המצאה מחוץ לתחום

החלטה 1. המשיבה (להלן - "התובעת") הגישה תביעה כספית כנגד המבקשת (להלן - "הנתבעת"), שהיא חברה שמקום מושבה באיטליה. התובעת עוסקת במכירת והפצת צעצועים בישראל, והנתבעת עוסקת בעיקר בייצור מכשירי כתיבה וחומרים למלאכת יד. לטענת התובעת, בסביבות חודש אוקטובר 1996, סוכם בינה לבין הנתבעת, כי התובעת תהיה המפיצה והסוכנת הבלעדית של מוצרי הנתבעת בישראל. לאחר כ4- שנים של פעילות שוטפת וללא הודעה מוקדמת, התקבלה במשרדי התובעת הודעה בפקסמיליה לפיה מודיעה לה הנתבעת על הפסקת ההתקשרות באופן מיידי ועל הפסקת אספקת מוצרי הנתבעת לתובעת (נספח ב' לכתב התביעה). התובעת שלחה לנתבעת הודעה באותו היום בה היא הביעה התנגדותה להפסקת ההתקשרות באופן חד צדדי וביקשה להזמין מוצרים מהנתבעת. הנתבעת התעלמה מבקשה זו ולא שלחה את המוצרים. התובעת טוענת, כי בינה לבין הנתבעת היה הסכם הפצה בלעדי וכי הנתבעת לא היתה זכאית לבטלו באופן חד צדדי, ובכל מקרה, בהתקשרות מעין זו נהוג לתת הודעה מוקדמת של שנה לפחות. התובעת מבקשת מבית המשפט לפסוק לה פיצויים בכמה ראשי נזק המסתכמים בסך 1.5 מיליון ש"ח. 2. הואיל ומקום מושבה של הנתבעת הוא באיטליה, הגישה התובעת בקשה להתיר לה להמציא את כתב התביעה לנתבעת אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל (בש"א 5632/01). בקשה זו נדונה במעמד צד אחד וההיתר ניתן על ידי ביום 21.2.01. לבקשה זו (להלן - "בקשת ההיתר") צורף תצהירו של "בעליה" ומנהלה של התובעת, מר שמעון האן. הבקשה מתבססת על הוראת תקנה 500(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן - "התקנות") ולחלופין על הוראת תקנה 500(4) לתקנות. 3. הבקשה שבפני היא בקשת הנתבעת לבטל את היתר ההמצאה שניתן לתובעת במעמד צד אחד. הנתבעת אינה טוענת שלא התקיימה בעניינה חלופה מבין החלופות של תקנה 500 לתקנות וטענתה היא, שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה על פי הוראת תקנה 501(א) לתקנות, דהיינו - אין מקום לקבוע שלתובעת "עילת תביעה טובה" והתצהיר שצורף לבקשת ההיתר אינו עונה על דרישת התקנה וההלכה הפסוקה. בטרם נפנה לבחון את התצהיר ואת טיב עילת התביעה שבמקרה דנן, נעמוד על הכללים המשפטיים החלים בסוגיה הנדונה. 4. אין ספק, כי הנטל המוטל על התובע להראות קיומה של עילת תביעה טובה והדרישה לצירוף תצהיר לבקשה להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, אינן דרישות פורמליות גרידא, בהתחשב באופיה של בקשה כזו: "אין חולקין שענין הזמנת נתבע מחוץ לתחום השיפוט נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בדרך כלל צמוד שיפוטם של בתי משפט לשטח המדינה בה הם מכהנים, וחריגת בית משפט מתחומו הטריטואלי כרוכה בה סכנה של התנגשות סמכויות ופגיעה בנימוס הבין-לאומי. משום כך חייבת גישת בית המשפט לבקשה כזאת להיות זהירה וכל פסק פועל לטובת תושב החוץ, כלומר נגד הזמנתו להתדיין בארץ..." (ע"א 98/97 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבנין בע"מ ואח', פ"ד כא(2) 243, בעמ' 250). לפיכך, נפסק בע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel’s Explosives, פ"ד לב(2) 115, בעמ' 117: "התצהיר כסימוכין לבקשת ההיתר אינו נדרש כדבר פורמלי גרידא... המצאת כתב תביעה ישראלי אל מחוץ לתחום השיפוט, מטילה, כידוע, על תושב חוץ את מרותו של בית המשפט הישראלי". 5. על פי הפסיקה, על המבקש להתיר לו להמציא את תובענתו אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, לשכנע את בית המשפט, באמצעות תצהיר שיצורף לבקשה, כי יש בידו עילת תביעה טובה כנגד הנתבעת. השאלה היא, מהו שיעורו של נטל זה המוטל על התובע. בע"א 625/73 קורונל נ' קורונל, פ"ד כט(2) 259, עמ' 268-267, התייחס בית המשפט לנטל המוטל על תובע המבקש היתר להמצאת כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט של המדינה וקבע, כי, לעניין זה: "די בכך שהמבקש יראה שיש בסיס לתביעתו, כפי שנאמר במשפט האנגלי שעל המבקשת להראות שיש לה a good arguable case’' “. בע"א 548/79 ורנבוט ואח' נ' אלבה חברה לציוד וחמרים בע"מ ואח', פ"ד לד(4) 337, בעמ' 339, נפסק כי: "... בשלב שבו עותר בעל דין למתן היתר כאמור [היתר להמצאה מחוץ לתחום, צ.ז.], אין בית המשפט עורך חקירה יסודית ואין המבקש חייב להראות שיש לו עילה טובה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו". בעניין זה ראו גם ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבנין בע"מ, פ"ד כא(2) 243, בעמ' 248: "... ברור גם שבאותו שלב מוקדם אין המבקש חייב להראות שיש לו עילה טובה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו. השופט המלומד ציטט מדברי הלורד סימונדס ... שהמבחן הוא אם יש למבקש תביעה ראויה לטיעון ((a good arguable case, ואת המבחן הזה נוכל לאמץ לעצמנו". לעיתים נעשה שימוש בהקשר הנדון, בביטוי "שאלה רצינית שיש לדון בה", כתחליף לביטוי "תביעה ראויה לטיעון": "המבחן הוא - כך קבע לאחרונה בית הלורדים באנגליה - אם לפי הראיות שהובאו לפני בית המשפט מתעוררת 'שאלה רצינית' שיש לדון בה. אמנם לא יידון השופט, בשלב מוקדם זה ועל סמך התצהיר בלבד, בגופו של ענין, אך אם לא ישוכנע, לכאורה, כי יש לתובע עילת תביעה הראויה להתברר, לא ישתמש בשיקול דעתו לטובת התובע ולא יטריד את הנתבע להתדיין בארץ..." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סע' 196, עמ' 248-247, ההדגשה אינה במקור). מבחן זה, בדבר קיומה של "שאלה רצינית" שיש לדון בה, משמש לעיתים גם בבחינת זכותו של מי שמבקש סעד זמני והוא מבחן "קל" יותר להוכחה מהמבחן המקובל בעניינים אלה, מבחן "הזכות לכאורה". עמד על כך כב' השופט ש' לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית, תשנ"ט, בסע' 172, עמ' 161: "הנוסחה של שאלה 'רצינית' שמה את הדגש על האפשרות שהתובע יזכה ובגדרה רשאי בית המשפט לתת צו זמני גם אם נראה לו שסיכויי הנתבע להצליח גבוהים מסיכויי התובע ואף על פי כן מתעוררת שאלה רצינית שיש להכריע בה, שלעניינה לא מן הנמנע שיש לתובע סיכוי לזכות" (ההדגשה במקור). מכאן, שכדי לשכנע כי קיימת בידו "תביעה ראויה לטיעון", או של "שאלה רצינית שיש לדון בה", אין התובע צריך להוכיח סיכוי לכאורה לזכות בתביעה. די בכך שיראה שיש בידו עילת תביעה הכוללת שאלה רצינית שיש לדון בה, שאם תוכח, תזכה אותו בסעד המבוקש וכי עניין זה נתמך בתצהיר ערוך כדין כאשר התצהיר הוא בעל משקל ומפורט דיו. 6. הפסיקה לא פסלה את האפשרות שהתצהיר "רק יאזכר" את פרשת התביעה: "אם די בעובדות שבפרשת התביעה או מקצתן כדי לבסס את הבקשה, לא ייפסל התצהיר מפני שהמבקש לא חזר והעתיק אותן עובדות אל תוך התצהיר" (ע"א 98/97 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבנין בע"מ ואח', פ"ד כא(2) 243, בעמ' 247; וכן ע"א 837-187 הוידה נ' הינדי ואח', פ"ד מד(4) 545, בעמ' 556: "דבר אחד הוא להצהיר על דרך האיזכור וההפנייה, דוגמת הצהרה כי 'כל העובדות האמורות בכתב התביעה נכונות הן', שאז לא נקפיד עם התובע שיעתיק את כתב התביעה לתוך התצהיר, ודבר אחר היא ההצהרה 'הגשתי תביעה', כפי שהצהיר המשיב במקרה דנן, שאין בה אימות העובדות שבתביעה"). עוד נפסק, כי התצהיר אינו אמור לשמש הוכחה מספקת לתביעה: "אין צורך בכך, שבמסגרת 'השכנוע לכאורה' יהיו התצהיר ויתר החומר, שיוגש על ידי המבקש, משום הוכחה מספקת לביסוס התביעה. סבורני, כי אין גם חובה, שהתצהיר יהווה ראיה קבילה במובן כלליהם של דיני הראיות. יכול התצהיר, למשל, להתבסס על עדות שמיעה כדי להבהיר את נימוקי הבקשה, ובלבד שהוא יכיל משהו, שיש בו כדי לשכנע את השופט כי יש למצהיר ידיעה אישית כלשהי בנושא המשפט, אשר לאורה נראית התביעה מבוססת למדי" (בר"ע 210/81 Holz & Sohn נ' שעין ואח', פ"ד לו(3) 633, בעמ' 638). אכן, המצהיר חייב "לאשר בתצהיר את עיקר העובדות המהוות את עילת התביעה" וזאת בנוסף לעובדות המביאות את העניין באחת החלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו: זוסמן, שם). כאשר המבקש מסתפק בהצהרה לפיה הגיש תביעה, ולא מאשר את העובדות המהוות את עילת התביעה (ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי ואח', פ"ד מד(4) 545; ע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel’s Explosives, פ"ד לב(2) 115), נפסק, כי התצהיר האמור אינו עונה על הדרישה לשכנע בדבר קיומה של עילת תביעה טובה. בנוסף, תצהיר הנסמך אך ורק על ידיעות ששאב המצהיר מקריאת התביעה ונספחיה, מבלי שהוא מצהיר ישירות (בין על סמך ידע אישי ובין בהתבסס על מקורות אותם פירט) על עובדות התביעה, אינו מספיק (ת"א (תל-אביב) 2955/89 Boliden Allis נ' הסנה בע"מ ואח', תקדין-מחוזי, כרך 93(1), 1043). כמובן, שכאשר מתרשם בית המשפט, מתוך התצהיר עצמו, או לאחר חקירת המצהיר, שאין משקל מספיק לאמור בתצהיר, לא ניתן יהיה לבסס עליו היתר המצאה מחוץ לתחום. כך היו פני הדברים בע"א 6941/86 אוסטפלד נ' בהירי, פ"ד מג(3) 95, כאשר נפסק, בעמ' 98, כי מדובר בתצהיר "תמוה", "מגומגם" ו"סותר", או כאשר בתצהיר לא הועמדו עובדות המקימות עילת תביעה נגד הנתבע (ת"א (תל-אביב) 343/91 אלכסנדר נ' מגדל בע"מ, תקדין-מחוזי, כרך 93(1), 2039; ע"א 65/81 פיאט נ' אשדוד בונדד ואח', פ"ד לז(3), 837). 7. בע"א 625/73 קורונל נ' קורונל, פ"ד כט(2) 259, בעמ' 268, נפסק, כי אין הכרח לחקור את המבקש על תצהירו: "השאלה אם יש צורך לחקור את הצדדים על תצהיריהם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואם על סמך עובדות שלא הוכחשו בתצהיר שכנגד, בית המשפט רואה שיש בסיס לתביעה, הוא יכול להתיר את ההמצאה בלא לחקור את הצדדים על תצהיריהם". כיום האפשרות להחליט בבקשה גם ללא חקירה, במקרה המתאים, מעוגנת בהוראת תקנה 241(ד) לתקנות. במקרה דנן כלל לא הוגש תצהיר נגדי על ידי הנתבעת, כך שלא נוצרה מחלוקת עובדתית וניתן לבחון את הבקשה להיתר המצאה על יסוד האמור בתצהירו של מר האן בלבד, ללא חקירתו, מה גם שהנתבעת לא ביקשה לחקרו. 8. אם נבחן את תצהירו של מר האן, לרקע הכללים המשפטיים שהובאו לעיל, נראה, כי המסקנה המתבקשת היא, שעלה בידי התובעת לעמוד בנטל המוטל עליה לשכנע בדבר קיומה של עילת תביעה טובה. תצהירו של מר האן חוזר על האמור בכתב התביעה. כפי שראינו, הפסיקה הכירה באפשרות, שהתצהיר רק יאזכר את האמור בכתב התביעה (ע"א 98/97 וע"א 837/87 הנ"ל). מכאן, שוודאי שאין פסול בדרך בה נוסח התצהיר הנדון. על פי סעיף 5 לתצהיר: "בחודש אוקטובר 1996 או בסמוך לכך, סוכם בין המבקשת לנתבעת כי המבקשת תהיה המפיצה והסוכנת הבלעדית של מוצרי המשיבה בישראל". ב"כ הנתבעת תוקף בשצף קצף את ההצהרה הנ"ל. לשיטתו, המצהיר לא ידע לציין מועד מדויק והרי אם נכרת הסכם, הדבר אמור להיעשות במועד ברור וידוע. עוד נטען כנגד התצהיר, כי ההצהרה לא לוותה במסמכים שיתמכו באמור בה והיא כוללת עירוב מין בשאינו מינו, כאשר היא מתארת את מעמד התובעת הן כמפיצה והן כסוכנת בלעדית (שהם שני מעמדות שונים מבחינה משפטית, כפי שהתבאר בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מד(3), 661). לפיכך, כך נטען על ידי הנתבעת, אין בידי התובעת טענה טובה לקיום הסכם בלעדיות בינה לבין הנתבעת, ולכן גם לא ניתן לטעון להפרתו. יצוין, כי הנתבעת הרחיבה עד למאוד את הטיעון באשר להלכות הנוגעות למערכת היחסים המסחרית שבין יצרן לבין מפיץ בלעדי או שבין יצרן לבין סוכן, במטרה לאבחן את עובדות המקרה דנן ולשכנע, כי אין בידי התובעת עילת תביעה טובה. אינני סבור שזה השלב הראוי לניתוח משפטי מקיף ומפורט של הסוגיה האמורה. ניתוח שכזה יכול וצריך להיעשות רק לאחר שהמסכת העובדתית במלואה תונח בפני בית המשפט. בהקשר זה נפסק בע"א 98/67 הנ"ל כדלהלן: "יכול להיות שעל פי עובדות המקרה דנן, כפי שתתבררנה אחרי גביית הראיות, תהיה למערער הגנה טובה בפני התביעה, אבל להלכה אין לומר מראש שתביעה מעין זו אינה ראויה לבירור, ואין טעם ואף אין אפשרות לנסות ולברר שאלה זו מייד, עוד לפני פרשת ההוכחות, כשאלת חוק, כי ההכרעה בה שלובה ואחוזה בעובדות כפי שעוד תוכחנה" (שם, עמ' 248). דברים אלה יפים גם למקרה דנן. הצהרתו הנ"ל של מנהל התובעת מר האן, בדבר קיומו של הסכם בלעדיות, נתמכה במסמך שצורף כנספח א' לתצהיר, הוא מכתבה של הנתבעת מיום 1.11.96, שנועד להפצה בין כל לקוחות התובעת. במכתב זה נאמר, בין היתר: “The new partner, which is the only one able to sell fila’s products and to give all the information you may need is: HAHN TOYS Ltd בנוסף, מר האן הצהיר, כי, כעניין שבעובדה, במשך 4 שנים היתה התובעת המפיצה הבלעדית של מוצרי הנתבעת בישראל. אין לומר, כבר בשלב זה, כי המכתב הנ"ל בצירוף האמור בתצהיר, אינם מקימים "עילת תביעה טובה" או "שאלה רצינית הראויה לדיון". מנתונים אלה אכן עולה, ולו לכאורה, כי היה הסכם בין הצדדים שבמסגרתו מכרה הנתבעת את מוצריה בישראל אך ורק באמצעות התובעת. עוד עולה מן הנתונים האמורים, כי הנתבעת חדלה למכור לתובעת את מוצריה. בעניניים אלה הונח בפני תצהירו של מנהל התובעת הבקיא בעובדות המקרה. אכן, ייתכן שבסופו של יום, נוכח התמונה השלמה ומכלול הראיות, יגיע בית המשפט למסקנה, כי המכתב האמור כלל אינו מבטא הסכמה על בלעדיות (כפי שנפסק בע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3), 114, שהנתבעת הפנתה אליו). ואולם, כאשר התובעת אינה אמורה בשלב זה לספק "הוכחה מספקת לביסוס התביעה" (בר"ע 210/81 הנ"ל), אלא אך לשכנע כי קיימת "אפשרות" שתזכה בתביעתה, נראה, כי התשתית שהונחה בתצהיר במקרה דנן היא תשתית מספיקה. חיזוק נוסף לטענת התובעת בדבר הפרת ההסכם בינה לבין הנתבעת מצוי במכתב הנתבעת מיום 11.12.00 (נספח ב' לתצהיר) ממנו עולה, כי חל שינוי במדיניות הנתבעת והתובעת לא תהיה עוד מי שתפיץ מוצריה בישראל. כותבי המכתב מוסיפים, שנפלה בחלקם החובה "הבלתי נעימה" להודיע דבר החלטה זו לתובעת. אכן, ייתכן שמכתב זה מצביע רק על שינוי במדיניות עסקית של הנתבעת, שלא היתה מעוגנת בחוזה מחייב, אך תיתכן גם האפשרות האחרת, לפיה המכתב הנ"ל מצביע על כך שהנתבעת מודעת לחיוביה כלפי התובעת ולפיכך היא "מצטערת" על הפסקת הקשר. העיקר הוא, שמדובר בשאלה הראויה לבירור, ושקווי המתאר היסודיים של טענות התובעת מעוגנים בתצהיר, הנתמך במסמכים, שניתן על סמך ידע אישי של מנהל התובעת, ושאינו כולל סתירות פנימיות של ממש (אינני סבור שהשימוש שנעשה בביטוי "מפיצה וסוכנת בלעדית", גם אם מדובר בשני מוסדות שונים שאינם יכולים לחבור יחד אצל התובעת, מאיין את משקל האמור בתצהיר, שאינו טכסט משפטי מדויק). טיעונה של הנתבעת יוצא, לכאורה, מנקודת מוצא לפיה כבר בשלב הנוכחי על התובעת להוכיח את תביעתה, ולא היא, כפי שהראינו. ברור שעל פי מבחן קיומה של עילת תביעה לצורך בירור טענה של מחיקה מחוסר עילה, עונה התביעה דנן על הדרוש. נטען לקיומו של הסכם, להפרתו ולזכות לפיצוי בגין כך. ואולם, על התובעת להרים נטל משמעותי יותר, וגם להצביע על כך שעילתה "טובה". עניין זה נעשה בתצהירו של מר האן, שלא נסתר ושנתמך במסמכים (גם אם הם ספורים ולא חד משמעיים). כאשר אנו משווים את התצהיר הנדון לאותם תצהירים שנקבע לגביהם שאין הם עונים על הדרישה (כמפורט לעיל בפסקי הדין שאוזכרו), לא ניתן להגיע למסקנה שאין בו די ושהתובעת לא הצביעה על קיומה של עילת תביעה "טובה". 9. הנתבעת מוסיפה וטוענת, לחלופין, כי התביעה אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. כל זאת משום שהסכום הנתבע הוא "דמיוני" ומנותק מהמציאות. הכלל הוא שהתובע הוא המעריך את סכום התביעה ולצורך בחינת הסמכות העניינית אין בית המשפט בוחן הערכה זו, כאשר התובע הוא זה שישא בתוצאות, אם יסתבר שהערכתו היתה מופרזת. תובע המפריז בתביעתו עומד בסיכון שיחויב בהוצאות, גם אם יזכה בחלק מהתביעה, שלא תוחזרנה לו הוצאות האגרה וכו'. מכל מקום, לא ניתן לקבוע, כי הסמכות אינה נתונה לבית משפט זה, לנוכח הסכום הנתבע (אין בכך כדי להביע דעה אם סכום זה אכן סביר בנסיבות העניין). 10. התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה לביטול מתן ההיתר להמצאת כתב התביעה לנתבעת אל מחוץ לתחום השיפוט. הנתבעת תשא בהוצאות התובעת בסך 3,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומי