פסק דין מבוא 1. תיק זה עוסק בעיקר בשאלה האם יש לחייב מנהל בחברה או בעל מניות לשלם מכיסו הפרטי חובות ארנונה לעיריה בסכום מצטבר של כחצי מליון ₪, חובות שנצטברו במשך כ-10 שנים. לטענת התובעת ניהל הנתבע עסק לכלי נגינה, שירותי מוסיקה ובי"ס למוסיקה, שפשט ולבש צורות שונות לסירוגין, 8 פעמים, מתוכם 3 חברות שותפות אחת ו-4 עסקים פרטיים. כשחברה או עסק צברו חובות ונוצר קושי כלכלי הוקם עסק אחר או חברה אחרת שהמשיכה לנהל פעילות דומה בעוד שחובות העסק הקודם לא שולמו. הרכוש עבר מחברה לחברה ומעסק לעסק כדי להבריחו מהנושים, החובות לא שולמו וגם דמי הארנונה לא שולמו. הנתבע דוחה את הטענה כאילו ניהל את החברות בתרמית ובחוסר תום לב כדי להתחמק מחובות, לטענתו אי תשלום החובות נובע ממצבן הכלכלי הקשה של החברות ולכן לא שולמו החובות לנתבעת ולנושים אחרים, כאשר החברות התמוטטו. לטענת הנתבע, עצם העובדה שחברה הפסידה כספים והתמוטטה אין בה כדי להטיל על המנהל חובה אישית לשלם את חובותיה. עיריית הרצליה תובעת תשלום סכום של כחצי מיליון ש"ח בגין ארנונה עסקית בעסק שעסק במכירת כלי נגינה אלקטרונים ובית ספר למוסיקה. העסק לא שילם ארנונה מעולם במהלך תקופה ארוכה והחוב, ליום הגשת התביעה הצטבר לכחצי מיליון ש"ח. בתיק מתעוררות שתי שאלות עיקריות, שאלה אחת מתייחסת לגובה המדוייק של החוב היות שאין מחלוקת שהחוב לא שולם. השאלה השניה היא האם יש מקום להרמת מסך, או לחיוב אישי של הנתבע, כפי שטוענת התובעת. העובדות 2. הנתבע מר חסון דוד הקים עסק בנושא מוסיקה ומכשירי נגינה בשנת 1977, העסק היה עסק אישי, ולא נוהל באמצעות חברה. בשנת 1988 הקים הנתבע חברה בשם ח.ד. צלילי המוסיקה בע"מ. החברה פעלה עד תחילת שנת 1991, אך נקלעה לקשיים כספיים ואז הקים הנתבע שותפות יחד עם אדם נוסף אשר המשיכה למעשה בפעילות החברה. לאחר מספר חודשים פרש השותף והוקמה חברה בשם "ורסיי ישראל בע"מ. החברה נקלעה לקשיים בשנת 95' ואז המשיך בפעילות העסקית חתנו של הנתבע תחת השם המסחרי "צלילי המוסיקה 2000". בשנת 98 פרש החתן והקים עסק אחר, ואז, הקים הנתבע חברה שלישית בשם א.ס.א.ן. צלילי המוסיקה אינטרנשיונל בע"מ (סעיף 28 לתצהיר הנתבע), אשר ממשיכה לנהל מאז את עסקיה בהרצליה. בין לבין הוקם עסק נוסף או סניף של החברה בהרצליה ברחוב הדר 3. גם עסק זה לא עלה יפה ונסגר לאחר תקופה. לדברי הנתבע בחקירה הנגדית העסק ברח' הדר פעל תחת שמו הפרטי. מן הפירוט עד כה מסתבר שהנתבע הפעיל בשנות ה - 90 שבעה עסקים, לכאורה שונים אולם, למעשה כפי שהתברר במשפט, אותו העסק המשיך בפעילות כשהוא משנה לבוש מדי תקופה. רוב הפעילות של העסק התנהלה בשתי כתובות, בשתי חנויות ברח' סוקולוב בהרצליה, הכל בין השנים 1988 עד 1998. 3. רוב החברות או העסקים הקודמים, עד לחברה האחרונה שגורלה אינו ידוע בשלב זה, נקלעו לקשיים כספיים והותירו חובות, בייחוד חובות של החברות לבנקים. החברות והגופים המסחריים התמידו באי תשלום ארנונה לעיריה וגם השיקים שנמסרו פעם אחת בשנת 90-91 לעיריה על חשבון החוב לא נפרעו. 4. הנתבע הסביר בחקירה הנגדית כי כבר כשהקים את חברת ח.ד. בע"מ בשנת 88' לא שולמה ארנונה ולא התכוון לשלם ארנונה היות שהסכום שנדרש היה גבוה מדי לדעתו, החברה היתה בקשיים ולא היתה לה אפשרות לשלם ארנונה. גם פנייתו לעיריה להקטנת הארנונה לא נענתה. הוא לא שילם אף לא חלק מהארנונה ובדרך זו התמיד במשך שנים רבות. העיריה פעלה מדי פעם בתביעות ועיקולים ועל רקע זה נמסרו השיקים הנ"ל בשנת 90. השיקים לא נפרעו. בשלב אחר עוקלו על ידי העיריה כלי נגינה שונים ועל רקע זה נעשה תחילתו של הסדר להשבת הכלים בדצמבר 91'. בזמנו הוסכם כי חברת ורסיי ישראל בע"מ שהוקמה בשנת 91 על חורובותיה של חברת ח.ד. תפעל לפרעון החוב אולם החוב לא שולם בסופו של דבר וגם הסדר אחר לאספקת כלי נגינה ולסיוע בפתיחת בית ספר למוסיקה בעל זיקה לעיריה לא עלה יפה בסופו של דבר. 5. הצדדים הגישו תצהירים ונחקרו על תצהיריהם. הנתבע הגיש תצהיר מפורט ונחקר עליו חקירה נגדית אולם, נראה כי בחקירתו לא היטיב לזכור את העובדות. נתגלו סתירות רבות בין גירסתו בחקירה הנגדית לבין התצהיר. גם במהלך החקירה עצמה שינה את גירסתו תוך כדי החקירה. תשובותיו היו תמיד ברמה של "אני חושב", "אני לא בטוח", וכך כאשר הוצגו לו מסמכים שהראו כי לא דייק, תיקן את תשובותיו בהתאם. לאור הסתירות הרבות בעדותו, והעירפול הרב בגירסתו קשה לייחס אמינות רבה לדבריו. 6. למרות הנסיונות להסתיר ולערפל את העובדות, נתברר כי הנתבע לא עשה הפרדה ברורה בין עסקיו אשר התחדשו והשתנו חדשות לבקרים, לבשו צורה ופשטו צורה. במקרים מסויימים, נוהלו במקביל 2 עסקים, כשעסק אחד צובר חובות ונסגר בהדרגה, ובמקביל מתחיל עסק בשם חדש. 7. חברת ח.ד. שהקים התובע בשנת 88' כבר היתה בקשיים לדבריו, סמוך לאחר הקמתה. החברה פעלה עד לינואר 91 ואז הוקמה חברה חדשה בשם ורסיי ישראל בע"מ. כבר בגירסת הנתבע, בתצהיר יש סתירות היות שלמרות שבתצהיר הוצג כאילו פעלו החברות ברצף, דהיינו, חברת ורסיי החליפה את חברת ח.ד. בינואר 91, מסתבר שהיתה תקופת ביניים של מספר חודשים שהתחילה בחלק השני של שנת 90. בתקופה זו סרב הבנק להמשיך ולהעניק אשראי לחברת ח.ד. לתובע היתה ערבות אישית כלפי הבנק, ולכן פתח חשבון נוסף יחד עם שותף (כנראה בהסכמת הבנק) וניסה להפעיל שותפות אשר המשיכה למעשה בניהול עסקי החברה, בנסיון לפרוע את חובות החברה לבנק בלבד. הניסיון לא עלה יפה, השותף עזב והבנק החל לפעול לגביית החוב כנגד הערב דהיינו כנגד הנתבע. במילים פשוטות הנתבע זנח את חברת ח.ד. והקים שותפות, אך ורק כדי לפרוע לבנק את חובותיו האישיים. 8. בינואר 1991 הקים הנתבע חברה חדשה חברת ורסיי שהמשיכה למעשה את עסקי החברה הקודמת, השתמשה במלאי של החברה הקודמת, היתה בבעלות ובניהול הנתבע כמו החברה הקודמת, אולם קיים היה הבדל אחד והוא שהחברה החדשה טרם צברה חובות. 9. עיקר הפעילות של החברות והעסקים שהתחלפו תדיר התנהלה באותה כתובת ברחוב סוקולוב 58 הרצליה. אולם, הארנונה כלל לא שולמה באף אחד מהשלבים. השוכרת של החנות הנ"ל היתה תחילה חברת ח.ד. ולאחר מכן חברת ורסיי ישראל בע"מ, בין השנים 91 ל - 97. בשנת 97, המשיכה חברת ורסיי לישראל בע"מ וחתמה על הסכם שכירות בכתובת סמוכה, סוקולוב 67 הרצליה, וזאת למרות שהתובע אישר בחקירה הנגדית כי החברה נקלעה לקשיים כבר בשנת 95 ומאז נוהל העסק על ידי חתנו תחת השם המסחרי "צלילי המוסיקה 2000." הנתבע טען כי בין השנים 95 ל - 98 לא היה פעיל כלל בעסק, אולם, טענה זו אינה משכנעת לא רק בגלל האמינות הנמוכה של גירסתו אלא גם היות שהחברה שהיתה בקשיים לכאורה, המשיכה לשכור את הנכס, ומצד שני, החתן המשיך להשתמש במלאי של החברה בקשיים, ולמכור אותו תחת שם מסחרי אחר. העברת מלאי בין חברה לחברה ובין החברות לבין העסקים שנוהלו באופן אישי נעשתה כדבר שבשיגרה לפי עדותו של הנתבע. מיותר לציין כי העברה כזו אינה תקינה בלשון המעטה ומהווה בין השאר הברחת רכוש מפני נושי החברה. 10. מדבריו של הנתבע, ניתן להבין כי לא עשה הבחנה ברורה בין שלל החברות והגופים שהפעיל בזה אחר זה, או במקביל. הטכניקה שהפעיל הנתבע חזרה על עצמה, החברה או העסק היו נקלעים לקשיים, צוברים חובות, ואז במקביל היה התובע מתחיל להפעיל עסק חיצוני לחברה תוך שהוא מבריח מהחברה את נכסיה לפעילות האישית. ולאחר מכן היה ממשיך את הפעילות בחברה החדשה. כך פעל לסירוגין במהלך השנים והפעיל שבעה גופים שונים מתוכם 3 חברות. 11. לדוגמא, ביה"ס למוסיקה שהנתבע פתח באופן אישי. לטענתו, ברחוב הדר בהרצליה הוציא חשבוניות אישיות של הנתבע בשנת 97. דהיינו ההכנסות נתקבלו על ידי הנתבע אישית אולם הסכם השכירות נעשה על ידי חברת ורסיי ישראל בע"מ, חברה שלדברי הנתבע נקלעה לקשיים כבר בשנת 95' וחדלה לפעול לדבריו. מכאן, שלכאורה, ההוצאות היו של החברה וההכנסות היו של הנתבע אישית, דהיינו ערוב מוחלט בין עסקי החברה לבין העסקים האישיים. 12. הנתבע הוציא והכניס לסירוגין, מלאי לחברות ללא כל טעם הגיוני מלבד הצורך להמשיך ולהפעיל עסק בלבוש משתנה כדי להתחמק מנושים. הנתבע פעל בחברות ובעסקים כבתוך שלו ללא כל אבחנה הנדרשת בהתייחסות לחברה כאישיות נפרדת. נראה שזיהה את החברות ועסקיו כמכלול אחד וחש כי הוא רשאי לפעול כרצונו בנכסי החברות. 13. ניתן להבחין בבירור במאפיין נוסף והוא העדר כל כוונה של הנתבע לשלם ארנונה כבר החל משנת 88 סמוך לאחר הקמת החברה הראשונה. הנתבע טען בעדותו כי כבר באותה תקופה ידע שהחברה בקשיים ולא תוכל לשלם ארנונה. אלמנט זה בהתנהגות הנתבע, שראה בחברות רק מכשירים לצבירת חובות ותו לא, מהווה אלמנט חשוב לצורך בדיקת שאלת הטלת אחריות אישית על המנהל בחברה. הנתבע משך לעצמו כספים ומשכורות ואילו את החובות הותיר בחברה. כפי שיפורט בהמשך, עצם הידיעה של המנהל שהחברה צוברת חובות שאין סיכויי ממשי שישולמו, מהווה מעשה מרמה כמובנה בדיני החברות. 14. הקלות שבה ניהל הנתבע את עסקיו, תוך התחמקות מתמדת מתשלום חובות, ותוך מעבר מבנק לבנק, מחברה לחברה, מעלה מחשבות נוגות באשר לשימוש שניתן לעשות בחברות לצורך התחמקות מנושים. תחילה עבד הנתבע עם בנק הפועלים, כשהפעיל את חברת ח.ד., הוא נשאר בבנק מספר חודשים נוספים בעת הפעלת השותפות שניסתה לפרוע את החובות לבנק בלבד. לאחר מכן, הותיר את החובות בבנק הפועלים, כמאתיים אלף ש"ח לדבריו, ועבר לעבוד עם בנק דיסקונט ועם החברה החדשה ורסיי ישראל בע"מ, ומשנקלעה החברה החדשה לקשיים הקים את החברה השלישית ועבר לעבוד עם בנק איגוד, ועוד ידו נטויה ועסקיו נמשכים עד עצם היום הזה כשהוא מותיר מאחוריו שובל ארוך של חברות וגופים, שהפעיל, ונטש לאורך הדרך לאחר שצברו חובות. 15. מאפיין נוסף של פעילותו הוא הכנסת שותף חדש בכל עסק או חברה חדשה. הנתבע העיד כי השותף אינו חייב דבר, אינו נותן ערבויות אישיות ואין לו חלק משמעותי בחברה, לפעמים מניה אחת בלבד. אותו שותף משמש כנראה כאיש קש או ככסות להמשך הפעילות בחזות חדשה. מתעורר חשש כי פעולות הנאשם לא היו רק פעולות מרמה כמשמעותן בדיני חברות, אלא פעולות מרמה לכל דבר. נושא זה לא נתברר בפני ולכן לא אביע דעה באשר לסוגיה זו. תרמית בדיני חברות 16. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודה מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה. תרמית בדיני החברות אינה תרמית במובן הרגיל המקובל בדיני עונשין. במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק. 17. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון לאחרונה בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2), 200, 210 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. ניתן להקיש כי האמור נכון לא רק בעת פירוק ולא רק לגבי תביעת חברה או מפרק אלא גם בתביעה של צד שלישי שנפגע מהתנהגות החברות. תמיד יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713. בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא". 18. בסיפרו של פרופ' י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה. אחד השיקולים בשאלת הרמת מסך הוא מבחן הקרבה. כאשר מי שפעל בשם החברה הוא גם המנהל ובעל המניות, משפיעות פעולותיו לא רק על החברה אלא בעקיפים גם עליו באופן אישי כי הרווח הבלתי הוגן שיצר עבור החברה אינו אלא הרווח שלו עצמו. במקרה כזה תהיה נטייה להרמת מסך יותר מאשר במקרה שהמנהל פועל עבור חברה שאין הוא בעליה ובעלי המניות הם זרים, שאין להם קשר למעשי המנהל. 19. על הרמת המסך בחברה ראה גם ספרה של ד"ר אירית חביב סגל "דיני חברות לאחר "חוק החברות החדש", הוצאת אל-טק 1999, החל בעמ' 252-254. המחברת מציינת כי בית המשפט הרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פרעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת להפרע את חובותיהם. ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. מבחן נוסף הוא כאשר לא התקיימה למעשה הפרדה בין החברה לבעליה, ראה ביהמ"ש בחברה מעין שלוח של בעליה ומכאן שייחס את חיובי החברה לבעליה (שם, בעמ' 252-254). 20. בהתאם לכל המבחנים שסקרתי לעיל בפסיקה ובספרות המשפטית, יש מקום לייחס באופן ברור את חובות החברה או החברות לנתבע. הנתבע לא הבדיל בין רכושו לרכוש החברה או החברות, משך לעצמו כספים ומשכורות מצד אחד וצבר חובות בחברות מצד שני. החברות והעסקים צברו חובות ארנונה החל מתחילת הפעילות, ובמשך שנים רבות. הנתבע לא התכוון לשלם חובות אלה מהרגע הראשון כפי שאף ציין בעדותו. בנסיבות אלה ובנסיבות כפי שפורטו לעיל, יש מקום להטיל על הנתבע אחריות אישית לתשלום חוב הארנונה לעיריה. גובה החוב: 21. בסיכומי התובעת נטען כי החוב אינו שנוי במחלוקת ואילו בסיכומי הנתבע נטען כי העיריה צירפה מסמכים חלקיים בלבד והוכיחה רק פחות ממחצית החוב שטענה לו. בסיכומי התשובה טוענת התובעת כי החוב הוכח ע"י התצהיר העיקרי של מר וידר, מנהל הכנסות העירייה , הכולל פירוט מדויק של החובות לרבות מסמכים. עוד נטען כי מלבד הכחשה סתמית הטענה היחידה שהעלה הנתבע היא שחברת ח.ד. בע"מ חויבה לאחר שפורקה בסכום של 72,928 ₪ והתובעת הודיעה כי מוכנה שסכום זה יופחת מסכום התביעה. עוד נטען כי הנתבע לא נתן כל הסבר כיצד שלוש חברות שבשליטתו לא שילמו, ולו שקל אחד, לכיסוי חובות ארנונה ומים לתקופה של כ- 10 שנים. אכן הוכחת חובות כמו הוכחה של נושאים אחרים נעשית ע"י עדויות ומסמכים. במקרה זה נעשה הדבר ע"י מנהל הכנסות העירייה . החובות לא נסתרו, לא נטען שהחובות שולמו ולא הוצג חשבון אחר שיציג גרסה של הנתבע. הנתבע , כאמור, לא טען כי שילם חלק כלשהו מהחובות למעט תשלום אחד כפי שפורט בפסק הדין. 22. התוצאה היא שיש לקבל את התביעה בסך 533,208 ₪, בהפחתה של סכום בסך 72,928 ₪. ניתן להגיש פסיקתא הכוללת את הסכום המעודכן להיום בניכוי הסכום הנ"ל. לפסיקתא יש להוסיף את אגרת בית משפט בסכום משוערך ליום פסק הדין וכן הוצאות בשיעור 20% בצירוף מע"מ מסכום החוב המשוערך. ארנונהדיני חברותחובות חברהבעלי מניותמניותחוב