החלטה מונחת בפני בקשתו של עו"ד ארז בי-עזר, כונס הנכסים של חברת ש.י.א.ת חברה להשקעות בנין ופיתוח בע"מ (להלן: "הכונס"), כי ינתן לו אישור למכור חנות הנמצאת בתוך הנכס המשועבד לטובת הנושה המובטח של החברה (להלן: "החנות"). חברת בסט-אויל בע"מ (להלן: "בסט-אויל") מתנגדת למכירה, בטענה כי רכשה את החנות כדין. כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מצדד בעמדת הכונס. לאחר שהונחו בפני הבקשה, התנגדותה של בסט-אויל ותגובות הכונס וכונס הנכסים הרשמי, מצאתי כי צודק ונכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241, וליתן החלטה שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. ביום 28.8.94 נרשם ברשם המשכונות שעבוד שיצרה החברה, ללא הגבלת סכום, על זכויותיה במקרקעין. בסעיף 6 לשטר המשכנתא התחייבה החברה שלא למכור, למשכן או להעביר בכל אופן אחר את הנכסים הממושכנים ללא אישור הבנק בכתב ומראש. 2. ביום 29.10.96 נחתם בין החברה לבין בסט-אויל הסכם הלוואה על-סך 357,000 ש"ח, אותה התחייבה החברה לפרוע תוך חודש וחצי. א. ההלוואה כללה ריבית של 10% למשך אותה תקופה של חודש וחצי. ב. כמו כן, כללה ההלוואה ריבית של 1% לכל יום של אחור בתשלום. 3. עקב כשלון החברה לשלם את התמורה, נחתם ביום 11.3.97 הסכם מכר בין החברה לבסט-אויל לעניין החנות נשוא הבקשה. מהסכם זה עולה כי בסט-אויל שילמה למעשה 98% מסך התמורה עובר להסכם. 4. אין חולק, כי הבנק לא נתן את הסכמתו למכירת החנות. טענות כונס הנכסים; 5. מאחר והבנק לא הסכים למכר, לא יכולה היתה החברה למכור יותר זכויות ממה שהיו לה, ולכן אין למכר תוקף כלפי הבנק. לכן, רשאי הכונס למכור את החנות לצד ג'. 6. יש לציין, כי גם לאחר מכר כל הנכסים המשועבדים, תשאר החברה חייבת לבנק מליוני שקלים - קרי, הנושה המובטח לא יפרע כדי מלוא חובו. תגובת בסט-אויל; 7. עסקת מכר החנות באה משום שהחברה לא פרעה את חובה לבסט-אויל, נשוא הסכם ההלוואה. לכן, ניתנה התמורה בנכס בעין במקום בכסף. לכן, שילמה בסט-אויל את מלוא מחיר הרכישה, כולל היתרה בסך 8,107 ש"ח אשר נותר לה לשלם בפועל לאחר ניקוי סכום חובה של החברה. 8. הבנק נהנה שלא כדין מכספי ההלוואה ששילמה בסט-אויל, וזאת למרות שהסכום לא הופקד בחשבון הליווי של פרוייקט הבניה בו שוכנת החנות. אלא, שהסכום הועבר ישירות לחשבונה של חברת שיכון ופיתוח בע"מ, בגין רכישת זכויות על-ידי החברה בפרוייקט אחר בנווה-חן. לאחר מכן, שעבדה החברה את כל זכויותיה בפרוייקט נווה-חן לנושה המובטח, ואי-לכך, נכלל פרוייקט זה במסגרת הנכסים מהם נהנה הבנק כנושה מובטח. מסיבה זו, לשיטת בסט-אויל, מנסה הנושה המובטח "להנות משני עולמות", היות וכספה של בסט-אויל הגיע לידיו בדרך עקיפה. יש בכך, לשיטת החברה, עשיית עושר ולא במשפט. 9. בשני הפרוייקטים המשועבדים לבנק קיימים נכסים נוספים אשר טרם נמכרו. מאחר ואין חולק כי חובת תום-הלב מוטלת גם על נושה המממש משכון, הרי שאין לדון בבקשת הכונס למימוש החנות בטרם נמכרו כל יתר היחידות האחרות. לשיטת החברה באופן תאורטי יתכן מצב בו בתום מימוש יתר הנכסים יפרע הנושה המובטח כדי מלוא חובו. 10. השעבוד לטובת הבנק חסר תוקף; זאת, משום שבעוד המשכנתא אושרה לרישום על-ידי רשם המקרקעין ביום 28.8.94, נעשה רישום השעבוד אצל רשם החברות ביום 31.10.94, קרי, למעלה מחודשיים לאחר מכן. מאחר ויש למסור שעבוד לרישום 21 יום לאחר יצירתו, אחרת הינו בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה, קרי, הנושה המובטח יורד לדרגת נושה רגיל בלבד. זאת גם מאחר ולא הוכחה כל הארכת מועד שניתנה לחברה לרשום את השעבוד באחור. 11. לפי אגרת החוב, תפקידו של הכונס הינו לממש את המשכנתא, וספק אם בסמכותו להכריע במעמדם של נושים אשר טוענים כנגד המשכנתא על דרך של בקשה למתן הוראות. זאת ועוד; הכונס אינו מגיש את הבקשה מכח סמכותו ככונס נכסים שהתמנה מכח שעבוד צף, אלא מכח המשכנתא, שהינה שעבוד קבוע. לכונס הנכסים לא ניתנה, אם כן, היכולת לממש את המשכנתא במקום בו קיימת "התנגשות זכויות" עם צד ג'. לכן, את הבקשה היה צריך להגיש הבנק, ולא כונס הנכסים. 12. הבקשה אינה מתאימה להידון על דרך של בקשה למתן הוראות. תגובת הכונס להתנגדות בסט-אויל; 13. לעניין העברת הכספים לחברת שיכון ופיתוח; המדובר בעסקת רכישה כושלת, אשר החברה כשלה בביצועה, ואף לא עמדה בתשלומים, מה שאילץ את חברת שיכון ופיתוח לוותר על חלק מזכויותיה. למעשה, הושלמה העסקה רק שנים לאחר מכן, על-ידי התערבותו של כונס הנכסים. מסיבה זו, אין כל קשר ישיר בין הסכום שהעבירה בסט-אויל לבין הנושה המובטח. 14. לגופו של עניין, גם אם אכן צודקת בסט-אויל בטיעונה העובדתי, אין בכך שהעבירה כספים כפי טענתה בכדי לזכות אותה במעמד מועדף על פני נושים אחרים: למעשה, כל נושה של החברה, בעיקר אך לא רק ספקים, יכול היה להעלות את אותה טענה, כי אלמלא "תרומתו" לחברה לא היה הנושה המובטח "נהנה" מהנכסים המשועבדים, משום שאלו לא היו מוקמים. טענות מעין אלו נוגדות כליל לדיני הבטוחות והנשיה. 15. לכונס כמעט ולא נותרו עוד נכסים נוספים לממש; לא נותרה עוד אלא דירה אחת, לגביה עלתה טענת עיכבון מטעם קבלן. אלא, שגם מכירתה לא תכסה את כל חובו של הנושה המובטח. 16. לעניין תקפות השעבוד; א. סעיף 185 לפקודת החברות קובע כי תעודה רשומה מעם רשם החברות מהווה ראיה חלוטה שנתמלאו כל הדרישות לתקפות השעבוד. כמו כן, מצרף כונס הנכסים מסמכים המעידים על בקשת הארכת מועד שביקש וקיבל הנושה המובטח מעם הרשם. ב. כמו כן, קיים, לצד המשכנתא, גם שעבוד צף על כל הפרוייקט בו מצויה החנות, אשר כלל הגבלה על יצירת שעבודים נוספים. לכן, כל שעבוד שנעשה לאחר מכן נהדף בפני השעבוד הצף. דין דומה חל גם לגבי קונה בתמורה. ג. במועד חתימת ההסכם בין בסט-אויל לחברה, היה השעבוד הקבוע רשום מזה שנתיים כדין. מכאן יוצא כי מהותית לא נגרם כל נזק לבסט-אויל בשל אותו איחור ברישום, ואין כל סיבה כי זו לא תוכפף לשעבוד. זאת, משום שההרציונל של דרישת הרישום תוך 21 יום הינו הגנה על צדדים שלישיים שעשויים להסתמך על העדר רישום ב"תקופת הביניים" שבין יצירת השעבוד לבין רישום השעבוד אצל רשם החברות. לא כך היה במקרה דנן. 17. הפסיקתא שמינתה את הכונס לתפקידו ביום 3.6.99 הקנתה לכונס סמכויות רחבות מעבר לכלול באיגרת החוב. בין היתר, ניתנו לו: "כל הסמכויות הכלולות באגרות החוב שצורפו לבקשה למינוי כונס נכסים" כמו כן, ניתנה לכונס הסמכות: "לגבות ולקבל תקבולים המגיעים לחברה ולנקוט בכל דרך והליך הנדרשים לצורך כך". עולה, כי הכונס פועל הן מכח השעבוד הקבוע והן מכח השעבוד הצף, ולכן היה רשאי להגן על נכסי החברה ממכירתם שלא כדין לצד ג' בניגוד לאחד מאותם שעבודים. 18. סמכותו של הכונס, לפי הדין, כוללת גם זכות עמידה בשאלת תוקף השעבודים, וכן הגנה על זכויות הנושים השונים. כמו כן, אין כל מניעה להשתמש בדרך של בקשה למתן הוראות כאשר אין מחלוקת עובדתית רצינית בין הצדדים. כך למשל, נקבע בע"א 743/76 בעניין אולמי נפטון נ' מגדל נחום, המ' 14132/86 בנק אמריקאי ישראלי נ' פ.י.ט, ובשורה ארוכה נוספת של פסקי דין. כזה הוא גם המקרה דנן, בו הסוגיות השנויות במחלוקת הינן פשוטות, ומשפטיות בעיקרם. לכן, בקשה למתן הוראות הינה ההליך המתאים וההולם בנסיבות המקרה. עד כאן העובדות ונסיבות המקרה, ולהלן החלטתי; 19. עסקינן בצמד שעבודים (האחד קבוע והאחד צף) לטובת נושה מובטח, והסכם מכר אשר נכרת מאוחר יותר, ובו התיימרה החברה המשעבדת, בניגוד לתניית איסור דיספוזיציות שהכילו השעבודים, למכור את הנכס לצד ג'. אין חולק, כי הכלל הבסיסי והרחב הינו כי עסקת מכר כזו, הגם שאינה בטלה לחלוטין, מוכפפת למשכון. בנסיבות המקרה דנן, העלתה המשיבה שורה של נימוקים שנועדו להוציא את עניינה מהכלל הבסיסי, או למצער, למנוע קבלת הבקשה במתכונתה הנוכחית. טיעונים אלו נחלקים למעשה לשלושה: א. טיעוני הסף ב. טיעונים כנגד תקפות המשכון ג. טיעונים לגופו של עניין להחרגת עניינה מהכלל הבסיסי. דיון בטענות הסף; 20. כלל יסודי בדיני פירוק חברות הוא כי אחת ממטרותיו העקריות של הדיון בפני בית משפט של פירוק נועד להשגת יעילות ומהירות בטיפול בענייניהן של חברות חדלות-פרעון. חלק אינטגרלי ומרכזי מכך הינה השאיפה לרכז את ההליכים כולם בערכאה אחת, הפועלת כמפקחת ומסייעת לבעלי התפקיד שמונו מטעמה - המפרקים, כונסי הנכסים והנאמנים בפשיטת רגל. רציונל זה מתבטא היטב אף בסעיפים 267 לפקודת החברות וסעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, המצווים על ריכוז הליכים בפני בית המשפט של פירוק ופשיטת רגל, אלא אם הוכחו נסיבות מיוחדות המצוות על החרגת מקרה פלוני מכלל רחב זה. באותה מידה, ואף על דרך של קל וחומר, יש לשאוף לרכז את הטיפול המשפטי בעניינה השונים של חברה חדלת פרעון בידי בעל התפקיד שמונה לה, ובמקרה דנן - כונס הנכסים. לא פעם, מונה כונס אחד אף לאכיפתם ומימושם של שיעבודים שונים מטעמם של מספר נושים מובטחים - וזאת בכדי למנוע סרבול והתנגשות אפשרית בין בעלי תפקידים שונים. מדיניות זו מתאפשרת ונתמכת גם על-ידי ההלכה העקרונית הקובעת כי מרגע שמונה כונס-נכסים לתפקידו, אין הוא נחשב עוד כ"בא-כח" של הנושה המובטח, אלא כפקיד בית משפט, אשר חובה עליו לנהוג ביושר, באובייקטיביות ובחובת אמון וזהירות מוגברת כלפי כל נושי החברה ואף כלפי צדדים אחרים העשויים להפגע בשל פעילותו. וכך הערתי בנושא זה בהחלטתי בפש"ר 165/96, בש"א 23772/00, בעניין מחצבות מוריה, לעניינו של כונס נכסים: "מעצם תפקידו כזרועו הארוכה של בית המשפט, אין הוא בא אך ורק בנעלי הנושה המובטח אשר ביקש את מינויו, אלא הוא בעל תפקיד אובייקטיבי, האמור לפעול בהגינות מוגברת, סבירות ורמה מקצועית ראויה, לטובת כל הנושים וכלפי בית המשפט" ( ההדגשות אינן במקור - ו.א ) על הלכה זו, חזר בית משפט זה גם בהחלטה בפש"ר 310/97, בש"א 9043/01, אלון לוין נ' שילר, בעניינו של נאמן בפשיטת רגל, וכן בשורה ארוכה של החלטות נוספות. 21. אין פירושם של דברים כאילו אין כונס נכסים צריך לשים לנגד עיניו את טובתו של הנושה המובטח, שהרי עצם מינויו נועד כדי לפעול לפרעון החוב המובטח, בכפוף למגבלות הדין. אלא, שעל כונס הנכסים, כפקיד בית המשפט, לראות לנגד עיניו אף את התמונה הכוללת והרחבה של החברה בכינוס ונושיה, ולפעול למען טיפול יעיל והוגן בעניינם של כל הצדדים הנוגעים לעניין. מסיבה זו, אין כל מניעה כי כונס נכסים, אשר מונה מכח שעבוד אחד, יפעל גם למימושו של שעבוד אחר לטובת אותו נושה מובטח, אשר מוטל על נכסיה של אותה חברה. אם מוסמך כונס נכסים, במקרים המתאימים, גם לדון ולשלם חובות בדין קדימה שיש לסלקם טרם פרעון החוב לנושה המובטח, מדוע שלא יוסמך גם לטפל בעניין נוסף בין הנושה המובטח לבין אותה חברה עצמה? זאת ועוד; אם לשיטתה של המשיבה אלך, היה נוצר מצב בו הנושה המובטח היה נדרש לפעולה מקבילה ונפרדת למימוש חובו הנוסף, בלא כל צורך בכך ובניגוד למצוות היעילות. הליך כזה היה גורר מינוי של בעל תפקיד נוסף, ככל הנראה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ועימו סרבול ההליכים והוצאות גדולות, אשר היו פוגעות הן בנושה המובטח והן, ובעיקר, בנושיה הבלתי מובטחים של החברה. מצב כזה הינו בלתי-נסבל, ואין כל סיבה כי בית משפט זה יתן לו יד. מעבר לדרוש, לא ירדתי לסוף דעתה של המשיבה בעניין מעמדה היא לתקוף את סמכות הכונס לפעול למימוש השעבוד הנוסף; מה לה אם תתבע בידי הכונס, ומה לה אם תתבע בידי בא-כח הנושה המובטח? האם עמידתה מול כונס הנכסים דווקא קיפחה, ולו במעט, את זכויותיה? דומה, כי אין מדובר אלא בטענת סרק, אשר לא נועדה אלא להתיש את הצד שכנגד. גם מסיבה זו, יש לדחותה. 22. אשר לטענה כי הבקשה אינה ראויה לדיון על דרך בקשה למתן הוראות; גם בעניין זה, לא ירדתי לסוף דעתו של בא-כוחה המלומד של המשיבה. עסקינן במחלוקת הדרושה במישרין לשם פעולתו של כונס הנכסים, ואין בה כל מחלוקת עובדתית סבוכה הנדרשת לליבון והכרעה. מן הראוי להעיר, בעניין זה, כי טענת אי-התאמה להליך של בקשה למתן הוראות אינה "טענת מדף" אשר ניתן להשתמש בה כלאחר-יד, ובלא נימוקים לגופו של עניין. נקודת המוצא היא, כי כאשר עומדת בפני בית המשפט בקשתו של בעל תפקיד אל מול צד ג', הנדרשת לשם קידום הליכי הפירוק והכינוס, ואין הבקשה כרוכה בבירור עובדתי מקיף, הרי אין כל מניעה לדון בה על דרך של בקשה למתן הוראות, ונטל הראיה מוטל על המבקש להוכיח ההיפך. בזאת לא עמד המשיבה, ולכן גם דין טענתה זו להדחות. תוקפו של השעבוד; 23. טוענת המשיבה כי השעבוד חסר תוקף, באשר לא נרשם כדין; זאת, היות ונרשם רק לאחר כחודשיים, בלא שניתנה הארכה כדין. על כך הגיב כונס הנכסים בהמצאת בקשת ההארכה אשר הוגשה לרשם החברות. אלא, שדומה כי דין טענתה של המשיבה היה להדחות, וזאת אף אם היה רשם החברות רושם את השעבוד לאחר 60 יום, בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד. 24. מן המפורסמות הוא, כי מטרת דרישת רישום השעבוד בתוך 21 יום, והסנקציה הקבועה לצידו לעניין אי-רישומו, נועדה למנוע "תקופת ביניים" ארוכה, בה יסמכו צדדים שלישיים תמי לב על העדר רישום שעבוד, כאשר לאחר מכן ירשם שעבוד צף על כלל נכסי החברה, אשר תוקפו "מועתק" לאחור, אל מועד יצירתו להבדיל ממועד רישומו. אלא מאי? אין בין סוגיה זו ולא כלום עם עניינו של נושה, אשר נכנס לעסקה עם החברה זמן רב לאחר שנרשם השעבוד כדין, בלא שטרח לבדוק את המרשם אצל רשם החברות. בנסיבות אלו, אין כל סיבה להנות אותו מהעובדה המקרית, כי השעבוד נרשם באיחור. דומה, כי בדיוק לעניינים מעין אלו נועד הכלל בסעיף 185 לפקודת החברות, הקובע כי תעודה רשומה מעם רשם החברות תהיה ראיה חלוטה לתוקף השעבוד. די בכך, בכדי לדחות את טענות המשיבה לעניין תוקף השעבוד הצף; למשיבה, למעשה, אין כל מעמד לתקוף את השעבוד, וזאת גם אם היה פגום מלכתחילה. יוער לעניין זה, כי השעבוד שלא נרשם במועד אינו בגדר Void, אלא בגדר "ניתן לביטול" על-ידי צד שלישי שנפגע מהאיחור ברישומו. המשיבה, אשר נכנסה לתמונה שנתיים לאחר הרישום, לא נפגעה כלל מהאיחור, אלא חלה עליה הלכת הידיעה הקונסטרוקטיבית במלוא תוקפה. אם התרשלה המשיבה, ולא בדקה את מסמכי רשם החברות, אין להלין בעניין זה אלא על עצמה בלבד. האם יש מקום להחריג את החנות נשוא הבקשה מהשעבוד? 25. טוענת בסט-אויל, כי הכספים שהזרימה לחברה אפשרו לה לרכוש זכויות בפרוייקט אחר, אשר ממנו נהנה הבנק בסופו של יום. הכונס שולל טענות אלו עובדתית, אלא שדומה כי אין כל צורך להכנס למחלוקת עובדתית זאת בכדי להכריע בסוגיה. זאת, מפני שדין טענה זו של המשיבה להדחות, אף אם היתה גרסתה העובדתית מוכחת כנכונה. כל שהיה יוצא מכך, הוא כי המשיבה הזרימה לחברה כספים, אשר שימשו לפרוייקט אחר של החברה, להבדיל מרכישת אותה חנות נשוא המחלוקת. קרי, גם לשיטת המשיבה, אין כל קשר בין החנות נשוא המחלוקת לכספים שהזרימה לחברה. 26. מכאן, עולה כי צודק הכונס בטענתו כי אם יותר למשיבה, להשמע בטענה כזו, הרי שכמעט כל נושה בלתי מובטח יוכל לעשות כן. דומה, כי רוב חובותיה של חברה נוצרים על-ידי "הזרמה" של כספים או שירותים אשר "סייעו" לה לרכוש נכסים. העובדה כי נכס כזה משועבד, לאחר מכן, לטובת נושה מובטח, אין בה בכדי לשלול את עדיפותו של אותו נושה מובטח, אלא אם קמה עילה שבדין השוללת את תוקפו של השעבוד, בין אם בכלל ובין אם כלפי נושה פלוני. זהו, אכן, חלק בסיסי ויסודי בדיני הבטוחות, אשר קבלת טענת המשיבה תהפוך אותם על פניהם. בכך, גובר הדין הספציפי של דיני הבטוחות על פני העקרון הכללי של עשיית עושר, אם אכן עשיית עושר היתה כאן. 27. דומה, כי המחוקק התייחס גם התייחס לאותה התנגשות אפשרית בין דיני עשיית עושר לבין דיני הבטוחות, וזאת במקום בו הקשר בין הנושה הבלתי מובטח לבין נכס פלוני הינו חזק במיוחד. לכך, בדיוק, נועד סעיף 169(ד) לפקודת החברות, המקנה לנושה אשר העניק אשראי למען רכישת נכס פלוני, בתנאים מסויימים, עדיפות בפרעון מאותו נכס על-פני נושה מובטח בשעבוד צף. דומה, כי מן ה"הן" ניתן לשמוע גם את ה"לאו", קרי, במקרים אחרים, לא יכול נושה בלתי מובטח לטעון לעדיפות על נושה מובטח בטענות של עשיית עושר בעקיפין. אין חולק, כי במקרה דנן לא מתקיימים תנאיו של סעיף 169(ד) לפקודה, ויוצא כי דין טענה זו של המשיבה להדחות. 28. טענתה האחרונה של המשיבה הינה כי על הכונס לממש תחילה את כל יתר הנכסים שבפרויקטים, בכדי להפרע כדי חובו, וזאת טרם הוא פוגע במשיבה; אלא, שטענה זו, עובדתית, אין לה על מה שתסמוך, זאת היות והוכח מעל כל לכל ספק, כי ערך הנכסים המועטים שנותרו למכירה אין בו, אף בקנה מידה אופטימלי ביותר, בכדי להתקרב ולכסות חלק ניכר מחובה של החברה לנושה המובטח, אשר ככל הנראה יפסיד מיליוני שקלים גם לאחר שימומש אחרון הנכסים. זאת ועוד; אין חולק, כי על נושה מובטח המממש נכסים מוטלת חובת-תום לב, ואף חובת זהירות מסויימת כלפי נושים בלתי מובטחים. מסיבה זו, יש ומוטלות עליו הגבלות מהגבלות שונות בהליכי המימוש השונים (לעניין זה ראה, למשל, החלטתי בפש"ר 466/93 גרבש נ' שלף). בלא לקבוע מסמרות בנידון, נראה כי מן הדין היה לאלץ נושה מובטח לממש ראשית את הנכסים האחרים אם היה בית המשפט משתכנע, כי אין בדרך פעולה זו כל נזק ממשי עבורו, ואין התנגדותו לכך נובעת אלא מזדון, נוקשות או אטימות לשמן. הנטל להוכחת עובדות אלו אינו מן הקלים, והוא מוטל כל-כולו על הטוען לכך. אחרת, יוותר בעינו הכלל הבסיסי, לפיו הנושה המובטח הוא האדון לבטוחתו ולאופן מימושה. זאת במיוחד כאשר מוכח לבית המשפט כי ערך החוב לטובתו עולה באופן ניכר על ערך הנכסים המשועבדים. 29. מעבר לדרוש יאמר, כי גם אם היה הנושה המובטח נפרע כדי מלוא חובו מהנכסים המשועבדים בלא שיצטרך לממש את החנות, הרי שגם אם היה בכך כדי לסייע לצד ג' אשר רכש את החנות ולא קיבלה לידיו עקב קריסת החברה; זאת, היות וכל עוד לא הושלמו הליכי המכר, הרי אין בידו אלא זכות אובליגטורית או עילת תביעה כנגד החברה, ההופכת אותו לנושה בלתי מובטח. ככזה, היה עליו, ככל הנראה, להתחלק עם יתר נושיה הבלתי-מובטחים של החברה חדלת הפירעון במה שיוותר מנכסיה לאחר שיפרע הנושה המובטח כדי חובו - קרי, מימוש החנות היה בלתי נמנע, אם לא בהליכי כינוס אזי בהליכי פירוק, ואין כל סיבה, בהעדר תקנת שוק ספציפית לטובת נושה פלוני, להעדיפו שלא כדין על פני נושים אחרים. 30. מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, דין הבקשה להדחות. לפנים משורת הדין, ומאחר והמשיבה ניזוקה קשות מניה וביה מאובדן החנות שרכשה, איני עושה צו להוצאות. שעבוד