החלטה מונחת בפני התנגדותו של החייב להתראת פשיטת רגל אשר הומצאה לו על ידי בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הבנק"). לאחר שהונחו בפני ההתנגדות, תגובת הבנק ותגובה לתגובה, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. ביום 14.5.95 הגיש הבנק תביעה בסדר-דין מקוצר, ועילתה אי-פרעון הלוואה בסך 700,000 ש"ח. ערעור החייב לבית המשפט המחוזי נדחה בשל: א. אי מתן הסבר לאיחור בהגשת רשות להגן. ב. חוסר פירוט מספיק בכתב הערעור. 2. בקשת רשות ערעור שהגיש החייב לבית המשפט העליון נדחתה מאותם טעמים. 3. ביום 8.9.98 הגיש החייב בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין, בטענה כי התברר לו, שלא הוא חתום על מסמכי ההלוואה. בקשה זו נמחקה על הסף מהנימוק שהחייב לא הוכיח כי נקט שקדנות סבירה לאיתור מסמכי ההלוואה במועד הרלוונטי להגשת בקשת הרשות להגן מטעמו. 4. ביום 28.9.00 הגיש החייב ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו. 5. ביום 24.6.99 חתמו החייב והבנק על הסכם, לפיו מתחייב הבנק שלא לנקוט כל הליך משפטי מכל סוג ומין, שמטרתו לגבות את כספי החוב מדירת המגורים של החייב. בתמורה לך, שילם החייב לבנק סך של 500,000 ש"ח. 6. החייב הגיש ביום 28.12.00 תביעה כספית בסך נומילי של 281,000 ש"ח לערך, כאשר לסך זה מצטרפת תביעה להחזר הריבית שגבה הבנק על הסכום, אשר ערכה עולה, לשיטת המתנגד, על מיליון ש"ח. טענות החייב; 7. החייב היה סמנכ"ל של חברת רייכרט תעשיות. מנכ"ל החברה דאז ביקש ממנו לתת את שמו לחשבון שיפתח בבנק. בין החייב למנכ"ל הוסכם כי החייב לא יחוייב בחבות אישית כלשהי בגין הפעילות בחשבון זה. 8. החייב מעולם לא חתם על מסמכי פתיחת החשבון והחתימות המופיעות על מסמכים אלו הינן מזוייפות. החייב לא פעל בחשבון ולא הפקיד בו כספים. די בכך בכדי לקבוע כי החייב אינו נושא בכל אחריות כלפי הבנק בגין חשבון זה. 9. החייב לא הגיש בקשת רשות להתגונן במועד, בשל מחדל של בא-כוחו דאז, ומסיבה זו, בלבד, ניתן פסק הדין נגדו במעמד צד אחד. 10. במהלך 1998, כאשר החל הבנק מטיל עיקולים, והחייב חש כי סכום החוב גבוה מדי, ערך החייב בירור ובמהלכו התגלה לו, לטענתו, כי מסמכי ההלוואה שצורפו לבקשות הבנק כלל אינם חתומים על ידו. 11. פסק הדין שניתן נגדו אינו סופי או חלוט. תלוי ועומד עליו ערעור, ולכן יש לדחות, או למצער לעכב, את הדיון עד לקבלת החלטה בערעור. 12. הבנק השתמש במסמכים מזוייפים כנגד החייב, דבר אשר הוכח, לשיטת החייב, בראיות אמינות, כולל חוות-דעת של גרפולוג. 13. הבנק הוא נושה יחיד של החייב. לכן, אין להליכי פשיטת רגל יתרון עבור הבנק על הליכים רגילים של הוצאה לפועל. כל ההליך בו נקט הבנק מטרתו להפעיל לחץ על המבקש לחזור בו מתביעתו. 14. כנגד הבנק קמה מניעות מלפתוח בהליכי פש"ר, בשל ההסכם עליו חתם עם החייב. זאת, גם לאור העובדה כי הדירה דנן היא הנכס היחיד אשר נותר לחייב. מטרת הליך פשיטת הרגל אינה אלא לעקוף חיוב זה. לעניין זה יוער, כי סעיף 5 להסכם קובע כי האמור בהסכם לא ימנע מהבנק להגיש דרישת חוב כלפי החייב במידה וזה יהיה במעמד פושט רגל. סעיף זה הינו, למעשה, הסדר שלילי, המונע מהבנק לפתוח בהליכי פשיטת רגל ביוזמתו. תגובת הבנק; 15. בקשותיו של המבקש לערער ולאחר מכן לבטל את פסק הדין נדחו כולם. על מנהגיו נמתחה לא פעם ביקורת חריפה מצד שופטים אשר דנו בתיק, תוך קביעות כי טענותיו רחוקות מהאמת, וסיכוייו להצליח בתביעתו קלושים ביותר. 16. פסק הדין נשוא ההתראה הינו פסק הדין מיום 31.12.95, והוא חלוט. העובדה כי המשיב הגיש בקשה לביטול פסק הדין אינה משנה תוצאה זאת. גישה אחרת תביא לתוצאה כי פסקי דין לא יהיו חלוטים לעולם, שכן בכל פעם תוגש בקשה חדשה לביטולם! 17. מעבר לכך, גם הבקשה לביטול נדחתה על הסף בידי בית המשפט המחוזי. 18. טענותיו של המבקש בדבר זיוף מסמכים הן חסרות שחר, ונסמכות על חוות-דעת גרפולוג אשר אין לו כל מומחיות בגילוי זיופים, להבדיל מניתוח אישיות של בעל כתב היד. 19. תביעת החייב מיום 28.12.00 אין בה בכדי למנוע הליכי פשיטת רגל, באשר סכומה 281,000 ש"ח בעוד חובו של החייב עומד על 1,500,000 ש"ח. יוצא מכך, כי לא תהיה סיבה להמנע מהליך פשיטת רגל גם אם יצליח החייב בתביעתו. גם לגופו של דבר, אין מאומה בתביעה. 20. בהסכם בין הצדדים אין כל הוראה המונעת מהבנק לנקוט הליכי פשיטת רגל. ההסכם עוסק אך ורק בהליכי מימוש של הדירה, ולא בהליכי פשיטת רגל. 21. יש תועלת בהליכי פשיטת רגל כנגד החייב; מעבר להלכה הכללית, כי הסתברות גרידא שבידי חייב אין נכסים אינה מהווה טעם לדחיית בקשת נושה למתן צו כינוס, הרי שלחייב יש מקרקעין אשר נרשמו על שם בנותיו, וכן כספים שנרשמו על שם אשתו בנסיבות המעוררות חשד להענקה בטלה. תגובת החייב לתגובת הבנק; 22. החייב חוזר על טענתו כי פסק הדין אינו סופי ומוחלט. פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, ולאור הממצאים החדשים שיש בידי החייב, לשיטתו, קיים סיכוי מצויין כי הערעור יתקבל. זאת גם לאור חומרת המעשים שמחייס החייב לבנק, קרי, זיוף. לטענת החייב, המליצה המשטרה, בעקבות תלונה שהגיש, להגיש כתבי אישום כנגד עובדים רלוונטיים בבנק. 23. השופטים אשר נתנו את החלטותיהם בעניינו של החייב לא היו מודעים, בעת מעשה, לראיות החדשות שיש בידו, לטענתו. 24. הבנק התחייב בהתחייבות מוחלטת, חד משמעית וסופית, לא לנקוט שום הליך משפטי משום סוג שהוא בקשר לדירת החייב והזכויות בה. זאת, גם בגין יתרת החוב הפסוק של החייב. הבנק מקווה לעקוף התחייבות זאת על-ידי נקיטה בהליכי פשיטת רגל. החייב מוסיף כי טענתו זו מתחזקת לאור העובדה שאין בידיו רכוש נוסף לבד מהדירה. החייב ורעייתו לעולם לא היו חותמים על ההסכם לו ידעו שבכוונת הבנק לממש את הדירה על-ידי נקיטת הליכי פשיטת רגל, מה גם שהבנק הינו הנושה היחיד של החייב. 25. החייב מכחיש, עובדתית, את טענות הבנק בדבר רכוש נוסף שלו שהוענק, ושב וטוען כי אין בידו כל רכוש מלבד דירת מגוריו. הבנק לא הוכיח את סיכוייו למצוא רכוש נוסף של החייב, ולא בכדי. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 26. עסקינן בהתנגדות להתראת פשיטת רגל, אשר העיקריים בנימוקיה הינם כדלקמן: א. טענת החייב כי פסק הדין כנגדו אינו סופי, וכי ההליך בו נוקט הבנק אינו אלא נסיון חסר תום-לב ללחוץ עליו להסירו. ב. טענת החייב כי עומדות לו טענת קיזוז, או דרישה שכנגד, בדמות התביעה הכספית אשר הגיש לבית משפט השלום כנגד הבנק. ג. טענת החייב כי אין בהליכי פשיטת הרגל משום תועלת לנושים. ד. טענת החייב כי קמה כנגד הבנק מניעות מלנקוט בהליך פשיטת רגל, וזאת לנוכח ההסכם בין הצדדים. 27. אין חולק כי ניתן פסק דין כנגד החייב. הערעור על פסק הדין, וכן בקשת רשות ערעור שהגיש החייב לבית המשפט העליון נדחו אף הן. בנסיבות אלו, הפך פסק הדין לחלוט במובנו המהותי של מושג זה. יש טעם בטענת הבנק כי גישה שתראה אף בבקשה לביטול פסק-דין כמונעת את הפיכתו לחלוט, תחתור תחת עצם עקרון סופיות ההליך המשפטי. כמו כן, גישה זו מקשה, בלא ספק, אף על ישום הגישה הבסיסית העומדת מאחורי הליך התראת פשיטת הרגל. לעניין מטרותיו של הליך זה, התייחסתי בהחלטתי בבש"א 15382/01 אפל נ' פריניר, כדלקמן: "עקרון העל הבסיסי, אותו יש לשקול בכל דיון בהתנגדות להתראת פשיטת רגל, הינו העקרון היסודי של "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם". מהותה של התראת פשיטת רגל אינה הזמנה למשא ומתן אודות החוב או הסכסוך המשפטי בין הצדדים אשר ק ד ם לפסק הדין שקבע כי קיים חוב. התראת פשיטת רגל כשמה כן היא - התראה לחייב כי עליו לשלם את חובו במלואו, ולאלתר, אחרת יחשב למי שעשה מעשה פשיטת רגל. בדרך זו, מספקת התראת פשיטת הרגל לנושה מכשיר משפטי פשוט יחסית להפעלה, המקנה בידו הוכחה משפטית מוגמרת המעבירה את החייב מהתחום "הסולבנטי", אל תחילת הליכי פשיטת הרגל". 28. אין חולק, כי קיימים גם שיקולים נוגדים, אשר עשויים, במקרים מתאימים, לשלול הוצאת התראת פשיטת רגל, וזאת על אף קיום פסק דין חלוט, לכאורה, לטובת הנושה. שיקולים אלו נידונו בהרחבה בהחלטותי בפרשת פריניר, וכן בבש"א 17884/01 רפאל פריינטה נ' פיניציה. שיקולים אלו נועדו, בקצירת האומר, לאפשר לחייב תם-לב החולק על החוב למצות את זכויותיו המשפטיות, וכן למנוע שימוש בהתראות פשיטת רגל כנשק טקטי להפעלת לחץ פסול על החייב, לוותר על זכויות המוקנות לו בדין. אלא, שבכל זאת אין כדי לשנות את העקרון הבסיסי: התראת פשיטת רגל היתה ונותרה מכשיר משפטי פשוט ומהיר יחסית לגביית חובות החייב, ולחילופין לפתיחת הליכי פשיטת רגל, ודין חייב המקבל אותה לשלם את חובותיו, לאלתר ובמלואם, אחרת יחשב כמבצע מעשה פשיטת רגל. זהו הכלל הרחב, והמבקש לחרוג ממנו - עליו נטל ההוכחה. נטל זה, הינו כבד במיוחד כאשר פסק הדין כנגד החייב הינו סופי, ואין עליו עוד ערעור במשמעותו בדין. 29. אמנם, במקרים מסויימים יתכן והתראת פשיטת רגל לא תנתן גם כאשר תלויה ועומדת בקשה לביטול פסק הדין. אלא, שזאת יעשה רק במקרים חריגים, ומטעמים מיוחדים המצדיקים זאת. על הבעייתיות הרבה של בקשה לביטול פסק דין ו/או בהגשת תביעה כספית מאוחרת כנגד הנושה עמדתי בהחלטתי בפרשת פריינטה, כדלקמן: "הבעיה המרכזית, מאידך גיסא, אשר קיימת בתביעה אחרת שמנהל החייב כנגד הנושה, להבדיל מערעור על פסק הדין, היא כי תביעה כזו עשויה לעיתים להתגלות כתכסיס גרידא בכדי למשוך זמן ולדחות את הקץ. זאת, מפני שתביעה כזו אינה מוגבלת בזמן הגשתה, להבדיל מערעור. לא זאת, אלא אף זאת; תביעה כזו עשויה להיות מוגשת, לעיתים, אף שנים לאחר מתן פסק הדין נשוא התראת פשיטת הרגל, כאשר במשך כל אותו הזמן לא עשה החייב מאומה בכדי לתבוע את זכותו כביכול, אך נמנע מלשלם לנושה דבר על חשבון חובו". בעיה זו מחריפה, ככל שנוטה בית המשפט לחשוד כי אין מדובר אלא בהליכי סרק אשר סיכוייהם לשאת פרי מבחינת החייב קלושים יותר, או שעסקינן בחייב אשר גילה חוסר תום לב או נקט שיהוי בלתי סביר בתביעתו. במקרים אלו, מתחזקת מאד נטיית בית המשפט ליתן צו התראת פשיטת רגל לאלתר, למרות ההליך התלוי ועומד. 30. דומה, כי מה"הן" בפרשת פריינטה, והנסיבות המיוחדות שנסקרו שם, ניתן ללמוד גם את ה"לוא"; בנסיבות 'רגילות', לא יטה בית המשפט, בדרך-כלל, לעכב הליכי פשיטת רגל בשל בקשה לביטול פסק הדין או תובענה כספית כנגד הנושה אשר נפתחה במאוחר. נטל ההוכחה, בעניין זה, מוטל כל-כולו על החייב. אלא, שבנסיבות המקרה דנן, רחוק החייב מרחק רב מאד מלהרים נטל הוכחה זה, וזאת מכל הטעמים הבאים: א. הבקשה שהגיש החייב לביטול פסק הדין, לא זו בלבד שהוגשה שנים רבות לאחר שניתן, אלא שנדחתה בכלל על הסף בידי בית המשפט המוסמך. קרי, ההליך התלוי ועומד בנסיבות המקרה דנן אינו אלא ערעור על החלטת בית המשפט, אשר לא רק שנמנע מלקבל את הבקשה לביטול, אלא דחה אותה על הסף. בנסיבות אלו, אין כל הצדקה לעכב את הליכי פשיטת הרגל, אלא מטעמים מיוחדים וקיצוניים במיוחד. ב. בלא להכנס למחלוקת העובדתית בין הצדדים, דומה כי עצם העלאת טענות החייב בדבר זיוף, בדרך ובצורה שהועלו, מעוררות תמיהה; אין חולק, כי אותה הלוואה שלא נפרעה היתה הבסיס העיקרי לפסק הדין המקורי אשר ניתן כנגד החייב. החייב לא הגיש אמנם בקשה לרשות להתגונן, אולם אין ספק, אף לפי טענותיו הוא, כי ידע היטב-היטב על קיום התביעה ועל מהות עילתה. אם נכונה טענתו, כי הובטח לו שלא ישא בחבות אישית לעניינה של אותה הלוואה, אולם למרות זאת הוגשה כנגדו תביעה בגינה, מדוע לא "הזדעק" מיד ובדק את מסמכי ההלוואה? אם אמנם זוייפה חתימתו על אותם מסמכים בגינם נתבע, האם סביר להניח כי "שכח" שלא הוא חתום עליהם, ו"גילה" זאת, לשיטתו, רק שנים מאוחר יותר? די בכך בכדי להבהיר, כי סיכויי החייב כי ערעורו יתקבל הינם קלושים ביותר, וצדקו הערכאות אשר קבעו כך. ג. לעניין התביעה הכספית כנגד הנושה; ספק גדול אם יש בה כדי להועיל לו. לטענת הנושה, עליה לא חלק החייב, חובו דהיום (אם ידחו הערעור והתביעה הכספית הנגדית) עומד על מעל 1,500,000 ש"ח. זאת בעוד תביעתו אשר הוגשה לבית משפט השלום, תזכה אותו, גם אם אקבל את טענתו כי יזכה בקרן של 280,000 ש"ח ובריבית המתקרבת למיליון ש"ח, בסכום פחות מכך באופן שיאפשר עדיין המשך הליכי פשיטת הרגל. לכך מצטרפת אף העובדה, כי תביעה זו הוגשה באיחור בלתי סביר - שנים לאחר האירועים עליהם היא נסבה. 31. מכל האמור לעיל עולה, כי אין בהליכים התלויים ועומדים בין הצדדים, בנסיבות המקרה דנן, בכדי למנוע או לעכב המשך הליכי פשיטת הרגל, וטענות החייב בעניין זה נדחות. יוער בשולי הדברים, כי לא רק שאין בכך מעשה בית דין כנגד החייב לעניין טיעוניו כנגד תקפות החוב: מאחר ובפסק דין במעמד צד אחד עסקינן, הרי שתהיה לנאמן שימונה לחייב לאחר שיוכרז פושט רגל (אם אכן כך יקרה) סמכות "להכנס אל מאחורי הפרגוד" של פסק הדין, ולבדוק את תביעת החוב של הבנק לגופה. מכאן גם עולה מסקנה נוספת, והיא כי אם הנאמן או המנהל המיוחד אשר יבדקו את תביעת החוב של הבנק, לא יהיו באי-כוחו של הבנק. 32. החייב טוען כי אין לפתוח נגדו בהליכי פשיטת רגל, משום שאין בהליכים אלו כל תועלת לנושים. טוען החייב, כי אין ברשותו כל נכסים, מלבד דירתו, המוגנת מפני מימוש לטובת הבנק בשל ההסכם בין הצדדים (טענה עליה אעמוד בהמשך). נפקותה של טענת "תועלת לנושים" או "העדר תועלת לנושים", נידונה בשורה ארוכה של החלטות, החל בבש"א 12488/00, יגאל קורן נ' לה-מור, נקבע כי אין החייב יכול להשמע בטענות אלו במסגרת התנגדות להתראת פשיטת רגל או לבקשת נושה למתן צו כינוס, זאת מכל הטעמים הבאים: א. הליכי פשיטת רגל מאפשרים חסימת חייב חדל-פרעון מיצירת התחייבויות חדשות אשר יקטינו את מסת נכסיו ויפגעו בנושים. ב. הליכי פשיטת רגל מאפשרים לנושים, לא-פעם, "לרדת" ביעילות רבה יותר אל נכסי החייב, ולגלות נכסים אותם "שכח" החייב לציין בהליכי הוצאה לפועל, וזאת לרבות נכסים אשר הוענקו באופן שניתן לביטול לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. ג. הנושה הוא המופקד על תועלתו העצמית, ואין הוא זקוק ל"עצתו" של החייב בנושא זה. מעצם הנקיטה בהליכי פשיטת רגל עולה החזקה כי הנושה סבור כי יש בהליכים אלו תועלת. 33. בשלבי התראת פשיטת הרגל והבקשה למתן צו כינוס, אין בית המשפט דורש מהנושה המבקש, כי "יוכיח" את התועלת שגלומה עבורו בהליכי פשיטת הרגל. זאת אף לא בהוכחה לכאורה, מן הסוג הדרוש למתן סעד זמני, קל וחומר שלא לפי מאזן ההסתברות הדרוש לזכיה במשפט אזרחי. לעניין תועלת הגלומה בהליך - די לנושה לחשוף קצהו של שיקול או סיכוי הגיוני, שאינו מופרך וחסר-בסיס על פניו, בכדי לדלג מעל "משוכה" זו. לעניין זה, אין לי אלא לחזור על ההלכה כי אין לחייב זכות מוקנית כי הנושה יפתח נגדו בהליכי הוצאה לפועל דווקא, להבדיל מהליכי פשיטת רגל. הטענה כי "לא מוצו הליכי ההוצאה לפועל", דינה אף היא להדחות על הסף. גם מסיבה זו, אין כל טעם להקשות על נושה בדרישה להוכחת "התועלת" אשר תצמח לו מהליכי פשיטת רגל דווקא. יוצא, כי גם דין טענותיו אלו של החייב להדחות: במקרה דנן, טוען הבנק לחשד להענקות רכוש, שעשויות להמצא בטלות לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. החייב מאריך בטענות עובדתיות כנגד טיעונים אלו. אלא, שאין כל צורך להדרש להם במסגרת הליך של התנגדות להתראת פשיטת רגל. די בכך שטיעון הבנק אינו נראה אבסורדי או נגוע בחוסר תום-לב על פניו, בכדי שלא יחסם מהגשת בקשה להתראת פשיטת רגל. 34. משהגעתי לכאן, נותרה לבירור אך ורק סוגיה אחת, והיא נפקותו של ההסכם בין החייב לבנק, במסגרתו קיבל הבנק סכום נכבד בתמורה להתחייבות להמנע ממימוש, בכל דרך שהיא של דירת החייב. אין חולק, כי הסכם זה נכרת כדין, והוא תקף ומחייב את שני הצדדים. הבנק לא טען כי החייב הפר הסכם זה, אלא הוא טוען כי אין באמור בו בכדי למנוע מהבנק לנקוט בהליכי פשיטת רגל בכדי לגבות את יתרת חובו הפסוק - זאת גם לאור חשדו כי לחייב נכסים נוספים. 35. לאחר שעיינתי בהסכם, דומה כי אין ולא יכול להיות ספק, כי לשונו ואומד-דעת הצדדים מביאים למסקנה החד-משמעית כי נגד הבנק קמה מניעות מוחלטת ממימוש הדירה בהליך כלשהו, בין אם יוכרז החייב פושט רגל ובין אם לוא. כל מהותו של ההסכם הינה ויתור חד-משמעי של הבנק על הדירה ותמורתה, בכל דרך שהיא. אלא שמכאן, ועד להסקת מסקנה גורפת, כאילו מנוע הבנק מנקיטת הליכי פשיטת רגל בכדי לגבות את יתרת חוב, רב הדרך. זאת, לא רק בשל התניה כי אין הבנק מנוע מהגשת תביעת חוב אם יהפוך החייב לפושט רגל, אלא גם מעצם העובדה כי פירוש ההסכם לפי דרכו של החייב תביא למסקנה כאילו ויתר הבנק לא רק על הדירה, אלא מחל על יתרת חובו הפסוק, אם וכאשר יכשלו הליכי ההוצאה לפועל מלהביא לפרעון החוב. מסקנה זו, אין לה עוגן בלשון החוזה או בתכליתו, נהפוך הוא. לעניין זה, מה לי אם יפתחו הליכי פשיטת רגל על-ידי נושה אחר או על-ידי הבנק עצמו? 36. דומה, כי טענת החייב למניעות כללית של הבנק לפתוח בהליכי פשיטת רגל נשענת על שני נימוקים אלו: א. אין לחייב כל נכסים אחרים זולת הדירה, אשר הבנק מנוע מלממשה. ב. הליכי פשיטת הרגל בהם נוקט הבנק הם נסיון לעקוף את ההסכם, זאת בתקווה כי בהליכי פשיטת רגל תמומש הדירה על-ידי הנאמן, והבנק יהנה מפרותיה על ידי הגשת תביעת חוב. 37. אלא שבכל האמור לעיל אין בכדי לחסום את הבנק מהסיבות הבאות: שאלת טענת העדר הנכסים, שאינה אלא לבוש אחר לטענת החייב כי אין תועלת לנושים בהליכי פשיטת רגל נגדו, נידונה קודם לכן, ונמצאה ראויה להדחות על הסף. לעניין זה אוסיף, כי ההסכם אינו מונע מהבנק מלחפש נכסים אחרים של החייב, לרבות כאלו שניתן להוסיפם לקופת פשיטת הרגל על ידי הפעלת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. נהפוך הוא; דווקא ההסכם דנן, המונע מהבנק לגבות את חובו על-ידי מימוש הדירה מגביר את ה"מוטיבציה" שלו לחפש נכסים אחרים לרדת אליהם. מסיבה זו, דין טענת החייב להדחות. הליכי פשיטת רגל לא יאפשרו לבנק לעקוף את ההסכם עליו חתם, כולל הויתור החד-משמעי שויתר על מימוש הדירה לטובת חובו: את ההסכם בין הצדדים יש לקרוא באופן שיהלום את אומד-דעת הצדדים ויביא ל"הרמוניה" בין סעיפיו השונים. אין ספק, כי החייב לא היה חותם על החוזה, לו ידע כי בכוונת הבנק לממש את הדירה בעקיפין, על-ידי פתיחת הליכי פשיטת רגל. הפרשנות הנכונה תיצור שילוב בין אומד-דעת זה לבין המושכלה הכללית של ההסכם כי הבנק אינו חסום מנקיטת הליך כלשהו לגביית יתרת חובו. 38. משהתחייב הבנק כלפי החייב שלא לנקוט הליך כלשהו למימוש הדירה, הרי שהקנה בכך לחייב "נכס" בדמות זכות אובליגטורית "שלילית". אין חולק, כי התחייבות מסוג זה הינה נכס בעל ערך כלכלי, שאין כל טעם להבדילו, לעניין הליכי פשיטת רגל, מכל נכס אחר של החייב. זאת, כפי שסעיף 98 לפקודה, העוסק בהעדפות נושים, אינו מבדיל בין העדפה שמתבטאת בהעברת נכס מוחשי לבין העדפה שמתבטאת בנקיטת הליך פלוני, המנעות מנקיטת הליך פלוני או ויתור על זכות. יחודו של נכס זה לעומת נכסים אחרים של החייב, הינו כי נושה פלוני (קרי, הבנק), מנוע מלרדת אליו ולממשו, וזאת בין אם בהליכי הוצאה לפועל ובין אם בהליכי פשיטת רגל. מאידך גיסא, מעצם טיבו של נכס זה עולה כי אין לויתור הגלום בו כל כח "לכבול" נושים אחרים של החייב. 39. החייב טוען כי אין לו נושים אחרים זולת הבנק. הבנק טוען כי עניין זה לא הוברר. אלא, שכך או כך, לא יפקיעו הליכי פשיטת הרגל את ההסכם בין הצדדים: א. אם צודק החייב, ואין לו נושים אחרים מלבד הבנק, הרי שגם בהליך פשיטת רגל תעמוד לחייב הזכות שרכש כלפי הבנק, קרי, הנאמן בפשיטת רגל לא יוכל לגעת בדירת החייב, כאילו הוצאה מראש ממסת הנכסים הניתנים לחלוקה. ב. אם קיימים נושים אחרים, הרי שתעמוד להם זכות להפרע מהדירה ולממשה, וכמו כן, יתווסף למסת הנכסים העומדת לחלוקה נכס נוסף, והוא הזכות האובליגטורית כלפי הבנק. נכס זה, כאמור, הינו נכס ככל הנכסים, ואין כל סיבה כי לא יועמד, כיתרת רכוש החייב, לחלוקה לטובת נושיו. במקרה זה, יוכל הבנק, אמנם (כזכותו לפי ההסכם) להגיש תביעת חוב, אלא שכאשר תמומש הדירה, הרי חלקו היחסי של הבנק בתמורתה לא ינתן לו, אלא יועבר לחלוקה ליתר הנושים, לפי דיני החלוקה הרגילים שבפקודת פשיטת הרגל. 40. מכל האמור עולה, כי אין בהליכי פשיטת רגל כדי להפקיע את ההסכם בין החייב לבנק בעניין הדירה, ואין בהסכם זה כדי למנוע מתן צו התראת פשיטת רגל או צו כינוס כנגד החייב. הבנק מעולם לא התחייב לכך, ואין הוא נחשב כמפר את ההסכם אף אם בסופו של יום תמומש דירת החייב בידי נושה אחר, כפי שלא היה נחשב כמפר חוזה אילו הופיע נושה אחר בהוצאה לפועל ודרש לממש את דירת החייב. זאת, כל עוד לא ינסה הבנק עצמו, במישרין או בעקיפין, להנות מהדירה או מתמורתה. 41. מסיבות אלו, דין ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל להדחות. החייב ישא בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בנקפשיטת רגל