ריסון על בעל הכח בהפעלתו של הכח... עקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כח ושליטה על זולתו... רשימת המצבים בהם קיימים יחסי אמון אינה סגורה, והרי הם מתקיימים במגוון רב של יחסים משפטיים... חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכח. משמעותה של חובה זו היא כי בעל הכח חייב לפעול בתום לב, בהגינות ולמען טובת הגשת תפקידו, זהו עיקרון כללי הטמון בשיטתנו" (ההדגשות לעיל ובהמשך שלי - ו.ז.). דברים ברוח זו נאמרו על-ידי השופט (בתוארו אז) א. ברק עוד קודם לכן בע"א 531/79 סיעת הליכוד נגד מועצת עיריית פתח-תקוה (פד"י ל"ד (2) 566 בעמ' 57: "הדין מכיר בכך שבמקרים מסוימים נתון אדם במצב של אמון (loyalty) כלפי רעהו... רשימת מצבים אלה אינה סגורה והיא קיימת במגוון רב של יחסים משפטיים ... נראה לי כי המשותף למצבים אלה הוא כי בידיו של אדם הופקד אינטרס של אחר אשר על הפעלתו הוא ... קיים החשש כי כח ללא פיקוח וריסון יביא לידי שימוש לרעה באותו כח. מטרתם של כללי האמון היא, בין השאר, ליצור פיקוח ולהטיל ריסון על בעליו בהפעלתו של הכח...". כבר אמרתי שכל פרי עמלם של התובעים בעבודתם עבור הנתבעות, הוא פונקציה של מערכת יחסים, עליהם אין להם שליטה, בין הנתבעות לבין משרד הביטחון. בנסיבות אלו על הנתבעות להפעיל כוח זה בידיעה שהוא משליך על התובעים, שאת כל יהבם הם מטילים על הנתבעות. במערכת זו מקופלת חובת אמון המוטלת על הנתבעות לבל ישתמשו בכוחם להרע עם התובעים. אמת ידועה היא שאחד האמצעים הטובים ביותר למניעת חטאים אפשריים היא הארת המציאות הרלוונטית באור היקרות של השמש, והכל כדי שהמידע והשיקולים ומערך האפשרויות יעמדו לרשות "הצד הנחות". במצב כזה היכולת המניפולטיבית של "בעל הכוח" תצטמצם מאוד. בע"א 262/86 רוט נגד דיק (פד"י מ"ה (2) 353 בעמ' 366) נאמר ש"חובת האמון קובעת סטנדרט גבוה של התנהגות ראויה, בחינת אדם לאדם - מלאך", ובהמשך מוסבר (עמ' 366) שבקונקרטיזיה של חובת האמון נוכל גם להיעזר בהוראת חוק השליחות, ובכלל זה בסעיף 8 שלו, המחייב לגלות "...לשולח כל ידיעה ולמסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות וליתן לו דין וחשבון על פעולותיו". בהמשך (עמ' 367) נאמר ש"חובת הגילוי איננה מותנית בבקשה מצד השולח, ולכן במצב הדברים הרגיל על השלוח להנהיג שיטת עבודה לפיה יימסר באופן סדיר מידע לשולח". דברים דומים אומרים המלומדים פרידמן וכהן בספרם חוזים (עמ' 657 סעיף 13.6): "בעוד שבחוזה בין הצדדים, שאין ביניהם חובת אמון, חייבים הצדדים לנקוט זה כלפי זה בתום לב, לא להטעות איש את רעהו... מטילים יחסי אמון דרישה פוזיטיבית על הנאמן להבטיח את חופש הרצון של הנהנה, הדבר משתקף מכך שעל הנאמן מוטלת חובת גילוי מלא כלפי הנהנה". עד כמה מהותית היא חובת האמון תעיד העובדה שהחוק קבע שהמפר חובה זו ינושל מכל רווח או טובת הנאה שצמחה לו מהפעלת הכוח שלא כדין. רווח זה עובר לנהנה (ראה סעיפים 13 ו15- לחוק הנאמנות, סעיף 10 לחוק השליחות וסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט), ודוק: הוראות אלו חלות בכל מקום בו חלה חובת אמון. ההליכים שבפני הם יוצאי דופן בכך שגלויי העיקשות הקיצונית והעקבית של הנתבעות להימנע מקיום החובה הבסיסית להעמיד את כל המידע הרלוונטי לרשות התובעים, גלשו מהשלבים של טרם הגשת המשפט, ונשזרו בתוך הליכי המשפט עצמו. בחינת המחלוקות שבין הצדדים שנעשתה על-ידי בשלבים המוקדמים של ישיבות קדם המשפט, העלתה כי אין קל מלפותרן. טול את תקבולי משרד הביטחון שנתקבלו אצל הנתבעות בגין העבודות הרלוונטיות, נכה מהם את מה שמכונה ה"עמלה" המגיעה לנתבעות, והרי לפניך התמורה המגעת לתובעים. נכה מסכום זה את ששולם כבר על ידי הנתבעות לתובעים על-חשבון התמורה, והרי לפניך היתרה (אם יש כזו) המגעת לתובעים. הצעתי לעו"ד אהרוני, ב"כ הנתבעות, שהתייצב בישיבה הראשונה "במעמד צד אחד", זאת נוכח מחלתו של עו"ד יוגב, ב"כ התובעים, להציע לתובעים לאמץ דרך זו, ואולם בישיבה הבאה (ביום 21.3.98), בה התייצבו ב"כ שני הצדדים, נרשם כך מפי עו"ד אהרוני ב"כ הנתבעות: "שמעתי הצעת בית המשפט, כפי שנמסרה גם בישיבה הקודמת... לפי הצעה זו יהיה גילוי מלא במסמכים ובתצהיר של כל ומלוא הכספים, הזכויות ותזרים הכספים האחר שנתקבל על-ידי מי מהנתבעים ממשרד הביטחון בקשר לעבודות נשוא התביעה, והואיל ואין חולק שהתובעים ביצעו העבודות ומגיע להם חלק כמוסכם ביניהם, ימונה מומחה שיקבע את החלק, זאת אם הצדדים לא יוכלו לבצע 'חלוקה מתמטית' זו בינם לבין עצמם". עו"ד יוגב, ב"כ התובעים, קיבל מיד את ההצעה. לא זו אף זו, נוכח טענת עו"ד אהרוני שחשבון כזה יראה שמגיעים כספים לנתבעות, הצהיר כי חרף העובדה שלא הוגשה תביעה נגדית, הוא מוכן שאם ההתחשבנות תצביע על יתרת זכות המגעת לנתבעות, יתן בית המשפט פסק-דין לזכות הנתבעות. אין צריך לאמר שזו הצעה נדיבה מאוד, שהרי אם נכונה טענת הנתבעות, הן תקבלנה את המגיע להן ללא אגרות משפט וללא צורך בהליכים נוספים. לא כך סבר עו"ד אהרוני שמפיו נרשם: "יקבלו את כלל המסמכים להם הם נזקקים ועדיין אני סבור שיש לדון בתחילת הדרך, ואולי במקביל לעשיית החשבונות, בטענות המשפטיות שיש לנתבעות אודות זהות החייבים ושעורי החיוב, וכשאני אומר שיעורי החיוב כוונתי לכסף ולא לאחוזים". תגובה זו, המאופיינת באי נכונות לחשוף את כל הנתונים הנדרשים לעשיית חישוב כזה, זאת תוך הפרת חובות האמון והמערכת ההסכמית שבין הצדדים, בלטה, כפי שיתברר מההמשך, לכל אורך ניהול משפט זה. אני עצמי לא נלאיתי לחזור ולקרוא לצדדים (ובעצם לנתבעות), לשעות לדין ולהגיון, ולאמץ דרך זו. לצורך זאת כתבתי כך בהחלטתי מאותו יום: "למקרא כתבי הטענות שהוחלפו בין הצדדים, אי אפשר היה שלא להתרשם שחרף ים הניירת שבכתבי הטענות, וחרף (מה שנתברר היום) הקלסר עב הכרס (כתיאור עו"ד אהרוני) הכולל מסמכים רבים, המחלוקת שבין הצדדים פשוטה ונוחה לפתרון, זאת אם כוונת שני הצדדים היא באמת ובתמים לפתור את המחלוקת, ולא לטאטא אותה למסגרת של הליכים ארוכים ומיגעים. בקצירת האומר מדובר בעבודות שאין חולק שבוצעו על-ידי התובעים או מי מהם, עבור הנתבעים או מי מהם, זאת כקבלני משנה לעבודות שהאחרונים קיבלו ממשרד הביטחון. אין חולק גם שעבור עבודות אלו צריכים הנתבעים, לפי המוסכם, לקבל אחוז מסויים מתקבולים שיתקבלו ממשרד הביטחון. טענת התובעים היא שהם לא קיבלו את מלוא הנתח שמגיע להם, בין השאר משום שהנתבעים או מי מהם מנסים להערים קשיים על בירור מלא של כספי משרד הביטחון שנתקבלו על-ידם. בנסיבות אלו הצעתי בישיבת קדם המשפט הראשונה שאם הצדדים לא יגיעו ל"הסכם מתמטי" לאחר שהחומר ייחשף בפני התובעים, ימונה מומחה שיעיין בכל הדרוש, ויקבל נתונים ופרטים אחרים על תזרים הכספים הרלוונטי, ולאחר מכן יקבע מה נתקבל ממשרד הביטחון, וכפועל יוצא, ותוך "הטלת" האחוז המגיע לתובעים מתקבולים אלו, יקבע את הסכום המגיע לתובעים. עו"ד יוגב, ב"כ התובעים, לא התייצב לאותו קדם משפט ראשון בשל מחלתו, ואולם ההצעה הועברה אליו ונתקבלה על-ידו. יתירה מכך, נוכח טענת עו"ד אהרוני, ב"כ הנתבעים, שלטענתו התוצאה תראה שמגיעים כספים בחזרה מהתובעים, הרים את "הכפפה" והסכים שעל אף שלא הוגשה תביעה נגדית, הוא יחויב בפסק-דין בתשלום יתרה, אם תהיה כזו. ב"כ הנתבעים סרב להצעה זו. לטענתו יש צורך קודם כל בהכרעה משפטית בשאלה מי מבין שולחיו הוא הנתבע המתאים או מיהו התובע המתאים. אינני מזלזל בטענותיהם המשפטיות החשובות והמלומדות של הנתבעים, ואולם נראה לי שהתוואי הנכון של המשפט מחייב שאלו יתבררו לאחר שהשאלה המרכזית, וכפי שנחזה עתה - השאלה האמיתית היחידה הזקוקה להכרעה, תידון ראשונה. כיוון שכך אני מורה כדלקמן" (וכאן חוייבו הצדדים במתן תצהיר לגילוי מסמכים ותצהיר ובו פרטים מדוייקים על תקבולי משרד הבטחון). בהמשך ההחלטה נאמר: "אני רוצה לקוות ולהניח שדי יהיה בחומר זה כדי לאפשר למומחה, שבדעתי למנות (אם הצדדים לא ישכילו לעשות זאת ביניהם), די לקבוע את התקבולים, ומתוך כך את חלקם של התובעים בתקבולים אלו. השאלות המשפטיות הנכבדות שהנתבעים מבקשים שתידונה, אכן תידונה, אם יהיה צורך בכך (דבר שנראה לי לא ודאי אם לנקוט לשון המעטה) בשלבים מתקדמים של הדיון ... לאחר קבלת הנתונים האמורים תימשך ישיבת קדם המשפט, ובה אחליט אם השלב בשל למנות מומחה. למותר לציין שזכות התובעים לדיון בתשובות לשאלות וגילוי מסמכים, נשמרת. לא אצא ידי חובת סיום החלטה זו אם לא אציע שהנתבעים יחזרו וישקלו אם אין זה מן הראוי שגם הם יסכימו לבירור מוסכם מסודר כזה מלא ואמיתי של מצב החוב שבין הצדדים, על-ידי מינוי מומחה מוסכם". ברוח התואמת את הגישה הכללית של הנתבעות, הן לא שעו לצו בית המשפט בכל הנוגע לפירוט הנתונים המאוד מדויק שהיה עליהן ליתן. כיוון שכך ניתן על ידי ביום 4.6.98 הצו הבא: "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי במה שמיומר בהם שהם תצהירים הממלאים את הצו שניתן בישיבה הקודמת, ולאחר שעו"ד יוגב הודיעני שהוא הפנה את תשומת לב עו"ד אהרוני לכך שהצו לא קויים רוחו כלשונו, וכי יש לקיים, מבחינתו שלו, את הצו במלואו, נוכחתי לדעת כי התצהירים אכן אינם לא כרוחם ולא כלשונם של הצווים שניתנו. כיוון שכך, אני חוזר ומורה כי הנתבעות תגשנה תצהירים כנדרש. לצורך כך אני מבהיר כי תצהיר גילוי המסמכים ינתן על ידי כל אחת מהנתבעות על-ידי מנהל שיוסמך לכך על-ידי כל נתבעת, שיצהיר שבדק וראה בין כל מסמכי כל אחת מהנתבעות מה הם המסמכים שיש לגלותם, וכי פרט למסמכים אותם יפרט בתצהיר אין ולא היו ברשותה או בשליטתה של אותה נתבעת בשמה הוא נותן את התצהיר, מסמכים אחרים זולת אלו הכלולים בתצהיר. אשר לתצהיר אודות תזרים הכספים, כל אחת מהנתבעות תיתן תצהיר כזה על ידי מנהל מוסמך, בו יאמר על ידי אותו מנהל מוסמך בשם החברה ובשמו הוא כי הוא בחן ובדק את כל מסמכי אותה החברה, וכי בדיקתו העלתה שפרט לתקבולים שיפורטו על-ידו בתצהיר, לא נתקבל על-ידי אותה נתבעת ממשרד הביטחון או אחרת תקבולים אחרים. כל תקבול יירשם בנפרד, בצרוף לתאריך קבלתו, האסמכתא של משרד הביטחון הקשורה אליו, והעבודה בגינה ניתן. לבקשת עו"ד אהרוני ניתנת לו אורכה של 30 יום לעשיית תצהירים אלו והנתבעות ישאו בהוצאות בשכ"ט ישיבה זו בסכום של 5,500 ש"ח בצרוף מע"מ". ב29.11.98- התייצבו הצדדים והסתבר שלא עלה בידם להגיע להסכמה באשר לשאלה הבסיסית כמה כספים נתקבלו ממשרד הביטחון וכמה הועברו לתובעים. לא אוכל שלא להרים גבה נוכח עזותה של הצהרה כזו. אין מדובר בהערכות או בהשערות. מדובר כמעט ב"מדע מדויק" של רישום כספים שנתקבלו מצד אחד אצל הנתבעות, וששולמו מצד שני לתובעים. המידע המלא על כך היה אך ורק ברשות הנתבעות, וכפי שהתברר הן עמדו במרין ולא הסכימו אפילו בשלב זה לחשוף את הנתונים, שחובת מסירתם לתובעים לא היתה יכולה להיות שנויה במחלוקת. כיוון שכך, מיניתי באותו יום את רו"ח סרנת, על מנת שיעשה את הפעולות שפורטו בצו שניתן באותו יום, ושזהו לשונו: אני ממנה את רו"ח סרנת על מנת שיעשה את החישובים הבאים באופן הבא: א. הנתבעים יעבירו לרו"ח סרנת רשימה מלאה ומסודרת של התשלומים המדויקים, כולל מועדם, שנתקבלו אצלם ממשרד הביטחון עבור העבודות נשוא הליך זה. רשימה זו תועבר תוך 30 יום. ב. 15 יום לאחר מכן יעבירו התובעים לרו"ח סרנת רשימת התשלומים שהם קיבלו מהנתבעים או מי מהם בקשר לעבודות האמורות, כולל מועדים וסכומים מדויקים. ג. תוך 30 יום לאחר מכן יוכל כל צד להגיב על רשימת רעהו, ואולם התגובה תהיה מוגבלת אך ורק לתשלומים ממשרד הביטחון ומהנתבעים או מי מהם לתובעים. ד. רו"ח סרנת יכריע בפערים שבין הצדדים אם יהיו, וסופו של דבר שיכין לצדדים ולבית המשפט רשימה מסודרת של התשלומים, מסודרת פריט פריט, כשלצד כל פריט סכום ומועד תשלום, של כל התשלומים בין ממשדר הביטחון לנתבעים או מי מהם, בין מהאחרונים לתובעים. הפירוט שיינתן בין על-ידי הצדדים בין על-ידי רו"ח סרנת ימוין גם לפי אתרים. בהוצאות המומחה יישאו כמימון ביניים הצדדים מחצה במחצה. כל צד יפקיד בקופת בית המשפט להבטחת הוצאות המומחה מחצית הסכום שיקבע על-ידי המומחה, ואולם יהיה משוחרר מלעשות כן אם ב"כ אותו צד יקבל על עצמו אחריות אישית לתשלום. לאחר שתינתן חוות דעת רו"ח סרנת, תקוים ישיבת קדם משפט לפי יוזמת מי מהצדדים, והיה ולא תבוא יוזמה תוך שנה, יימחק ההליך מחוסר מעש". חוות דעת רו"ח סרנת (להלן - "דו"ח סרנת") הוגשה לבימ"ש ביום 8.2.99, מאוחר יותר (ביום 29.3.99) נרשם מפי הצדדים שהיא מקובלת עליהם, להוציא טענה אחת "הנוגעת לאי יחוד עבודות חשמל משאר העבודות". עוד נרשם מפיהם שאין חולק ש"יש עוד לנכות מההפרש שבין השיעור האחוזי המגיע לפי החוזה למרשי עו"ד יוגב לבין "סכומי רו"ח סרנת", עמלות ששיעורן קבוע בחוזה ... אנו נחשב עמלות אלו וננכה אותם מההפרשים ונודיע את הסכום שנגיע אליו לבית המשפט. אין חולק בינינו שאם שולם על-ידי מרשי עו"ד אהרוני עבור אספקה ועבודה של עבודות שנמסרו לביצוע למרשי עו"ד יוגב, יש לנכותם מההפרש. אנו נאתר את הסכומים המקובלים על שנינו, ואת אלו עליהם אנו חולקים". "סיכום ביניים" של השתלשלות ההליכים עד כה מראה עד כמה הקשו הנתבעות על קיום הליך סדיר, הוגן ובתום לב. במהלך הדיונים שהובילו לשלב זה, הבהרתי לנתבעות, יותר מפעם אחת, שבסופו של יום הם יאולצו לחשוף את נתוני היסוד של תקבוליהם ממשרד הביטחון, את תשלומיהם לתובעים או מי מהם, ואת שאר הנתונים הכספיים הרלבנטיים ואולם סירובם לקבל עליהם עול תורה סדורה חייב הליכה בתלם יקר וצורך זמן. ניתן היה לצפות שלאחר הגשת דו"ח סרנת, ולאחר פיצול התקבול שיש בו תמורה לעבודות חשמל ולעבודות אחרות באופן שיאותר הסכום המתייחס לעבודות חשמל שרק אותן ביצעו התובעים באותו מקרה, יבוא גואל לחילוקי הדעות בין הצדדים. כל שנותר לעשות הוא לנכות מתקבולי משרד הבטחון את "העמלות" המגיעות לנתבעות תמורת "הסבת" חוזי העבודה לתובעים או מי מהם. כזכור, כך אכן נרשם מפי ב"כ הצדדים בישיבת יום 29.3.99, כל זאת בכפוף לענין נוסף שהוזכר באותה ישיבה "שאם שולם על-ידי מרשי עו"ד אהרוני (הנתבעות - ו.ז.) עבור אספקה ועבודה של עבודות שנמסרו לביצוע למרשי עו"ד יוגב, יש לנכותם מההפרש (שבין התקבולים שקיבלו הנתבעות ממשרד הביטחון למה ששולם על-ידם לתובעים - ו.ז.). מפי הצדדים נרשם כי "אנו נאתר את הסכומים המקובלים על שנינו ואת אלו עליהם אנו חולקים...". ציפייה זו נכזבה. דרך התייחסותן של הנתבעות להליכי משפט זה, כמו גם לחובותיהן כלפי התובעים, לא השתנתה גם לאחר "דו"ח סרנת", וסופו של דבר שבישיבת 24.6.99 נאלצתי לחזור ולנקוט בהליכי כפיית מתן נתונים. באותה ישיבה חייבתי את הנתבעות ליתן תצהיר ובו פירוט עובדתי של אותם עניינים בהם חולקות הנתבעות על עמדת סרנת. הכוונה היתה כמובן לנתונים מהן יוסק שנוכח עשיית הוצאות על-ידי הנתבעות עבור התובעים, קטנה היתרה המגעת לתובעים לעומת המשתקף ב"דו"ח סרנת". התובעים מצדם נדרשו ליתן תצהיר תגובה על עובדות תצהיר הנתבעות. במאמר מוסגר, ותוך הקדמת המאוחר אני מבקש להדגיש, שבשום מקום לא נקבע שהראיות תוגשנה על-ידי צד כלשהו על דרך של מתן תצהיר עדות ראשית. כל שנדרש הוא מתן פרטים בתצהיר, זאת כדי לכפות מתן פרוט מציאותי. לא ניתן איפוא להפנות לעובדות הכלולות בתצהירים אלו כאל ראיה (להבדיל מהתייחסות אליו כאל טעון של צד בו הוא "נלכד"). תצהירים כאלו, אכן ניתנו. תצהיר הנתבעות הוגש לבימ"ש ביום 10.10.99, ותצהיר התובעים ב- 5.12.99 (לכל אחד מאלו ייקרא להלן - "תצהיר העובדות" או "התצהיר העובדתי" של התובעים או של הנתבעות). עיון בתצהירי העובדות העלה שאין מנוס משמיעת ראיות בשאלה אם ובכמה יש לצמצם את היתרה המגעת לתובעים כמשתקף מדו"ח סרנת. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים התייחסה בשלב זה, ל"קיזוזים" שלטענת הנתבעות הן זכאיות לעשותם בשל הוצאות שהיו מוטלות על התובעים, ובפועל נעשו על-ידי הנתבעות. גם מהחוזים שבין הצדדים גם מדרך הפעולה שנהגה בין הצדדים, עולה שבמהלך ביצוע העבודות הוצאו הוצאות מסוגים שונים על-ידי הנתבעות עבור התובעים. הדבר נבע מהסדרים שונים שנקבעו על-ידי הצדדים מסיבות שונות. בחלק מהמקרים הצדדים עשו כך כדי להקל על קשיי הנזילות של התובעים. בהיות הסדר זה מובנה בתהליך העשייה השוטף, נקבעו לחובות שנוצרו בדרך זו ע"י התובעים "הסדרי פירעון". מהראיות שהובאו בפני למדתי, שכמו מרבית הנושאים הרלוונטיים, אף בנושא זה אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים. כבכל העבודות מסוג זה, גם בעבודות נשוא הליך זה הוגשו במהלך ביצוע העבודות חשבונות חלקיים הן ביחסי הנתבעת - משרד הביטחון, והן (ובמקביל) ביחסי הנתבעת - תובעת. ההסדר שנקבע ונהג בין הצדדים היה, שמחשבונות אלו "קוזזו" כל ההוצאות מהסוג האמור שנצברו עד אותו חשבון. דברים אלו נלמדים בבחינת הודאת בעל דין מעדותו של עה16/, מיכאל סמי, מנהל הנתבעת מס' 1, שסיפר (עמ' 3 ישיבת 18.5.2000) ש"בכל פרויקט שבוצע היתה התחשבנות 'אחת לאחת' שאני יושב מול התובע ונעשה רישום מה אושר, מה לחייב, מה היתרה וכך נהגנו...". דברים אלו מתייחסים ל"קיזוזים". במהלך המשך עדותו (עמ' 7) הוסכם בין הצדדים כי "הניכויים העולים מתוך המסמכים ת12/ עד ת19/ וכן כל קובץ המסמכים בנ20/ הם ניכויים שאכן יש לעשות אותם מהסכום הכללי שהגיע והמגיע לתובעים". כל אלו הם "קיזוזים" שנעשו בזמנו בדרך האמורה בכל חשבון חלקי. בחקירה הנגדית של העד הוא אישר (עמ' 9) "אנו ישבנו, התובע ואני, מדי תקופה של שבועיים או חודש וערכנו חשבון שמעדכן את המצב עד לאותו מועד לאותו פרויקט לגביו נערך חשבון. חשבון זה מיצה את כל העבודות שבוצעו עד למועד עריכת אותו חשבון באותו פרויקט" (ההדגשות שלי - ו.ז.). עוד אמר העד (עמ' 10) "...שיש אצלנו הנהלת חשבונות מסודרת... כך שאני יכול לדלות ממנה מאז 1995 כל הוצאה שנעשתה על ידינו...". בהמשך אישר העד ש"לאחר שנסתיימו העבודות על-ידי התובעים ולאחר שבוצעו ההתחשבנויות אני לא שלחתי מכתב ולא היו לי שום תביעות לכספים נוספים מהתובע...". ועוד אישר ש"הקיזוזים" הנתבעים על ידו עתה "היא תביעה שנעשתה על ידי לאחר הגשת התביעה". לא זו אף זו, על אף העובדה שעתה טוענות הנתבעות לזכותם ל"קיזוזים" נוספים (היינו לקבלת עוד כספים מהתובע), הרי בזמן אמת, וחרף זכותם (הנטענת עתה) לכספים מהתובעים הם שילמו להם כספים. העד נשאל על ידי במהלך הדיון (עמ' 10) על מקרה אחד כזה, ותשובתו היתה מאולתרת ובלתי מספקת. הטענה היא שטרם נתקבל חשבון סופי ממשרד הביטחון והוא המתין לחשבון כזה. עובדה היא שב"דו"ח סרנת", עליו אין חולק, נרשם הסכום הסופי שנתקבל ממשרד הביטחון (לכל המאוחר ב25.7.96-), וגם שולמו כספים לתובעים. לא זו אף זו, העד מאשר בהמשך (עמ' 11) ש"נכון שעד לאותו מועד כל מה שהיה בעבר מבחינת הניכויים נכלל, העבודה נגמרה ביוני 1996...". בהמשך עדות העד פזורות עוד כמה "תרצנויות" והכל בניסיון ליתן הסבר לעודף התשלומים כביכול שנעשו על-ידי הנתבעות לתובעים. עודף זה נוצר כזכור מכך שלפי גירסתן הנוכחית הנתבעות לא ניכו כביכול הוצאות שהן עשו עבור התובעים, ותחת זה שילמו להם סכומים ביתר. כל התרצנויות הללו אינן יותר ממלל חסר בסיס מציאותי. ניסיון נוסף לתרץ מהלך מוזר זה נעשה בסיכומי הנתבעות אליהם צורפו העתקים ממה שנחזה להיות חשבונות שהוגשו למשרד הבטחון וחשבונות סופיים אלו, כפי שאושרו ע"י משרד הבטחון. מבלי להיכנס לעובדה שאינני מוכן לקבוע ממצאים על בסיס חשבונות סופיים בלתי ברורים לא במספרי העבודות אליהן מתייחסות העבודות, לא ברישומים הכלולים בהם, גם לא בנובע מהם, כשהם נשלחים לבימ"ש, כשלא היתה הזדמנות לצד שכנגד לחקור ולברר את כל הסובב את תהליך האישור בן השנים של משרד הבטחון, סיבותיו, גורמיו ועצם אמיתותו, הרי שמערכת ההתחשבנות שבין הצדדים לא היתה מושפעת בהכרח מחשבון סופי. הכלל היה כזכור שמכל תשלום שנעשה ע"י משרד הבטחון לתובעים, היה על הנתבעות לדווח לתובעים, לנכות ממנו את העמלה, "לקזז" את ההוצאות (אם היו כאלו), ולהעביר את היתרה מיד לתובעים. מ"דו"ח סרנת" (וגם מעדות סמי מיכאל) עולה שהיו מקרים שהנתבעות לא עשו כך. הנסיון להיצמד לדו"ח סופי כתירוץ לדחייה בעשיית התחשבנות (בין קיזוזים בין העברת תקבולים), איננו יותר מתרצנות. הדברים נכונים שבעתיים נוכח עדות סמי מיכאל, שהובאה לעיל, ולפיה לא היו לו תביעות לניכויים (קיזוזים) נוספים. ברור גם שלא היתה בכוונתו לדווח לנתבעות על תקבולים נוספים שהיו, וממילא אין זה נכון שהוא התכוון לדחות כביכול את הקיזוזים עד לחשבון הסופי. בסיכומיהם טוענות הנתבעות בנושא זה, בין השאר (סעיף 3.1 ע' 14), כי התובעים לא חקרו את סמי מיכאל על קיזוזים בהיקף של 873,157 ש"ח שמקורם בתשלום לספקים ושל 397,068 ש"ח שמקורם בתשלום משכורות לעובדי התובעים "והכל כמפורט בנספח י"ב לתצהיר העובדתי כפי שהוגש מטעם הנתבעים". טעון זה מוטעה (ואולי גם מטעה). כבר ציינתי שהיה ברור וידוע לצדדים שאין בהליך זה תצהיר עדות ראשית, ובמסגרת זו נחקרו כל העדים חקירה ראשית, חקירה נגדית וחקירה חוזרת. "תצהיר העובדות" בין של התובעים בין של הנתבעים לא היה יותר ממתן פרטים נוספים בתצהיר. העול להביא ראיות היה מוטל על כל צד והוא היה חייב לעשות כן ע"י העדת עדים ולא ע"י הפניה למסמך בו ניתנו פרטים נוספים. הדברים נכונים שבעתיים כשהעובדות נמצאות בשליטת אותו צד, ובענייננו בשליטה בלעדית של הנתבעות. יש להן הנהלת חשבונות מסודרת, וכעולה מים הניירות שהוגשו על-ידן לבימ"ש, הם דאגו לכסוי וגיבוי מלא בכתב של כל פעולותיהן. אילו אכן נעשו על-ידן הוצאות עבור התובעים מבלי לנכותן בזמן אמת מהתקבולים שהועברו לתובעים, היה עליהן להסביר מצד אחד מדוע לא עשו כן, זאת בניגוד למקובל על הצדדים ובניגוד להגיון העסקים, והיה עליהן להוכיח דבר דבור על אופניו את ההוצאות, יעודן המדוייק, סיבתן, ייחוסן לתובעות וכן כל פריט עובדה אחר. כאמור לא היה קושי להוכיח זאת נוכח הסדר המופתי של הנהלת החשבונות שלהן, אליהן התלוו, כך יש להניח, יומני עבודה ושאר רישומים. דברים אלו מתייחסים גם לטענה, הסותרת את דברי סמי מיכאל שלא היו לו בסיום העבודות תביעות כספיות נוספות נגד התובעים, ולפיה חלק גדול ורב מהעבודות הנוגעות לחוזה מטבח בה"ד 4 לא בוצע ע"י התובעים. ענף שלם הנגדע בעבודה מסויימת (וזהו המצב המתואר ע"י סמי מיכאל) מחייב הימצאותם של רישומים על המבצעים החילופיים, בין היו אלו קבלני משנה (כפי שנהגו הנתבעות לעבוד), בין ע"י עבודה עצמית. ניתן היה איפוא להציג משנה סדורה של תיאור העבודה שלא נעשתה, כמו גם של הוצאות שנגרמו בשל הצורך בהשלמתה. כזאת לא נעשה, וכנגד זאת היו ראיות מקובלות עלי הן מפי התובע מס' 1 (ע' 18 עד 20, ישיבת 18.5.00) הן מפי מי שהיה מהנדס ביצוע, ליאוניד טוקר (עה13/ ע' 12 ואילך לישיבת 15.3.00), הן מפי שותפו לשעבר של התובע מס' 1 (עה14/ שלמה שילה), שכל ההוצאות שנעשו ע"י הנתבעות "קוזזו" מתקבולי התובעים, וכן שאת עיקר העבודה ביצעו התובעים, ורק עבודות סיום נעשו במימון הנתבעות תוך קיזוז ההוצאות בזמן אמת. ההתנהגות המתחמקת של הנתבעות מעשיית חשבונות פשוטים מאוד כדי להגיע לחקר האמת הנוגעת לעבודות שבוצעו ע"י הנתבעות עבור התובעות, אם היו כאלו, יכולה להיות מוסברת רק על רקע הבנת הנתבעות שבעשיית התחשבנות כזו תובלט נחיתות עמדתן ונחיתות טענותיהן. בין כך בין אחרת, ברור שהניסיון לתלות את דחיית ההתחשבנות ו"הקיזוזים" על ה"וו" הפורמלי של חשבון סופי, איננו יותר מניסיון לא יצלח לסמוך על משענת קנה רצוץ, ולו משום שכפי שהוברר לעיל יחסי האמון חייבו את הנתבעות לדווח לתובעים באופן יזום על ידם (ראה פסק-דין רוט נ' דיק שהוזכר לעיל) על כספים שנתקבלו, ועל הוצאות ו"קיזוזים" שהכוונה היא לנכותם מתקבולים אלו. תחת זאת נקטו הנתבעות ב"אלם", וסמי מיכאל הודה שמבחינתו המצב היה נשאר כפי שהוא, והתובעים לא היו זוכים לתשלום נוסף כלשהו אלמלא קפצה על "מדיניות אלם" זו רוגזה של תביעת התובעים לחשיפת תזרים הכספים. ביטוי לעמדה זו ניתן למצוא גם בסעיף 2 להגנה, שם נאמר ש"המדובר בהסכמים אשר מלוא תמורתם שולמו". חשוב לחזור ולהדגיש שהשיטה המובנית והטבועה הן בסוג העבודה הן במערכת היחסים שבין הצדדים היתה שלא להותיר את הנתבעות במצב של נשייה כלפי התובעים, בכל הנוגע להוצאות שהן עשו עבורם. הם ישבו מדי שבועיים עד חודש בזמן אמת, כשהאירועים היו זכורים וטריים, סיכמו את אשר סיכמו, קיזזו את אשר קיזזו, ובכך בא לפי הבנת שניהם סוף פסוק לניכויים ולקיזוזים עד אותו מועד. אף קבלן הגיוני, והנתבעות שאינן מגלות סימני נדיבות אפילו גבי כספים שהן חייבות לא כל שכן, לא היה משלם כסף לקבלן משנה בידיעה שעדיין הוא נושה באותו קבלן משנה. בעניין זה אין אנו נזקקים להגיון ולניסיון החיים, גם לא לעדויות מטעם התובעים, שהרי מנהלן הודה בזאת. הוא גם הודה בכך שלא היה תובע מהתובעים סכום נוסף לאחר מכן. אם צריך תניא דמסייע לכך, הרי שיש כאלו בדברי מספר עדים. עה14/ שלמה שילה, שהיה בחלק מהזמן שותף בתובעת מס' 2, סיפר שבכל מקרה בו הנתבעות הוציאו כספים ע"ח התובעים, הרי הוצאה זו קוזזה מיד בחשבון החלקי הקרוב (ע' 14-15, ישיבת 15.3.00). לדברי עד זה "אחרי שהתקזזו בכל חשבון חלקי הפרשה של אותו חודש נסגרה. כל הקיזוזים נכללו בחשבונות החלקיים" (ע' 15). התובע מס' 1 עצמו העיד (ע' 18, 19 ישיבת 18.5.00) כי מעולם לא נדרש ממנו לקזז או לשלם סכומים נוספים לאלו שקוזזו במהלך העבודה השוטפת, הכל כפי שהוסכם לעיל. לדברים אלו אני מאמין והם תואמים גם את עדות סמי מיכאל, לפיה הוא ערך (ובעצם יצר) והכין את ספר הקיזוזים הנוספים רק לאחר הגשת התביעה. משנוכחו הנתבעות כי כלתה אליהן הרעה, וכי יש סיכון שבהליך זה ייחשף כי הן חבות סכומי כסף לתובעים, הן ביקשו לסתום, ולפחות לצמצם את הפער בין התקבולים שקיבלו ממשרד הבטחון לבין מה שהן שילמו לתובעים ע"ח התמורה המגעת להם. פער זה הוא יתרת חובם לתובעים, וכל מאמץ נראה להן כדאי וראוי כדי לבטלו. במסגרת זו צצו שוב, שנים לאחר סיום ההתחשבנות שבין הצדדים (כזכור סמי מיכאל אמר שהוא לא היה תובע כספים נוספים על אלו שכבר קוזזו), סכומי הוצאות נוספים. פרט להוצאות (אם יש כאלו) שהוכרו ע"י התובעים, אני דוחה נסיון זה. ששה עשר עדים (!) הובאו ע"י הנתבעות לתמוך, אחרי שנים, בהוצאות - חלקן זניחות - שנעשו כביכול לטענת הנתבעות עבור התובעים. רוב העדים לא ידעו למי נעשו האספקה או השירות בגינם הוצאה חשבונית, ובמידה ומדובר בתשלום לעובדים, לא ברור מתי ואצל מי ועבור מה עבדו עובדים אלו. אני מתחזק בדעתי נוכח העובדה שלא היה קל לנתבעות מלהוכיח עשיית הוצאות אלו באותה בדיקה, שהתובעים הסכימו לה כזכור. סמי מיכאל העיד כי לנתבעות הנהלת חשבונות מסודרת. כל רישום מתייחס אל נכון לפעילות מסויימת, בזמן נתון, באתר עבודה מסויים, ולעבודה מוגדרת. בנסיבות כאלה לא צריך שיהיה קושי בהוכחת הוצאות. הנתבעות סרבו בעיקשות נחרצת להכנס לכל תהליך של ברור עובדתי מסודר ומעמיק. תחת זה הן העתירו על ביהמ"ש ים של ניירות וקלסרים, וחשבונות וחשבוניות וששה עשר עדים, ומתוך בליל זה הם מבקשים שאני אקבע שמדובר בהוצאות שנעשו עבור התובעים בזמן אמת, זאת כשהן עצמן, מפי מנהלן סמי מיכאל, אישרו שלא היו להם תביעות בזמן אמת לקיזוזים נוספים. אני חוזר ומדגיש שאילו היו הוצאות היתה זו חובת הנתבעות, גם מכח חובת האמון המוטלת עליהם, לדווח בזמן אמת, כשהדבר ניתן לבדיקה, שנעשו הוצאות כאלו. מכאן שאפילו בהנחה שהיו הוצאות כנטען על ידן (דבר שהמעט שניתן לאמר הוא שעול ההוכחה גביו לא הורם), גם אז אין להן אלא להלין על עצמן על שעקב הפרת חובות האמון באי-דיווח יזום, גם לא בדווח לפי דרישה, ידן היא עתה על התחתונה. עשיית חשבון היתרה המגעת לתובעים (אם מגעת) חוזרת איפוא והופכת להיות פשוטה יחסית. יש ליטול את "דו"ח סרנת" (שפרט לפיצול התמורה באחת העבודות כך שהתמורה המגעת עבור עבודת החשמל תאותר) הוסכם על הצדדים, ואני לא התרתי סטיה מהסכמה זו אליה הגיעו הצדדים לאחר בחינה ובדיקה ושיקול דעת מעמיק שהצריך זמן לא מעט. יש לנכות מהתקבולים בגין כל עבודה שנעשתה ע"י התובעים את שיעור "העמלה" שנקבעה בגין כל עבודה כזו (לכל עבודה היה שיעור שונה שנע בין 8.5% ל- 15%). מהסכום שמתקבל יש לנכות את ההוצאות (קיזוזים) שנעשו ע"י הנתבעות בגין כל עבודה עבור התובעים, ואת היתרה, אם יש כזו, יש לשלם לתובעים, אם עדיין לא שולמה במלואה. בענין זה הצדדים הסכימו בישיבת הראיות מיום 18.5.00 שכל הקיזוזים והניכויים הכלולים במסמכים ת12/ עד ת19/ ובנ20/ הם ניכויים שיש לעשותם (היינו, יש לראותם כתשלום ע"ח התמורה המגעת לתובעים). במידה והניכויים והקיזוזים הכלולים ב"תצהיר העובדתי" של התובעים כוללים כאלו שאינם נכללים במסמכים ת12/ עד ת19/ ונ20/ (ומסופקני אם יש כאלו), כי אז יש להוסיף אותם לניכויים וקיזוזים אלו, זאת מכח הודאת בעל דין. היתרה לאחר ניכויים אלו ולאחר ניכוי מה ששולם לתובעים ע"י הנתבעות על חשבון התמורה (אף זאת לפי "דוח סרנת"), מבטאת את הסכום שהנתבעות נותרו חבות לתובעים, כל זאת בסייגים ובהבהרות הבאים: א. התובעים מבקשים לכלול בתקבולים שקיבלו הנתבעות ממשרד הבטחון גם סכום שלא נתקבל על ידם, הוא סכום שלפי "דו"ח סרנת" נוכה מתקבולי הנתבעות במשרד הבטחון. המדובר הוא בפריט המכונה "קרן גביה" שאליה הוזרמו כספי הנכוי הזה. אכן בדף הפותח של "דו"ח סרנת", הוא דף הריכוז של התשלומים, צויין הסכום שנתקבל אצל הנתבעות לאחר הניכוי האמור. בתביעתם התייחסו התובעים, כפי שאפשר להסיק מסכומי התקבולים שפורטו על ידם, לתקבולים שקיבלו הנתבעות ממשרד הבטחון לאחר הניכוי. מסתבר איפוא שהטענה הנוכחית, לפיה יש לראות את תקבולי הנתבעות ככוללים סכום שלא שולם להן, איננו יותר מ"שליפה" מאוחרת ובלתי שקולה של טענה ע"י התובעים, וחבל שעשו כן. בין כך בין אחרת, התמורה המגעת לתובעים נגזרת מסכומי התשלום שנעשו בפועל לנתבעות, היינו לאחר הניכוי לקרן הגבייה. ב. התובע מס' 1 אישר בעדותו (ע' 21 לישיבת 18.5.00) שהוא מסכים "שאם הסכומים הכלולים בחשבוניות אלו (נ26/, נ27/) לא נכללו בדו"ח סרנת יש להוסיף אותם לשם". בנסיבות אלו תיעשה ע"י ב"כ הצדדים פניה לרו"ח סרנת על מנת שישלים את חוות דעתו ע"י מתן תשובה לשאלה זו. אם סכומי נ26/ ו- נ27/ לא נכללו בכספים ששולמו לתובעים, כפי שפורטו ב"ד"וח סרנת", יש להוסיפם ולערוך את החישובים על בסיס זה. הפניה תוכל להיעשות רק לאחר שרו"ח סרנת יישאל אם בירור זה כרוך בתשלום, אם כן מה גובהו, ורק אם תוך 15 יום לאחר מכן יופקד סכום זה בביהמ"ש ע"י הנתבעות, או לחילופין, אם יטלו באי כוחם אחריות לתשלומו. היה ולא ייעשה כך ע"י הנתבעות יישאר "דו"ח סרנת" על כנו במצבו הנוכחי. ג. אין חולק בין הצדדים על שיעורי העמלה (דמי הניהול) המגיעים לנתבעות בכל אחת מהעבודות. הדבר עולה מטעוניהם בפני בימ"ש. חישוב העמלות ייעשה איפוא לפי מכסת האחוזים שנקבעה בין הצדדים גבי כל עבודה, הכל כעולה מסיכומי התובעים. בהקשר זה אני דוחה את טענת התובעים לפיה לא מגיעה לנתבעות עמלת ניהול בגין העבודה "שיפוץ מטה מלח" (בסיכומיהם, ע' 19, הם רשמו בפריט זה עמלה של אפס. אני מבין שעל עבודה זו אין הסכם בכתב, וממילא לא נקבעה עמלה בכתב. עם זאת ברור כי העבודה ניתנה לתובעים בתנאים ובנוהגים המקובלים עליהם, ואלו כללו תשלום "עמלת ניהול". נוכח עקומת אחוזי העמלות שנהגה בין הצדדים, ותוך עשיית מעין ממוצע של עמלות אלו, אני קובע שהעמלה בגין עבודה זו תהיה בשיעור של 13%. והערה נוספת בנושא זה: למותר לציין שאם נפלה טעות בחישוב העמלה ע"י התובעים בסיכומיהם, כנטען בפסקא 1.2 של פרק ג' לסיכומי הנתבעות, יש לתקנה. ד. אין חולק כי יש צורך לפצל את תקבולי משרד הבטחון בגין עבודת מוזיאון המחתרות משום שהתמורה המגעת לתובעים נגזרת רק מעבודות החשמל שבוצעו שם. הנתבעות טוענות בסיכומיהן (פרק ג' סעיף 1.3) שהסכום שיוחס לעבודות החשמל בסיכומי התובעים (ר' סיכומי התובעים, ע' 19) אינו נכון. לא שמעתי ראיות בנושא זה ואולם נראה לי שניתן להגיע לסכום שראוי לייחסו לעבודות אלו מתוך נתוני הנתבעות ב"תצהיר העובדות" שלהן. סעיף 2 לתצהיר זה עוסק במוזיאון הגבורה וממנו עולה כי בגין עבודות החשמל באתר זה שולמו ע"י משרד הבטחון הסכומים הבאים: א. הסכום הבסיסי 489,025.00 ב. בגין חריגים 23,408.00 ג. התייקרויות 27,797,00 ס ה " כ 540,210.00 מסכום זה יש לנכות הנחה של 4.42% שהוזכרה בסעיף 2.2 של תצהיר העובדות. לדרך זו הסכימו התובעים בסיכומיהם (ע' 19), כולה מבוססת על נתוני הנתבעות, ואין הן יכולות להתנגד לכך. לסכום אליו מגיעים לאחר עשיית החישוב האמור יש להוסיף מע"מ של 17% כדי להתאימו לנתוני התובעים בע' 19 לסיכומיהם. אני רוצה לקוות שבשלב מאוחר זה, ולהבדיל מהעבר, ישכילו הצדדים לערוך את החישוב הדרוש כדי לקבוע את גובה יתרת התמורה המגעת לתובעים, הכל לפי הפרמטרים שנקבעו על-ידי לעיל (להלן - "יתרת החוב הבסיסית"). היה ולא יעלה בידם לעשות כן, אמנה את רו"ח סרנת להשלים את המלאכה ולקבוע את "יתרת החוב הבסיסית". הנתבעות ידעו אל נכון שהן, או מי מהן, חבות כספים לתובעים או מי מהם, וכי בירור ענייני וסדיר יחשוף בסופו של יום את הדבר, זאת חרף מכשולים שהושמו על דרכי החשיפה. בנסיבות אלו הן שמו יהבן על מה שהן כינו "הטענות המשפטיות" שבאמצעותן ביקשו להכשיל על הסף את הבירור הענייני. כעולה מפרוטוקול הדיונים, העדפתי לדון ב"טענות המשפטיות" במסגרת הדיון הכולל. עתה, משהוכרע הפן הענייני הגיעה השעה המיוחלת עליה תולות הנתבעות את כל יהבן, היא שעת הדיון במה שכונה "הטענות המשפטיות". מתוך 21 עמודי סיכומיהן הקדישו הנתבעות רק 4.5 עמודים לענייני החשבונות הכספיים (ללמדך כמה מעט ניתן לטעון כנגד דברים ברורים), כל שאר עמודי הסיכומים הוקדשו ל"טענות המשפטיות". בטרם אתייחס לגופן של טענות אלו, שחלק ניכר מהן סב סביב הטיעון שהתובעים ו/או הנתבעות (או מי מהם) אינם צדדים אפשריים או ראויים בהליך זה, טוב שאפנה למקצת מהמסכת העובדתית שנחשפה במהלך הבאת הראיות. מסכת זו תקל על העיון והדיון והסקת המסקנות בכל הנוגע ל"טענות המשפטיות". מערכת היחסים שבין הצדדים, כפי שהיא נפרשה בהליך זה, השתרעה על פני תריסר עבודות. המגעים בין הצדדים בכל העבודות הללו התקיימו אך ורק על-ידי שני אנשים, איש אחד מכל צד. שני אלו היו "ברי הדברים", "ברי השיח", או "הצדדים" לעשייה. האחד הוא סמי מיכאל, עה16/ שכבר הוזכר לעיל, והשני עזרא קירמה (הוא התובע מס' 1). דעתם של אלו היתה נתונה בזמן אמת לביצוע העבודה ולא למה שמהווה עתה את לב ה"טענות המשפטיות". איצטלת שמו של צד בו השתמשו הצדדים מדי פעם כצד לחוזה העבודה לא השליכה על ההבנות ועל ההסכמות שהיו ביניהם. במלים אחרות, ההבנה וההסכמה היתה שמקובל על שניהם שבחירת שמו של הצד לחוזה, כפי שנעשתה על ידי כל צד או כפי שנעשתה על ידי שני הצדדים, איננה פוגמת ואיננה מייחדת בהכרח את הזכויות ואת החובות לאותו גוף שחתם את החוזה. דוגמאות לכך יש למכביר וביניהן: א. החוזה לתוספת קומה בגילה נחתם ביום 19.1.94 בין הנתבעת מס' 2 לבין התובעת מס' 2, זאת חרף העובדה שהנתבעות טוענות עתה שהתובעת מס' 2 איננה אישיות משפטיות היכולה להיות צד לזכויות וחובות. לא זו אף זו, בסוף החוזה, ערבו יחידי התובעת מס' 2, הם התובע מס' 1 ושותפו דאז שילה, שהיה אחד העדים במשפט זה, אישית להתחייבות התובעת מס' 2, היא הגוף שאינו קיים כביכול (ראה בין השאר נספח א' ל"תצהיר העובדות" של הנתבעות). אותם דברים מתייחסים לעבודת תוספת המשרדים בגילה (נספח ג' לתצהיר) וכן לשיפוץ מטבחון בית אל (נספח ד' לתצהיר). עובדה זו מצביעה בבירור על כך שלא "איצטלת השם" קבעה את מערכת הזכויות והחובות, אלא ההבנה וההסכמה שהגופים המופעלים ע"י כל-אחד משני "ברי הדברים" האמורים (סמי מיכאל ועזרא קירמה), הם כולם ברי הדברים המוסכמים. ב. ההסכם לביצוע עבודות מוזיאון הגבורה (כמו גם חוזים אחרים) נחתם בין גוף שאיננו קיים והוא "הנדסת חשמל - קירמה עזרא, ולגוף זה ערב (בסוף החוזה) קירמה באופן אישי. לא זו אף זו, בהואיל האחרון של החוזה נאמר שהתובעת מס' 2 (שכזכור לפי הטעון דהיום של הנתבעות איננה זכאית לזכויות וחובות עקב היותה שותפות לא רשומה) הסבה אותו ל"הנדסת חשמל - עזרא קירמה" - אף הוא גוף שאינו קיים. גם זו דוגמא לחוסר המשמעות שנתנו הצדדים לשמות הגופים, להבדיל מהמשמעות המלאה שניתנה לאלו שעסקו בפועל במלאכה. ג. בעבודות תוספת המשרדים בבית אל, החוזה נחתם כאמור לעיל בין הנתבעת מס' 2 לבין התובעת מס' 2. מסתבר שהנתבעת מס' 1 לא נוסדה כלל ביום חתימת החוזה (החוזה נחתם ביום 10.6.94, והנתבעת מס' 1 נוסדה, לפי תעודת הרישום שצורפה ל"תצהיר העובדתי" של הנתבעות, וגם לסיכומים, ביום 6.7.94. על אף זאת, מי שעשה הוצאות עבור ביצוע העבודה, וגם תובע אותן מהתובעות, היא דווקא הנתבעת מס' 1, היא ששילמה, לטענת הנתבעות, סכום כסף עבור ביצוע עבודה זו, וסכום זה נתבע ע"י הנתבעת מס' 2 דווקא (ראה חשבונית של סלעום לנתבעת מס' 1 - נספח ג' ל"תצהיר העובדות" של הנתבעות, וראה שם את הצ'ק שניתן לפרעון חשבונית זו ע"י הנתבעת מס' 1). זוהי הוכחה ניצחת לכך שמשעה שהנתבעת מס' 1 נוסדה והופעלה בשטח ע"י סמי מיכאל, היא נכנסה למסגרת הגופים שכל צד הפעיל, שכל אחד מהם היה צד למערך הזכויות והחובות. מכל מקום, תביעת התשלום של הנתבעת מס' 2 כאמור לעיל, מצביעה על כך שזו היתה עמדת הנתבעות. ד. בחלק מהחוזים שנכרתו, הצדדים לחוזה מול התובעים או מי מהם הם הנתבעים 1 ו- 2, השני כמקבל העבודה ממשרד הבטחון, והראשון כמי שקיבל על עצמו את ביצוע העבודה מהנתבעת מס' 2. החותמים על חוזי העבודה הללו עם התובעת מס' 2, הם הנתבעים 1 ו- 2 יחדיו (ראה למשל נספח ה' ל"תצהיר העובדות" של הנתבעות). עצם החתימה יחדיו על החוזה מצביעה על הכוונה לראות בשתי אלו "מקשה משפטית" אחת כלפי התובעים. ה. בעבודות שביל גישה (נספח ח' לתצהיר הנ"ל) כונו התובעים או מי מהם, במסמך הנושא את חתימת מי מהנתבעות "הנדסת חשמל", גוף שאינו ידוע פורמלית, ואולם שהיה ברור לצדדים שהכוונה היא למי מהתובעים. כך גם נרשם בחשבונות החלקיים (מוצג נ20/). התנהגות זו תואמת את הגישה הכללית שלא ליתן ערך ל"שם הפורמלי" אלא למהות בשטח. ו. בחשבונות חלקיים 8-12 המתייחסים לעבודות תוספת קומה בגילה, נרשם ע"י הנתבעת מס' 2 שהסכום ישולם ל"מ.ע.ש. עבודות קבלניות, קירמה ושלמה". זהו צרוף מילים חסר פשר משפטי, ככל שהדבר נוגע לזהותו של גוף או אדם (ראה מוצג נ20/). זוהי דוגמא נוספת לאי-הקפדת הצדדים על פורמליות של שמות, ומתן ערך למהות. ז. בחשבונות החלקיים הנוגעים לעבודת מטבח בטר' עציון נרשם התובע מס' 1 כ"הנדסת חשמל עזרא", "הנדסת חשמל", "הנדסת חשמל קירמה" (נ20/), ראיה נוספת לאמור לעיל. ח. בחשבון הסופי הנוגע לעבודת השנאים (מיום 10.10.96) נרשם שביצוע העבודה נעשה ע"י התובע מס' 1 (קירמה עזרא), ובסוגריים נרשם "(מעש)". החוזה בפועל הוא עם התובעת מס' 2 (נ20/), שוב דוגמא והוכחה לאמור לעיל. ט. כשהשיח סמי מיכאל ספונטנית ולפי תומו, לא עשה אבחנה בין מי מהנתבעים לבין מי מהתובעים. כך למשל הוא אומר ב"תצהיר המשפטי" וב"תצהיר העובדתי" של הנתבעות, שהוא עושה את התצהיר כמנהל הנתבעת מס' 1 שהעבירה את "ביצוע העבודות נשוא התביעה" , לביצוע ע"י מי מהתובעים (בתצהיר העובדתי נרשם בטעות "נתבעים" במקום תובעים). החוזים בקשר לחלק מהעבודות "נשוא התביעה" נחתמו בחלקם בטרם נוסדה הנתבעת מס' 1. חרף זאת ראה המצהיר את הנתבעת מס' 1 כמוסרת העבודות לתובעים, זאת משעה שנוסדה. אמירה זו מתייחסת גם לחוזים קודמים, ללמדך שמשעה שנוסדה הנתבעת מס' 1 גם הוא ראה אותה כשהשיח לפי תומו כצד לחוזים שנחתמו קודם לכן, הכל בדרך שנהגו הצדדים מבלי לדקדק ב"כסות המשפטית" הפורמלית. י. עה3/, ראובן שוורץ, ביצע עבודה בשטח, עבורה קיבל שכר. בעדותו (ע' 4 ישיבת 15.3.00) אמר שאת השכר קיבל מחברת בן-אבו (הנתבעת מס' 2) ואולם במהלך עדותו נוכח שקיבל שכרו מחברת סם מור (הנתבעת מס' 1). הדבר מלמד על המציאות בשטח, כשהשניים היו מזוהים כאחד. יא. חוזה מטבח בית אל (ראה נספח ד' ל"תצהיר העובדות" של הנתבעות) נכרת בין הנתבעת מס' 2 לבין התובעים. מעדותו של עה13/ ליאוניד טוקר, מהנדס הביצוע במקום, עולה כי הוא עבד אצל התובעים, ואולם עבודתו היתה "דרך סם-מור" (היא הנתבעת מס' 1). שוב דוגמא ל"כניסת" הנתבעת מס' 1 לחוזים שלכאורה הם לא לה, ואפילו לחוזים שנוצרו בטרם היווסדה. הוא שאמרתי שמשעה שנכנסה לשטח היתה חלק ממערך הזכויות והחובות כלפי התובעים, וגם כלפי אחרים. יב. משרדי הנתבעות 1 ו- 2 מצויים באותו מקום, הנהלת החשבונות מתנהלת באותו חדר, ומי שאישר את החשבונות של התובעת ועמד בקשר איתה היה סמי מיכאל, זאת בכל החוזים עם מי מהתובעים ועם מי מהנתבעות 1 ו- 2. יג. רוב רובם של החשבונות החלקיים שהוגשו ע"י התובעים אושרו ע"י אותו אדם, ללא חותמת וללא שם גוף כלשהו. חתימתו יכולה לכן להיות מיוחסת למי מהנתבעות 1 ו- 2 או לשתיהן, והצדדים לא ייחסו לכך חשיבות, משום שראו את שתיהן כ"מקשה משפטית" אחת. ניתן היה להביא עוד דוגמאות רבות, ואולם די במה שהובא כדי להסיק שהמציאות שנוצרה בשטח וביחסי הצדדים מקפלת בתוכה את הבנת והסכמת הצדדים לכך שהם יתייחסו איש לרעהו ענינית מבלי לדקדק באצטלת "השם המשפטי" שהיה צד לעבודה, להסכם או לחשבון. אם לא תאמר כן הרי שהתובעים יוכלו להעלות, אפילו עתה, טענה שכל הסכומים והזיכויים שניתנו לתובעת מס' 2 הם כחספא בעלמא, משום שהיא לא יכלה להיות (לפי גירסת הנתבעים) צד לחוזה בהיותה שותפות בלתי רשומה, ולכן זכאים יחידי השותפות לחזור ולגבות את כל הסכומים פעם שניה. לא זו אף זו, בחלק מהמקרים ניתנו כינויים חסרי פשר למי מהתובעים, הכל כפי שפורט לעיל, ולפי שיטת הנתבעות ה"עסקאות" והתשלומים וההסדרים הלוקים בכך אינם מועילים. ברור לכן שההבנה בין הצדדים היתה שכל עוד ברור לצד כלשהו שמולו ניצב "הצד הריאלי" הנכון, הוא יהיה מנוע מלטעון שפעילותו או עשייתו אינה מועילה. חוששני שאלמלא הסדר זה היה הפסדן של הנתבעות רב מהיתרונות שהן היו זוכות בהם אילו טענתן היתה מתקבלת. חרף זאת, דווקא הן מעלות עתה נקודה זו, במידה רבה של חוסר תום לב. לאחר שנים ארוכות של "פעילות משפטית", הכוללת זיכויים חיובים במיליוני שקלים, צצה לפתע הטענה ש"לא נעשה דבר", ומי שעמו חתמו על חוזה אינו יכול לתבוע אותו בשמו. ההשתק ומידת תום הלב היו מספיקים כדי לדחות טענה זו, ואולם דינה להדחות גם מסיבות אחרות, ובהן שאין זה נכון שהשאלה אם שותפות לא רשומה היא אישיות משפטית היכולה לתבוע - הוכרעה. בע"א 583/88 פד"י מה(5) ע' 670, בע' 683, נאמר: "שאלת היותה של שותפות בלתי רשומה בגדר אישיות משפטית ... היא שאלה מורכבת אשר אין לגביה הכרעה ברורה ... גם בין המלומדים קיימת מחלוקת בשאלה זו". כך למשל תומכים בגישת האישיות המשפטית ג' פרוקצ'יה (התאגיד מהותו ויצירתו - התשכ"ה1965-), וי. כהן (דיני חברות, כרך א'), ואילו היה הליך זה מחייב הכרעה בשאלה זו, הייתי נוטה להצטרף לדעתם ולראות את השותפות הלא רשומה כגוף הרשאי לתבוע. אינני צריך להכריע בשאלה זו משום שאפילו אקבל את טענת הנתבעות שזכות התביעה ניתנת ליחידי השותפות הבלתי רשומה, ובמקרה שלנו לתובע מס' 1 ולמר שילה, הרי שלפי סעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-, "שניים שמגיע להם חיוב אחד (וזהו המצב לפי הבנת הנתבעות - ו.ז.) חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו ...". בענייננו אין חולק כאמור שהתובע מס' 1 היה אחד השותפים בשותפות הלא רשומה (היא התובעת 2), והוא אכן תובע בהליך זה, כפי שהוא רשאי לתבוע לפי הדין - גם אישית. תביעתו של התובע מס' 1 היא איפוא גם תביעתו שלו גם תביעת השותפים באותם חוזים שהשותפות הלא רשומה היא צד לחוזה. תביעה זו על-ידו איננה כשרה רק מכח סעיף 59 הנ"ל אלא גם מכח הסכמה מפורשת של מי שהיה שותפו, שילה, שהעיד ואישר שכל האחריות בשותפות הועברה לתובע לבדו. לא זו אף זו, הוא נשאל במהלך חקירתו שאלה "מתגרה" שהציבה בפניו את העובדה שהשותפות תובעת כסף בהליך זה (דבר שיכול שיביא לו טובת הנאה), ואולם לא נשמעה מפיו טענה שיש לו ענין או אינטרס בהליך זה. גם סמי מיכאל ידע שזה המצב. בע' 11 הוא אומר שהוא מודע לכך שהתובע מס' 1 לקח על עצמו את כל ההתחייבויות השותפות. התובע עצמו סיפר שאכן זכויות וחובות השותפות הן שלו. לא זו אף זו, בבקשת הנתבעות לביטול העיקול שהוטל עליהן הן אומרות (סעיף 36.3) ש"עפ"י מסמך של השותפות, העבירה השותפות את הזכויות בחוזים שונים לידי עזרא קירמה". גם בעצם קיומה של שותפות הכשרה להתקשר בחוזים לא הטילו הנתבעות ספק, שהרי בכתב הגנתן (סעיף 5.4) הן אומרות ש"המדובר ביחסים חוזיים בין בן-אבו חברה לבנין (הנתבעת מס' 2 - ו.ז.) לבין השותפות מ.ע.ש. עבודות קבלניות". יש איפוא הכרה פוזיטיבית של הנתבעות בכך שקירמה זכאי לתבוע את הסכומים המגיעים לשותפות. בכל הנסיבות הללו נדחית הטענה כאילו כתב התביעה איננו כולל את תביעתה של השותפות. השותפות תובעת בין בעצמה בין ע"י אחד מהשותפים של השותפות הבלתי רשומה. בבחינת למעלה מהצריך אני מבקש להפנות להוראת סעיף 10 לפקודת רישום שמות עסק 1935, ממנה נובע שניתן לתבוע בשם עסק רשום, וכי בימ"ש רשאי בתנאים הקבועים בסעיף זה לאפשר שימוש כזה בשם עסק אפילו הוא לא נרשם. בהקשר זה צריך לזכור שלפי סעיף ההגדרות שבפקודה (סעיף 2) שם עסק הוא "השם או הכינוי שעל פיהם מתנהל עסק בין בשותפות ובין באופן אחר". הנה כי כן, התוצאה היא שכל התובעים הנחוצים והרלבנטיים לתביעה זו כלולים בכתב התביעה. אותם דברים אמורים גבי הנתבעות 1 ו- 2. שתי אלו פעלו בזירה הן באמצעות אותו אדם הן מאותו משרד ללא הבחנה ביניהן, עד כדי כך שהנתבעת מס' 1 "אומצה" לאחר רישומה כמעורבת בחוזים שקדמו לכינונה כחברה. כזכור היא עצמה טענה שהיא מימנה פעילות של חוזים שנחתמו עם משרד הבטחון בטרם רישומה (למשל החשבונית נ25/ והצ'ק הצמוד לה מצביעים על מימון ע"י הנתבעת 1 של עבודה שהחוזה בגינה נחתם ע"י הנתבעת מס' 2). גם עובדים בשטח לא ראו הבדל בין השתיים. בכל הנסיבות הללו אני דוחה את הטענה שלא ניתן לתבוע את הנתבעת מס' 1 גבי חוזים שנעשו בטרם נוסדה. במשתמע ועל דרך התנהגות זו אומצו חוזים אלו גם על-ידה, באמצעות סמי מיכאל, תוך השוואת המצב לחוזים אחרים בהם הנתבעת מס' 1 היתה צד (לעתים במפורש בחוזה, לעתים על דרך של התנהגות) לחוזים שנכרתו עם הנתבעת מס' 2. לעומת זאת אני מקבל את הטענה שאין לתובעים עילת תביעה נגד הנתבעת מס' 3. חברה זו היא מעין חברת אחות או חברת אם שיש לה זיקה, שטיבה המדוייק לא הוברר עם הנתבעות 1 ו- 2. דא עקא, בכך בלבד אין די כדי להפכה לבר-דברים עם מי מהתובעים בענינים נשוא תביעה זו. הנתבעת מס' 3 לא היתה חלק ממעגל העשייה בשטח, גם לא חלק מהמערך המשפטי שבתוכו ובמסגרתו נרקמו יחסי הצדדים. המעורבות היחידה שלה היא שנייר מכתבים שלה שימש למתן אישור על טיב עבודתם של התובעים (ת1/). התביעה נגד נתבעת זו נדחית אמנם ואולם בהיות הייצוג משותף לכל הנתבעות לא אפסוק הוצאות לזכות נתבעת זו בשל כך. "טענה משפטית" נוספת של הנתבעות היא שהיו הסכמים עם משרד הבטחון בהם הוקטנה העבודה, ולכן יש צורך להקטין, באותו יחס, אף את היקף אותה העבודה במערכת היחסים שבין התובעים לנתבעות. לא ירדתי לסופה של טענה זו, וחוששני שהיא לא באה אלא בנסיון להערים מכשולים נוספים על הבירור העובדתי. רו"ח סרנת נדרש "לצלם" את מצב התקבולים ממשרד הבטחון, הוא עשה כן, והצדדים אישרו את מסקנותיו ב"דוח סרנת". "צילום" זה מביא לידי ביטוי את התקבולים בפועל לאחר כל ההקטנות, ההנחות, ההתייקרויות, תשלום בגין חריגה וכל כיוצא בזה. אם היה קיטון הוא נכלל איפוא ב"דו"ח סרנת". טענה זו נדחית איפוא. עוד "טענה משפטית" בפי הנתבעות: משכלו כל הקיצין ומסתבר שיתרה המגעת לתובעים לא שולמה, מנסות הנתבעות להטיל את "האשם" לכך בתובעים על כך שהם לא הגישו חשבון לנתבעות. זוהי טענה מקוממת מצד מי שסרב בתוקף לדרישות ליתן דיווחים ופרטים, כמו גם לערוך חשבונות בתום לב כדי לברר את מצבת הזכויות והחובות של הצדדים. חשבון יכול להיות מוגש ע"י התובעים רק כשהמידע המצוי בידי התובעים נמסר להם, ואילו בפועל מידע כזה נמנע במכוון מהם. התובעים חיזרו אחר הנתבעות, בכתב ובע"פ (ראה למשל ת5/א ו- ת6/א) והכל לשווא. לטעון עתה שבשל מכשלה ששמו התובעים בפני הנתבעות, טרם הגיע מועד פרעון היתרה היא טענת "רצחת וגם ירשת", והיא תובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות. וטענה אחרונה היא טענת הויתור או ההפטר שניתן לנתבעות או מי מהן. בסיכומיהן מפנות התובעות בענין זה לנספח ז' ואילך. דא עקא שנספחים כאלו לא צורפו לסיכומים. נברתי בים הניירת שהערימו הנתבעות על הליך זה ומצאתי ניסוח זהה של הפניה לנספחים כאלו בבקשת הנתבעות לביטול העיקול (משם כנראה הועתק טיעון זה לסיכומים). בחנתי גם את הנספחים בבקשה ההיא, ולמעט מקרה אחד, לא מצאתי ויתור כזה. אני מוכן להניח לטובת הנתבעות שיש נייר זה או אחר שיש בו ויתור, אלא שהוא טבע בים הניירת בו ביקשו הנתבעות להטביע הליך זה. אפילו יש כזה אין הוא מועיל. ויתור, אפילו ניתן, מבוסס על הנחת תום הלב של הצגת הנתונים ע"י הצד החב חובת אמון בתחום זה. במקרה כזה מבטא ויתור הסכמה שלא לפתוח את החשבונות מחדש. מקום בו מתברר שחלקי מידע רלבנטי הועלם במכוון, לא תעמוד לזכות "המעלים" והמטעה טענה זו שאף היא מסוג הטענות של "רצחת וגם ירשת". לא יכול שיהיה חולק על כך ש"יתרת החוב הבסיסית" (כהגדרתה לעיל) צריכה לשאת ריבית והצמדה. הדין הצרוף מחייב הטלת ריבית והצמדה ממועד הפרת החובה לשלם כל תשלום. החלת "הדין הצרוף" במקרה זה תחייב פרוק "יתרת החוב הבסיסית" למרכיביה והתחקות אחרי כל מועד בו נוצר חיוב, והכל כדי לחשב את שיעור הריבית על כל רכיב כזה של "יתרת החוב הבסיסית". דבר זה אפשרי, ואם לא ישכילו הצדדים להסכים על "מועד משוקלל" ממנו יחל מרוץ הריבית וההצמדה על כל "יתרת החוב הבסיסית", או לחילופין לא ישכילו לערוך בעצמם ובהסכמה את "הפירוק" האמור של "יתרת החוב הבסיסית" למרכיביו, כמו גם למועד ממנו יחל מרוץ הריבית וההצמדה גבי כל פריט תשלום, כי אז אמנה את רו"ח סרנת לשם עשיית תחשיב זה. לו לעצתי שמעו הצדדים היו בוחרים את 1.4.96 או מועד מוסכם סמוך לו כמועד תחילת מרוץ הריבית וההצמדה על כל היתרה. לצורך עריכת חישוב הריבית במקרה של פירוק החוב הכולל למרכיביו, יראו את היום ה- 45 שלאחר עשיית תשלום לנתבעות כמועד ממנו יחל "מרוץ הריבית", אם לא שולם הסכום המגיע לתובעים עד אותו היום. בין כך בין אחרת, הריבית וההצמדה שיווספו ל"יתרת החוב הבסיסית" יהיו הריבית וההצמדה שנקבעו בדין, זאת עד ליום מתן פס"ד זה. הסכום האמור כשהוא כולל ריבית והצמדה כאמור, יכונה "היתרה הפסוקה", ובתשלום סכום זה לתובעים, באמצעות התובע מס' 1, אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 הדדית. חיוב הדדי זה אינו בא לקבוע את הזכויות והחובות והיחסים הפנימיים שבין שתי נתבעות אלו בינן לבין עצמן. על היתרה הפסוקה תחול ריבית והצמדה כדין מיום מתן פס"ד זה ועד התשלום בפועל. הצדדים יעבירו אלי תוך 30 יום את הסכום של "יתרת החוב הבסיסית" המוסכם עליהם כשהוא מחושב לפי הפרמטרים שנקבעו בפס"ד זה. היה ולא יעלה בידיהם להסכים על כך, יפקידו הנתבעות 1 ו- 2 בקופת בימ"ש תוך 15 ימים לאחר מכן סכום של 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות רו"ח סרנת, שיוטל עליו לעשות את החישוב. כיוצא בזה יודיעוני הצדדים תוך פרק זמן זה אם הגיעו להסכמה על גובה "היתרה הפסוקה", ואת גובהה, בהנחה שהושגה הסכמה. היה ולא יעלה בידם להגיע להסכם, יפקידו הנתבעות 1 ו- 2 תוך 15 יום לאחר מכן סכום נוסף של 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות רו"ח סרנת, עליו יוטל לערוך את החישוב תוך פירוק "יתרת החוב הבסיסית" לרכיבים הרלבנטיים לצורך הטלת ריבית והצמדה בשיעור שנקבע לעיל. דרך חישוב הריבית וההצמדה שהוצעה ע"י התובע - נדחית. אשר להוצאות, מסתבר שכפי שהיה כמעט צפוי מראש, הצליחו הנתבעות לסבך הליך פשוט של בדיקה חשבונאית של מערכת היחסים שבינם לבין התובעים. סיבוך זה התבטא בצורך להקדיש ללא צורך זמן רב בעשיית עבודות מיותרות, וביצירת נפח מסמכים מיותר ללא צורך, שככל שניתן להתרשם לא נועד אלא ליצור מצב בו יקשה למצוא את הדרך הראויה לעשיית החישובים הרלבנטיים. מעל לכל הם מעלו בחובת האמון שהם חייבים כלפי התובעים. עקבות חוסר תום הלב של הנתבעות ניכרות לכל אורך פעילותן במשפט זה, ורק חלקן של אלו עולה מתוך פסק הדין עצמו. בנסיבות אלו של הארכה וסיבוך שלא לצורך של ההליך המשפטי שקלתי אם לא להטיל על הנתבעות 1 ו- 2 בנוסף להוצאות לטובת התובעים גם הוצאות לטובת אוצר המדינה, ואולם סופו של דבר שהחלטתי להמנע מכך, תוך מתן ביטוי למורת רוחי בפסיקת הוצאות לטובת התובעים. גובה ההוצאות שאני עומד לפסוק מביא לידי ביטוי גם את המטרה הראויה שלא להותיר את התובעים, במידת האפשר, בחסרון כיס עקב הוצאותיהם בניהול משפט ארוך, יקר ומיותר. הנתבעות 1 ו 2- יישאו בכל הוצאות התובעים, ובכלל זה בהוצאות אגרות ביהמ"ש במלואן, זאת נוכח העובדה שהסכום הגבוה שנתבע היה תוצאת אי-ידיעת העובדות שמסירתן והעברתן לתובעים היתה חובה על הנתבעות. הן תישאנה גם במלוא הוצאות רו"ח סרנת. בנוסף תישאנה נתבעות אלו בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מ"היתרה הפסוקה". כמתחייב מהאמור בפסה"ד אני מרשה פניה לבימ"ש לצורך קביעת "יתרת החוב הבסיסית" ו"היתרה הפסוקה". ליתרות אלו יינתן תוקף של החלטה שתהא השלמה לפס"ד זה. חוזהצבאמבנהמשרד הביטחוןשיפוצניקשיפוצים