עכבון חוזי

החלטה מונחת בפני בקשתו של רו"ח אפריים שמשי, כונס הנכסים של חברת סדיטק (להלן: "המבקש"), כי אורה לאגודה שיתופית בארות יצחק (להלן: "המשיבה"), אשר הינה המשכיר של הנכסים מתוכם פעלה החברה, להשיב לידיו ציוד של החברה בו היא מחזיקה. המשיבה מתנגדת, ומעלה טענת עכבון. טענות המבקש; 1. המבקש, בתפקידו ככונס, ניסה לתפוס את נכסי החברה. 2. כאשר הגיע למקום אחסון הנכסים, מצא כי המקום נפרץ ותכולתו הוצאה. הוברר כי הנכסים נתפסו והועברו בידי המשיבה, הטוענת לעכבון על הציוד. זו לא הגיבה לפניותיו בנידון. 3. הציוד הוא ציוד טכני רגיש אשר טיפול לא זהיר בו יכול לגרום נזק רב. 4. המבקש הציע למשיבה כי הוא יטפל בציוד ויחל במימושו לטובת כלל הנושים, כאשר תשמר זכותה לטעון לעכבון. 5. אין למשיבה זכות עכבון, שכן לא מוכרת בדין זכות עכבון לטובת משכיר. אי לכך, מן הדין שתמסור את נכסים לאלתר לידיו. יתר על כן; המבקש שומר לעצמו זכות לטעון לנזק שגרמה המשיבה לציוד בעקבות טיפולה. תגובת המשיבה; 6. המשיבה השכירה שטח מקרקעין לחברה למשך שנה. בהסכם התחייבה החברה להחזיר את השטח בתום השכירות כשהוא נקי מכל חפץ. כמו כן, סיפקה המשיבה לחברה שירותים נוספים של מוסך והסעדה. 7. החברה לא פינתה את השטח במועד. במו"מ שהתנהל בין הצדדים, הוסכם על מועד פינוי חדש באפריל 98, ונקבע פיצוי מוסכם של 600$ על כל חודש פיגור. 8. החברה לא פרעה את חובה - לא לגבי השכירות, לא לגבי השירותים ולא לגבי פיצויי הפיגור. 9. אנשי החברה, ולא המשיבה, היו אלו שהטעינו את תכולת המכולות של החברה לתוך מכולה שלישית שעמדה בשטח. 10. מוכחשות טענות המבקש כאילו השטח נמצא פרוץ והציוד נעלם. המשיבה התקינה מנעולים על דלתות המכולות בהן היו מצויים הנכסים מיוזמתה ועל חשבונה. 11. בהסכמת מנהל החברה, הועברה אחת המכולות לשטח אחר של המשיבה, ומשמשת את המשיבה לצרכיה עד שיפרעו החובות. 12. ס' 17 לחוזה בין הצדדים מקים עכבון חוזי על הציוד לזכות המשיבה. 13. העכבון נשלט בידי ס' 11(ה) לחוק המטלטלין, שחל גם עכבון הסכמי ולכך המשיבה מפנה לע.א. 2703/98 גינדי בע"מ (בפירוק) נ' אנה שפיגלר. 14. ס' 11(ג) קובע כי החייב זכאי לשחרר את המטלטלין בעד ערובה מתאימה. הצעת הכונס לקחת את הציוד ולהתחיל במימושו לא לוו בערובה כזו, לכן אין חובה על המשיבה להסכים לכך. אם יציע הכונס ערובה, תדון בכך המשיבה בחיוב. 15. הצעת הכונס כי המשיבה תשמור את הזכות להעלאת טענת עכבון ריקה מתוכן, שכן לפי ס' 11(ד) עכבון פוקע כשנושה מוציא את המעוכב משליטתו. 16. לאור הפן הבטוחתי של העכבון, נושה בעל עכבון הופך למעין נושה מובטח בפירוק. תגובה להצעת ביהמ"ש כי הכונס יממש את הנכסים המצויים בחזקת המשיבה; 17. נכסי החברה, למעט המכולה הנמצאת בשימוש המשיבה, עומדים כאבן שאין לה הופכין בשטח המשיבה וגורמים לה נזק עצום. 18. עקב מחירו הנמוך של הציוד בשוק, והעובדה כי מכירתו בידי כונס תקטין את הערך עוד יותר, הרי לא יהיה בו בכדי לכסות את חובה של החברה למשיבה, ואף לא יתר חובותיה. 19. אי לכך, מסרבת המשיבה להצעת ביהמ"ש. 20. במקום זאת, מציעה המשיבה לרכוש את הנכסים הנמצאים בהחזקתה, בתמורה לסילוק מלא של החוב - כך תסתיים הפרשה, אף על פי שהמשיבה תוותר בהפסד גדול וללא כיסוי מלא של החוב כלפיה. תגובת המבקש לטענות המשיבה; 21. המבקש דוחה את הצעת המשיבה, שמשמעותה לדעתו הפיכתה לכונס של החברה במקומו. עד כאן העובדות ולהלן החלטתי; 22. השאלה העקרית שבפני היא שאלת קיומו או העדר קיומו של עכבון לטובת המשיבה. אין חולק, כי למשכיר אין עכבון על-פי דין. מאידך גיסא, טוענת המשיבה כי זכות העכבון צומחת לה משני מקורות אלו: א. עכבון הסכמי, לפי סעיף 17 לחוזה בינה לבין החברה, אשר לשונו כדלקמן: "למשכיר תהיה זכות עכבון, לפיה יהיה רשאי למנוע הוצאת כל ציוד שבבעלות החברה מן המקרקעין (להלן: זכות העכבון), אם החברה לא פרעה כל חוב שהיא חבה למשכיר בהתאם להסכם זה, לרבות לכיסוי ופיצוי על נזקיו". ב. עכבון בסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), מוגדר: "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה". משהפרה החברה את החוזה, ולא עמדה בתשלומי השכירות, צומחת, לטענת המשיבה, זכות עכבון דלעיל מניה וביה. 23. זכות עכבון הסכמי מוכרת בדין, ואין ממש בטענת הכונס כאילו לא הוכר קיומה. קיומה של הזכות מוכר במפורש בסעיף 11(ה) לחוק המטלטלין. לא זאת, אלא אף זאת; אף אם הייתי מקבלת טענה זו של הכונס, לא היה בכך לסייע לו, שכן עדיין תעמוד למשיבה זכות עכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה). 24. עסקינן במצב בו עומדים זה מול זה בעל עכבון מחד גיסא, וחברה חדלת פרעון, אשר מונה לנכסיה בעל תפקיד מטעם בית המשפט מאידך גיסא. אין חולק, כי ביחסים שבין המשכיר לחברה עצמה, כל עוד היתה פעילה, עמדה לה זכות עכבון, וזאת ב"כובעה" האובליגטורי הכפול: א. כח לעכב את הנכסים אצלה, תוך שלילת זכות החברה לנקוט פעולה, בין אם משפטית ובין אם על דרך של סעד עצמי, להשיבם לחזקתה. ב. חופש לעכב, במובן זה שהחברה לא יכולה היתה להשמע בטענה נזיקית לנזקים, כביכול, אשר צמחו מעצם עיכוב הנכסים. 25. השאלה הנשאלת היא האם קמה ועומדת למשכיר, גם זכות העכבון במובנה הקנייני, קרי, זכות כנגד צדדים שלישיים שאף הם נושים בחייב, וזאת ביחוד כאשר הפכה החברה לחדלת פרעון והפסיקה את פעולתה. סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, אשר חל מכח פקודת החברות גם על דיני הפירוק, מגדיר נושה מובטח כדלקמן: "נושה מובטח" - מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). לכאורה, ניתנת עדיפות גורפת לעכבון, מכל סוג שהוא, על פני נושים אחרים, כאילו היה בעליו נושה מובטח. אלא שפרשנות זו אינה נקיה מבעיות וספקות. 26. יסודה של זכות העכבון, המבדיל בין המעכב לבין כל נושה אחר, היא היסוד הפוססורי - עובדת היות הנושה מחזיק בפועל בנכס, ובכך נוצר מעין "קשר מיוחד" בין הנושה לנכס, מעצם ההחזקה בו, המאפשר לנושה, אם הוכרה זכות כזו בדין או נוצרה בהסכם, לעכב את הנכס אצלו עד לקבלת חובו, ובכך להפעיל לחץ על החייב לשלם. אלא שקשר לנכס יכול ללבוש צורות ועוצמות שונות. לעניין זכות העכבון מוכר בפסיקה ובספרות המשפטית גם ההבדל העקרוני בין "עכבון כללי" לבין "עכבון מיוחד". בעוד בעכבון "כללי", אין קשר הדוק ויוצא דופן בין הנושה לנכס, מלבד העובדה (המקרית לעיתים) כי הגיע אי-כה לחזקתו של הנושה, הרי שבעכבון "מיוחד" קיים קשר שכזה. דוגמא מובהקת לכך הנה העכבון לטובת קבלן, שם נוצר קשר זה על ידי השבחת הנכס והעלאת ערכו על-ידי הקבלן. במקרה זה, בניגוד למקרים אחרים של עכבון, שלילת יתרונו של המעכב על פני הנושים האחרים מקים בעיה של עשיית עושר ולא במשפט, זאת משום שהנושים "התעשרו" מערכו המשופר של הנכס, אשר בא לו עקב עבודת הקבלן, בלא שישולם לו שכר עבודתו. 27. אין חולק, כי שני סוגי העכבון להם טוענת המבקשת אינם "עכבון מיוחד", אלא "עכבון כללי". ונשאלת השאלה, האם חלה העדיפות הגורפת של סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, המגדיר, לכאורה, כל בעל עכבון כנושה מובטח. 28. אלא, שהגדרה גורפת של כל בעל עכבון, באשר הוא, כבעל נשיה מובטחת, אך ורק בשל החזקתו הפיזית בנכס אינה נטולת בעיות. מן המפורסמות הוא כי עקרון השיוויון בין הנושים הינו כלל יסוד של דיני פירוק ופשיטת רגל. האם עצם החזקה הפיזית בנכס מצדיקה סטיה מכלל זה? דיני פשיטת הרגל, כמכלול, שוללים גישה זו, ומכירים במפורש בכך כי במצבים מסויימים תופקע החזקה בנכס מנושה, אף בלא שנפרע כדי חובו. כך, למשל, קובע סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל: "מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצא אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן". מסעיף 98 עולה בבירור, כי הוא חל גם על מקרה בו נכס הועבר לחזקת הנושה בצורה שאין בה כל פסול בנסיבות רגילות, הרי שאם אותה רכישת חזקה של הנושה חלה בנסיבות של העדפת נושים, היא בטלה כלפי הנאמן; קרי לא תועיל לנושה החזקה בנכס, ויהיה עליו להשיבו. לא זאת, אלא אף זאת; הסעיף אינו מתייחס כלל ועיקר למניע פסול של הנושה, אלא של החייב בלבד, כך שגם תום-ליבו של הנושה לא ימנע הטלה של חובת השבה, וזאת על אף החזקתו בנכס. 29. יוצא, כי דיני פשיטת הרגל והפירוק, כמכלול, דורשים יותר מאשר קשר של החזקה גרידא בכדי לחרוג מעקרון השיוויון. כזה, הוא, למשל, מעמדו של קבלן אשר השביח את הנכס. אין חולק, כי קשר מיוחד מסוג זה לא קיים לעניינים של משכיר שלטובתו עכבון הסכמי, או מי שנפגע מהפרת חוזה. השאלה הנשאלת כעת היא האם אין חובה להעניק מעמד של נשיה מובטחת גם לעכבון מסוג זה, וזאת בשל מצוות סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל. לאפשרות זו, של פיצול בין שני כובעיה של זכות העכבון במובן של הכרה בכובעה האובליגטורי אך לא בכרח במעמדה הקנייני העדיף, מתייחס פרופ' מ' דויטש בספרו "דיני קניין", עמ' 207, כדלקמן: "האם כל אימת שהשיטה מעניקה זכות לעכבון, אין היא בהכרח מייחסת לה גם מעמד קנייני? לכאורה, כך הם פני הדברים לאור ההוראה בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], הרואה זכות לעכבון כזכות מובטחת בפשיטת רגל, מבלי שסעיף זה מבחין בין מקורות צמיחה שונים של זכות העכבון. סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל מוחל בתחום החברות מכח סעיף 353 לפקודת החברות. עם זאת, איננו סבורים כי תוצאה זו היא בלתי מעורערת; סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל משקף עמדה כללית ביחס למעמדה של זכות העכבון. אולם סעיף 1 לפקודה אינו מצמיח זכות זו. הוא "קולט" את זכויות העכבון הצומחות ממקורות אחרים ומייחס להן את המעמד המוגן. אולם אם דין נתון המצמיח את העכבון יכול שיתפרש כשולל את המעמד הקנייני המובטח, הרי שדין מיוחד זה יגבר, כפי שדין מיוחד גובר דרך שגרה על דין כללי. מקורות הדין השונים, המצמיחים זכויות לעכבון, שותקים לגבי המעמד הקנייני של הזכות, ואין למצוא בהם אינדיקציות פרשניות לכיוון כזה או אחר. מתבקש פיתוח פסיקתי בסוגיה חשובה זו, לאור הלקוניות של ההסדר בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, והשתיקה במקורות הדין מצמיחי העכבון. פיתוח כזה יהיה לגיטימי, אם הוא ראוי לגופו של עניין. כאמור לעיל, ייחוס נפקות אחידה לכל זכויות העכבון, מן הצד הקנייני, הוא בלתי ראוי, בהעניקו עדיפות בלתי מוצדקת לנושים מסוימים על פני נושים אחרים, ללא בסיס מספק". (ההדגשות שלי - ו.א). 30. עיון בזכויות העכבון נשוא הדיון דנן מדגים היטב את הבעייתיות שבהכרה גורפת במעמדן הקנייני של זכויות העכבון. הכרה במעמד בטוחתי של זכות עכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תיצור פגיעה חריפה בעקרון השיוויון; מן המפורסמות הוא כי נשיית חלק ניכר מנושי חייב פושט רגל או חברה בפירוק נוצרה, כולה או מקצתה, בשל הפרת חוזים מסוגים שונים עליהם חתמו החייב או החברה חדלי הפרעון. אין מקום ליצירת אפליה בין נושים אלו אך ורק בשל השאלה המקרית האם הגיע נכס של החייב לידיהם. זאת כיון שתוצאה כזו הינה בלתי רצויה, וחותרת תחת אושיות דיני פשיטת הרגל והפירוק. לא זאת, אלא אף זאת; הכרה כזו תרוקן מתוכן במידה רבה את ההלכה, כי אין זכות עכבון כללית בשיטת המשפט הישראלית. כך למשל, מן המפורסמות הוא כי אין זכות עכבון לטובת משכיר, אלא שחובו של משכיר, אשר נובע בדרך הטבע מהפרה שהפר השוכר את הסכם השכירות, יזכה בזכות עכבון קניינית מניה וביה על דרך של הפעלת זכות עכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) עלול להיווצר מצב, בו שאלות כבדות משקל של קדימות בדיני פירוק ופשיטת רגל יופקרו ליד המקרה, והלבוש המשפטי בו יציגו הצדדים את עמדתם. מצב כזה הינו בלתי סביר. 31. הפסיקה החדשה הכירה בכך כי פרשנותו של מושג פלוני אינה תמיד זהה בכל מובן ועניין. כך, למשל, קבע כב' הנשיא א' ברק בתקדים המנחה ב בדנג"צ 4601/95 חי יוסף סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה: "מכאן, שבפרשנותו של דבר חקיקה, אנו שואלים את עצמנו מהי המטרה המונחת ביסודו. מובנו של החוק לא ייקבע אך על-פי מובנה המילוני של הלשון. ללשון יינתן אותו מובן אשר מגשים את המטרה המונחת ביסוד החקיקה. בדומה, מובנו של החוק לא ייקבע אך על-פי המובן היוריספרודנטלי שניתן למושגים שבהם משתמש דבר החקיקה. מובנו של החוק ייקבע על-פי המטרה המונחת ביסודו. מבין המובנים הלשוניים השונים ייבחר אותו מובן לשוני אשר מגשים את התכלית שהחוק נועד להגשים... זו הפרשנות התכליתית המקובלת עלינו, והנגזרת מהתפיסה הכללית שהמשפט אינו גן עדן של מושגים אלא חיי יומיום של צרכים, אינטרסים וערכים, שאותם מבקשת חברה נתונה להגשים בזמן נתון. על-כן, לביטויים זהים המופיעים בחוקים שונים עשויים להינתן מובנים שונים. אכן, מובנו של ביטוי נקבע על-פי תכליתו, והתכלית המונחת ביסוד חוקים שונים היא שונה". (ההדגשות שלי - ו.א). 32. מסיבה זו, דומה כי, ככל שעסקינן בשאלת מעמדו של "עכבון כללי" שאינו כולל קשר מיוחד בין החייב לנכס, הרי דומה כי יש לאבחן את המושג "עכבון" לפי סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, מהמושג במשמעותו בדין הכללי. מושג זה, ככל שבהקניית מעמד של נושה מובטח עסקינן, יחול אך ורק לגבי "עכבון מיוחד", כגון עכבון לטובת קבלן. ומאחר שאין העכבון לטובת המשיבה "עכבון מיוחד", אלא "כללי" בלבד, לא היה עכבון זה מקנה לה מעמד של נושה מובטח אל מול מפרק או נאמן בפשיטת רגל. 33. אלא מאי? החברה נשוא הדיון דנן אינה נתונה, עדיין, בפירוק. המבקש אינו אלא כונס נכסים מכח שעבוד צף, אשר לא כלל בתוכו תנייה אשר אסרה על יצירת עכבון הסכמי. יוצא מכך, כי עקרון הקולקטיביות של דיני הפירוק לא חל במלואו, עדיין, ואין לו, לכונס, אלא נכסי החברה כפי שמצא אותם ובכפוף להתחייבויות אשר הוטלו עליהם, ועכבון בכלל זאת. לא נטען בפני, קל וחומר שלא הוכח, כי התקשרות בחוזה עם תניית עכבון הסכמי חורגת ממהלך עסקיה הרגיל של החברה. זאת, שלא לדבר על עכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה). כפיפות זו נובעת מעצם מהותו של השעבוד הצף, ואין, לעניין זה, כל נפקות לשאלת מעמדה הקנייני או המעין-קנייני של זכויות העכבון נשוא הדיון דנן. בהעדר ראיה לסתור, הרי משהתגבש השעבוד הצף לאחר הפרת החוזה בידי החברה, אין הכונס יכול לשלול מהמשיבה את זכותה לעכבון במעמדו כמייצג נושה מובטח בשעבוד צף. זאת, להבדיל ממפרק, אשר תופס את עצם ישותה המשפטית של החברה בנוסף לכלל נכסיה, כדי לחלקם בין כל הנושים לפי דיני הקדימה בפירוק. 34. מסיבה זו, הגעתי להחלטה הבאה: א. המשיבה תמסור את הנכסים לידי הכונס על מנת למזער את נזקי שני הצדדים, כאשר זכותה לטעון לעכבון ולנפקותו המשפטית המלאה תשמר לה, כאילו היו הנכסים עדיין בשליטתה. ב. בש"א 30347/01, העוסקת במתן הוראות בעניין יחסי הכונס והמשיבה תמחק. אם ירצה הכונס לתבוע את המשיבה בטענה כי היא חבה לו דמי שימוש ראויים בנכסים מעוכבים בהם עשתה שימוש במהלך תקופת המחלוקת, יגיש לשם כך בקשה חדשה ומעודכנת, תוך צירוף עמדת כונס הנכסים הרשמי והנושה המובטח לעניין זה. לענין זה; כי טוב תעשה המשיבה אם תתן דעתה כי עכבון אינו מקנה זכות שימוש בנכס המעוכב, ואם עשתה כן, היא חייבת בתשלום הראוי למבקש, שבא בנעלי החברה לעניין זה. 35. בנסיבות המקרה, אינני עושה צו להוצאות. זכות עיכבון