הפרת חוזה הלוואה

פסק דין מבוא: בפני תביעה כספית בסך 475,552 ש"ח, אותה הגיש התובע ביום 25.9.1997 נגד בני הזוג אברהם ואירמה גולן (להלן: "הנתבעים 1 ו- 2") ונגד בוריס בן יהודה (להלן: "הנתבע 3"), בגין אי עמידתם, לטענתו, בהתחייבויותיהם על פי חוזה הלוואה אשר נחתם בין הצדדים בנובמבר 1996 (להלן: "החוזה"). אין חולק על כך שהנתבעת 2 לא חתמה על החוזה הנ"ל בפני התובע ואשתו, ואולם לטענת התובע, הנתבע 1 לקח את טופס העתקי החוזה לביתם שלו ושל הנתבעת 2 על מנת שזו האחרונה תחתום על החוזה, וכעבור שעות מספר החזיר את החוזה כשזה מתיימר לשאת את חתימת הנתבעת 2. על פי החוזה, התחייבו הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע סך של 100,000$ של ארה"ב. הנתבע 3 חתם כערב להתחייבויותיהם של הנתבעים 1 ו- 2. יצוין, כי על גבי החוזה מצויות שלוש חתימות פרט לחתימתו של התובע. במקביל להגשת התביעה בסדר דין מקוצר הגיש התובע הודעה על בקשה בדרך המרצה להורות על עיכוב יציאתם של הנתבעים מהארץ, ולחילופין התניית יציאתם מהארץ בהפקדת סך של 550,000 ש"ח או ערבות בנקאית צמודת מדד על הסכום הנ"ל. כבוד הרשמת רונית יצחקי נתנה ביום 25.9.1997 צו עיכוב יציאה מהארץ במעמד צד אחד. במסגרת שמיעת הבקשה העידו התובע והנתבע 1. ביום 11.1.1998 ביטלה כבוד הרשמת יצחקי את צו עיכוב היציאה מהארץ נגד הנתבע 3 הואיל ובעת מתן הצו לא שהה האחרון בארץ. ביום 11.5.1998 הגיעו הצדדים להסכם פשרה לעניין עיכוב היציאה מהארץ, ולפיו הנתבעים הסכימו כי תירשם משכנתא על זכויותיהם בדירת קוטג' המצויה ברחוב סיני 7 בטירת הכרמל והרשומה בחלקה 65 גוש 10678. רישום משכנתא זו נועד להבטיח את פרעון סכום התביעה דנן. הוסכם בין הצדדים כי כנגד רישום המשכנתא יבוטל צו עיכוב היציאה מהארץ. ביום 27.4.1998 ניתן על ידי כבוד הרשם ורבנר פסק דין חלקי נגד הנתבע 1, ובו חויב הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 475,552 ש"ח וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 26,010 ש"ח - שני הסכומים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לפרעון המלא בפועל. הדיון בתיק גופו נסב סביב השאלה האם החתימה "א. גולן" המצויה בחוזה היא חתימתה של הנתבעת 2, או שמא, כטענתה, אין מדובר בחתימתה. מטעם התובע העידו התובע ואשתו, הגב' שמחה צרור. מטעם הנתבעים העידה הנתבעת 2 בלבד. ב"כ הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה בפני ביום 5.3.2001. טענות התובע: התובע טוען כי, אמנם הנתבעת 2 לא חתמה על החוזה בפניהם ואולם גרסתה של הנתבעת 2, לפיה היא לא חתמה על החוזה, מעולם לא נתנה הסכמתה לעסקה המפורטת בחוזה, לא הסמיכה אף אחד לחתום בשמה וכי לא ידעה על החוזה עד לקבלת כתב התביעה, היא מופרכת מאליה. לטענת התובע, הגרסה העובדתית הנכונה היא כי בעקבות התייעצות של הנתבע 1 עם עו"ד בשם פטר שנעשתה בבודפסט בנוגע לחוזה, התקשר הנתבע 1 לנתבעת 2 וביקש ממנה לבוא ולחתום על החוזה במשרד עוה"ד הנ"ל. הנתבעת 2 אמרה כי היא לא יכולה לצאת מהבית ולא יכולה להגיע, ולכן הנתבע 1 נטל את המסמכים החתומים על ידי התובע והנתבעים 1 ו- 3 הביתה, וכעבור מספר שעות שב עם החוזה כאשר הוא חתום על ידי הנתבעת 2, וכאשר הנתבע 1 מציין כי אשתו, הנתבעת 2, חתמה על המסמכים. התובע טוען בנוסף כי הואיל והחוזה היה מצוי בידי הנתבע 1 בלבד במשך מספר שעות מרגע שלקחו על מנת להחתים את אשתו, הנתבעת2, ישנן, לגישת התובע, שתי אפשרויות: האחת, כי הנתבע 1 הוא שחתם בשמה של הנתבעת 2, והשניה, כי הנתבעת 2 היא זו אשר חתמה על החוזה. כן טוען התובע, כי עדותה של הנתבעת 2 היא "עדות כבושה", מכיוון שהנתבעת 2 ידעה היטב מה גרסתם של התובע ואשתו לאור עדותם בבית המשפט ביום 25.10.2000, וחרף חובתה להעיד את הנתבע 1 על מנת שיפריך גרסה זו, היא נמנעה מלעשות כן. לשיטת התובע, גרסתה של הנתבעת 2 איננה מהימנה. בעדותה בבית המשפט מיום 5.3.2001 טענה הנתבעת 2 כי אין לה שום קשר עם עסקיו של בעלה, הנתבע 1, ואילו בחקירתה הנגדית התברר שיש לה קשר מסוים אך משנשאלה מה היא יודעת על חובותיו של הנתבע 1 ניערה את חוצנה מכל ידיעה בנושאים הללו. הסיבה לכך היא, לעניות דעתו של התובע, כי הנתבעת 2 חששה שהידיעה והמעורבות החלקית שלה בעסקי בעלה, הנתבע 1, תקשור אותה לחוזה. טענות הנתבעת 2: לטענת ב"כ הנתבעת 2, ייתכן שהיו סתירות בין מה שאמרה בעדותה בפני כבוד הרשם ורבנר לבין עדותה בבית המשפט מיום 5.3.2001, ואולם גרסתה מיום 5.3.2001 לא הופרכה. הנתבעת 2 חזרה והעידה על כך שהיא מעולם לא חתמה על החוזה ומעולם לא הסמיכה מישהו, לרבות בעלה, הנתבע 1, לחתום על החוזה. טענה נוספת בפיה של הנתבעת 2 היא, כי היכרותה עם עו"ד פטר לא משליכה על שום דבר. נהפוך הוא, גם בהנחה שהנתבעת 2 ידעה על עסקיו של בעלה, הנתבע 1, עצם אי היענותה לבקשותיו ולבקשות התובע מעידה על כך שלא היתה נותנת הסכמתה לחתימה על החוזה. יתר על כן, טוענת הנתבעת 2 כי לא היתה מעורבת בכל השלבים שקדמו לחוזה, לרבות הכנתו וחתימתה עליו. באשר לאי העדת הנתבע 1, טוען ב"כ הנתבעת 2 כי לא ניתן היה להעיד אותו הואיל והוא אינו שוהה בארץ זה זמן רב. דיון נטל ההוכחה בעניין אימות חתימה: במקרה הנדון, טוענת הנתבעת 2 כי חתימתה על גבי החוזה זויפה, וכי מעולם לא חתמה על מסמך זה. לטענת התובע, הגרסה הנכונה היא זו לפיה הנתבע 1 לקח עמו את המסמכים על מנת להחתים את הנתבעת 2 ושב עם חתימתה על גבי החוזה. מתעוררת אפוא השאלה, מי מבעלי הדין נושא בנטל להוכיח כי החתימה המתנוססת על גבי החוזה נשוא התביעה היא חתימתה של הנתבעת 2. זוסמן, בספרו דיני שטרות, מהדורה שישית, בעמוד 50, וכן שם בעמוד 337, בסעיף 272 כותב כי: "נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זויפה, אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו." דברים ברוח זו נאמרו אף מפיו של כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240: "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך, והיא בגדר 'עמוד התווך של התובענה'". (שם, בעמוד 261). בנסיבות שהובאו בפני, ברור כי התובע אינו יכול להביא עדות מכלי ראשון, כי הנתבעת מס' 2 היא זו שחתמה על חוזה ההלוואה. רק שני אנשים יכולים להעיד על זהות החותם על החוזה הנ"ל: הנתבעת 2 ובעלה, הנתבע 1. הנתבעת 2 העידה כי לא חתמה על החוזה נשוא התביעה, וכי החתימה על החוזה הנ"ל אינה שלה. פרט לכך, לא ידעה להוסיף דבר בנקודה עיקרית זו. על כן, ביקש ב"כ התובע להצביע בחקירתה הנגדית על אי אמירת האמת ועל סתירות בעדותה שמהן ניתן להסיק שאין להאמין לנתבעת 2. אוסיף ואציין, כי גם אם יקבע כי הנתבעת 2 אינה אומרת אמת ואין להאמין לגרסתה, הנטל להוכיח כי החתימה על החוזה האמור הינה של הנתבעת 2 נותר על שכמו של התובע. מהימנות גרסתה של הנתבעת 2: ההכרעה בתביעה דנן היא הכרעה עובדתית, הנוגעת למהימנות גרסתה של הנתבעת 2. בע"א (חיפה) 4034/99 בנק עצמאות נ' כרמלה אמסטרדם, תקדין-מחוזי 2000(2) 1118 נאמר מפי כבוד השופט דר, בנוגע למהימנות גרסתו של עד המעיד בבית המשפט כי: "מקובל עלינו שאיש אינו מסוגל לקרוא מחשבות, פיתחנו כללים שאנו אמורים להיות מיומנים בהם, כדי לגלות את האמת המסתתרת מאחורי גרסות סותרות של צדדים במשפט. השופטים אמורים לקבוע את הדברים תוך התרשמות מחומר הראיות בכללותו, ותוך שימוש באמצעי עזר העומדים לרשותנו כמו מסמכים, סתירות פנימיות (בין גרסות שונות של אותו עד) וחיצוניות (סתירות או חיזוק של עדים אחרים בראיות אחרות). למדנו להזהיר את עצמנו בפני קביעה שעד מתרגש או מגמגם אינו בהכרח שקרן, ועד רהוט ובטוח בעצמו, אינו בהכרח דובר אמת. למדנו גם להכיר בעובדה שגם עדים הסוברים שהם דוברים אמת, טועים לעתים בתום לב. קיבלנו עלינו שעד יכול לומר דברים שחלקם אמת וחלקם אינם אמת, ועדיין נוכל לפצל את העדות, לקבל מה שנראה לנו כאמת ולא לקבל מה שאינו נראה לנו כאמת". (שם, בפסקה 21 לפסק הדין). מקובלת עלי טענתו של התובע, לפיה גרסתה של הנתבעת 2 נגועה בסתירות פנימיות מהותיות רבות. על פניו אכן נראה כי גרסתה של הנתבעת 2 מופרכת מאליה, כפי שיפורט להלן. בעדותה ביום 13.9.1998 בפני כבוד הרשם ורבנר במסגרת הדיון בבקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע 1 (ת.ה. 19877/97), טענה הנתבעת 2 כי: "ידעתי במשך השנים האלה מה עוסק בעלי. כשהגעתי בשנת 94 היתה לו חנות לתקופה קצרה ואח"כ נכנס לעסקים עם אחיו בוריס הנתבע מס' 3, עסקים של מכירת מוצרי אלקטרוניקה... במשך שנתיים שהייתי בהונגריה פגשתי הרבה פעמים את המשיב בבית של גיסי אח של בעלי הנתבע מס' 3, הם נפגשו להכנס לשותפות עם גיסי, באותם עסקים שגיסי היה שותף עם בעלי". (עמוד 3 לפרוטוקול בת.ה. 19877/97, שורות 10-14). יתר על כן, בעדותה בבית המשפט ביום 5.3.2001 התברר כי היא אף עבדה בעסק השייך לבעלה: "ש. האם את מכרת בהונגריה בדוכן? ת. לא, אני עבדתי בחנות בהונגריה. בחנות למוצרי חשמל. ... ש. מתי הפסקת עם העיסוק? באיזה שנה? ת. בשנת 95. ש. למה הפסקת? ת. הפסקתי כי בעלי היה צריך למסור את החנות לקרוב משפחה שלו, קרוב המשפחה היה צריך להמשיך לעבוד בחנות הזאת, ולא רצה שאני אעבוד באותה חנות. ש. החנות בעצם היתה שייכת לבעלך? ת. הוא שילם על זה דמי שכירות. ש. הוא שכר את החנות ואת עבדת שם? ת. כן." (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 7-29). בהמשך עדותה בפני כבוד הרשם ורבנר ציינה הנתבעת 2 כי: "בעלי שיתף אותי קצת בעסקיו, אני מתכוונת לזה שהחתימה היא לא שלי, כשאני אומרת קצת אני מתכוונת שבעלי לא התייעץ אתי, אך הוא סיפר לי שיש קשיים בעסקים, ושהוא או גיסי חייבים למשיב כסף". (עמוד 3 לפרוטוקול בת.ה. 19877/97, שורות 17-19). ניתן לראות, אפוא, כי הנתבעת 2 מעורה היתה בעסקיו של בעלה. היא ידעה על הקשיים אליהם נקלע ועל חובו לתובע. אף על פי כן, בעדותה בבית המשפט ביום 5.3.2001 השיבה לשאלת ב"כ התובע האם ידעה כי הנתבעים 1 ו- 3 חייבים כסף לתובע כי: "ת. אין לי מושג. לא שמעתי על זה אף פעם. לא הייתי מעורבת ואני לא ידעתי. ש. בעלך דיבר איתך אי פעם על כך שהוא ואחיו חייבים כסף לצרור? ת. זה נודע לי אחרי שקיבלתי את התביעה". (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 12-14). לא זו אף זו, אלא שחרף טענתה בפני כבוד הרשם ורבנר כי בעלה משתף אותה בעסקיו, בחרה היא לומר בעדותה בבית המשפט ביום 5.3.2001 את התשובה הבאה, לשאלת התובע שלהלן: "ש. האם זה נכון לומר שבעלך בכלל לא שיתף אותך בעסקים שלו? ת. זה נכון." (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 15-16). סתירה נוספת התגלתה בתשובותיה לשאלה האם ידעה כי הנתבע 1, בעלה, נקלע לקשיים בעסקיו. כאמור לעיל, הנתבעת 2 טענה בעדותה בפני כבוד הרשם ורבנר כי הנתבע 1 שיתף אותה בקשיים אליהם נקלע, ואילו בעדותה בבית המשפט ביום 5.3.2001 אמרה כי: "ש. האם בעלך סיפר לך על אילו שהם קשיים בעסקים? ת. לא הוא לא סיפר לי מעולם על כך." (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 31-32). כאשר ב"כ התובע האיר את עיניה של הנתבעת 2 באומרו לה כי בעדותה בפני כבוד הרשם ורבנר אמרה דברים אחרים, טענה הנתבעת 2 כי היא אינה זוכרת מה אמרה אז. סתירה מהותית בולטת בין עדותה של הנתבעת 2 בפני כבוד הרשם ורבנר לבין עדותה בבית המשפט ביום 5.3.2001 נוגעת לידיעתה בדבר שותפות בין התובע לבין הנתבעים 1 ו- 3. בעדותה בפני כבוד הרשם ורבנר ציינה הנתבעת 2 כי: "אתה שואל אותי על שותפות עסקית בין המשיב ("התובע" - ר' ש' צ') לבין הנתבע מס' 3 בוריס בן יהודה ואני עונה שלא." (עמוד עמוד 3 לפרוטוקול בת.ה. 19877/97, שורות 4-5). ואילו בעדותה בבית המשפט ביום 5.3.2001, משנשאלה האם היתה שותפות בין הנתבעים 1 ו- 3 לבין התובע, אמרה: "ת. היתה." (עמוד 12 לפרוטוקול, שורה 1). ובהמשך חקירתה הנגדית התברר כי: "ש. מאיפה ידעת שהוא נכנס לשותפות עם צרור? ת. כי ברגע שסגרנו את החנות והוא היה צריך להעביר לקרוב משפחה והוא אמר שהוא פותח עסקים עם אחיו, רק עם אחיו. ש. מאיפה את יודעת שהוא עשה שותפות עם צרור? ת. לא אמרתי שאני יודעת שהוא עשה שותפות עם צרור." (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 17-21). ומיד לאחר מכן, מודה הנתבעת 2 בפה מלא כי היא יודעת על השותפות הנ"ל בין הנתבעים 1 ו- 3 לבין התובע: "ש. את יודעת על כך שהייתה שותפות בין בעלך, גיסך והתובע? ת. כן אני יודעת. ש. מאיפה את יודעת על השותפות הזאת? ת. ברגע שמסרתי את החנות הוא היה צריך להתחיל בשותפות עם אחיו והתובע." (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 22-25). הנתבעת 2 ביקשה להרחיק עדותה, אך בפועל השיגה ההפך. נעלה מכל ספק, כי הנתבעת 2 לא העידה אמת בפני. אני קובע כי הנתבעת 2 היתה מעורה היטב בעסקיו של בעלה, הנתבע 1, וכי ידעה על השותפות בין התובע לבין הנתבעים 1 ו- 3. לפיכך, תמוהה בעיני גרסתה כי לא ידעה על קיום החוזה. גם לאחר שנודע לנתבעת 2, כביכול, כי התובע טוען שהיא חתמה על חוזה ההלוואה, לא עשתה הנתבעת 2 דבר, לא פנתה למשטרה, לא הגישה תלונה למשטרה על זיוף חתימתה כביכול, לא דאגה להביא ראיות לעניין החתימה, לא ביקשה לבדוק את החתימה על ידי מומחה ולא עשתה כל דבר אחר שיראה כי הנתבעת 2 מופתעת מטענה "בלתי נכונה" זו. עוד אציין, כי את כל הדברים הנ"ל או את רובם הגדול, ניתן היה לעשות בעת שבעלה היה מצוי בארץ, עם הגשת התביעה, ובסמוך לחקירתו בפני כבוד הרשם במסגרת בקשת הרשות להתגונן נגד התביעה בתיק זה. גירסת התובע: התובע ואשתו העידו בפני על הנסיבות שהביאו לחתימת חוזה ההלוואה. גרסתם של האחרונים מקובלת עלי כמהימנה וכנכונה. כך, כאשר נשאל התובע בדבר פשר אי חתימתה של הנתבעת 2 בפניו על החוזה, אמר כי: "אירמה לא הגיעה לשם התקשרנו אליה והיא אמרה שהיא לא יכולה להגיע ושנביא לה את החוזה הביתה. לאחר החתימות לקח אברהם גולן את החוזים עם כל ההעתקים והוא אמר לנו שהוא יביא לנו את זה בערב לבית המלון. הגענו לבית המלון בערב וקיבלנו את החוזים חתומים על ידי אירמה, ולמחרת בבוקר חזרנו ארצה אברהם גולן, אני ואשתי". (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 21-26). כן טוען התובע, כי הנתבעת 2 ידעה על החוב ועל השותפות בינו לבין הנתבעים 1 ו- 3, טענות המחזקות את הקביעה לפיה עדותה של הנתבעת 2 נגועה בסתירות רבות, ועל כן איננה מהימנה ומופרכת מאליה (ראה עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 10-16). עדותה של אשת התובע, הגב' שמחה צרור, מחזקת אף היא את קביעתי הנ"ל, וכך אמרה בבית המשפט ביום 25.10.2000: "לאחר שנפגשנו הם היו צריכים לחתום על החוזה. אברהם התקשר לאשתו שגם היא צריכה להגיע והיא אמרה כי היא לא יכולה להגיע בגלל הילדים שהיא צריכה לשמור עליהם, והוא אמר שהוא יחתים אותה ולא תהיה כל בעיה... לאחר מכן אברהם לקח את הניירות לאשתו הביתה. בדרך הוא לקח אותנו למלון שלנו בבודפסט ואחר הצהריים או בערב הוא החזיר לנו את החוזה חתום ואמר שהיא חתמה והכל בסדר". (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 17-25). אשת התובע, הגב' שמחה צרור, היתה נאמנה לגרסתה זו גם בחקירתה הנגדית. אי הבאת עד: ב"כ הנתבעת 2 מתרץ את אי העדת הנתבע 1 בכך שהאחרון אינו שוהה בארץ זה זמן רב. הסבר זה, על פניו, אין בו די. הנתבעת 2 ובעלה, הנתבע 1, אינם מסוכסכים, ועל כן ההנחה היא כי אין כל סיבה לאי הגעתו ארצה על מנת לתמוך בגרסתה, בפרט לאור העובדה כי מדובר בתביעה על סכום כסף גדול אשר הוגשה נגדם. יתר על כן, אין חולק על כך כי עדותו של הנתבע 1 עשויה היתה לשפוך אור על התביעה. בחירתה של הנתבעת 2 שלא להעיד את הנתבע 1, אשר היה מעורב בעריכת החוזה ואשר לדברי התובע הוא היה זה שהצהיר בפניהם כי הנתבעת 2 הוסיפה חתימתה על החוזה הנ"ל, נועדה לחסום ולהכשיל את בירור האמת. בעניין זה עסק קדמי בספרו על הראיות, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת (התשנ" א - 1991), בעמוד 917, וכך אמר: "התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע". ובע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 נאמר כי: "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו". (שם, בעמוד 760). נראה לי, כי הסברם של הנתבעת 2 ובא-כוחה לאי העדתו של הנתבע 1 אינו מניח את הדעת. אין לתלות את הקולר של אי הגעת הנתבע 1 לעדות בארץ בהוצאות הנסיעה לארץ ו/או בנימוק שהנתבע 1 שוהה בחו"ל. טענות אלה, כשהן לעצמן, פעוטות בהשוואה לסכום התביעה העלול להיזקף לחובתה של אשתו, הנתבעת 2. שהייתו הממושכת של הנתבע 1 בחוץ לארץ אין בה כדי להוות נימוק משכנע לאי העדתו, ועל כן הימנעותה של הנתבעת 2 מהבאת הנתבע 1 להעיד בפני בית המשפט ולהיחקר בחקירה נגדית מובילה למסקנה כי לו העיד הנתבע 1 היה בעדותו כדי להפריך את גרסתה, הלוקה בסתירות רבות גם כך. סיכום: שילוב של ראיות התובע עם אי אמון בגרסת הנתבעת 2, שמרביתה אי אמירת האמת והתחמקות מהבאת העד העיקרי, בעלה של הנתבעת 2, מלמסור עדות בבית המשפט ולתמוך בגרסת הנתבעת 2, מובילות למסקנה ברורה כי החתימה על החוזה הנ"ל הינה של הנתבעת 2. לאור האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ודוחה את גרסתה של הנתבעת 2. הריני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 475,552 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום ביצוע התשלום בפועל. בנוסף הריני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הפרת חוזהחוזההסכם הלוואההלוואה