פסק דין 1. עניינה של בקשה זו בעסקת מכר בלתי שגרתית, שבה נמכרים מוצרים ושירותים באמצעות הקרנתם בטלוויזיה ("מכר מרחוק"). המוכר מציג על גבי מסך הטלוויזיה את המוצר, והצופים מוזמנים להתקשר עם המבקשת ולהזמין את המוצר. התשלום עבור השירות או המוצר מתבצע באמצעות חיוב כרטיס האשראי של המזמין או משלוח שיק. 2. ערוץ הקניות מבקש לאשר שאין בחוזה האחיד שלפיו הוא מתקשר עם לקוחותיו תנאי מקפח כמשמעו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג1982-. הבקשה הוגשה על-ידי ערוץ הקניות (להלן - "ערוץ הקניות" או "המבקשת") לראשונה עוד בדצמבר 95'. בסיומו של אותו הליך החליט בית הדין על ביטול שניים מסעיפי החוזה בהיותם תנאים מקפחים. 3. לאחר שניתן פסק הדין הקודם, הגישה המבקשת בקשה חדשה לאישור החוזה האחיד, היא הבקשה נשוא ההליך הנוכחי. לטענתה, מאז אישור החוזה הקודם חלו שני שינויים משמעותיים המשפיעים על הוראות החוזה והמצריכים עדכון ותיקון של חלק מהוראות החוזה: חקיקת תיקון מס' 7 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981- (ס"ח 1679, ז' באב התשנ"ח), וכן שינויים ברשיון ההפעלה של הערוץ, שאושרו על-ידי שרת התקשורת. 4. הקושי הכרוך בסוג זה של התקשרות הוא, שהצופה בערוץ מקבל פרטים בסיסיים על המוצר - תיאורו, מחירו, דמי המשלוח ומספר הטלפון של המבקשת. אולם, בעת ההזמנה הצופה-הקונה איננו רואה את המוצר הנרכש, והוא אינו יכול לעמוד, בדרך של בחינה בלתי אמצעית, על טיבו של המוצר ותכונותיו, כפי שהוא יכול לעשות בעסקת מכר רגילה הנרקמת בחנות. הקונה גם איננו רואה בשלב זה את הסכם המכר והוא אינו מודע לתנאיו, למעט אלה שהופיעו על גבי המרקע. בנסיבות אלה, נדרשת זהירות יתרה בבואנו לאשר את נוסח החוזה האחיד הנוגע לעסקה זו. בהמשך נתייחס לסעיפי החוזה השנויים במחלקות בין הצדדים וכן לסעיפים נוספים שאישורם כרוך לדעתנו בקשיים. נציין כבר עתה, שהמסקנה העולה בעקבות הדיון שבהמשך, היא שהחוזה שזור בתנאים מקפחים רבים, ולא ניתן לאשרו במתכונתו זו. סעיף 2 5. עניינו של סעיף זה בתשלום התמורה ודמי המשלוח והוא קובע: "המוכר מתחייב לספק לקונה (אשר הזמנתו אושרה על-ידי המוכר) את המוצר כפי שהופיע על המסך בשידורי ערוץ הקניות במחיר ובתנאים כפי שהופיעו על המסך בעת ביצוע ההזמנה". 6. מנוסח הסעיף עולה, שחרף העובדה שהקונה מוזמן על-ידי המבקשת לרכוש את המוצר על-פי הפרסום שנעשה על גבי המסך, קשירת העסקה מותנית באישור ההזמנה על-ידי המוכר. על רקע זה עולה השאלה מדוע תדחה המבקשת, המנסה לשכנע את הלקוחות לרכוש ממנה את המוצרים אותם היא מפרסמת על המרקע, לקוחות שפנו אליה וביקשו לרכוש את המוצר. 7. המבקשת טוענת שסייג זה, התולה את השלמת העסקה באישור המוכר, נועד לאפשר לה לבדוק האם המוצר אכן קיים במלאי וכן לקבל אישור מחברת האשראי, שבאמצעותה מבקש הקונה לבצע את התשלום. 8. היועץ המשפטי איננו חולק על כך שנתונים אלה טעונים בדיקה. מוסכם עליו גם שהמבקשת רשאית לתלות את אישור העסקה בביצוע הבדיקה. אולם, לטענתו, על המבקשת לפרט בחוזה באופן מפורש שאלה הן הסיבות שבשלהן היא עשויה שלא לאשר את העסקה. 9. עמדתו של היועץ המשפטי מקובלת עלינו. הימנעותה של המבקשת מלציין בחוזה את הסיבות בשלהן היא שומרת לעצמה את הזכות שלא לאשר את העסקה, חושפת את הקונה אשר נענה להזמנתה לרכוש את המוצר למגוון רחב של גורמים, שחלקם אינם תלויים בו, העשויים למנוע את ביצוע ההתקשרות. בנסיבות אלה, האפשרות הניתנת ביד המבקשת להימנע מלאשר את ההתקשרות מסיבות לא ידועות ובלתי מוגדרות מראש, מכניסה לעסקה אלמנט של חוסר וודאות ועשויה לפגוע בציפייה הסבירה של הקונה שנענה להזמנתה, לביצוע העסקה. בכך, יש להקים חזקת קיפוח לפי סעיף 4(2) לחוק החוזים האחידים, החלה לגבי "תנאי המקנה לספק זכות בלתי סבירה לבטל, להשעות או לדחות את ביצוע החוזה, או לשנות את חיוביו המהותיים לפי החוזה". 10. יתירה מזו, המבקשת עצמה טוענת שאין בדעתה להימנע מאישור העסקה מסיבות אחרות, שאינן קשורות לבדיקת המלאי וכרטיס האשראי. אם כך הדבר, איננו מבינים את פשר התנגדותה לכך שייקבע בחוזה באופן מפורש, שסיבות אלה הן הסיבות היחידות העשויות למנוע את אישור העסקה. סעיף 3 11. עניינו של סעיף זה בתשלום התמורה עבור רכישת המוצר ומשלוחו לקונה: "הקונה ישא בתשלום מחיר המוצר ודמי המשלח בצירוף מע"מ כפי שיקבעו על-ידי המוכר". 12. בין הצדדים הוסכם כי במקום המילים "כפי שיקבעו", ייכתב "כפי שנקבעו". אולם, לטענת היועמ"ש גם כך לוקה הסעיף בחוסר וודאות. זאת משום שהביטוי "כפי שנקבעו" איננו ברור כל צרכו, שכן הוא איננו מבהיר באופן מפורש כי מדובר במחיר ובדמי המשלוח שהוצגו בפני הלקוח על מרקע הטלוויזיה. 13. לטענת המבקשת, בעת הצגת המוצר היא מפרסמת את מחיר המוצר כולל מע"מ וכן את מחיר המשלוח. קרי, כל הנתונים הרלוונטיים מובאים בפני הלקוח כבר בעת הצגת המוצר על גבי מרקע הטלוויזיה. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, הצרכן יודע בדיוק את הסכום שעליו לשלם, ואין בעניין זה כל אי בהירות. 14. גם כאן, לאור עמדת המבקשת, לא ברור לנו פשר סירובה לציין בחוזה באופן מפורש שהמחיר ודמי המשלוח הם אלה שצוינו על גבי המרקע. בכל מקרה, מקובלת עלינו טענת היועץ המשפטי לממשלה, כי בהעדר אזכור מפורש כזה לוקה החוזה בחוסר הבהירות ומקנה למבקשת יתרון בלתי הוגן אשר עשוי לאפשר לה לטעון לשינוי המחיר ודמי המשלוח שאותם היא ציינה על גבי המרקע. בכך יש כדי להקים חזקת קיפוח לפי סעיף 4(2) לחוק שנזכר לעיל ו-כן לפי סעיף 4(4) לחוק, שעניינו ב"תנאי המקנה לספק זכות לקבוע או לשנות, על דעתו בלבד, ולאחר כריתת החוזה, מחיר או חיובים מהותיים אחרים המוטלים על הלקוח, זולת אם השינוי נובע מגורמים שאינם בשליטת הספק". סעיף 4 סעיף זה עוסק בדרכי התשלום ומועדי החיוב: "התשלום עבור המוצר יבוצע על-ידי חיוב חשבונו של הקונה באמצעות כרטיס אשראי. אם יבקש הקונה לקבל את המוצר באחד ממרכזי השירות ללקוח, יוכל לשלם באמצעות שיק אישי, כרטיס אשראי בכפוף לבדיקות המקובלות במקרים אלה, או במזומן - ואזי לא יחולו על העסקה הוראות סעיפים 1, 3, 4.1, 4.2, 7, 8, 9, 10, 11, 12, בהסכם זה, שעניינם מכר מרחוק. שילם הקונה למוכר באמצעות כרטיס אשראי או בשיק, רשאי המוכר לעכב את משלוח המוצר לקונה לפרק הזמן הדרוש כדי לקבל אישור מוחלט לפירעון השיק או לאישור לעסקה בידי חברת כרטיס האשראי, לפי העניין". סעיף זה מתייחס, למעשה, לשתי שיטות מכר. השיטה האחת היא מכר רגיל והשניה - מכר מרחוק. 15. באשר למכר מרחוק, סבור היועמ"ש שההוראה המאפשרות למוכר לעכב את משלוח המוצר לפרק זמן בלתי מוגדר כדי לקבל אישור מחברת כרטיסי האשראי היא כללית מדי ומשאירה בידי המבקשת שיקול דעת רחב המאפשר לה לעכב את משלוח המוצר גם מעבר לתקופה המצדיקה את העיכוב מסיבה זו. הוראה זו אף נוגדת, לטענת היועץ המשפטי לממשלה, את רשיונה של המבקשת הקובע בסעיף 8.3: "שילם הקונה לבעל הרשיון באמצעות כרטיס אשראי בעד מוצר שנמכר, רשאי בעל הרשיון לעכב את משלוח המוצר לקונה, לפרק זמן שלא יעלה על יום עסקים מיום ההזמנה, כדי לקבל אישור לעסקה בידי חברת כרטיסי האשראי". 16. המבקשת טוענת, מנגד, שלא ניתן לאשר את העסקה בלא לקבל אישור מחברת האשראי, וכי ברוב המקרים מדובר בהמתנה שאינה עולה על 48 שעות, ורק במקרים נדירים היא מגיעה לכדי 72 שעות. לטענתה, נוסח הסעיף גם תואם את תנאי רשיונה. 17. לאור ההוראה החד משמעית שבסעיף 8.3 לרשיונה של המבקשת, לא ברור לנו כיצד יכולה המבקשת לטעון שהוראה זו שבחוזה תואמת את תנאי הרשיון שלה. בנסיבות אלה, עצם הסטייה מתנאי הרשיון, אשר נועד להגן על הלקוחות, יש בה כדי לקפח את הלקוחות. 18. גם בהתעלם מתנאי הרשיון, אנו סבורים שסעיף זה המאפשר למבקשת לעכב את ביצוע המשלוח לפרק זמן לא מוגדר, בשל סיבה שגם על המבקשת מוסכם שאין בה כדי להצדיק את העיכוב אלא לתקופה קצרה ביותר, מקים חזקת קיפוח בהתאם לסעיפים 4(4) ו - 4(6) לחוק החוזים האחידים. 19. דברים אלה יפים, בשינויים הנובעים מהעניין, גם במקום שבו בוצע התשלום בשיק אישי, שאז קובע סעיף 8.3.1 לרשיונה של המבקשת: "שילם הקונה לבעל הרשיון בשיק אישי בעד המוצר שמכר, רשאי בעל הרשיון לעכב את משלוח המוצר לקונה לפרק זמן שלא יעלה על חמישה ימי עסקים מהיום בו קיבל לידיו את השיק, כדי לוודא כי השיק כובד". 20. לאור כך, יש לתקן סעיף זה על-ידי הגבלת משך הזמן שבו זכאית המבקשת לעכב את משלוח המוצר כאמור לעיל. 21. כאשר הקונה מקבל את המוצר במרכז שירות של המבקשת, נחלקו הצדדים לגבי השאלה באיזו עסקת מכר מדובר: מכר רגיל או מכר מרחוק. אין חולק על כך שבמקרה שבו מתבצעת העסקה כולה במרכז השירות, היינו כאשר הלקוח נכנס לחנות המשיבה וקונה את שליבו חפץ, כמו בכל חנות אחרת, מדובר בעסקת מכר רגילה. אולם מלשון הסעיף, כפי שיוסבר בהמשך, עולה שלא למקרה זה - של עסקת מכר מרחוק - כיוון נסח החוזה. 22. האפשרות האחרת, שהיא ככל הנראה האפשרות היותר נפוצה ולה כיוון הסעיף, היא שהצופה רואה את המוצר על גבי מרקע הטלוויזיה, מזמין את המוצר בטלפון ובא לקבלו בחנות המבקשת. לשיטתה של המבקשת, אין מדובר במקרה זה במכר מרחוק, כי אם במכר רגיל, הדומה למצב שבו מזמין הלקוח מוצר אשר אינו נמצא אותה עת בחנות ועל כן הוא מקבלו מספר ימים מאוחר יותר. היועמ"ש סבור, שמכר כזה הוא מכר מרחוק. 23. עסקת מכר מרחוק מוגדרת בסעיף 14ג(ו) לחוק הגנת הצרכן כדלקמן: "עסקת מכר מרחוק - התקשרות בעסקה של מכר נכס או של מתן שירות, כאשר ההתקשרות נעשית בעקבות שיווק מרחוק, ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה"; "שיווק מרחוק - פניה של עוסק לצרכן באמצעות דואר, טלפון, רדיו, טלוויזיה, תקשורת אלקטרונית מכל סוג שהוא, פקסימיליה, פרסום קטלוגים או מודעות, או באמצעים כיוצא באלה, במטרה להתקשר בעסקה שלא בנוכחות משותפת של הצדדים, אלא באחד האמצעים האמורים". 24. מהגדרה זו עולה, שמכר מרחוק הוא מכר המתבצע ללא נוכחות הצדדים בשיווק מרחוק. שני תנאים אלה מתקיימים גם במקרה זה, שבו הלקוח מקבל את המוצר במרכז השירות של המבקשת. זאת משום שההתקשרות מתבצעת בעקבות השידור בטלוויזיה, שהוא שיווק מרחוק, ושלא בנוכחות הצדדים. העדר נוכחות הצדדים בעת ההתקשרות עולה מכך שהעסקה נקשרת עם ביצוע ההזמנה ואישורה על-ידי המבקשת ועוד קודם להגעתו של הלקוח למרכז השירות. במילים אחרות, הלקוח מגיע למרכז השירות כדי ליטול את המוצר ולא כדי לבצע את עסקת המכר. כך עולה גם מלשון הסעיף, שעניינה במצב דברים שבו "יבקש הקונה לקבל את המוצר באחד ממרכזי השירות ללקוח". מכאן, שלאופן קבלת המוצר על-ידי הלקוח אין בהקשר זה כל חשיבות, ואין בה כדי לשנות את אופיו של המכר כמכר מרחוק. 25. לאור המסקנה דלעיל, לפיה מדובר במכר מרחוק, אין מקום לבטל במקרים אלה את הוראותיו של החוזה שעניינם במכר מרחוק. 26. סעיף 5 עניינו של סעיף זה בפיגור הקונה בתשלום, וזו לשונו: "כל תשלום אשר לא ייפרע במלואו ובמועדו, ישא ריבית והצמדה בשיעור המרבי הנהוג באותה עת בבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ביחס לאשראי שקלי על משיכות חריגות. כן ישלם הקונה למוכר את הוצאות הגביה, לרבות הוצאות משפטיות, שהוציא המוכר לצורך גביית חוב הקונה". 27. לעניין הוצאות הגביה, הוסכם על הצדדים שיש להגבילן להוצאות סבירות, ולשנות את לשון הסעיף בהתאם. 28. לעניין גובה הריבית, מקובלת עלינו עמדת היועמ"ש כי לשון הסעיף איננה ברורה כל צרכה והיא פותחת את הפתח לפרשנות לפיה הריבית החריגה נוספת על ההצמדה, שעה שאין מחלוקת על כך שריבית זו מגלמת בתוכה גם את ההצמדה. עניין זה דורש הבהרה כדי למנוע חשש לקיפוח הלקוחות על-ידי חיובם בהצמדה כפולה. סעיף 6 29. סעיף 6 לחוזה עוסק במקרה שבו חויב חשבונו של הקונה בטעות והוא קובע: "טעה המוכר וחייב את הקונה בתשלום שעה שהמוצר אזל מהמלאי- יבוטל חיוב כרטיס האשראי של הקונה בחשבון הבנק בו מתנהל חשבון כרטיס האשראי או יושב השיק לפי העניין, וזאת במועדים כמפורט בסעיף 12.2 להלן". 30. הצדדים מסכימים על ביטול ההפניה לסעיף 12.2 (אשר כלל אינו קיים בחוזה). כן, מוסכם על הצדדים לשנות את נוסח הסעיף באופן שיובהר כי אם תבוטל ההזמנה בשל היעדר המוצר במלאי, "יקבל הלקוח הודעה על ביטול העסקה והשבת כספו תוך זמן סביר". 31. לטענת היועמ"ש, יש להבהיר שגם ההודעה עצמה, ולא רק החזר הכסף ששולם, תינתן בתוך זמן סביר. אנו מקבלים את עמדתו של היועמ"ש שעל המבקשת למסור גם את ההודעה על ביטול העסקה בתוך זמן סביר. על כך לא חולק גם ב"כ המבקשת, אלא שהוא תמה מה פסול מצא היועמ"ש, בהקשר זה, בנוסח המוצע על ידו ("יקבל הלקוח הודעה על ביטול העסקה והשבת כספו תוך זמן סביר"), ומה ההבדל המהותי בין נוסח זה לבין הנוסח שנקבע בחוזה הקודם, שלו נותן היועמ"ש את ברכתו. ייתכן, כפי שטוען ב"כ המבקשת, שגם מנוסח הסעיף המוצע על ידו משתמע שעל המבקשת לתת את ההודעה על ביטול העסקה בתוך זמן סביר. אולם, ניתן להבין את הנוסח המוצע על-ידי המבקשת גם באופן שדרישת "הזמן הסביר" מתייחסת להשבת הכסף ולא למתן ההודעה. לפיכך אנו סבורים שיש לתקן את נוסח הסעיף באופן שיסיר בעניין זה כל אי בהירות אפשרית. סעיף 7 32. עניינו של סעיף זה במועדי האספקה של המוצר: "בהזמנה במשלוח רגיל יסופק המוצר לקונה בתוך שבעה ימים ממועד קבלת ההזמנה או, במקרה הצורך, מעת שניתן לעסקה, באשראי או בשיק, אישור הבנק (המאוחר מבין מועדים אלו)". 33. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת היועמ"ש, כי הוראה זו, מעבר לחוסר הוודאות המובנה בה בהעדר מועד ברור לאספקת המוצר, נוגדת את תנאי הרשיון של המבקשת, שלפיו "הזמן המרבי שיחלוף במשלוח רגיל מעת הזמנה כאמור ועד לרגע מסירת המוצר לקונה יהיה שבעה ימים". תנאים הנוגדים את רשיונה של המבקשת יש בהם, כפי שכבר נאמר, משום קיפוח הלקוחות. 34. טענה נוספת שמעלה היועהמ"ש בנוגע לסעיף זה, היא שאין בו (גם לא בהוראה אחרת בחוזה) כל התייחסות למועדי האספקה ב"משלוח מיוחד" ומשלוח מהיר. 35. בסעיף 1 לחוזה הוגדר "משלוח מיוחד": "משלוח של מוצר שאינו בר משלוח באמצעות רשות הדואר בגין גודלו, משקלו, טיבו, חוסר בסניף דואר וכיוצ"ב, או משלוח בגוביינא". סעיף 7 להסכם מסדיר את מועד האספקה במשלוח רגיל בלבד, ואיננו מסדיר את מועד האספקה במשלוח מיוחד. אמנם, גם ברשיונה של המבקשת, כפי שאנו מבינים, אין הוראה הנוגעת למועד האספקה במשלוח מיוחד. עם זה, הלקוח משלם עבור משלוח מיוחד, והוא זכאי לדעת מה התמורה שהוא מקבל עבור המשלוח, בכלל זה המועד שבו יסופק המוצר. העדר הוראה חוזית בנושא זה, מותיר אי בהירות המאפשרת למבקשת חופש נרחב בקביעת מועדי ההספקה העשוי לפגוע בזכויותיו של הלקוח ועולה כדי קיפוח לפי סעיפים 4(2) ו- 4(6) לחוק. 36. משלוח מהיר: הוא הדבר במשלוח מהיר. משלוח מסוג זה אמנם אינו נזכר בחוזה. אולם, הוא נזכר בתנאי הרשיון של המבקשת, שם נקבע, שהקונה רשאי לבחור בין משלוח רגיל למשלוח מהיר, שאותו על המבקשת להמציא לבית הלקוח בתוך זמן קצר מזה שבמשלוח רגיל. ואולם, עקב העדר הוראה חוזית בעניין מועד האספקה, נוצר גם כאן מצב שבו הלקוח משלם עבור שירות בלא שהחוזה נוקב בתמורה הניתנת לו עבור כך. בכך יש כדי לקפח את הלקוחות. 37. מקובלת עלינו בעניין זה גם טענת היועמ"ש, לפיה על המבקשת לציין בחוזה גם את המועד המדויק לביצוע האספקה, תוך הבחנה בין מסירה בשעות הבוקר למסירה בשעות אחר הצהרים. בחירה זו נתונה ללקוח על-פי תנאי רשיונה של המבקשת, ועל כן, שומה על המבקשת להעמיד את הלקוח על זכות הבחירה הנתונה לו בעניין זה, תוך ציון המועד המדויק לאספקת המוצר בחוזה. העדר אזכור נושא זה בחוזה, פותח בפני המבקשת את הפתח שלא לקיים את תנאי הרשיון, ויש בו על כן כדי לקפח את הלקוחות. 38. בהקשר זה יש לציין, שעל-פי חוק החוזים האחידים, "תנאי, איננו רק תניה המאוזכרת בחוזה, אלא גם "כל תניה אחרת שהיא חלק מההתקשרות". כך מסבירה פרופ' שלו בספרה דיני חוזים: "ישנן תניות שאינן מופיעות בחוזה האחיד גופו ואף אינן מאוזכרות בו על דרך ההפניה, ובכל זאת הן מהוות חלק מההתקשרות. למשל תניות שהספק נוהג דרך קבע, לסכם בעל פה עם לקוחותיו". (שם, בעמ' 635). במקרה שלפנינו, שירותי המשלוח המיוחד והמשלוח המהיר הם תניות מסוג זה, שהמבקשת נוהגת לפיהן עם לקוחותיה. גם המועד המדויק של מסירת המוצר ללקוח, בהנחה שהמבקשת מקיימת את תנאי רשיונה, הוא בגדר תנייה כזאת. לפיכך, חייבות תניות אלה בהסדר מפורש בחוזה. סעיף 8 39. סעיף זה עוסק בביטול העסקה על-ידי הקונה ובהחזרת המוצר, בעקבות כך, על-ידי הקונה למוכר. 40. בפתח הדיון בסעיף זה, שהוא הסעיף היותר בעייתי בחוזה זה, יש להבחין בין ביטול העסקה בשל פגם או אי התאמה במוצר או בשירות לבין ביטול מסיבות אחרות שאינן קשורות בפגם או באי התאמה. הבחנה זו מופיעה בחוק הגנת הצרכן, ובעקבותיה גם בחוזה. 41. לעניין זה חשוב לציין שעילת הביטול שיצר המחוקק בסעיף 14ג(ג) לחוק הגנת הצרכן, אשר איננה מבוססת על פגם או אי התאמה שנפלו במוצר או בשירות, היא עילת ביטול מיוחדת לסוג זה של מכר - מכר מרחוק. עילת ביטול זו איננה קשורה לעילות הביטול הרגילות הקבועות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)") ובחוק המכר, התשכ"ח1968-,, והיא מאפשרת לקונה לבטל את העסקה גם במקום שבו לא נפל במוצר (או בשירות) הנרכש פגם או אי התאמה. הסדר זה הוא אחד מהסממנים היותר בולטים של ההסדר הסטטוטורי שהנהיג המחוקק לגבי מכר מרחוק. חוק הגנת הצרכן אמנם מזכיר גם את עילת הביטול הרגילה הקמה בהתקיים פגם או אי התאמה, והוא אף קובע לגביה הוראות מסוימות עליהן נעמוד בהמשך. אולם עילה זו לא נוצרה בחוק זה, אלא בחוקים אחרים (חוק המכר וחוק החוזים (תרופות)), והיא עומדת לצרכן במקום שבו נפלו במוצר או בשירות פגם או אי התאמה, מכוחם של אותם חוקים אחרים בלא שהוא נזקק לצורך כך לחוק הגנת הצרכן. (ראה סעיף 24 לחוק החוזים האחידים וכן בספרה של פרופ' שלו, שם, בעמ' 621-622). 42. סעיף 8.1 לחוזה קובע את המועדים שבהם על הקונה לבטל את העסקה עקב פגם או אי התאמה במוצר כדלקמן: "עקב פגם במוצר או עקב אי התאמה בין המוצר או השירות לבין הפרטים שנמסרו לו לפי סעיפים 14 ג (א) ו- (ב) לחוק - רשאי קונה לבטל את העסקה עם המוכר, כדלקמן: במוצר - מיום הזמנת המוצר ועד ארבעה עשר ימים או מיום קבלת ההודעה כאמור בסעיף 9 להלן, לפי המאוחר ביניהם. בשירות - בתוך ארבעה עשר ימים מיום הזמנת המוצר (צ.ל. - השירות), ובלבד שביטול כאמור ייעשה לפחות שני ימים, שאינם ימי מנוחה, קודם למועד שבו אמור השירות להינתן". 43. הוראה זו תואמת את הוראת סעיף 14ג(ג) לחוק הגנת הצרכן. עניינו הישיר של סעיף זה אמנם בהקמת עילת הביטול המיוחדת לעסקת מכר מרחוק על-פי חוק הגנת הצרכן, אולם לאור לשונו של סעיף 14ה(א) לחוק ניתן להבין שתקופת הביטול שנקבעה בסעיף 14ג(ג) לחוק חלה גם על ביטול בגין פגם או אי התאמה. 44. בעניין זה מוסכם על הצדדים, שמניין התקופה של 14 ימים לביטול הזמנת המוצר, יהא, כפי שקובע סעיף 14ג(ג) לחוק, מיום קבלת הנכס או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף קטן (ב) לחוק (שהוא, כאמור, החוזה האחיד נשוא הדיון), לפי המאוחר. בנוסף, כפי שמצין היועמ"ש, יש להתאים את נוסח הסעיף להוראות חוק הגנת הצרכן. קרי, להחליף את המשפט "מיום הזמנת השירות" ל: "מיום עשיית העסקה". כמו כן מוסכם על הצדדים, שהמועד לביטול השירות יהא: "בתוך 14 ימים מיום הזמנת השירות". הצדדים גם מסכימים על הוספת הבהרה, והדבר מקובל גם עלינו, לפיה אין בזכות ההחזרה כדי לפגוע בזכויות הקונה על-פי כל דין. 45. סעיף 8.2 קובע את דרכי הביטול לפי סעיף 8.1 (היינו, במקום שבו מבטל הלקוח את העסקה בשל פגם או אי התאמה) והחזרת המוצר. גם לסעיף זה מספר סעיפי משנה. 46. סעיף 8.2.1 קובע: "הביטול ייעשה בכתב, ועל הקונה לפרט מהו הפגם או אי ההתאמה בעטיו הוא מבטל את העסקה". 47. היועמ"ש טוען, כי מנוסח הסעיף עולה שדרישת הפירוט מהווה תנאי לביטול. כמו כן טוען היועמ"ש, שמנוסח הסעיף עשוי להשתמע שאין די בציון סיבת ההחזרה או בהפנייה כללית לסעיף בחוק (כנראה שהכוונה היא לסעיף בחוזה) שלפיו מוחזר המוצר, אלא נדרש פירוט נוסף שטיבו אינו ברור. דרישה כזו, נטען, עשויה לשלול או לפגוע בזכות הביטול המוענקת ללקוח מכח חוק הגנת הצרכן, ועל כן היא מהווה תנאי מקפח לפי סעיף 4(6) לחוק. 48. המבקשת טוענת, מנגד, שהלקוח אמנם זכאי, במכר מרחוק, לבטל את החוזה. אולם, לפי הוראות סעיף 14ה(ב) לחוק הגנת הצרכן, לעילת הביטול נודעת חשיבות. שכן במקרים בהם הביטול נעשה שלא עקב פגם או אי התאמה, רשאית המבקשת לגבות דמי ביטול של 5% ממחיר המוצר. גם על-פי סעיף 14 ג(ג) לחוק הגנת הצרכן, טוענת המבקשת, אין די בהודעה טלפונית, אלא נדרשת הודעה בכתב. הודעה כזאת, מטבע הדברים, צריך שתהא בעלת תוכן מסוים, ומדובר, מסתבר, בפירוט סיבת הביטול. גם חובת תום הלב החלה על הלקוח בהפעלת זכות הביטול מחייבת אותו, לטענת המבקשת, לשתף אותה בנימוקים לביטול העסקה. הפירוט הנדרש גם מאפשר למבקשת, לטענתה, לעמוד על פגמים הקיימים במוצרים שהיא מוכרת ולשפר את מוצריה. 49. בנושא זה אנו מקבלים את עמדת המבקשת. בסעיף 14ה לחוק הגנת הצרכן, הבחין המחוקק בין ביטול מכר מרחוק בשל פגם או אי התאמה, לבין ביטול מסיבות אחרות. בביטול שלא עקב פגם או אי התאמה רשאי המוכר, על-פי סעיף 14ה(ב)(1) לחוק לגבות דמי ביטול בשיעור שלא יעלה על 5%, דבר שהוא איננו רשאי לעשות בביטול בשל פגם או אי התאמה. בנסיבות אלה, אנו סבורים, שהמבקשת רשאית לדרוש מהלקוח לפרט את הפגם או את אי ההתאמה שבעטיים הוא מבטל את העסקה, כדי לדעת אם עומדת לה הזכות לדרוש דמי ביטול. 50. איננו סבורים, שנוסח הסעיף מלמד על כך שמתן הפירוט מהווה תנאי לביטול העסקה, הגם שנכון הדבר שהפירוט נדרש כדי לזכות את הקונה בפטור מתשלום דמי ביטול. לעניין זה מבחין החוזה היטב בין ביטול לפי סעיפים קטנים 8.1 ו - 8.2 לחוזה, הדנים בביטול מחמת פגם או אי התאמה, לבין ביטול מסיבות אחרות, שבו דן סעיף 8.3 לחוזה, שם הקונה איננו נדרש לפרט את סיבת הביטול. 51. אשר להיקף הפירוט הנדרש, אנו סבורים שאין די בכך שהקונה יפנה לסעיף בחוזה שלפיו הוא מבטל את העסקה, גם לא בכך שיטען לקיומו של פגם או אי התאמה כאלה או אחרים, בלא לפרט את טענתו. אם ברצונו של הקונה להימנע מתשלום דמי ביטול ולהטיל על המבקשת לשאת לבדה בהוצאות הכרוכות בעסקה שבסופו של יום לא בוצעה, עליו לפחות לפרט את הפגם או אי ההתאמה שבשלהם הוא מבטל את העסקה. אין מדובר בדרישה מופרזת שהקונה אמור להתקשות בביצועה, אלא בדרישה שנועדה, כאמור, לענות על צורך אמיתי של המבקשת. מעבר לדרישת הפירוט, אנו סבורים שיקשה מאוד לקבוע בחוזה את מידת הפירוט המדויקת הנדרשת מהקונה, ואין מנוס מכך שהדבר ייקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו. סעיף 8.2.2 52. סעיף זה מסדיר את אופן החזרת המוצר על-ידי הקונה בעקבות הביטול כדלקמן: "קיבל הקונה את המוצר נושא העסקה, יחזירו למוכר במקום עסקו, בתוך 14 יום מיום קבלת המוצר וכך גם לגבי נכס ו/או הטבה כלשהם, שקיבל הקונה בעקבות עשיית העסקה עם המוכר". 53. המבקשת הסכימה, לשנות את הנוסח הקיים "כך שתתאפשר השבת המוצר במקום שבו נמסר הנכס". בניסוח הסעיף המתוקן, יש לשים לב ללשון החוק בסעיף 14ה(א)(2), הקובע לגבי מכר שבוטל בשל פגם או אי התאמה, כי הקונה: "יעמידו לרשות העוסק במקום שבו נמסר לו הנכס". משמע, אין מדובר בהשבה פיזית, אלא בהעמדת המוצר לרשות המוכר. במקרה הרגיל, שבו המוצר נמסר בבית הלקוח, משמעות הדבר היא שעל המבקשת לאסוף את המוצר מביתו של הלקוח. 54. הסכמה זו מקובלת עלינו. עם זה, נעיר שהנחתו של היועמ"ש בדרישתו לתקן את הוראת החוזה בעניין זה הייתה שעל-פי החוק, על הקונה להחזיר את המוצר בתוך התקופה הקבועה בסעיף 14ג(ג)(1) לחוק. (כך נכתב בתשובתו: "החוזה האחיד מטיל חובה על הקונה להחזיר את המוצר תוך 14 יום מקבלתו. שוב, אין הוא מציין את קבלת החוזה האחיד כמועד רלבנטי למין הימים, דבר המוצא ביטוי בסעיף 14ג(1) לחוק הגנת הצרכן."). בעקבות תגובה זו הסכימה המבקשת לתקן את לשון הסעיף באופן ש"ישונה הנוסח הקיים לעניין מניין 14 הימים על-פי הוראות החוק". 55. אולם, הנחה זו איננה מדויקת, שכן בסעיף 14ג(ג) לחוק דובר במועד שבו רשאי הצרכן לבטל את העסקה ולא במועד שבו עליו להחזיר את המוצר. בנושא החזרת המוצר דן סעיף 14 ה לחוק. אולם, בניגוד להוראת סעיף קטן (1) לסעיפים קטנים (א) ו-(ב) לסעיף זה (14ה), הקובעים את המועד להחזרת הכספים ששולמו על-ידי הלקוח, שאותם על המוכר להחזיר בתוך 14 ימים מיום קבלת ההודעה על הביטול, אין הוראה מקבילה לגבי מועד החזרת המוצר על-ידי הקונה שביטל את העסקה. 56. עם זה, איננו סבורים שתנאי זה המחייב את הלקוח להחזיר את המוצר בתוך אותה תקופה שבה עליו להודיע על ביטול העסקה הוא תנאי מקפח. 57. נבקש לציין, שלוחות הזמנים הנקובים בחוזה מביאים לתוצאה, גם אם זו לא צוינה בחוזה באופן מפורש, שהשבת כספו של הקונה מתבצעת, בפועל, לאחר החזרת המוצר למוכר. על-פי החוזה כפי שהוסכם על הצדדים לתקנו, על הקונה להחזיר את הנכס בתוך 14 ימים מיום קבלת המוצר (או קבלת המסמך הנזכר בסעיף 14ג(ב) לחוק), ועל המוכר להשיב את הכסף לקונה, בהתאם להוראת סעיף 14ה לחוק בתוך 14 ימים מיום קבלת הודעת הביטול. במקום שבו מדובר בהחזרת מוצר שכבר התקבל אצל הקונה, מסתבר שהודעת הביטול נשלחה על-ידי הקונה לאחר קבלת המוצר. במצב דברים זה עולה, שהכסף מוחזר ללקוח לאחר החזרת המוצר למוכר. הסדר זה אמנם איננו מתחייב מהוראות החוק, שאיננו קושר (בסעיף 14ה) בין החזרת המוצר לבין השבת הכסף. אולם מקובל עלינו שהתוצאה לפיה כספו של הקונה יושב לו רק לאחר החזרת המוצר היא תוצאה סבירה. תוצאה זו סימטרית להוראת סעיף 8.3.1 לרשיונה של המבקשת הקובעת כי: "בעל רשיון יגבה תשלום בעד מוצר שמכר, או יחייב חשבונו של קונה במכירה בכרטיס אשראי או בכרטיס חיוב אחר, רק לאחר שמסר את המוצר בפועל לקונה או למי מטעמו, אם ביצע את המסירה בעצמו, או רק לאחר שמסר את המוצר לצד שלישי לשם מסירתו לקונה או למי מטעמו, אם ביצע את המסירה באמצעות צד שלישי". כשם שמסירת המוצר ללקוח קודמת לחיובו בתמורת המכר בשלב האספקה של המוצר, כך גם החזרת המוצר צריך שתקדם לזיכוי חשבונו של הלקוח בשלב החזרת המוצר. 58. טענה נוספת שמעלה היועמ"ש בהקשר זה, היא כי לא ברור מלשון סעיף מה הכוונה בהוראה המחייבת את הקונה להחזיר, בנוסף על המוצר, גם "נכס ו/או הטבה כלשהם שקיבל הקונה בעקבות עשיית העסקה עם המוכר". נוסח זה של הסעיף אף איננו תואם באופן מדויק את לשונו של סעיף 14ה(א)(2) לחוק הגנת הצרכן, שלפיו נדרש הלקוח להחזיר גם "נכס כלשהו שקיבל הצרכן בעקבות עשיית העסקה או החוזה". החוק מדבר על החזרת "נכס" ולא על החזר הטבה. לפיכך, סבור היועמ"ש, שנוסח זה יוצר אי בהירות ומטיל על הלקוח חובות שלא ברור מה טיבן, דבר העשוי להקים חזקת קיפוח כאמור בסעיף 4(6) לחוק. 59. אשר למונח הטבה, טוענת המבקשת, כי עסקינן בסיטואציות שונות, שבהן זוכה הלקוח להטבות כאלה או אחרות בשל רכישת המוצר, שאותן עליו להחזיר עקב ביטל העסקה. לדוגמא, מביאה המבקשת מקרה שבו נערך מבצע לפיו כל הרוכש מוצר מסוים, זכאי לרכוש מוצר שני בחצי המחיר. זכות זו, לטענתה, היא הטבה הניתנת ללקוח בשל רכישת המוצר. האם, שואלת המבקשת, במקרה שבו הצרכן מבטל את עסקת הרכישה, נאמר כי הוא רשאי להחזיק בידו את אותו המוצר אשר קיבל בחצי המחיר? תשובתה של המבקשת לשאלה זו היא: "וודאי שלא. עם ביטול עסקת הרכישה מוטלת החובה על הצרכן להשיב לערוץ, בנוסף למוצר הנרכש, את אותה הטבה לה זכה בשל הרכישה. דרישה זו וודאי שאינה מקפחת כי אם, דרישה אלמנטרית לפי כל קנה מידה". 60. לדעתנו, הדוגמא המובאת על-ידי המבקשת מבהירה בצורה יפה דווקא מדוע אין לקבל את הנוסח המוצע על ידה, לפיו על הלקוח להחזיר את ההטבה (ולא את הנכס הנוסף). במקרה כזה שבו קיבל הלקוח מוצר שני בחצי מחיר, מתבטאת ההטבה בהנחה בשיעור מחצית מחירו של הנכס הנוסף. לפיכך, הדרישה להחזיר את ההטבה, משמעה שעל הלקוח להשלים את מחירו של הנכס הנוסף שאותו הוא קיבל בהנחה, למלוא המחיר. ברור שלא זו הייתה כוונת המחוקק שהרי אין מקום לכפות על הלקוח לרכוש את המוצר השני, שאותו הוא קיבל בחצי מחיר, במחירו המלא. גם המבקשת אינה טוענת לתוצאה בלתי סבירה כזאת. 61. לאור כך, אנו סבורים שיש לדבוק בעניין זה בנוסח החוק, הקובע בסעיף 14ה, שעל הלקוח להחזיר, במקרה של ביטול העסקה, גם נכס כלשהו שקיבל בעקבות עשיית העסקה או החוזה, ואין לקבל את הנוסח המוצע על-ידי המבקשת בדבר החזר ההטבה. למען הסר ספק נציין, שהחזרת הנכס הנוסף מזכה את הלקוח, כמובן, בהחזר התשלום ששולם על ידו בגין נכס זה, ודינו של החזר זה כדינו של החזר התשלום שבוצע בגין המוצר העיקרי. 62. תוצאה זו עולה גם מהוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), תשל"א - 1970, לפיו במקרה של ביטול החוזה על כל צד להחזיר לצד השני את מה שקיבל על-פי החוזה שבוטל. סעיף 8.2.3 63. סעיף זה מסדיר את דרך השבת כספי הלקוח במקרה של החזרת המוצר כדלהלן: "בתוך 14 ימים מיום קבלת המוצר ע"פ הסכם זה, יחזיר המוכר לקונה את אותו חלק ממחיר העסקה ששולם על-ידי הקונה (ככל האפשר בדרך בה שילם הקונה), יבטל את חיובו של הקונה בשל העסקה ולא יגבה מהקונה דמי ביטול כלשהם - וכל זאת בתנאי שהתקיימו התנאים כאמור בסעיפים 8.2.1 - 8.2.2 לעיל". 64. המבקשת מסכימה, על-פי דרישתו של היועמ"ש, שמניין הימים להחזרת התשלום על-ידי המוכר יהא, כקבוע בחוק, 14 יום מיום קבלת הודעה על הביטול. 65. תיקון זה מקובל עלינו, הגם שהוא מרע את מצבו של הלקוח לעומת הנוסח המוצע על-ידי המבקשת. זאת משום שהוא דוחה, כפי שהוסבר לעיל, את השבת הכסף עד לאחר החזרת המוצר. 66. לדעת היועמ"ש, הסעיף מקפח את הלקוחות גם בשל כך שהוא מותיר ביד הספק חופש בחירה לגבי אופן ההשבה. ההגבלה לכאורה של חופש זה על-פי נוסח הסעיף המוצע על-ידי המבקשת, המתבטאת במילים "ככל האפשר" אין בה לטענת היועמ"ש די, שכן היא איננה מבוססת על אמות מידה אובייקטיביות לתחימת "האפשר". 67. לטענת המבקשת, כוונת הסעיף היא כי הכסף יוחזר לידי הלקוח בדרך שונה מזו שבה שילם הלקוח עבור רכישתו רק במידה "ולא אפשרי הדבר". 68. עמדתו של היועמ"ש בנושא זה מקובלת עלינו. כך גם נקבע על-ידי המבקשת עצמה בסעיף 11 לחוזה הקודם שנדון בתיק 805/95: "השבת הכסף לקונה תיעשה באופן זהה לדרך בה שילם הקונה ... היתה השבת הכסף לקונה באופן זהה לזה בו בוצע התשלום בלתי אפשרית, יושב הכסף לקונה באופן אחר, שאינו מיטיב פחות עם הקונה". 69. הנוסח הנוכחי של החוזה מקפח את הלקוחות בכך שהוא מותיר למבקשת מרחב של שיקול דעת בלתי מוגדר להחזיר את הכסף באופן שונה מזה שבו הוא שולם. הקיפוח עולה גם מכך שאין בחוזה הגבלה על דרך ההשבה החלופית (כאשר השבת הכסף באותה דרך היא בלתי אפשרית) כפי שנעשה בחוזה הקודם: באופן שלא יטיב עם הקונה פחות מהדרך בה הכסף שולם על ידו. סעיף 8.3 70. סעיף זה שעניינו בדמי הביטול קובע: "ביטל הקונה את ההסכם עם המוכר מסיבה אחרת שאינה מן הטעמים המנויים בסעיף 8.1 הנ"ל, יחולו ההסדרים האמורים בסעיף 8.2 לעיל ובנוסף לכך יהא זכאי המוכר לזכות מהקונה לדמי ביטול בשיעור של 5% ממחיר המוצר נשוא העסקה או 100 ש"ח צמוד למדד יוני 1998, לפי הנמוך מביניהם". 71. היועמ"ש דרש בתגובתו להתאים את הסעיף לנוסח החוק (סעיף 14ה(ב)(1) הקובע ששיעור דמי הביטול "לא יעלה על 5% ממחיר הנכס נושא החוזה או העסקה, או 100 שקלים לפי הנמוך מביניהם", ולהוסיף בנוסח הסעיף את המילים "שלא יעלה על". המבקשת הסכימה לדרישה זו. 72. דרישה זו של של היועמ"ש איננה מקובלת עלינו. נכון הדבר שהמחוקק הגביל את גובה דמי הביטול באופן שאלה לא יעלו על 5%, או 100 ש"ח, לפי הנמוך. אולם את הקונה לא מעניין, בבואו להחליט אם לבטל את העסקה, מהו טווח דמי הביטול הפתוח בפני המבקשת על-פי החוק (כל עוד היא פועלת במסגרת הטווח המותר על-פי החוק), אלא מה הם דמי הביטול שייגבו ממנו בפועל. הנוסח המוצע על-ידי היועמ"ש איננו מבהיר לקונה עניין זה והוא איננו יודע, לאור נוסח זה, מה הם דמי הביטול שייגבו ממנו בפועל. לפיכך, יש להעדיף את נוסח הסעיף כפי שהוצע על-ידי המבקשת. סעיף 8.4 73. סעיף זה קובע: "מובהר בזאת, כי אין בהוראות סעיפים 8.3-8.1 (לרבות בגביית דמי הביטול) כדי לגרוע מזכותו של המוכר לתבוע את נזקיו מהקונה". 74. לגבי סעיף זה מקובלת עלינו הסכמת הצדדים, לפיה יותאם נוסח הסעיף להוראת סעיף 14ה(ג) לחוק הגנת הצרכן, באופן שזכותו של המוכר לתבוע נזקים מהלקוח תוגבל לנזקים "בשל כך שערך הנכס פחת כתוצאה מהרעה משמעותית במצבו". 75. התאמת נוסח הסעיף לנוסח החוק מחייבת, כפי שציין היועמ"ש בתגובתו, גם להגביל את סעיפי החוזה הנזכרים בסעיף זה (סעיפים 8.1-8.3) באופן שבמקום סעיפים אלה יבוא: "סעיפים 8.2.2, 8.2.3 ו - 8.3". זאת משום ששמירת הזכויות של המוכר הקבועה בסעיף 14ה(ג) לחוק, מתייחסת להוראות סעיפים קטנים (א) ו - (ב) של סעיף 14ה, המקבילים לסעיפים 8.22, 8.2.3 ו - 8.3 לחוזה (כסעיפים שהאמור בהם איננו מגביל את זכות הפיצוי של המוכר), והיא איננה מתייחסת בהקשר זה לנושאים הנזכרים בסעיפים 8.1 ו - 8.2.1 לחוזה. 76. כן ינוסח סעיף מקביל, גם זה על-פי הסכמת הצדדים המקובלת עלינו, שבו ייקבע כי אין באמור בסעיפים 8.1-8.3 כדי לפגוע בזכויות הלקוח על-פי כל דין. סעיף 8.5 77. סעיף זה קובע כי הוראות סעיפים 8.1 - 8.4 לחוזה, שעניינם ביטול החוזה על-ידי הקונה, לא יחולו במקרים המנויים בסעיף 14ג(ד) לחוק הגנת הצרכן. כלומר הקונה לא יוכל לבטל את החוזה כאשר המוצרים או השירותים נשוא העסקה הנם המוצרים או השירותים הבאים: טובין פסידים; שירותי הארחה, נסיעה, חופש או בילוי, אם המועד שניתן למתן השירות חל בתוך 7 ימים, שאינם ימי מנוחה, ממועד עשיית העסקה; מידע כהגדרתו בחוק המחשבים, התשנ"ה1995-; טובין שיוצרו במיוחד בעבור הצרכן בעקבות העסקה וטובין הניתנים להקלטה, לשעתוק או לשכפול, שהצרכן פתח את אריזתם המקורית. על רשימת מוצרים אלה הוסיפה המבקשת בסעיף 8.5.6 לחוזה מקרה נוסף שבו לא יוכל הקונה לבטל את החוזה: כאשר מדובר ב "מוצר, שהקונה עשה בו שימוש". 78. הצדדים הסכימו לצמצם את האמור בסעיף 8.5.6 לחוזה, המתייחס "למוצר שהקונה עשה בו שימוש", באופן שסעיף זה יחול רק על שימושים שאינם סבירים. על כך מבקש ב"כ המבקשת להוסיף, כמקרה שבו לא תעמוד לקונה זכות ביטול, גם את המקרה שבו עשה הקונה במוצר שימוש הפוגע במוצר. 79. סעיף זה שבחוזה מעורר שני קשיים שהצדדים לא נתנו עליהם את דעתם, בסיכומיהם המקוריים: 80. הקושי האחד הוא שלא ניתן, לדעתנו, להחיל את סעיף 14ג(ד) לחוק הגנת הצרכן אלא על זכות הביטול המיוחדת המוקנית לקונה מכוח סעיף 14ג(ג) לחוק, היא הזכות לבטל את העסקה גם במקום שבו לא נפל במוצר (או בשירות) הנרכש כל פגם או אי התאמה. איננו רואים כל הגיון להחיל את הוראת סעיף 14ג(ד) לחוק, המצמצמת את זכותו של הקונה לבטל את העסקה למוצרים ולשירותים הנזכרים באותו סעיף, גם על מכר שבו נפל פגם או אי התאמה במוצר. כך למשל, איננו רואים סיבה הגיונית למנוע מהקונה לבטל את העסקה במקום שבו נפל במוצר הנרכש פגם או אי התאמה רק משום שמדובר בטובין שיוצרו במיוחד עבור הצרכן בעקבות העסקה (סעיף 14ג(ד)(4)). ייצור מיוחד כזה מהווה אמנם סיבה המצדיקה לשלול מהקונה את הזכות האוטומטית המוקנית לו לבטל את העסקה במכר מרחוק, אך אין כל הצדקה לשלול מהקונה זכות זו במקום שבו נפל במוצר פגם או אי התאמה. הוא הדבר בטובין פסידים וכן בטובין ובמוצרים האחרים הנזכרים באותו סעיף. הרציונל העומד ביסוד השלילה של זכות הביטול בכל המקרים המנויים בסעיף 14ג(ד) לחוק, הוא למנוע מהמבקשת נזק גדול עקב ביטול העסקה, או למנוע מהלקוח להפיק מהמוצרים את מלוא התועלת הכרוכה ברכישתם, למשל בדרך של העתקה, ולאחר מכן להחזירם למבקשת בלא לשלם עבור כך את התמורה. רציונל זה, שלפיו קונה לא יוכל להתחמק מתשלום באמצעות ביטול העסקה לאחר שהפיק את מלוא ההנאה מביצועה, או שהמוכר לא יהא חשוף עקב הביטול לנזק, איננו חל במקום שבו נפל במוצרים או בשירותים פגם או אי התאמה. במקרים כאלה מוקנית לקונה זכות ביטול מכוח חוק המכר וחוק החוזים, גם לגבי מוצרים מהסוג הנזכר בסעיף 14ג(ד) לחוק הגנת הצרכן, ואין סיבה להניח שהמחוקק ביקש לצמצם בחוק הגנת הצרכן את זכויות הקונה לביטול על-פי אותם חוקים. 81. לאור כך, אנו סבורים שלא ניתן לאשר את סעיף 8.5 לחוזה, ככל שהוא מונע את הביטול מחמת פגם או אי התאמה, הנזכר בסעיפים 8.1 ו - 8.2 לחוזה. 82. נציין שלאחר שהפנינו את הצדדים לקושי האמור, הסכימו שניהם שיש לתקן את החוזה ברוח הדברים דלעיל, ובאופן שלא יהא בו כדי לצמצם את זכות הביטול המוקנית לקונה במקום שבו נפלו במוצר או בשירות פגם או אי התאמה. 83. אולם, המבקשת סייגה הסכמתה זו בכך ש"במקרה כזה, מן הראוי שהתקופה שתעמוד לזכותו לצורך הביטול לא תעלה על שלושה ימים". לא ברור לנו פשרה של הגבלה זו. מכל מקום תנאי זה איננו עומד בקנה אחד עם הוראת סעיף 14ג(ג). נציין בהקשר זה, שחרף העובדה שסעיף 14ג(ד) חל, כפי שהסברנו לעיל, רק על זכות הביטול המיוחדת אשר הקים המחוקק בחוק הגנת הצרכן, המגבלה על מועדי הביטול לפי סעיף 14ג(ג) לחוק זה חלה, לפי לשונו של סעיף 14ה לחוק, גם על ביטול עקב פגם או אי התאמה. (וראה לעניין זה גם סעיף 83 לעיל). 84. בעיה נוספת העולה בקשר לסעיף זה נוגעת להרחבת רשימת המוצרים מעבר לרשימה הקבועה בסעיף 14ג(ד) לחוק הגנת הצרכן, על-ידי שלילת זכות הביטול לגבי "מוצר, שהקונה עשה בו שימוש" (גם אם זה יורחב לשימוש שאינו סביר), או שעקב השימוש נגרם למוצר נזק. 85. נציין שהיועמ"ש הזכיר נושא זה בתגובתו לבקשה (עמ' 9 לתגובה) שם הוא טען: "סעיף זה מעלה את הבעיה הבאה. סעיף 8.5.6 המוציא מכלל תחולת סעיף 8 מקרה של מוצר שהוקנה עשה בו שימוש, אינו מוצא ביטוי בחוק הגנת הצרכן המונה את חמישה המקרים הנותרים, אך אינו מזכיר מקרה זה. הוא הדין בסעיף 8.4.1.1.1 לרשיון המבקשת. יתירה מזו, מקרה זה עמום ורחב יחסית וסובל פירוש לפיו אפילו מדידת בגד כדי לעמוד על הולמותו, ייחשב ל"שימוש". אולם בסיכומיו חזר בו היועמ"ש, ללא הסבר, מהתנגדותו זו והסתפק בצמצום תחולת הסעיף באופן שזה יחול רק על שימושים סבירים. המבקשת התייחס גם היא בסיכומיה לעניין זה: "דעתנו היא, כי על אף העובדה כי חוק הגנת הצרכן אינו נותן דעתו לסיטואציה זו, הרי שהיא מתחייבת מכוח חובת תום הלב החלה על הצרכן. על כן, סבורים אנו כי דינה להישאר כפי שהיא. עם זאת, מוכנה ערוץ הקניות לשינוי הקובע כי לא יוחזר מוצר שהקונה עשה בו שימוש שאינו ראוי ו/או כזה הפוגע במוצר". 86. לדעתנו לא ניתן לקבל נימוק זה של המבקשת. הרחבת רשימת המקרים הקבועה בסעיף 14ג(ד) לחוק, פוגעת בזכות הביטול המוקנית לקונה מכוח סעיף 14ג(ג) לחוק, ויש בה משום התנאה אסורה על הוראות החוק (בניגוד לסעיף 36 לחוק). גם לשונו של סעיף 14ג(ד) לחוק מלמדת שרשימת המוצרים והשירותים המנויים בו היא רשימה סגורה, שאין להוסיף עליה, אלא בדרך הקבועה בסעיף 14ג(ה) לחוק - קביעה של השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת. מסקנה זו נתמכת גם בהוראה בדבר שמירת הזכויות של המוכר, הקבועה בסעיף 14ה(ג) לחוק הגנת הצרכן. בסעיף זה נקבע שאין בהוראות סעיפים קטנים (א) ו - (ב) (המחייבות את המוכר להחזיר, במכר שבוטל, את הכסף ואת הקונה להחזיר את המוצר) "כדי לגרוע מזכותו של עוסק לתבוע את נזקיו, בשל כך שערך הנכס פחת כתוצאה מהרעה משמעותית במצבו". שמירת זכויותיו של המוכר כאמור בסעיף זה, מצביעה על שני אלה: ראשית, בעוד שהמחוקק שמר על זכותו של המוכר לתבוע נזקים, הוא לא עשה כן בנוגע לזכות הביטול של הקונה. משמע, המוכר יכול לתובע את נזקיו בשל הפגיעה במצר אך הוא איננו יכול, בשל הנזק שנגרם למוצר, למנוע את ביטול העסקה. שנית, אפילו הזכות לתבוע נזקים הוגבלה להפחתה בערך הנכס כתוצאה מהרעה משמעותית במצבו. מכאן ברור ששימוש בנכס, אפילו שימוש לא סביר אין בו כשלעצמו לסכל את זכות הביטול של הקונה, ואפילו הפחתה בערך הנכס כתוצאה מהרעה משמעותית במצבו איננה מזכה את המוכר אלא בתביעת פיצויים בלבד. 87. התוצאה היא שיש למחוק את סעיף 8.5.6 לחוזה. סעיף 8.6 88. סעיף זה מתייחס למקרים בהם הקונה לא החזיר את המוצר למוכר לפי התנאים הנקובים בסעיפים 8.1-8.4 לחוזה, וזו לשונו: "הוחזר המוצר על-ידי הקונה שלא לפי התנאים שבסעיף 8.1-8.4 לעיל, או במקרים הנקובים בסעיף 8.5 לעיל, ייעשה במוצר כדלקמן: הקונה לא יהיה הקונה ("הקונה" השני מיותר) זכאי להחזר תשלום כלשהו בגין המוצר. המוכר יודיע לקונה כי הוא רשאי לקחת חזרה את המוצר תוך 60 יום. אם לא ייקח הקונה חזרה את המוצר תוך 60 יום כאמור, יהיה המוכר זכאי להציב את המוצר למכירה באחד ממרכזי המכירה שלו ברחבי הארץ יימכר המוצר באחד ממכרזי המכירה (להלן "ערך מכירה חדש") - ימסור המוכר לקונה את סכום הכסף שיחושב מתוך ערך המכירה החדש של המוצר פחות הוצאות מכירה והוצאות אחרות שהוצאו ע"י הקונה (צ.ל - המוכר) בקשר עם מוצר זה. לא יימכר המוצר כאמור באחד ממרכזי המכירה תוך 60 יום - יהא המוכר זכאי לנהוג במוצר מנהג בעלים". 89. לטענת היועמ"ש, יש להגביל את ההוצאות שאותן זכאי המוכר לנכות להוצאות סבירות, אחרת יישאר בידי המוכר שיקול דעת רחב מאד, העשוי להביא לידי פגיעה משמעותית בזכותו של הלקוח להשבת כספו. למשל, במקרה שבו תבחר המבקשת למכור את המוצר בדרך מיוחדת ויקרה במיוחד, ולאחר מכן תחייב את הקונה בהוצאות אשר למעשה לא היתה הצדקה כלכלית להוצאתן. לאור כך, סבור היועמ"ש, קמה במקרה זה חזקת קיפוח לפי סעיפים 4(2) ו - 4(6) לחוק החוזים האחידים. 90. המבקשת טוענת, שתנאי זה איננו תנאי מקפח. לטענתה, החזרת המוצר, שלא בדרך הקבועה בחוק מהווה הפרה יסודית של ההסכם, דבר שמזכה אותה לבטל את החוזה. בנסיבות אלה, נטען, קבלת המוצר, מכירתו והשבת יתרת התמורה לאחר ניכוי הוצאות המבקשת בגין מכירתו, הנו מעשה שלפנים משורת הדין, וודאי שלא ניתן לראות בו משום תנאי מקפח. באשר לאמות המידה הנדרשות לשם קביעת ההוצאות, טוענת המבקשת, כי אמת המידה היחידה שיש להביא בחשבון היא זו הנגזרת מההוצאות שהוציאה בפועל לשם מכירת מוצר, לאור הפרת ההסכם על-ידי הלקוח. 91. אולם קודם לעניין ההוצאות, יש לדון בשאלה האם המבקשת כלל יכולה לשלול מהלקוח את זכות ההשבה. היועמ"ש התייחס לעניין זה, באופן חלקי, בתגובתו לבקשה. באותה תגובה נטען שסעיף זה בחוזה מונע מהקונה החזר התשלום ששילם עבור המוצר אם הפר כל אחד מן התנאים הנקובים בסעיפים 8.1 עד 8.4 לחוזה, "בלי להבחין בין תנאים מהותיים ותנאים שוליים". לשון אחר, לא ניתן לקבל ביטול גורף כזה של זכות ההשבה בלא להגבילה להפרת תנאים מהותיים בחוזה. תשובתה של המבקשת על טענה זו הייתה: "אכן, ההסכם אינו עושה הבחנה בין הסעיפים השונים ולא בכדי. החזרת המוצר, שלא בדרך הקבועה בחוק, מהווה, למעשה, הפרה יסודית של הסכם המכר מצד הרוכש. הרי לא יעלה על הדעת לדרוש מערוץ הקניות כי תיאות לבטל עסקת מכר שנה לאחר שנמסר המוצר, למשל. לכן אין לעשות הבחנה בין הסעיפים השונים, כפי שמבקש היועץ לעשות. ערוץ הקניות תעשה את ההבחנה הנדרשת בין מצבי ההפרה השונים של הסכם המכר על-פי חובת תום הלב הכללית החלה עליה מכוח חוק החוזים". 92. בעקבות פנייתנו לצדדים לאחר הגשת הסיכומים לשם קבלת הבהרות נוספות, הודיע נציג היועץ המשפטי לממשלה, כי מקובל עליו שאין לאשר את סעיף 8.6 להסכם בנוסחו הקיים, שכן ניתן לפרש סעיף זה כמונע השבה מהלקוח בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן וחוקים נוספים. ב"כ המבקשת עמד על דעתו שיש לאשר את הסעיף. 93. זכותו של הקונה להשבת הכספים ששילם עבור המוצר נקבעה בסעיף 14ה לחוק, והיא קמה, על-פי סעיף זה כתוצאה מביטול החוזה. זכות זו עומדת ללקוח גם מכוחו של סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. 94. לאור כך, הטעם שניתן על-ידי המבקשת להצדקת שלילת זכות ההשבה - כי החזרת המוצר שלא בדרך הקבועה בחוק מהווה הפרה יסודית של ההסכם - אין בו כדי להצדיק את שלילת זכות ההשבה. זאת, הן לפי הוראותיו של סעיף 14ה לחוק הגנת הצרכן והן מכוח הדין הכללי - סעיף 9 לחוק התרופות - המקנה זכות השבה גם לצד המפר. לפי שני החוקים, אין הבדל לעניין זה בין הפרה יסודית לבין הפרה שאיננה יסודית. 95. זכות ההשבה מכוח סעיף 14ה לחוק הגנת הצרכן איננה ניתנת להתנאה (ראה סעיף 36 לחוק הגנת הצרכן). זכות ההשבה מכוח סעיף 9 לחוק החוזים תרופות אמנם ניתנת להתנאה בחוזה רגיל, אך בחוזה אחיד היא מקימה חזקת קיפוח. זאת משום שפגיעה בזכות זו המוקנית ללקוח על-פי דין מקימה חזקת קיפוח לפי סעיף 4(1) לחוק החוזים האחידים, בהיותה "תנאי הפוטר את הספק באופן מלא או חלקי, מאחריות שהייתה מוטלת עליו על-פי דין אילולא אותו תנאי". 96. מכאן עולה השאלה האם הפרתם של סעיפים 8.1-8.4 לחוזה שוללת או עשויה לשלול מהלקוח את זכותו להשבת כספיו על-פי דין. 97. העיון בהוראות סעיפים 8.4-8.1 לחוזה מעלה שמדובר, למעשה, בחמישה תנאים: א. צורת ביטול העסקה (בכתב) (סעיף 8.2.1); ב. מועד הביטול (סעיף 8.1); ג. פירוט הפגם או אי ההתאמה שנפלו במוצר (סעיף 8.2.1); ד. החזרת המוצר למוכר במקום הקבוע בסעיף 14ה לחוק; ה. החזרת המוצר למוכר בתוך התקופה הקבועה בחוזה, היינו בתוך 14 ימים מיום קבלת המוצר. 98. שני התנאים הראשונים (מסירת הודעת ביטול בכתב בתוך 14 יום מיום קבלת הנכס (או המסמך המצוין בסעיף 14ג(ב) לחוק), מהווים תנאי לביטול העסקה על-פי סעיף 14ג(ג) לחוק. לפיכך, שלילת ההשבה בעקבות הפרתם של תנאים אלה אינה נוגדת את הוראת סעיף 14ה לחוק, שכן זכות ההשבה לפי סעיף זה מותנית בביטול העסקה לפי סעיף 14ג(ג) לחוק. לשון אחר, אם לא התקיימו תנאים אלה, העסקה אינה מבוטלת וממילא לא קמה זכות השבה. 99. ואולם, המבקשת איננה יכולה לשלול את זכות הלקוח להשבת כספו בהתקיים שלוש ההפרות הנוספות הקבועות בסעיף זה: אי פירוט הפגם או אי ההתאמה; החזרת המוצר שלא במקום שנקבע לצורך כך בחוזה (התואם את המקום שנקבע לצורך כך בסעיף 14ה בחוק) והחזרת המוצר שלא במועד שנקבע בחוזה להחזרתו (בתוך 14 ימים מיום מסירת הודעת הביטול). 100. לעניין זה אין כל קשר לשאלה אם מדובר בהפרה מהותית של החוזה אם לאו. זאת משום שגם הפרת תנאי מהותי (למעט התנאים הנזכרים בסעיפים קטנים א ו - ב' לסעיף 94 לעיל) אינה יכולה לשמש עילה לשלילת זכות השבה, בהיותה נוגדת את סעיף 14ה לחוק הגנת הצרכן וסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות). 101. בכל מקרה, שני התנאים הנזכרים בסעיפים קטנים ג' (אי פרוט הפגם או אי ההתאמה לפי סעיף 8.2.1 לחוזה) ו - ד' (החזרת המוצר למוכר במקום הקבוע בסעיף 14ה לחוק), לסעיף 94 אינם, ודאי לא בהכרח, בגדר הפרה מהותית. הפרת התנאי האחרון הנזכר בסעיף 94 לעיל, הוא התנאי בדבר מועד החזרת המוצר, יכול שיהא הפרה יסודית של החוזה, כהגדרתה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל1970-, אם כי תוצאה כזאת איננה הכרחית. כך, למשל, במקרה הנזכר בסיכומי המבקשת - כאשר הלקוח החזיר את המוצר שנה לאחר קבלתו, במקום בתוך 14 הימים הנקובים בחוזה - ניתן לראות בהפרה כהפרה יסודית של החוזה. מאידך, איחור של יום אחד בהחזרת המוצר לא ייחשב בדרך כלל כהפרה יסודית. 102. הצעתה של המבקשת בסיכומיה להשאיר בידה "את ההבחנה הנדרשת בין מצבי ההפרה השונים של הסכם המכר על-פי חובת תום הלב הכללית החלה עליה מכוח חוק החוזים", איננה מקובלת עלינו. לא ניתן לאשר תנאי המבוסס על ההנחה המוטעית שכל הפרה של תנאים אלה היא בהכרח הפרה יסודית, תוך אישור השלילה, על יסוד הנחה מוטעית זו, של זכות ההשבה של הלקוח. כל זאת, בתקווה שהמבקשת תפעיל שיקול דעת ראוי שימנע את קיפוח הלקוחות. תכליתו של חוק החוזים האחידים היא לפסול מראש כל תנאי הפותח פתח לניצול לרעה של הלקוחות, ולא לתלות את הגנת הלקוחות בתום ליבו של הספק בלבד. 103. בכל מקרה, כפי שכבר הזכרנו, גם אם בנסיבות מסוימות יכולה הפרתו של סעיף זה לעלות לכדי הפרה יסודית של החוזה, אין בכך כדי להצדיק שלילה של זכות ההשבה. 104. בכך לא אמרנו שלמבקשת אין עומדות תרופות אחרות (פרט לשלילת זכות ההשבה מהלקוח) עקב הפרת החוזה על-ידי הלקוח. שהרי המחוקק שמר בסעיף 14ה(ג) לחוק הגנת הצרכן באופן מפורש על זכותו של המוכר לתבוע את נזקיו, בשל כך "שערך הנכס פחת כתוצאה מהרעה משמעותית של מצבו". ייתכן, ואיננו קובעים לעניין זה מסמרות, שביטוי זה של "הרעה משמעותית במצבו של הנכס", עשוי לסבול פרשנות מרחיבה, כמו פגיעה מערך הנכס בעקבות איחור רב בהחזרתו, בשל התיישנות המוצר והורדתו ממדף המכירות עקב הופעת מוצרים חדשים. איננו שוללים גם את האפשרות שבנסיבות מסוימות ניתן יהיה לראות באיחור בהחזרת המוצר כויתור מצד הלקוח על הביטול או כעילה להקמת טענה של מניעות, השוללת מהלקוח את הזכות לעמוד על ביטול העסקה גם אם הודעת הביטול נמסרה במועד הקובע בחוק. יתר על כן, קיומה של זכות ההשבה של הלקוח, איננה שוללת מהמבקשת, לכאורה, את זכות העיכבון העומדת לה לפי סעיף 19 לחוק החוזים תרופות, לפיו אם "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה". 105. אולם בכל אלה אין כדי להצדיק שלילה של זכות ההשבה. שלילה כזאת, כפי שנזכר, עומדת בניגוד להוראות החוק, ויש בה כדי לקפח את הלקוחות. 106. המבקשת טענה, במענה לבקשתנו לקבלת הבהרות, כי "בסעיף 8.6 אין כלל שלילה של זכות ההשבה, אלא חיובו של הלקוח בתוצאות הנובעות מפעילותו בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן וההסכם. במלים אחרות, הוראות הסעיף קובעות במפורש את הפרוצדורה להשבת הכסף ללקוח, מקום בו הוא לא יהיה מעוניין במוצר - הפרוצדורה הינה מכירת המוצר והעברת תמורתו, בניכוי הוצאות המכירה, לקונה. עקב הפרת הוראות ההסכם ו/או הוראות חוק הגנת הצרכן ע"י הקונה, נגרמים למבקשת נזקים והוצאות (לדוגמא: נשללת מהמבקשת זכות השיפוי מול ספקי המוצרים). כל מטרתו של הסעיף להטיל על הקונה את הנזק שנגרם על ידו, באי קיום הוראות ההסכם ו/או החוק. אם לא תאמר כך - נמצאנו מעניקים שכר למפר ומענישים את הנפגע". 107. תגובה זו איננה מקובלת עלינו. לעניין זה יש להבהיר: ראשית, ככל שמדובר בהפרה (על-ידי הקונה) את הוראות חוק הגנת הצרכן, מקובל עלינו כפי שהזכרנו לעיל, שהפרה כזאת, ככל שהיא שוללת את זכות הביטול של הקונה, שוללת גם את זכות ההשבה בעקבות הביטול. מאידך, כל שמדובר בהפרות תנאים הקבועים בחוזה ואשר אינם קבועים בחוק (ס"ק ג', ה' לסעיף 97 לעיל) או אף תנאים הקבועים בחוק, שאינם פוגעים בזכות הביטול (ס"ק ד' לסעיף 97 לעיל), באלה אין כדי לשלול את זכות ההשבה של הלקוח. 108. לשאלת הנזקים העשויים להיגרם למבקשת כבר התייחסנו לעיל. כפי שהסברנו, נזקים אלה עשויים להעמיד, כפוף למגבלות הקיימות בחוק, למבקשת זכות תביעה נגד הלקוח, אך אין בהם כדי לשלול מהלקוח את זכות ההשבה. 109. התוצאה היא שיש להגביל את סעיף 8.6 לחוזה לביטול על-פי סעיף 8.1, לרבות דרישת הכתב הנזכרת ברישא לסעיף 8.2, ואין לכלול בו, כתנאים שהפרתם מזכה את המבקשת שלא להשיב את כספו של הלקוח, את סעיפי החוזה האחרים. איננו שוללים גם את האפשרות שמעלה היועמ"ש, להבהיר בחוזה, שסעיף זה חל רק לגבי אותם מקרים שבהם אין לקונה זכות ביטול מכוח חוק הגנת הצרכן או מכוחם של חוקים אחרים. אולם ניסוחה של הבהרה כזו עשוי להיות מסובך. בכל מקרה, הבהרה זו איננה יכול לבוא לצדו של הנוסח הקיים של הסעיף, אשר מתייחס להפרות שאין בהן כדי לשלול את זכות ההשבה. 110. מאידך, במקרים שבהם הקונה איננו זכאי להשבת כספו (עקב הפרת סעיפים קטנים א' ו - ב' לסעיף 94 לעיל), אנו סבורים שהמבקשת זכאית לנכות מהסכומים שיוחזרו על ידה לקונה בעקבות מכירת המוצר את ההוצאות שהוציאה בפועל לשם מכירתו. סעיף 9 111. מניין הימים להחזרת המוצר על-ידי הקונה למוכר נקבע בסעיף זה כדלקמן: "נמסר המוצר באמצעות רשות הדואר, או באמצעות שירות דומה של צד שלישי ממנו נשלחות במהלך הדברים הרגיל הודעה ותזכורת להודעה שעל הנמען לבוא ולאסוף את המוצר, יתחיל מניין 14 הימים לעניים סעיף 8 לעיל, מהיום בו נמסרה הודעה כאמור לקונה או במקום מגוריו של הקונה". 112. שני הצדדים מסכימים כי נוסח הסעיף ישונה, לדעתם כמתחייב מחוק הגנת הצרכן, באופן שמניין הימים בסעיף זה יחל מיום קבלת הנכס או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף 14ג(ב) לחוק הגנת הצרכן, לפי המאוחר מביניהם. 113. עמדה זו המבוססת על ההנחה שבסעיף זה 14ג(ג) לחוק נקבע המועד להחזרת המוצר, איננה מקובלת עלינו. עם זה, כפי שהזכרנו לעיל, איננו סבורים שהוראה זו מקפחת את הלקוחות (ראה סעיף 56 לעיל). בכל מקרה, לאור הסכמת המבקשת "לפיה ישונה הנוסח בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן", דומה שאין עוד צורך בסעיף זה, שכן עניין זה מוסדר בסעיף 8.2.2 לחוזה. סעיף 10 114. סעיף זה קובע את אופן החזרת המוצר על-ידי הקונה כדלקמן: "החזרת המוצר תכלול את אריזתו המקורית. על האריזה להיות תקינה, במצבה כפי שקיבל אותה, כדוגמא אין לקרוע את האריזה, אין לרשום דבר על האריזה וכד'. הקונה רשאי להחזיר מוצר בעצמו או באמצעות צד שלישי, לרבות באמצעות רשות הדואר או באמצעות שירות מקביל. הסיכון של הנזק למוצר המוחזר או על אובדנו יחול, ביחסים שבין המוכר לקונה, על הקונה, וזאת עד למועד המסירה בפועל של המוצר המוחזר למוכר". 115. מחלוקת אחת המתעוררת בעניין זה נוגעת לשאלת הסיכון לאובדן ולנזק למוצר במהלך המשלוח. 116. לטענת המבקשת, אך טבעי הוא שכאשר הלקוח מחזיר את המוצר למוכר, האחריות לשלמות המוצר תהיה מוטלת עליו עד להגעת המוצר לקונה. 117. היועמ"ש, מאידך, מתרעם על חוסר ההדדיות ביחס לחלוקת הסיכונים. זאת, משום שלגבי האחריות בעת ההובלה של המוצר בכיוון ההפוך - מהמוכר ללקוח - החוזה שותק. עקב שתיקה זו, טוען היועמ"ש, "חל הדין הכללי, והוא חוק המכר, ובעיקר סעיפים 8(ג) ו - 22(ב) הקובעים כי במצב זה, המוכר יכול לפטור עצמו מאחריות מרגע שנמסר המוצר לידי המוביל". 118. בעקרון, מקובלת עלינו הטענה שהסדר אחריות שונה לגבי שני שלבי ההובלה, אשר בעת ההובלה מהמבקשת לקונה מטיל את האחריות על הנמען, בעוד שבעת ההובלה מהקונה למבקשת, מטיל את האחריות על השולח, לוקה בחוסר הדדיות המקפחת את הלקוחות. אולם, איננו סבורים שזו היא התוצאה המשפטית הנובעת עקב החלת הוראות חוק המכר על העסקה. הדיון בנושא זה הורחב בהליך הקודם (תיק ע"ש 805/95) ולא נחזור עליו כאן. באותה החלטה נקבע, שאם יש לפרש את חוק המכר כפוטר את המבקשת מאחריות למוצר מעת שהיא מפקידה את המוצר בידיו של המוביל, יש בתוצאה כזאת, בנסיבות המכר המיוחד שלפנינו, כדי לקפח את הלקוחות. עם זה בית הדין הוסיף וקבע באותה החלטה, שתוצאה פרשנית כזאת, לפיה המבקשת פטורה מאחריות מעת מסירת המוצר למוביל, איננה עולה גם מהוראות חוק המכר. זאת על יסוד ההשקפה שהמשמעות הנכונה של עסקת המכר במקרה זה, היא בהעמדת הממכר לרשות הקונה בביתו. פרשנות זו אמנם אפשרה להשאיר את הוראת החוזה, הקובעת ש"אחריות המוכר למסירת המוצר הינה על-פי הוראות חוק המכר תשכ"ח1968-" על כנה. חרף זאת החליט בית הדין לפסול תנאי זה, כדבריו, משום ש"איננו רואים כל סיבה להשאיר נושא זה פתוח לויכוח. ראוי לדעתנו שההסכם יכלול מלכתחילה הוראות שתשקפנה באופן ראוי ומלא את מהותה וטיבה של העסקה בלא להותיר בנושא זה שום ספיקות או אי הבנות". 119. לאור פרשנות זו של חוק המכר, אשר מקובלת עלינו גם כיום, לא ניתן לומר, כפי שטען היועמ"ש, שקיימת בעניין זה חוסר הדדיות, במובן זה שבמשלוח מהמוכר אל הקונה חלה האחריות, על-פי הוראות חוק המכר, על המקבל (הקונה), בעוד שבמשלוח בכיוון ההפוך חלה האחריות, על-פי הוראות החוזה, על השולח (גם כן הקונה). (במובן אחר, שיידון בהמשך, אנו סבורים שיש לקבל את טענת העדר ההדדיות). 120. עם זה, נכון הדבר שעקב שתיקת החוזה בנושא זה, נותרה אי בהירות לגבי האחריות למוצר בעת המשלוח מהמוכר לקונה. לאור כך, שקלנו את האפשרות לחייב את המבקשת לכלול בעניין זה בחוזה הוראה מפורשת המסדירה את האחריות למוצר גם במהלך ההובלה מהמוכר לקונה. אולם הגענו לכלל מסקנה שהעדר הוראה חוזית מפורשת בעניין זה, חרף חוסר הוודאות הכרוך בכך, איננו בגדר תנאי מקפח שניתן לכפות על המבקשת להוסיפו לחוזה. מסקנה זו עולה מההלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון בע"א 3105/93 היועץ המשפטי לממשלה נ'B.G. Financing ltd. , פ"ד נג (3) 14, עמ' 19-20). גם היועמ"ש לא ביקש לחייב את המבקשת לכלול בחוזה הוראה המסדירה את האחריות בשלב המשלוח של המוצר מהמוכר אל הצרכן, והוא העלה נושא זה רק בהקשר לטענת העדר ההדדיות שבה נקט נסח החוזה. 121. כפי שנזכר, איננו מקבלים את טענת העדר ההדדיות ככל שהיא מבוססת על הטענה, ששתיקתו של החוזה בנושא האחריות בעת המשלוח מהמבקשת לקונה, מביאה, בעקבות החלתו של חוק המכר, לקביעת אחריות שונה ובלתי עקבית בשני שלבי ההובלה. מאידך, מקובלת עלינו הטענה, ששתיקת החוזה לגבי האחריות בעת המשלוח מהמוכר לקונה, לעומת ההסדר המפורש שנקבע בעניין זה בחוזה בכיוון ההפוך - בעת המשלוח מהקונה למוכר, לוקה בחוסר הדדיות מבחינת עצם הניסוח של החוזה. חוסר הדדיות זה פוגע באיזון בין הצדדים והוא עשוי להתפרש על-ידי הקונה, ואולי גם על-ידי בתי המשפט, ללא קשר להוראות חוק המכר, כהסדר שלילי המונע בעד הקונה לתבוע את המוכר בגין אבדן המוצר או נזק שנגרם לו בעת המשלוח מהמבקשת לביתו. תוצאה זו מקנה לספק יתרון בלתי הוגן העלול לקפח את הלקוחות. 122. לאור האמור, אנו סבורים שבמתכונתו הנוכחית של החוזה, הוראת הסעיף המטילה את האחריות בעת החזרת המוצר על הקונה, מקפחת את הלקוחות ואין לאשרה. 123. נושא נוסף הנתון במחלוקת בין הצדדים בקשר לסעיף זה, נוגע לחובה המוטלת על הקונה לשמור על שלמות האריזה המקורית של המוצר. זאת לאור ההוראה הקובעת ש"החזרת המוצר תכלול את אריזתו המקורית. על האריזה להיות תקינה, במצבה כפי שקיבל אותה, כדוגמא אין לקרוע את האריזה, אין לרשום דבר על האריזה וכד'." 124. בעניין זה מקובלת עלינו טענת היועמ"ש כי דרישתה של המבקשת שהאריזה תישאר שלמה היא בלתי סבירה ולא הגיונית. אין זה סביר שלקוח הפותח את האריזה ובטעות קורע אותה, או פוגע באריזה, ולו פגיעה קלה, ייחשב כמפר את החוזה. מאידך, החוזה איננו קובע שפגיעה באריזה תשלול את זכותו של הקונה להחזיר את המוצר ולקבל את כספו. דומה שקביעה כזאת גם איננה אפשרית לאור הוראת סעיף 14ה(ג) לחוק. 125. לאור כך, אנו סבורים שתנאי זה הוא תנאי מקפח שיש לבטלו. עם זה, אנו מוכנים, לאור האמור, לאשר את הסעיף כנוסחו בחוזה הקודם שבו נקבע: "המוצר יוחזר, ככל שהדבר אפשרי או סביר, באריזתו המקורית". סעיף 11 126. סעיף זה עוסק בטיפול שרות ואחריות למוצר והוא קובע כדלקמן: "המוכר רשאי להודיע לקונה כי הטיפול או השירות או האחריות למוצר שנקנה מהמוכר יינתנו בידי יחיד או תאגיד אשר נותן באופן רגיל שירותים כאלה. במידה שיחיד או תאגיד אחר, פרט למוכר, נותן תעודת אחריות על מוצר, המוכר יספק לקונה תעודת האחריות מטעם אותו יחיד או תאגיד כאמור עם מסירת המוצר לקונה". 127. הצדדים מסכימים והדבר מקובל גם עלינו, שלתנאי זה תתוסף, למען הסר ספק, פסקה המבהירה כי אין באמור בסעיף זה כדי לגרוע מאחריות המוכר מכוח כל דין. סעיף 12 128. סעיף זה מסדיר את אחריותם של הצדדים במילוי חובותיהם במקום שבו ייגרם עיכוב בשל גורמים שאין להם עליהם שליטה: "הצדדים לעסקה יהיו רשאים לדחות את מילוי התחייבויותיהם, אם יגרם עיכוב ו/או איחור עקב גורמים שאינם תלויים בהם ו/או אין להם שליטה עליהם, כגון כח עליון, מלחמה, אש, מעשה זדון, שביתות או השבתות, להלן - "תקופת העיכוב"). מועד מילוי התחייבויותיהם של הצדדים ידחה למשך תקופת העיכוב". 129. בנושא זה יש לציין, שעל אף העובדה שהחוזה מנוסח, לכאורה, באופן הדדי, נפקותו של סעיף זה היא בעיקר לגבי חובות המוטלות על המבקשת. זאת, משום שההתחייבות העיקרית של המוכר - לספק את המוצר - איננה קמה ממילא לפני שהלקוח נותן לחברת האשראי הוראה, שהיא, מטבעה, הוראה בלתי חוזרת, לשלם עבור המוצר. 130. לטענת, היועמ"ש, דחיית ביצוע חיובים על-פי החוזה, בלא לקבוע מועדים או הגבלות כלשהן על דחייה זו, פותחת בפני המבקשת קשת רחבה מאד של עילות לדחיית הביצוע, מבלי לתת לצד השני לבחור באפשרות הביטול, והיא אף עשויה להגיע לכדי שלילת זכותו של הלקוח לבטל את החוזה עקב הפרה יסודית של המבקשת. נוסחו של סעיף זה לחוזה אף רחב, לטענת היועמ"ש, מנוסח סעיף הסיכול הוא סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. לזכויות הביטול נודעת, לטענת היועמ"ש, חשיבות "מכיוון שהלקוח עלול להיקלע למצב שבו הוא שילם עבור מוצר המתאחר לבוא במשך תקופה ארוכה. כמו כן, יש פנים לחשש שתנייה זו עלולה לרוקן מתוכן את חובת היסוד של המוכר על-פי סעיף 7 לחוזה לעניין מועד אספקת המוצר". היועמ"ש מציע לקבוע בסעיף זה את אותם הסייגים שנקבעו על-ידי בית הדין בתיק ע"ש 49/96 לוי השקעות נ' היועמ"ש (טרם פורסם). 131. לדעת המבקשת, יש להבדיל בין הוראה זו שבחוזה לבין הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-. זאת, לפי הטענה, משום שסעיף 18 האמור עוסק בפטור מקיום החוזה (בשל סיכול או אונס), בעוד שסעיף זה שבחוזה עוסק בעיכוב ביצוע החוזה, ותו לאו. לאור הבחנה זו טוענת המבקשת, אין לקבל גם את טענת היועמ"ש לפיה סעיף זה עלול לשלול את זכות הלקוח לבטל את החוזה בגין הפרה יסודית. עוד טוענת המבקשת, שאין בסעיף זה כדי לרוקן מתוכנה את חובת המסירה של המוצר במועד הקבוע בסעיף 7 לחוזה, שכן מדובר במקרים נדירים המנויים בסעיף ובהם בלבד. 132. איננו מקבלים את גישתה של המבקשת. דחייה כללית וגורפת וללא כל מגבלה בקיום החיובים על-פי החוזה, כפי שמופיע בסעיף זה, עשויה להקנות למבקשת מגוון רחב של עילות לדחיית מועד הביצוע, בלא לאפשר לקונה לבטל את החוזה בשל הפרת תנאי יסודי זה של מועד המסירה. הוראה זו מקימה, לפיכך, חזקת קיפוח לפי סעיף 4(1) לחוק, שכן היא פוטרת את הספק מאחריות שהיתה מוטלת עליו על-פי דין אילמלא הוראה זו, או, לפחות, מסייגת אותה בצורה בלתי סבירה. הוראה זו מקימה חזקת קיפוח גם לפי סעיף 4(2) לחוק, בהקנותה לספק "זכות בלתי סבירה לבטל, להשעות או לדחות את ביצוע החוזה". 133. לאור כך, אנו סבורים שיש לסייג את הזכות לעכב את ביצוע החוזה לפי סעיף זה בסייגים הבאים: א. תקופת העיכוב לא תעלה על חודש ימים; ב. בעת קשירת העסקה לא יכול היה הצד המבקש לדחות את ביצועו לצפות באופן סביר את דבר קיומו של הגורם המעכב את הביצוע; ג. הצד המבקש לדחות את ביצוע החוזה עשה מאמץ סביר למלא את התחייבויותיו; ד. הצד המעונין בעיכוב יודיע לצד האחר בתוך 5 ימים מהמועד שהתגלה לו דבר הצורך בעיכוב, על מועד משוער חדש לביצוע ההתחייבות; ה. במקום שהעיכוב נוגע לעצם האספקה של המוצר או השירות, אין בעיכוב כדי לפגוע בזכות הקונה לבטל את העסקה. במקרה כזה יהיה הקונה פטור מתשלום דמי ביטול. סעיף 13 134. סעיף זה קובע: "הסכם זה ייכנס לתוקפו עם קבלת המוצר". 135. השאלה הנשאלת בקשר לסעיף זה היא מדוע ייכנס ההסכם לתוקפו רק עם קבלת המוצר, שעה שאין חולק על כך שחלק מחיובים הנקבעים בחוזה נכנסים לתוקפם עוד קודם לקבלת המוצר על-ידי הקונה. לגישת המבקשת, ההסכם מגיע לידי הלקוח עם אספקת המוצר, ובמצב דברים זה לומד הלקוח את ההסכם. היה ולא יחפוץ במוסכם בו, הוא רשאי להביא את העסקה לסיומה, בדיוק כפי שהוא רשאי לעשות 14 יום לאחר מכן. במצב כזה, יעמוד חוק הגנת הצרכן לטובת הלקוח. 136. היועמ"ש סבור, שגם אם הקונה ידחה את החוזה ויביא את העסקה לידי סיום, "עדיין ייתכנו מצבים, המבוססים על מערכת יחסים חוזית בין הצדדים, היוצרים חובות וזכויות גם בטרם הגיע החוזה לידי הלקוח. כך למשל, במצב של חיוב בטעות עקב אזילת המוצר מן המלאי - המוצר עשוי לעולם לא להגיע לידי הלקוח, אך המבקשת עדיין תהא חייבת להשיב את הכספים שנגבו בטעות, על-פי הוראות החוק." 137. לדעתנו, סעיף זה עשוי להטעות את הלקוחות. זאת, משום שהעסקה בין המבקשת ללקוח נקשרת עוד לפני שהלקוח מקבל את המוצר, בעוד שמסעיף זה שבחוזה עולה שהיחסים החוזיים בין השניים נקשרים רק בעת הגעתו של המוצר לבית הלקוח. תחילתו של תהליך ההתקשרות החוזית בין השניים מתחיל עם הקרנת הפרסום על גבי מסך הטלוויזיה. הקרנה זו הנה, מבחינה משפטית, בגדר הצעת חוזה. לקוח המתקשר בעקבות ההצעה למבקשת ומזמין את המוצר, מבצע קיבול של ההזמנה. זאת בסייג המאפשר למבקשת, כפי שכבר נאמר, לדחות את הקיבול בשל שתי סיבות מוגדרות: חוסר במלאי ואי מתן אישור על-ידי חברת האשראי (או הבנק, אם מדובר בשיק). משמע, העסקה משתכללת לכל היותר לאחר אישורה בידי המבקשת, לא יאוחר מיום אחד (כאשר מדובר בתשלום באמצעות כרטיס אשראי) מיום ההזמנה. מכאן, שכאשר מגיע המוצר לבית הלקוח, מדובר בעסקה מוגמרת שכבר נקשרה. תוקפה של העסקה איננו נפגע בשל כך שרק בשלב זה התוודע הלקוח לראשונה לאותם תנאים שבחוזה אשר לא הובאו לידיעתו קודם לכך, בעת הפרסום על גבי המסך. עם זה, יש לציין בהקשר זה שתנאיה העיקריים של העסקה: טיבו של המוצר והתשלום, כולל דמי המשלוח, פורסמו על גבי המסך והלקוח היה מודע להם בעת ביצוע ההזמנה. אשר לתנאים הנוספים, עיקרם של אלה נקבע ממילא בחוק הגנת הצרכן. זו גם גישתו של המחוקק אשר אפשר לצרכן לבטל את העסקה, מיום עשיית העסקה ועד ארבע עשרה ימים מיום קבלת הנכס או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף 14ג0ב) לחוק. המחוקק אמנם לא הגדיר בדיוק את המועד שבו העסקה נקשרה, אך ברור מנוסח החוק שהאופציה המסורה ללקוח מעת שהמוצר מגיע לביתו (ועוד קודם לכן, מעת קשירת העסקה) היא אופציית הביטול ולא האופציה שלא להתקשר בעסקה. האפשרות הנתונה בידי הלקוח לבטל את העסקה משמעה שמדובר בעסקה שרירה וקיימת שכבר נכנסה לתוקפה. 138. בנסיבות אלה, אנו סבורים שההוראה הקובעת שהחוזה נכנס לתוקפו מעת שהוא מגיע ליד הקונה, עשויה להטעות את הקונה. זאת משום שהיא פותחת את הפתח להבנה המוטעית לפיה היחסים החוזיים בין המבקשת לקונה נקשרים רק בשלב זה ואין להם תחולה לגבי אירועים אשר התרחשו או חובות המוטלות על המבקשת קודם להגעתו של המוצר ללקוח. מכאן גם עשוי הלקוח לסבור שאין לו תרופה בגין אותן הפרתן של חובות אלה על-ידי המבקשת. 139. לאור כך אנו סבורים שסעיף זה לחוזה הוא בגדר תנאי מקפח. בנסיבות הסבוכות הנוגעות למעמדו המיוחד של חוזה זה, המשלב בתוכו אלמנטים חוזיים וסטטוטוריים כאחד, אנו סבורים שעדיף, כפי שעשה המחוקק בחוק הגנת הצרכן, שלא להתייחס במסגרת זו למועד הכניסה לתוקף של החוזה. בכל מקרה, אם המבקשת מעונינת להסדיר סוגייה זו בחוזה, עליה לעשות זאת באופן שלא יטעה את הלקוחות. סוף דבר 140. התוצאה העולה מכל שנאמר לעיל היא שבחוזה שהוגש לאישורנו על-ידי המבקשת תנאים מקפחים רבים והוא איננו ראוי, במתכונתו זו לאישור. 141. ככל שבדעת המבקשת לתקן את החוזה על-פי ההנחיות שניתנו בפסק דין זה עליה להגיש לבית הדין חוזה מתוקן ברוח האמור בפסק דין זה כדי להביא לאישורו, עליה להגיש בעניין זה בקשה בתוך 30 יום מהיום. היועץ המשפטי לממשלה יוכל להגיב על בקשה כזאת, אם תוגש בתוך 15 יום ממועד הגשתה. כדי לאפשר את סיום הדיון ומתן אישור סופי לחוזה, אנו קובעים כבר עתה מועד טנטטיבי לדיון בבקשה כזאת, אם תוגש, ליום ..... . נזכיר שבתיק ח.א 805/95 שגם בו ניתנה למבקשת אורכה להגשת בקשה לתיקון החוזה כמתחייב מהחלטת בית הדין, לא מצאה המבקשת, חרף מספר אורכות שניתנו לה לבקשתה, להגיב על ההחלטה. לאור כך ולאור יציאתו של ראש ההרכב ב - 1.11.2001 לשבתון, אנו מבהירים כבר עתה שלא נוכל לדחות מועדים אלה. הוצאות המשפט 142. המחלוקת האחרונה בין הצדדים נוגעת להוצאות המשפט. לטענת היועמ"ש, ניתן היה למנוע דיון מחודש בתיק זה, לו היתה המבקשת מבצעת את השינויים הנובעים מהוראות חוק הגנת הצרכן ומהוראות הרשיון. אלא שבפועל לא רק שהמבקשת לא ביצעה את השינויים שנדרשה לבצע, אלא אף שינתה סעיפים בחוזה שאותם לא היתה כל סיבה לשנות, לאחר שבית הדין נתן להם את אישורו בתיק הקודם. לפיכך, מבקש היועמ"ש להשית על המבקשת הוצאות המשפט בהתאם. 143. יש הרבה מן האמת בעמדה זו של היועמ"ש. עם זה, דומה שלאור השינויים המפליגים בחוק הגנת הצרכן וברשיונה של המבקשת, לא היה מנוס מקיומו של הליך זה, אפילו היתה המבקשת נצמדת להוראות החוזה הקודם כפי שאושרו בשעתו על-ידי בית הדין. בד"כ איננו מטילים בתיקים אלה הוצאות על המבקשים גם אם נמצאים בחוזה תנאים מקפחים שאינם ראויים לאישור. זאת על יסוד ההשקפה, שהתייצבותו לדיון של היועץ המשפטי לממשלה בתיקים אלה נדרשת לשם הגנה על האינטרס הציבורי, ואין בה ממד של "ריב" אזרחי עם הצד המבקש את האישור. לא ראינו עילה מספקת לסטות מכלל זה גם במקרה זה. חוזהטלויזיה