החלטה מונח בפני ערעורה של המערערת, על החלטת הנאמן לנכסי החייב, עו"ד גד שילר (להלן: "הנאמן"), לדחות חלק הארי של תביעת החוב שהגישה כנגד החייב, וכמו כן, להקנות לה מעמד של נושה נדחית' לפי סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל. לאחר דיון שנערך בערעור, הסכימו הצדדים כי תנתן תחילה החלטה חלקית לענין תחולתו, או אי תחולתו, של סעיף 83 לפקודה בנסיבות המקרה. הוגשו עיקרי טיעון על-ידי הצדדים, ולהלן החלטתי. עובדות המקרה; 1. המערערת היא אשתו של החייב, ולטענתה מנהלת עסק נפרד משלה. 2. המערערת ערבה לחובות החייב כלפי נושים שונים, ולחובות אחרים ערבה ביחד ולחוד עם בעלה. 3. המערערת טוענת כי פרעה חובות רבים של החייב להם ערבה, כולל על-ידי שימוש בחלקה בדמי בית המגורים המשותף שנמכר. בעקבות זאת, לטענתה, נמחקו או לא הוגשו אותן תביעות חוב. טענות המערערת; 4. מרגע שהמערערת שילמה, כערבה, חוב של החייב לנושה, חלה המחאת זכות על פי דין, וזאת לפי סעיף 9 לחוק הערבות. קרי, המערערת נכנסת, לכל דבר ועניין, בנעלי הנושה. 5. לצורך קביעת סדר עדיפויות בין החובות, יש לבדוק את מהות החוב, ולא את זהות הנושה, ולכן החוב כלפי הערב זוכה למעמד זהה כלפי החייב, כולל דין קדימה, אם חל כזה על תביעת הנושה המקורי. 6. עקרון זה מתחייב מן הצדק, ומעקרונות של עשיית עושר ולא במשפט. בלעדיהם, יתעשרו יתר הנושים על חשבון הערב שלא כדין. 7. כאשר המערערת תובעת בנעליו של הנושה המקורי, אין כל תחולה לסעיף 83 לפקודה. 8. הערבות שהעמידה המערערת לטובת נושי החייב אינו "נכס" שהופקד בידי החייב. מסקנה זו מתחייבת מהלכת ע"א 14/85 פ"ש חיפה נ' גולדשטיין. 9. סעיף 83 לפקודה אינו אלא הרחבה של עקרון "הבעלות הנחזית" הנהוג בדיני פשיטת הרגל. תנאי להחלת הסעיף הינו כי הנכס יופקד בידי החייב על-ידי בן הזוג, כאשר כתוצאה מכך רשאי החייב לנהוג בנכס מנהג בעלים. תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. לא רק שערבות אינה נכס, אלא שהיא הופקדה לא בידי החייב, אלא בידי הנושה. החייב מעולם לא "החזיק" בערבות, ולכן גם הנאמן אינו זכאי לכך. כמו כן, מה שתובעת המערערת אינו הערבות - אלא את כספה, וזאת בנעלי הנושה לו שילמה. 10. הערבות לא העניקה לחייב כל זכות; לראיה - יכולת הנושה לתבוע הן את החייב והן את הערב, כל עוד לא נפרע יותר מסכום חובו. אין מדובר אלא על הסדר בין הערב לנושה, שאין לחייב כל חלק בו. 11. אמנם, המערערת היא נושה נדחית לגבי נכסים שבידי החייב אולם אין כל כוונה בחוק לאחד באופן מוחלט בין נכסי בני הזוג. הנאמן והנושים אינם זכאים לרדת לנכסי המערערת. באותה צורה, אין הם זכאים להתעשר על חשבון נכסים שלא היו מעולם בידי החייב. 12. מסקנה זו מתחזקת לאור חוק יחסי ממון, המקים הפרדה רכושית בין בני הזוג, וכן לאור חוק שיווי זכויות האישה, החל ביתר שאת על אשה שמתפרנסת באופן עצמאי. זאת, כפי שפורשו בע"א 1915/91 יעקבי נ' יעקבי, פד"י מט(3), 529, 549. טענות הנאמן; 13. השאלה שבמחלוקת היא מה דין ערבות שנחתמה עובר לצו הכינוס ומומשה בדרך של פרעון החוב על-ידי המערערת לאחר מתן צו הכינוס; האם היא "נכס" אשר "ניתן באופן אחר", ואי לכך נכנס לגדר סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל. 14. בע"א 14/85 פ"ש חיפה נ' גולדשטיין, נקבע כי ערבות היא "נכס" בידי הערב, בשל זכותו לחזור אל החייב העיקרי. 15. הערבות נתנה כ"מתנה", זאת מאחר שלא ניתנה כל תמורה עבורה. אין חולק, כי מתנה עשויה להיות גם זכות. מתנה מוגדרת, בסעיף 1(א) לחוק המתנה, כ"הקניית נכס". 16. הגדרת "נכסים" בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל כוללת זכות, רווח וזיקה, בין אם קיימים, ובין אם עתידיים, בין אם מוקנים או מותנים. הגדרה זו רחבה די הצורך בכדי להכלול גם את הערבות כנכס שניתן לפושט הרגל. 17. לפי חוק יחסי ממון, הזכאות לאיזון משאבים קמה רק עם פקיעת הנישואין. אלא שבמקרה דנן, המערערת והחייב עודם נשואים, ולכן כל סכום כסף שילמה המערערת בגין חובות החייב, חזקה שבא מהקופה המשותפת. זאת, לאור ההלכה כי מי שנהנה מחזקת השיתוף חב גם בחובות שנוצרו במהלך הנישואין. מסיבה זו, חלה על המערערת גם חזקת השיתוף בחובות, וסעיף 83 לפקודה חל על יחסים אלו. 18. בניהול עסקי החייב חל ערוב מוחלט בין כספי העסק לכספיו האישיים, עד לבלתי הפרד. גם מסיבה זו, חזקה כי כספים שנטל החייב ניטלו לצרכיו האישיים, וגם המערערת חבה בהם. 19. המערערת היתה מעורבת בעסקי בעלה, חתמה על ערבויות, הן בנפרד והן עם החייב בצוותא - כולל הלוואות עבור העסק. 20. לכן, הערבות היא נכס בידי החייב, ולחליפין הקנייה "בדרך אחרת". לחילופי חילופין, חל שיתוף בחובות, ולכן המערערת היא נושה נדחית. עמדת כונס הנכסים הרשמי; 21. לכאורה, קיים קושי לפרש את סעיף 83 לפקודה כחל על ערבות שחתמה אשת החייב לחובותיו, וזאת כאשר מפרשים את המושגים בדווקנות. א. לכאורה, המושג "נכס" בסעיף 1 לפקודה , תהא ההגדרה רחבה ככל שתהא, לא כולל מעצם טיבו את נסיבות המקרה דנן. זאת, היות וערבות שניתנה לנושים אינה זכות של החייב, אלא זכות של הנושים. ב. לא נעשתה הפקדה בידי החייב, זאת היות והפקדה טעונה פעולה אקטיבית של הלוואה או הפקדה. 22. אולם, לאור מהות הסעיף, יש טעם לכלול את הערבות במסגרתו. מטרת הסעיף היא הרחבת מסת הנכסים של החייב כך שתכלול גם את נכסי בן זוגו. סעיף זה רחב יותר מעקרון הבעלות הנחזית. 23. התוצאה המעשית של הערבות שחתמה המערערת היא הלוואת כספים לחייב, בעוד פרעונה משמעותה כיסוי חובות החייב. מאחר ובית משפט זה קבע בהחלטתו מיום 25.1.99 כי חלה הלכת השיתוף בין בני הזוג, הרי אין מדובר אלא על "כיס אחד". 24. מסיבה זו, יש לקבל את עמדת הנאמן. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 25. עסקינן במחלוקת שענינה התנגשות, לכאורית, בין זכות הסוברוגציה של ערב אשר פרע את החוב לטובת נושה וזכאי לכאורה להיכנס לנעליו, לבין סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל, וזו לשונו: "אשה שהוכרז בעלה פושט רגל, כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו, או באופן אחר, ייראו כנכסיו, והיא לא תוכל לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיו האחרים בשל תמורה בת-ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף" במסגרת מחלוקת זו עולות, בין היתר, שאלות כבדות משקל בדבר היקף תחולתו של הסעיף בכלל, וזאת גם אל מול עקרונות כגון חזקת השיתוף מחד גיסא, וחוק שיווי זכויות האשה מאידך גיסא. 26. לשונו של הסעיף מעלה את המבנה המשפטי-עובדתי הבא הנדרש לשם תחולת הסעיף (וכן סעיף 83(א), הדומה לו במהותו, ועוסק באיש שהוכרזה אשתו פושטת רגל): א. תנאי מקדמי: עסקינן בבני זוג, אשר אחד מהם הוכרז כפושט רגל. הסעיף נסב, למעשה, אודות מעמדו של בן הזוג השני לעניין תביעת חוב שהוא מגיש כנגד פושט או פושטת הרגל. ב. היקף התחולה של הסעיף: הסעיף חל, למעשה, כאשר דנים בתביעת חוב שעילתה אחת משתי האופציות הבאות: ב.1 הלוואת כספים כלשהי מבן הזוג התובע לפושט הרגל. ב.2 נכס שהופקד בידי פושט או פושטת הרגל. ג. מטרת הענקת הכספים/נכסים: "יעודם" של הכספים הנתפסים בגדר הסעיף מחולק על ידי הפקודה לשתי קטגוריות: ג.1 לצורך עסקם של פושט או פושטת הרגל. כבר בשלב זה, ראוי לציין כי אין הסעיף דורש שעסק זה יהיה משותף לשני בני הזוג, או כי תחול עליו חזקת השיתוף. יש רגליים לסברה, כי לסעיף זה תחולה, במיוחד, כאשר קיימת הפרדה רכושית, מלאה או חלקית, בין בני הזוג, שהרי אם היה כל רכושם משותף, לא היה צורך ב"הלוואה", שהרי כל רכוש בני הזוג משותף בלווא-הכי. ג.2 לכל צורך אחר ("באופן אחר"): זהו למעשה "סעיף סל" של יעוד, המבהיר כי יעוד הכספים לעסקו של פושט הרגל אינו אלא דוגמא ספציפית בלבד לכלל רחב וגורף הרבה יותר. ד. החלת "פיקציה" משפטית: כאשר התקיימו התנאים הקודמים, רואה הדין את הנכסים כנכסי פושט או פושטת הרגל, אף אם במקור לא היו כאלו. בכך, דומה (אך לא זהה) סעיף זה לדוקטרינת הבעלות הנחזית. מרגע שחלה "פיקציה" זו, מתייתר, למעשה, הדיון בשאלת מקור הכספים, האם היו כספים משותפים לבני הזוג ואזי חלה עליהם חזקת השיתוף אם לאו. זאת, היות והדין הספציפי של הוכחות החוב קבע לגביהם חזקה חלוטה כי לצורך מסויים מאד זה, חלה "מעין חזקת שיתוף" במובנה החזק ביותר, ההופך את הנכסים, בעיני כולי עלמא, לזהים לנכסי פושט או פושטת הרגל. ה. נפקותה בפועל של הפיקציה: הפיקציה, למרות כוחה, אינה מוחלטת; היא אינה משפיעה על התוקף הפנימי של החבות שבין פושט הרגל או פושטת הרגל לבן זוגם, אלא מגבילה את השפעתה על צדדים שלישיים; קרי, בן או בת הזוג הופכים לנושה נדחה. 27. הרציונל מאחורי סעיף 83 לפקודה הינו הרחבה לכאורה של מסת נכסי החייב, ובכך היא מזכירה את דוקטרינת הבעלות הנחזית, אשר הוזכרה בכתבי בית הדין של הצדדים. נקטתי במונח "לכאורה", משום שהרחבת מסה זו אינה תקפה לכל דבר ועניין, ואף אינה מועילה לחייב, בסופו של יום, בהגדלה "אמיתית" של מסת הנכסים ממנה יפרע את חובותיו. זאת, משום שהחוב כלפי בן או בת הזוג אינו בטל, אלא אך ורק נדחה לעומת יתרת החובות. אלא, שמעבר לדמיון זה, אין זהות בין סעיף 83 לדוקטרינה דנן. דוקטרינת הבעלות הנחזית, מגולמת בסעיף 85 לפקודה, ומוגדרת בקצירת האומר בספרם של לוין וגרוניס "פשיטת רגל", בעמוד 361, כדלקמן: "הרעיון העומד ביסודה של דוקטרינת הבעלות הנחזית (reputed ownership) הוא שפלוני החייב מחזיק ברשותו מטלטלין של אחר בנסיבות כאלו שאלמוני הנושה צריך לסבור שהנכסים הם של פלוני ועל יסוד עובדה זו משיג פלוני "אשראי כוזב" מאלמוני. בנסיבות אלו, מדיניות הדין היא שהבעלים יאבד את בעלותו במטלטלין לטובת נאמנו של פלוני, שפשט את הרגל, משום שהוא גרם למתן האשראי הכוזב" בהרשותו לפלוני להתחזות כמי שהוא בעלי המטלטלין". עינינו הרואות, כי דוקטרינת הבעלות הנחזית עוסקת בעניין ובמערכת יחסים שונה לחלוטין, המתבססת על אלמנט חריף של רשלנות מצדו של בעל הנכס, הגורמת להטעיית נושי החייב. אלמנטים אלו של רשלנות והטעיה נעדרים כליל מסעיף 83, העוסק במערכת יחסים שונה לחלוטין, ואף התוצאה אליה הוא מגיע שונה היא. 28. הרציונל מאחורי סעיף 83 אינו "בעלות נחזית" של החייב בנכסיה של אשתו, או של החייבת בנכסי בעלה, אשר גרמה להטעיית הנושים. סעיף 83 גורף הרבה יותר, ואינו מתייחס כלל ועיקר לאלמנטים של מראית עיין והטעיה מעין אלו. מקורו של סעיף 83 הינה בהנחה משפטית כללית וגורפת של הדין, הרואה במסת הנכסים של בני הזוג, באופן עקרוני, יחידה אחת. זאת, כאשר עניינים הנוגעים ל"יחידה" זו ניצבים אל מול נושים "זרים". להבדיל מהפן האובליגטורי הפנימי של היחסים וחלוקת הממון בין בני הזוג, קובע הדין כי הנושים ה"זרים" רשאים לראות בבני הזוג יחידה אחת, מבחינה זו שתביעת חוב של אחד מבני הזוג כנגד משנהו אינה אלא "הוצאה מכיס אחד והכנסה לכיס האחר". אין עסקינן, למעשה, בבעלות נחזית, אלא בהחלה חלקית של הלכת השיתוף בחובות, וזאת באופן אוטומטי וגורף. חלקיות "התחולה האוטומטית" דנן מתבטאת בכך כי סעיף 83 נותן בידי הנושים "נשק הגנה" כנגד נסיון בן הזוג לנגוס בדיבינד אשר יקבלו מנכסי החייב בצורה של תביעת חוב, אך לא "נשק התקפה" המקנה להם זכות אוטומטית להפרע מנכסי בן הזוג אשר אינם נמצאים בידי החייב. אלא, שהתחולה של הלכת השיתוף בחובות דנן, מרגע שנכנסים לתחומה החלקי, הינה גורפת וחלוטה; אין היא מתחשבת עוד בקיומה או העדר קיומה של חזקת השיתוף (מרגע שהתמלאו תנאי סעיף 83) או במקורו של הנכס שהופקד בידי בן הזוג. בן או בת הזוג, גם אם נחשבים עדיין לאישיות משפטית נפרדת מהחייב, נכנסים למעגל קרוב לו, בעוד הנושים האחרים נותרים "במעגל החיצוני" וזכאים לראות בשני המעגלים הפנימיים להם, קרי, פושטי הרגל ובני זוגם, יחידה אחת לצורך הדיון בתביעות החוב. 29. המניעים העומדים מאחורי חקיקה זו הינם אלו; א. הנחת המחוקק כי בקרב רובם המכריע של הזוגות בארץ מתקיים משטר של שיתוף וערוב נכסים, בין אם מלא ובין אם חלקי, דבר אשר הופך את התא המשפחתי, במובנים רבים ל"יחידה כלכלית אחת"; מכאן נובע, כמעט בהכרח, כי כאשר מקבלים פושט או פושטת הרגל אשראי לצרכיהם, בין העסקיים ובין הפרטיים, הרי שגם בן או בת הזוג נהנים מכך, במישרין או בעקיפין. ב. הכרת המחוקק בעובדה כי בידי בני זוג, בעיקר כאלו שחלק מנכסיהם משותפים וחלק נפרדים, לכאורה, "יכולת תמרון" גבוהה לעניין האופן בו הם מעבירים כספים ביניהם. לרצונם, הם נוטלים מהחשבונות המשותפים ולרצונם, הם עשויים להלביש את אותה העברה עצמה כ"הלוואה" או "הפקדת נכסים" של בן זוג אחד לטובת משנהו. על רקע זה, עולה החשש כי יכולת תמרון זו יכולה להיות מנוצלת, במקרים מסויימים, להטעיית צדדים שלישיים ולצמצום בלתי הוגן של מסת הנכסים שתעמוד בסופו של יום לחלוקה בין הנושים "הזרים". ג. הכרה של המחוקק בקיומם של פערי מידע רבי משקל בין בני הזוג לבין נושים "זרים" ככל שמדובר בדרך התנהלות היחסים הכספיים "הפנימיים" שבין בני הזוג. אי לכך, בחר המחוקק לאזן פערי מידע אלו על-ידי "נטילת עוקצם" באופן גורף, וקביעת מדיניות שתמנע מהנושים את הצורך (והעלויות הכרוכות בו) לעמוד על מערכת יחסיהם הפנימית של בני הזוג. קרי, דומה כי המחוקק מבכר מדיניות של "יזהר בן הזוג" על פני מדיניות של "יזהר הנושה". בן או בת הזוג מוחזקים כמודעים טוב יותר למצבו הכלכלי של החייב מאשר נושים חיצוניים, ולכן מטיל המחוקק עליהם בעקיפין "חובת זהירות מוגברת", בדרך של הפיכתם לנושים נדחים אם וכאשר טעו בשיקול דעתם והלוו נכס לבן-זוג שהפך לחדל פרעון. 30. מכל אלו, ניתן להסיק את המסקנה הבאה; המעמד הנדחה פרי סעיף 83 אינו תלוי חוב, אלא תלוי נושה. המעמד הירוד בסולם דיני הקדימה אינו עצמאי, ואינו תלוי במהות החוב, כל עוד הוא נופל למסגרת הסעיף. או אז, מרגע זה ואילך, כלל ההדחיה דנן "נצמד" לסטטוס של בן או בת זוג. מרגע זה ואילך, אין נפקא מינא באיזה חוב עסקינן ובאיזו צורה התגבש. מכאן נובעת המסקנה ההכרחית כי אף אין נפקא מינא אם היה חוב זה זוכה למעמד רגיל, או אף למעמד מתחום דיני הקדימה, לו היה "צמוד" לנושה אחר, שאינו נכלל בסטטוס של "בן-זוג". הכרעת בנסיבות המקרה; תחולת סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל על ערבות בן-זוג לחובות החייב; 31. במקרה דנן, עסקינן בערבות אשר חתמה בת-זוגו של החייב לחובות בעלה. משפרעה את הערבות, טוענת היא כי זכותה, מכח עקרון הסברוגציה, לבוא בנעלי הנושה המקורי. לטענת המערערת, לא חל סעיף 83 כלל ועיקר, וזאת מהטעמים העיקריים הבאים: א. ערבות אינה "נכס", ואף לא הופקדה בידי החייב, אלא בידי הנושים. ב. החזקה בדרך כלשהי של הנכס בידי החייב הינה תנאי לתחולת סעיף 83. ג. דחיית עמדתה תגרום לנושי החייב להתעשר שלא כדין על חשבונה. 32. לעניין מהות הערבות כ"נכס", קבע בית המשפט העליון בע"א 14/85 פקיד שומה חיפה נ' זיסו גולדשטין, כדלקמן: "המערער היפנה את חיציו לעבר "הערבות" ולעבר " זכות השיפוי" אשר לטענתו אינן "נכס", ואף אם בגדר "נכס" הן, הרי שלעולם לא יצמיחו רווח הון. נקודת המוצא לטענות אלו היא, ראיית "הערבות" או "זכות השיפוי" כזכות חדשה אשר נוצרה עם מילוי הערבות. אין הדבר כך. הערב עומד בנעליו של הנושה. לפיכך, אם זכותו של הנושה היא "נכס", וזכות זו הומחתה לערב, אף זכותו של הערב היא "נכס", שהרי מדובר באותה זכות. השאלה האם ייתכן וזכות זו תצמיח רווח הון, צריכה להיבחן דרך משקפיו של הנושה ולא דרך משקפיו של הערב. לכן, אם זכותו של הנושה עשויה להצמיח רווח הון, אף זכותו של הערב עשויה להצמיח רווח הון, שהרי זכותו הומחתה אליו מן הנושה". (ההדגשות שלי - ו.א). יגעתי ולא מצאתי, על מה סומכת טענת המערערת כי פסק דין זה קובע כאילו ערבות איננה בגדר "נכס". נהפוך הוא; ערבות הינה נכס בלתי מוחשי, כמוה כזכויות אחרות, וזאת לא רק מכח עקרון הסברוגציה, אלא אף מנימוקים אחרים, כבדי משקל וחשובים לא פחות. לא זאת, אלא אף זאת; ערבות יכולה אף להכלל בהגדרת נכס שהוקנה לחייב, בין אם לצורך עסקיו ובין אם בדרך אחרת, וזאת מהסיבות שיפורטו להלן: 33. כאשר ב"נכס" בלתי מוחשי עסקינן, הרי יתכן בהחלט מצב בו הנכס אינו זכות "פשוטה" בעלת מובן אחד ויחיד כלפי כולי עלמא. יתכן אף כי "זכות" בלתי מוחשית מורכבת מאגד של זכויות או טובות הנאה, הלובשות צורה אחרת כלפי אנשים שונים. דומה, כי כזו היא אף ערבות; כלפי הנושה, לטובתו היא נחתמת, ערבות היא נכס בדמות בטוחה, המקטינה את הסיכוי כי יצא בסופו של יום כשידיו על ראשו. כלפי החייב, מאידך גיסא, ערבות היא נכס בדמות טובת הנאה ה"פותחת בפניו את הדלת" או למצער מגדילה את סיכוייו לזכות באשראי הדרוש לו לשם ניהול עסקיו או למטרות אחרות. סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, המגדיר את משמעות המושג "נכס" לצרכי הפקודה, קובע כדקלמן: "נכסים" - מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, ובכלל זה כספים ונשיים, בין בישראל ובין מחוצה לה, ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם" ( ההדגשות אינן במקור - ו.א ). אין חולק, כי הגדרה רחבה וגורפת זו, אשר נועדה למעשה לתפוס כל ערך באשר ניתן להפיק ממנו תועלת לקופת הנושים, רחבה די הצורך אף כדי לכלול טובות הנאה מהסוג בו דובר קודם לכן, באשר הינן בעלות ערך לחייב ולנושיו. 34. לאור הרציונל של סעיף 83, כפי שפורט לעיל, המביא לתחולה רחבה הרבה יותר מאשר תחולת עקרון הבעלות הנחזית, אין כל סיבה שלא להחיל אף את סעיף 83 על "נכס" מסוג זה, הנכלל בהגדרת סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל. הרציונל אשר פורט בהרחבה ואשר הביא את המחוקק להתקין את סעיף 83 מצדיק פירוש רחב ו"נדיב" של הגדרותיו, באופן אשר יכלול אף ערבות כ"נכס" אשר "הופקד בידי החייב" בדרך שתוארה לעיל. לא מצאתי כל סיבה, בלשון החוק או תכליתו, לצמצם הפקדה אך ורק למשמעותה הפיזית (קל וחומר כאשר בזכויות לא מוחשיות עסקינן). כמו כן, אין כל סיבה לקרוא לתוך הסעיף את התנאי כי "החייב נוהג בנכס מנהג בעלים", תנאי אשר מקומו היאה לו הינו, אולי, בגדר דוקטרינת הבעלות הנחזית, אך לא בגדר סעיף 83. למסקנה זו ניתן להגיע אף מכיוון אחר, וזאת מעצם מהותו של עקרון הסברוגציה הכרוך בערבות; אין ספק כי ערבות היא נכס המוקנה לנושה. כאשר פורע הערב את החוב, יוצא הנושה מהתמונה, והערב נכנס בנעליו מכח עקרון הסברוגציה. יוצא מכך, בין היתר, כי עתה אין מדובר אלא בקשר נושה-חייב רגיל לכל דבר ועניין, אשר מהותו הלוואה כספית בגינה חב החייב לנושה. קרי, עסקינן בנכס לכל דבר (בדמות כספים) אשר הדין רואה בהם כאילו הוענקו על ידי הערב (שהפך לנושה) לחייב במישרין. העברה זו נופלת, במובהק, לגדר סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל. במילים אחרות: אין עסקינן אלא ב"תנועה מעגלית" של כספים וזכויות, כאשר הנושה המקורי מצוי בו בתווך בין הערב לחייב. משיצא הנושה מהתמונה ומיצה את תפקידו, לא נותרה אלא הלוואה "רגילה". משבחר המחוקק לראות בבני הזוג "יחידה כלכלית אחת" לעניינן של תביעות חוב מסוגים אלו, אין כל הצדקה שלא להחיל את רצונו אף כאן. 35. בניגוד לטענת המערערת, אין כל סתירה בין מושכלות אלו לבין עקרון הסברוגציה. עקרון הסברוגציה אינו נשלל בשל סעיף 83, נהפוך הוא; המערערת אכן נכנסה לנעליו של הנושה מששלמה את החוב, והינה זכאית לרדת במקומו לנכסי החייב. אלא, שבנוסף לעקרון זה של הדין הכללי, קיים הסטטוס המיוחד והאישי שלה בתור בת-זוג. סטטוס זה חל בנוסף לדין הכללי וכופף אותו אליו, כדרך היחסים הרגילה בין דין כללי לדין ספציפי. התוצאה המתחייבת מכך היא שזכותה של המערערת לבוא בנעלי הערב קיימת, אך בכפוף לכלל ההדחיה החד-משמעי אשר קבע המחוקק בעניינה. זאת גם ובעיקר משום שהמעמד הנדחה, כפי שכבר הבהרתי בראשית דברי, הינו תלוי נושה ולא תלוי חוב. זאת בניגוד למקרים אחרים, בהם נקבע מעמדו של החוב בסולם הקדימה לפי נסיבות היווצרות החוב עצמו. 36. עתה, לא נותרה אלא טענתה של המערערת כי בדרך זו זוכים הנושים לעשות עושר שלא כדין על חשבונה. אלא, שתוצאה זו מתחייבת מעצם טיבו של סעיף 83, ומהעקרון הכללי יותר שהוא מבקש להחיל, חלקית, והוא עקרון השיתוף בחובות. עקרון זה אינו אלא נגזרת של חזקת השיתוף, ולא ניתן לגרוס כלפיו כי אין הוא ראוי או סותר, לכשעצמו, את חוק שיווי זכויות האשה, נהפוך הוא. המחוקק לא ביקש, בסעיף 83, אלא ליצור איזון ופשרה מסויימים בין אישיותו המשפטית הנפרדת של בן הזוג לבין דרישות חיי המציאות ועקרון טובת הנושים. לא ניתן לגרוס, בשום פנים ואופן, כי פעולה זו של המחוקק היתה כה בלתי סבירה עד כי היא עומדת בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זאת, בשל הרציונל כפי שפורט בהרחבה, ואין הוא מבחין בין פושט רגל לפושטת רגל, ובין בן זוג לבת זוג. 37. מכל האמור לעיל, הרי שדין הערעור להדחות במובן חלקי זה, כי סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל חל על עניינה של המערערת, והופך אותה לנושה נדחית. בנסיבות המקרה, אינני עושה צו להוצאות. (על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל). נושהפשיטת רגל