פסק דין מבוא התובעת, חברת ביטוח (בניהול מורשה), הגישה תביעה כספית ע"ס 51,896 ש"ח ביום 12.7.1995, נגד הנתבע, אשר שימש כסוכן ביטוח של התובעת בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה. הנתבע הגיש כתב הגנתו ביום 15.8.1995. ביום 27.8.1995 הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה. הבקשה הובאה בפני הרשם שהתיר את התיקון המבוקש. ביום 10.12.1995 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה להטלת עיקול זמני. בהחלטתו מיום 12.7.1995 נתן הרשם צו עיקול זמני עד לסך 51,896 ש"ח, וכן צו עיקול זמני על כלי רכב הרשומים על שמו של הנתבע (המשיב בבקשה זו). הצו הותנה בהפקדת התחייבות עצמית ובערבות צד ג' אשר אינו תאגיד. ביום 15.8.1995 הגיש הנתבע בקשה להסרת צו העיקול הזמני אשר ניתן ביום 12.7.1995. בהחלטתו מיום 2.10.1995 הורה הרשם כי צו העיקול הזמני אשר הוטל על מיטלטלין במקום מגוריו של הנתבע, על מיטלטלין במקום עסקו ועל פוליסת ביטוח חיים בחברת כלל יעמוד בתוקפו, ואולם צו העיקול הזמני אשר הוטל על כלי תחבורה של הנתבע יוסר. התיק הובא תחילה בפני כבוד השופט י' דר, אשר קבע בהחלטתו מיום 27.5.1997 כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם להם יצורפו כל המסמכים עליהם רוצים הצדדים להסתמך במשפט כראיות מטעמם. מטעם התביעה העידו שניים: מר זיק אל שמואל ומר עופר דהן. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו בלבד. בהסכמת הצדדים הוריתי בהחלטתי מיום 6.9.2000 כי יוגשו סיכומים בכתב. התובעת הגישה סיכומיה ביום 15.10.2000 והנתבע הגיש סיכומיו ביום 19.11.2000. הצדדים התקשרו ביום 6.1.1991 בהסכם לשלוש שנים המגדיר את תנאי ההתקשרות ביניהם. במסגרתו הועברו לנתבע על פי ההסכם מקדמה על סך 8,000 ש"ח על חשבון עמלות היקף בתוספת מע"מ (להלן: "המקדמה"), וכן מענק בגין התקשרות בגובה 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ (להלן: "המענק") (להלן: "ההסכם"). המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב פרשנותו של ההסכם. ביום 8.12.1992, משנתעורר ספק באשר ליכולתה של התובעת להמשיך ולקיים התחייבויותיה, מונה לה מנהל מורשה מכוח סעיף 68 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981. עם תחילת הניהול על ידי המורשה הפסיקה התובעת את פעילותה העסקית. ביום 26.1.1994 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו תכנית הניהול על ידי המורשה של התובעת. בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא וינוגרד) אישר את התוכנית הנ"ל בהחלטתו מיום 25.5.1994 (להלן: "תוכנית ההסדר"). טענות התובעת טוענת התובעת כי הן תשלום המקדמה והן תשלום המענק היו בכפוף לעמידה בתנאי ההסכם, קרי: בלעדיות ועמידה ביעדים. כמו כן, אין לקבל את הגישה הפרשנית לפיה יש לפרש הסכם נגד מנסחו, הואיל וההסכם הינו פרי משא ומתן בין הצדדים. יתרה מזו, גם בעבר קיבל הנתבע מענקים, מעבר לעמלות בסיסיות, ומענקים אלה הותנו אף הם בבלעדיות ובעמידה ביעדים. כך למשל, שולמו לנתבע הוצאות החזקת משרד מלאות. על פי ספרי החשבונות של התובעת, טוענת היא כי הפרמיה (ברוטו) של הנתבע כדלהלן: בשנת 1990 - 398,314 ש"ח, בשנת 1991 - 439,602 ש"ח ובשנת 1992 - 537,777 ש"ח. בשנת 1993 הנתבע לא עבד כלל עם התובעת. על מנת לעמוד בתנאי ההסכם, קרי: לשמור על גידול ריאלי של 5% מערך הפרמיה, צריך היה הנתבע, לגישת התובעת, לספק פרמיות בסכומים שלהלן: בשנת 1991 - 493,968 ש"ח ובשנת 1992 - 563,254 ש"ח. מכאן, שהנתבע לא עמד ביעדים אשר התחייב בהשגתם מכוח ההסכם. הואיל והנתבע לא העביר לתובעת את הכספים אותם הוא חייב מכוח התחייבותו המפורשת בהסכם, חובו של הנתבע מסתכם ב- 20,000 ש"ח כולל מע"מ נכון ליום 6.1.1991. כן מוסיפה התובעת, כי בכל הנוגע לשנת 1993, משהנתבע לא עבד כלל עם התובעת, אין הוא פטור מהשבת הכספים המתייחסים לשנה זו. התובעת מוסיפה וטוענת כי אף אם ייקבע כי אין הנתבע חייב מכוח ההסכם, הרי אינו זכאי לתשלום מכוח תכנית ההסדר של התובעת מטעם המנהל המורשה וכן מכוח תכנית ההסדר המשלימה מטעם המנהל המורשה. תכנית זו אושרה בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו מיום 25.5.1994. לגישת התובעת, אין לתת אמון מלא ומושלם בעדותו של הנתבע, אשר נתגלו בה סתירות רבות, הואיל ומדובר בעדות יחידה של בעל דין. ראוי לציין כאן כי בנקודות העובדתיות/העיקריות והמהותיות אין מחלוקת בין הצדדים ולפיכך אין כל משמעות לטענה זו של ב"כ התובעת. טענות הנתבע הנתבע מעלה טענה מקדמית לפיה התובעת לא הוכיחה את זכאותה להגיש את התביעה הנוכחית. לטענתו, תוכנית ההסדר אינה מעניקה למנהל המורשה סמכות להגיש תביעות כספיות נגד סוכנים של התובעת, ועל כן יש לדחות את תביעתה של התובעת על הסף. ואכן, התובעת לא הציגה בפני אישור או הסכמה /הסמכה מפורשת מאת בית המשפט המחוזי המאפשר למנהל המורה להגיש תביעה זו, ככל הנראה במסגרת האמור בסעיף 70א. לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח (תשמ"א1981-) סעיף קטן (ו) שזו לשונו: "(ו) במסגרת תכנית הסדר רשאי בית המשפט, לבקשת המנהל המורשה, לצוות על עיכוב הליכים התלויים ועומדים נגד המבטח או נגד נכסיו, לרבות הליכי הוצאה לפועל, עיקול, מימוש ערובה וכינוס נכסים, ועל מניעת פתיחתם של הליכים כאמור, וכן לתת הוראות בכל ענין אחר הנוגע לביצוע תכנית ההסדר." אולם נראה לי כי היתר כזה ניתן מכללא, שכן הוא מתחייב מעצם מהות הסמכויות שהוקנו למנהל המורשה מכח הסעיף הנ"ל. עוד טוען הנתבע כי מאחר והתובעת היא אשר ניסחה את ההסכם, הרי שיש לפרשו לרעתה במקרה של חילוקי דעות בדבר פרשנותו. ממשיך הנתבע וטוען כי למעשה הופר ההסכם על ידי התובעת, בכך שלא עמדה בהתחייבותה כלפי הנתבע לקיימו במשך שלוש שנים, וזאת כתוצאה מהתמוטטותה הכלכלית. על כן, לא עלה בידי הנתבע לפעול כסוכן ביטוח במשך שלוש השנים לגביהן נכרת ההסכם. יתר על כן, טוען הנתבע כי עבד עם התובעת כחברת ביטוח בלעדית במשך 12 שנים עד לקריסתה. הפרת ההסכם על ידי התובעת גרמה לנתבע, לטענתו, נזקים כבדים ואשר בעטיים נאלץ להתחיל דרכו מבראשית עם חברות ביטוח אחרות. כן טוען הנתבע, כי בניגוד להתחייבותה המפורשת של התובעת במסגרת ההסכם, לא נעשתה עמו התחשבנות בדבר העמלות המגיעות לו. אילו נעשתה התחשבנות, היה מתברר, כי התובעת היא החייבת כספים לנתבע ולא להפך. לנתבע זכות קיזוז מכוח הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 ומכוח הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, ואין בעצם מינויו של מנהל מורשה כדי לאיין את זכות הקיזוז האמורה. לאחר קיזוז נותרה התובעת חייבת לנתבע סך של 9,742 ש"ח. הנתבע איננו מכחיש כי קיבל את המקדמה ואת המענק, ואולם טוען, כי לולא התמוטטה התובעת כלכלית יכול היה לעמוד ביעדים להם התחייב במסגרת ההסכם. בנוסף, המענק ניתן לו, לטענתו, בגין חתימתו על הסכם בלעדי לתקופה של שלוש שנים (בלעדיות אשר היתה נשמרת לו אילולא התמוטטה התובעת). לגישתו, אין בהסכם כל זכר ל"התחייבות" שלו כביכול להשיב לתובעת את הכספים - מדובר בפרשנות מעוותת ולא נכונה של ההסכם. את אי עמידתו ביעדים מנמק הנתבע בכך שהתובעת התמוטטה ונסגרה ביום 8.12.1992. בכך סיכלה התובעת את ההסכם ועל כן אין לתובעת עילת תביעה לאכיפת ההסכם. לא זו בלבד אלא שכבר תקופה ארוכה קודם לכן היו שמועות עקשניות בדבר קשייה הכלכליים, עובדה אשר פגעה ביכולתו של הנתבע למכור פוליסות ביטוח של התובעת. הפרשנות הנכונה שיש להעניק להסכם, לדעת הנתבע, היא, כי לאור ההתחשבנות אותה אמורה היתה לבצע התובעת בסוף 1992 יש לקבוע האם חייב הנתבע כספים לתובעת אם לאו. משמעות טענה זו היא כי מתוך חישוב פרמיות הנטו (תפוקות) שהיו לנתבע בשנים 1991 ו- 1992, יש לחשב את העמלה המגיעה לנתבע בשעור 1% מסך כל הפרמיות. אם הסכום המגיע נמוך מ- 8,000 ש"ח - הנתבע חייב לתובעת את ההפרש בין הסכומים. אם סכום העמלה המגיע הוא מעל 8,000 ש"ח - התובעת היא החייבת לנתבע את ההפרש. דיון אומד דעת הצדדים סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות." המקור החשוב והאמין ביותר לבחינתה של כוונת הצדדים היא לשון החוזה. במקרה דנן, ההסכם בין התובעת לבין הנתבע נכתב בצורה של מזכר מאת מר י' נאור, מי שהיה מנהל מחלקת הרכישה באותה עת, אל מר שמואל זיק אל, מנהל מנהלת התובעת באזור הצפון. התאריך בו נכתב המזכר הינו 3.1.1991. סעיף 1 להסכם קובע כי: "הסוכן (קרי: "הנתבע" - ר' ש' צ') ממשיך לעבוד עימנו בלעדית ב- 2 הענפים ומתחייב לתפוקה במשך השנים הבאות כלהלן: - ב. כללי - גידול ריאלי של 5% בפרמיה כל שנה. ב. חיים - 50,000 ש.ח. פרמיה משונתת נטו כל שנה." לשון ההסכם כפשוטה מצביעה על כך שהנתבע התחייב לשני תנאים: בלעדיות ועמידה בתפוקה כאמור בהסכם. מקובלת עלי, לפיכך, טענתה של התובעת לפיה יש לקיים שני תנאים על פי ההסכם, ואין להבדיל בין דרישת הבלעדיות לבין דרישת העמידה ביעדים. יחד עם זאת, לשון החוזה אינה מכרעת, וניתן, במקרים מסוימים, לפנות לנסיבות החיצוניות כמקור נוסף המאפשר התחקות אחר כוונת הצדדים. ומהן אותן נסיבות חיצוניות לחוזה? יפים לעניין זה דבריה של פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים, מהדורה שניה (דין הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ה) בעמוד 304: "הנסיבות שמתוכן ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים הן כל הנסיבות הרלבנטיות האופפות את העסקה. ביניהן ניתן למנות מסמכים, הצהרות בעל-פה, התנהגות הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחריה, מגעים קודמים בין הצדדים וחוזים אחרים ביניהם." במקרה דנן אין הצדדים חולקים על כך שהנתבע התחייב לעבוד עם התובעת בלעדית. כך היה במשך שתים עשרה שנים קודם להסכם נשוא המחלוקת וכך היה אף לאחר עריכת ההסכם נשוא התביעה. הדבר עולה הן מגרסתה של התובעת והן מגרסתו של הנתבע. כך טען הנתבע בעדותו בבית המשפט מיום 6.9.2000 כי: "עבדתי איתם (קרי: "התובעת" - ר' ש' צ') 12 שנה בלעדית." (עמוד 14 לפרוטוקול מיום 6.9.2000, שורה 21). כאמור, אף התובעת אינה חולקת על כך שהנתבע התחייב לעבוד עמה בלעדית. בסעיף 2 לסיכומיה טוענת התובעת כי: "אין חולק שבהתאם להוראות ההסכם היה על הנתבע לעמוד בשני תנאים - האחד תנאי של בלעדיות (אשר הנתבע טוען כי עמד בו ואשר התובעת אינה מלינה על כך)..." (ההדגשות במקור - ר' ש' צ'). סלע המחלוקת הוא, אם כן, תנאי העמידה ביעדי התפוקה. לטענת התובעת, עמידה ביעדי התפוקה משמעה הצגת תפוקה בהיקף של 493,968 ש"ח בשנת 1991 (בעוד שהנתבע הציג תפוקה של 439,602 ש"ח), ובהיקף של 563,255 ש"ח בשנת 1992 (בעוד הנתבע הציג תפוקה של 537,255 ש"ח). חישובה של התובעת את היקפי התפוקות נעשה בהתאם להוראות החוזה. לאור חישוב זה, טוענת התובעת, המסקנה הישירה היא כי הנתבע לא עמד בחיוביו על פי ההסכם, ועל כן יש לחייבו בהשבת המקדמה והמענק אשר ניתנו כתנאי לעמידה ביעדי התפוקה ובבלעדיות. הנתבע, לעומת זאת, דבק בטענה לפיה הוא עמד קרוב ליעדים וכי לא יכול היה למלא חיובו זה הואיל והתובעת התמוטטה כלכלית. כאמור, על כוונת הצדדים ניתן ללמוד הן מלשון החוזה והן מן הנסיבות החיצוניות לו. במקרה דנן, בין הצדדים היו חוזים קודמים שהרי הנתבע עבד עבור התובעת במשך 12 שנים. כיצד פרשו הצדדים את הדרישה לעמידה ביעדים? מר זיק אל, אשר העיד מטעם התובעת טען בעדותו בבית המשפט מיום 6.9.2000 כי: "אם הוא לא יעמוד ביעדים זאת שאלה מסחרית. אם בתום השלוש שנים או במהלך השלוש שנים היה עומד בסדרי גודל קרובים ליעדים האלה בהתאם למה שמקובל ונהוג במקצוע לא עומדים על מילוי מלא של ההסכם אך בדרך כלל מתנים את זה בהסכם המשכים. אם סוכן לא עומד בצורה דרסטית ו/או מפסיק לעבוד עם החברה בודקים את ההסכם עם פינצטה." (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 6.9.2000, שורות 21-24). וכן המשיך וטען כי: "בודקים עמידה בהסכם. בודקים כל שנה ובודקים במצטבר. אם מגיעים לאחוזים מקובלים מעל 80% זה לא כלל ולא נוהל אז לא מבקשים החזר." (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 6.9.2000, שורות 17-18). אמנם התובעת שמה דגש על עמידה ביעדים. זאת ניתן להסיק הן מעדותו של מר זיק אל והן מהראיות הנוספות אשר הוגשו לבית המשפט. כך למשל, הוגש מסמך מיום 10.5.1990, אשר התייחס לאי עמידתו של הנתבע ביעדי שנת 1990, ובו נאמר לנתבע כי עליו לעשות כל מאמץ על מנת לעמוד ביעדי התפוקה. ואולם, לאורך השנים בהן שררו יחסים חוזיים בין התובעת לנתבע לא הקפידו יתר על המידה עמו באשר לעמידה ביעדי התפוקה. גם כאשר לא עמד הנתבע אך היה קרוב אליהם, לא נדרש על ידי התובעת להשיב את המענק והמקדמה אותם קיבל מכוח ההסכם. זו היתה איפא, רוח הדברים, כך פעלו הצדדים בעבר, וכך היה הפירוש הנכון של ההסכם, ממש כפי שהעיד עד התביעה מר זיק אל שמואל, מי שהיה מנהל מינהלת הסנה באיזור הצפון בתקופה הרלבנטית. התובעת נזכרה לדרוש את השבת כספי המענק והמקדמה רק לאחר שהתמוטטה כלכלית. האם זכאית התובעת לקבל כספים אלה בנסיבות המקרה והאם רשאית היא לבודד את חיוביו של הנתבע ולהתעלם מחיוביה היא? חיובים מותנים סעיף 43(א)(2) לחוק החוזים קובע כי: "(א) המועד לקיומו של חיוב נדחה - (1)... (2) ם תנאי לקיום הוא שיקויים תחילה חיובו של הנושה - עד שיקויים אותו חיוב..." לשיטת התובעת, חיוביה היחידים מכוח ההסכם היו מתן המקדמה והמענק. מנגד, קיימים חיוביו של הנתבע, והם, בלעדיות ועמידה ביעדים, כאשר פירוש החיוב לעמידה ביעדים אין משמעו, לאור התנהגות הצדדים עובר להסכם נשוא התביעה, מילוי מלא של הוראות ההסכם, ודי היה בהגעה ליעדים קרובים לנדרש בהסכם. אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה מילאה היא את חיוביה כנדרש. התובעת לא קיימה חיוב חשוב מאין כמוהו, המונח בבסיס ההסכם שבין הצדדים, והוא עצם היותה חברה סולבנטית המסוגלת לקיים את התחייבויותיה ולהנפיק פוליסות ביטוח. חיובו של הנתבע לעמוד ביעדים היה מותנה בהנחת היסוד כי קיומה של התובעת כחברה מבוססת ואיתנה הינו עובדה בלתי מעורערת. משלא קיימה התובעת את חיובה לסולבנטיות, לא חייב היה הנתבע, ואף לא היה יכול, לעמוד ביעדי התפוקה להם התחייב. יפים לעניין זה דברי כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701: "כאשר בחיובים מותנים מדובר, תלויה חבותו של אחד הצדדים לחוזה בכך, שיקויים התנאי, בו הותלתה התגבשותו של החיוב של הצד השני (סעיף 43(א) חלופה שנייה, לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). תנאי, כאמור, יכול להיות מעשהו של הצד השני לחוזה, ויכול להיות מעשהו של צד שלישי. למשל, על-מנת שתשתכלל חבותו של פלוני לקיים את החיוב החוזי המוטל עליו, צריך הנושה לקיים תחילה את החיוב שהוא נטל על עצמו. היה ולא מילא אחר חיובו, בו הותנה חיובו של פלוני, פטור פלוני מקיומו של אותו חיוב המוטל עליו." (שם, בעמוד 709). משהתובעת, לא קיימה את חיובה להיוותר סולבנטית, ומשהתמוטטה כלכלית ולא היתה בידה אפשרות להנפיק פוליסות ביטוח, אין היא זכאית לתרופה בשל אי עמידתו של הנתבע ביעדים כנדרש על פי ההסכם, שהרי נהיר וברור שעמידה ביעדים משמעותה מכירת פוליסות ביטוח של התובעת, שלא התאפשרה בשל התמוטטותה הכלכלית. השווה - ספרו של דוד קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, חלק א' (1991), בעמוד 19: "מועד קיומו של חיוב מותנה אינו מגיע, על-כן, והנושה אינו זכאי לתרופה בשל אי-קיום חיוב כזה, כל עוד לא עשה הוא את המוטל עליו תחילה." דומה כי על אף שהתובעת לא מילאה את חיובה, עשה הנתבע כל מאמץ לעמוד ביעדים. הנה כי כן, חרף השמועות סביב התמוטטותה של התובעת, הצליח למכור פוליסות ביטוח שלה וייצר תפוקות גבוהות (גם אם היו הן נמוכות מאלה שנדרשו לפי לשון ההסכם). יתר על כן, אמנם התובעת התמוטטה כלכלית רק בסוף שנת 1992. אך השמועות בדבר ההתמוטטות הצפויה כבר פרחו עוד קודם לכן בדבר היותה א-סולבנטית, שמועות אשר השפיעו על מבוטחים פוטנציאליים וגרמו להם, ככל הנראה, שלא לרכוש פוליסות ביטוח של התובעת. מר זיק אל, אשר העיד כאמור מטעם התובעת, טען בעדותו בבית המשפט מיום 6.9.2000 כי: "עוד בשנת 1988 היו שמועות בעקבות דו"ח ארניה לפיו הוא טען כי הסנה אינה סולבנטית. מה שקרה זה גרם לזעזוע... עד התקופה הזו הסנה עבדה עם סוכנים בלעדיים, כלומר עד שנת 1989, היא החזיקה להם משרדים והם עבדו רק איתה. מאותו זמן סוכנים התחילו לדאוג לפרנסתם, וחלקם ביקשו לתקן את החוזים שלהם כדי שתהיה להם אפשרות לעבוד עם חברות אחרות." (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 6.9.2000). אין מדובר, איפא, בשמועות חסרות בסיס או שמועות שהופרכו, אלא בעובדות מוכחות ובזעזוע אמיתי, כפי שהוגדרו בלשונו של עד התביעה שמואל זיק אל, אשר גרמו לחלק מסוכני הביטוח שעבדו עד אותה עת עם התובעת, בלעדית, לבקש לבטל את סעיף ה"בלעדיות" ולאפשר להם לרעות ב"שדות זרים." נחה דעתי כי הנתבע לא יכול היה לעמוד ביעדים כנדרש על פי ההסכם הואיל והתובעת לא קיימה את חיובה הנ"ל. אין ספק כי חיוביה של התובעת אינם מסתכמים במתן המענק והמקדמה. הנתבע מילא את חיוביו כנדרש ובכפוף לנסיבות החדשות - שמועות בדבר התמוטטותה של התובעת ולבסוף קריסתה והעברתה לניהול מורשה. אין ספק כי נגרם לנתבע הפסד ונזק עקב מילוי התחייבויותיו כלפי התובעת לבלעדיות, גם בכל התקופה שבה רעדה האדמה תחת בסיסה הכלכלי של התובעת ועת ניבעו ביסודותיה סדקים רחבים שהצביעו על התמוטטותה הקרובה. התובעת אינה יכולה ואינה רשאית "לגמול" לנתבע על נאמנותו לתובעת עד הסוף המר, בגלגול הנזק על שכמו ובהגשת תביעה זו נגדו. לאור האמור לעיל, הריני דוחה את טענת התובעת לפיה משהנתבע לא עמד בתנאים אשר נקבעו בהסכם אין הוא זכאי לכספי המענק והמקדמה. טענת סכול: אציין כי ב"כ הנתבע טען בסעיפים 26-27 לסיכומיו כי התובעת סיכלה את ההסכם, ועל כן חל סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. וזו לשונו של הסעיף הנ"ל: "(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. (ב) מקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו." אכן, נראה לי כי החוזה סוכל, ככל שהוא נוגע להמשך התחייבויות הצדדים בשנת 1993 ולפיכך יש לאבחן ולהפריד בין תקופת החוזה שעד 8.12.1992 לבין יתר ההתחייבויות ממועד זה ואילך. בנסיבות אלה, נראה לי כי יהיה צודק ונכון לזקוף לחובת התובעת את הימנעותה או מחדלה מעריכת חשבון עמלת ההיקף לשנים 1991-1992 ולקבוע כי בהיעדר חישוב מדויק של הסכומים המגיעים לתובע בגין עמלת היקף לשנים אלה, יש לקבוע כי המקדמה בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ שהתובע קיבל על החשבון, תישאר בידיו. להסרת ספק אציין כי אילו נערך חישוב כזה, ואילו היה עולה מהחישוב כי לנתבע מגיעה עמלת היקף בשיעור נמוך מהסכום הנ"ל, הייתי מורה להחזיר לתובעת רק את ההפרש שבין הסכום המגיע לנתבע לבין סכום המקדמה שקיבל, ודוחה את טענות התובעת כי על הנתבע להחזיר את כל הסכום ולהגיש למנהל המורשה תביעה על הסכום המגיע (דבר שככל הנראה כבר אינו ניתן להיעשות כיום). תוכנית ההסדר לטענת התובעת, הנתבע אינו זכאי לתשלום לאור האמור בתוכנית ההסדר. הפרק הרביעי לתוכנית ההסדר עוסק בסוכני ביטוח. סעיף 4 לפרק זה דן בבסיס הזכאות (ההתחייבות הבסיסית) בגין עסקי הביטוח הכללי וטעמי ההסדר המוצע. סעיף 4.1 קובע כי: "מוצע כי ההתחיבות הבסיסית תהא חבות הסנה כלפי הסוכן שעילתה בעסקי הביטוח הכללי, להוציא ההתחיבויות המנויות להלן, שלא תובאנה במנין: ... ג. תשלומים שהזכות להם הותנתה, מלכתחילה, בהמשך עבודה עם הסנה..." אין בידי לקבל טענה זו של התובעת. כספי המענק והמקדמה לא הותנו בעריכת הסכמים חדשים אשר יקבעו את תנאי ההתקשרות בין הצדדים. התובעת עצמה טענה כי לא היתה דורשת השבתם לו עמד הנתבע ביעדי התפוקה כנדרש בהסכם. במלים אחרות, כספים אלה הותנו בעמידה של הנתבע בשני תנאים: בלעדיות ועמידה ביעדים. כאמור, עמד הנתבע בתנאי הבלעדיות. באשר לתנאי הנוסף, הרי שפטור היה מעמידה בו הואיל והתובעת לא מילאה את חיובה היא מכוח ההסכם, והוא היותה סולבנטית. למרות זאת, נוכח הטענה בדבר סכול ההסכם שבין הצדדים, נראה לי כי יהיה צודק ונכון לחלק את סכום המקדמה באופן יחסי בין הצדדים, דהיינו, להותיר בידי הנתבע את כספי המקדמה לשנים בהן עבד ומילא חלקו כסוכן בלעדי של התובעת בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ולהחזיר לתובעת את החלק היחסי לשנת 1993, בסך 4000 ש"ח בתוספת מע"מ. גישה זו אף תואמת את האמור בסעיף 4.1 (ג) בפרק הרביעי לתוכנית ההסדר. אין לקבל את טענת התובעת כי מינוי המנהל המורשה מפקיע זכויות מוקנות, זכויות שהתגבשו, וסכומים ששולמו (בתום לב ובמהלך העסקים הרגיל) על חשבון עבודה שבוצעה. לא נראה לי כי פרשנות זו, הגובלת במידה מסויימת בחשש גזל ואי צדק, היתה ותהיה מקובלת על בית המשפט שאישר את ההסדר הנ"ל. סיכום התובעת לא קיימה את חיוביה על פי ההסכם, ועל כן פטור היה הנתבע מלקיים את חיוביו הוא. התובעת אינה זכאית לדרוש תרופה בגין אי עמידתו של הנתבע ביעדים, חיוב אשר לא יכול היה לקיימו הואיל והתובעת התמוטטה כלכלית והואיל והיו קיימות שמועות על כך עוד קודם לכן. בנוסף, אין התובעת זכאית לדרוש את כספי המקדמה והמענק מכוח תוכנית ההסדר בגין עבודה שבוצעה והתחייבות שמולאה. לאור האמור לעיל, לאור הנסיבות שהביאו לסכול ההסכם בין הצדדים, הריני מקבל את התביעה חלקית, ומחייב את הנתבע להחזיר לתובעת סך של 4000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה בלבד על הסכום הנ"ל מיום הגשת התביעה , וללא חיוב בהוצאות. חוזהפוליסהחברת ביטוחסוכן ביטוח