פסק דין רקע כללי 1. בפנינו תביעה, שהגישו חברת פ.א.ב. בע"מ וחברת ניו פוסטפורם בע"מ, חברות זרות הרשומות באיטליה (להלן: "התובעות"), כנגד "שרוניר" דלתות בע"מ (להלן: "שרוניר"), שרון דדי (להלן: "נתבע 2") ויוסף ניר (להלן: "נתבע 3"), לתשלום כספים בגין סחורה שסיפקו התובעות לשרוניר. שרוניר פורקה על פי בקשת התובעות וההליכים נגדה הופסקו. נותרה להכרעה התביעה לחיוב אישי של נתבעים 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעים") בתשלום חובה של שרוניר. 2. שרוניר, כפי ששמה מעיד עליה, הינה חברה שהוקמה כתוצאה מאיחוד שתי חברות, שעסקו בתחום מוצרי העץ: חברת ניר ר.י. סחר בינלאומי בע"מ, שהיתה עובר לאיחוד חברה בשליטת הנתבע 3 (להלן: "חברת ניר"), וחברת שרון דדי דלתות בע"מ, שהיתה עובר לאיחוד חברה בשליטת הנתבע 2 (להלן: "חברת שרון"). במרץ 1995 הועלה הרעיון לאחד את הפעילות של שתי החברות הנ"ל בכדי להגדיל את שוק הלקוחות ולחסוך בעלויות תקורה ובהוצאות אחרות. כך הוקמה חברת שרוניר, תוך הפסקת פעילותן של חברת ניר וחברת שרון (ראה הסכם השותפות והמייסדים ת/18). בהסכם - ת/18 נקבע, כי הון המניות יחולק באופן שווה וזהה בין הנתבעים וכי השקעת הצדדים תהיה זהה. עם הקמת שרוניר הכניס כל אחד מהנתבעים את המלאי שהיה ברשות החברה הקודמת שבשליטתו למלאי חברת שרוניר ובפועל, על אף ההסכם ת/18 השקעת הנתבעים בשרוניר לא היתה זהה. 3. אין מחלוקת בין התובעות לנתבעים, כי בפברואר 1995 שלח נתבע 3 הזמנה בכתב על נייר פירמה של חברת ניר, לקבלת סחורה מהתובעות בהיקפים המתוארים ב- ת/1 ו - ת/4 - ת/8. לטענת התובעות, בהמשך להזמנה זו ובהמשך להודעה מאוחרת יותר של נתבע 3, בה נתבקשו התובעות להסב את ההזמנה על שם שרוניר, סופקה הסחורה לשרוניר. בגין אספקת אותה סחורה נותרה שרוניר חבה כספים לתובעות: לחברת פ.א.ב. בע"מ - 492,530 ש"ח נכון למועד הגשת כתב התביעה - 10.1.96, ולחברת ניו פוסטפורם בע"מ - 462,334 ש"ח נכון למועד הגשת כתב התביעה - 10.1.96. 4. בקליפת אגוז, התובעות מבססות תביעתן לחבות אישית של הנתבעים על מספר עילות חלופיות, כאמור בסעיפים 12 - 15 לכתב התביעה: 4.1. ככלל כלפי הנתבעים: א. בכך שהנתבעים הקימו את שרוניר אך ורק כדי לקבל באמצעותה סחורה, למשכה ולממש התמורה שתתקבל ממכירתה לצורכיהם האישיים (סע' 14 לכתב התביעה). ב. בשל שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של שרוניר, במטרה להונות ספקים של החברה ולהשאירם בפני שוקת שבורה של חברה חדלת פירעון, לאחר שכל נכסיה עברו בדרך מרמה לכיסם של הנתבעים או לנושים מועדפים על הנתבעים (סע' 15 לכתב התביעה). ג. התרשלות חמורה, המגיעה לכדי הפקר, בשמירת הסחורה שסופקה ע"י התובעות (סע' 16 לכתב התביעה). 4.2. בפרט כלפי נתבע 3: א. בגין מצג שווא, שהציג בפני התובעות, בדבר אחריותו ו/או ערבותו האישית לתשלום הסחורה שהוזמנה (סע' 13(ב) לכתב התביעה). ב. בשל כך שלא מנע העדפת נושים, שנעשתה ע"י נתבע 2, ובחר לקפוץ "מהספינה הטובעת" תוך כדי הפקרת הנושים לשרירותו ולהעדפותיו של נתבע 2 (סע' 13(א) לכתב התביעה). 4.3. כלפי נתבע 2: במלאי הסחורות שהיה תחת פיקוחו התגלה חסר של 900,000 ₪ והנ"ל לא נתן כל הסבר לחסר זה (סע' 12 לכתב התביעה). 5. בסיכומי הטענות ויתרו התובעות על הטענה, כי נתבע 3 חב כערב לחובה של שרוניר, לפיכך לא אתייחס לטענה זו. כמו כן, בסיכומי הטענות העלו התובעות כנגד נתבע 3 טענות חדשות, שלא נטענו בכתב התביעה, כמו הטענות בקשר לחבותו בנזיקין בגין תרמית ומצג שווא לפיו לשרוניר יהיה כושר פירעון לשלם עבור הסחורה. כיוון, שהנתבעים התנגדו ומתנגדים להרחבה ולשינוי חזית, אתעלם מן הטענות, שלא נטענו במסגרת כתב התביעה. כן כאמור,לא אדון בטענות עליהם ויתרו הצדדים בסיכומי טענותיהם. 6. הוכח, שהסחורה נשוא החוב הנטען על ידי התובעות, נתקבלה במחסני שרוניר. לא רק שנתבע 3 העיד על כך מפורשות, אלא שגם נתבע 2 אישר זאת בחקירתו (ראה פרוטוקול חקירה בפני המפרק עו"ד טאוסי נ/א/10 עמ' 1 ש' 5-6 מהסוף, גם עמ' 8 ש' 3-6 מהסוף וכן פרוטוקול הדיון בתיק זה מיום 17.7.00 ש' 27-31). אמנם נתבע 2 העיד, שאינו יודע מהי הכמות שנתקבלה בדיוק, וגם נתבע 3 ניסה להתחמק מלאשר את הכמות המדוייקת שנתקבלה, בטענה שלא נכח בעת פריקת הסחורה, ברם האמנתי לעדותו של מר סבטיני, מנהל המכירות של התובעות, כי הסחורה שפורטה בתעודות ת/4- ת/13 אכן נשלחה למחסני שרוניר. משאישרו הנתבעים קבלת אותה סחורה ולא הביאו ראיות לכך שאותה סחורה לא נתקבלה במלואה- הרי המסקנה היא שכל הסחורה שנשלחה כמפורט בתעודות המשלוח נתקבלה במלואה. בחשבוניות ת/4- ת/8 נרשמו הסכומים שעל שרוניר לשלם, ומכאן שהוכח החוב של שרוניר כפי שטענו התובעות. 7. במסגרת טענות ההגנה, שהעלו הנתבעים, טען נתבע 2, כי אין לחייבו באופן אישי בגין הסחורה שסופקה, הואיל ולא היה לו כל חלק בהזמנת הסחורה מאת התובעות. ההזמנה נעשתה ביום 17.2.95 ע"י חברת ניר על גבי נייר פירמה של חברת ניר באמצעות נתבע 3 ואילו שרוניר הוקמה רק ביום 14.3.95. הסבת ההזמנה ע"ש חברת שרוניר בשלב מאוחר יותר נעשתה ע"י נתבע 3 בלבד. עוד טען נתבע 2, כי החסר "שנתגלה" במלאי הסחורה אינו נובע מהעלמות סחורה, אלא מכך שנתבע 3 כנראה הצהיר על הכנסת סחורה למחסני שרוניר בהיקף גדול יותר ממה שהצהיר וכי הוא, נתבע 2, לא ספר את הסחורה שהוכנסה למחסן. נתבע 2 הכחיש שסחורה נעלמה מהמחסן בעת שהיתה תחת פיקוחו. נתבע 3 מצידו הכחיש את גרסת נתבע 2, שהמלאי שהוכנס למחסן היה קטן יותר ממה שהוצהר, והעיד, כי בתקופה בה פעלה שרוניר נעלם ממחסן החברה, שהיה בהשגחת נתבע 2, מלאי בהיקף של 900,000 ₪. שני הנתבעים כאחד טענו, כי שרוניר לא היתה מסוגלת לפרוע חובותיה ופורקה עקב כשלון עסקי, שאין בו כדי להניח תשתית משפטית לחיוב אישי של הנתבעים בגין חובות שרוניר. עוד טענו הנתבעים, כי אין בסמכותו של בית משפט שלום להרים את מסך ההתאגדות במקרה דנן ולחייבם אישית, שכן הואיל ושרוניר פורקה, הסמכות לדון בעניין הרמת המסך הינה לבית המשפט המחוזי. 8. איני מקבלת את הטענה, שנתבע 2 יכול להתנער מחיוב אישי, בנימוק שההזמנה המקורית של הסחורה בוצעה ע"י חברת ניר באמצעות נתבע 3 ולא באמצעותו או באמצעות שרוניר. נתבע 2 הסכים לקבל הסחורה ולנהוג בה כחלק מנכסי שרוניר, ומשכך המצב, בהיותו מנהל, אחראי על המלאי ועל ניהול המחסן, היה מודע לחובה של שרוניר לתובעות. אני מוצאת שטענתו זו של נתבע 2 נטענה בחוסר תום- לב ודוחה אותה. שאלת סמכותו של בית משפט השלום 9. כאמור טוענים הנתבעים, כי בית משפט זה אינו מוסמך להרים את מסך ההתאגדות ,שכן התביעה ל"הרמת המסך" מתבססת על הוראות סע' 373 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), ובהגדרות שבפקודה זו נקבע (בסעיף 1 לפקודת החברות) כי בפקודה זו " 'בית משפט', לענין חברה - הוא בית המשפט המוסמך לפרק אותה", היינו בית המשפט המחוזי. לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו. בהתאם לשווי התובענה לבית משפט השלום סמכות עניינית כאמור בסע' 51(א)(2) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984. אין במקרה שלפנינו, תחולה להוראת חוק ספציפית, אשר מקנה סמכות ייחודית לבית המשפט המחוזי לדון בסוגיית הרמת המסך ואשר שוללת את סמכותו של בית משפט השלום. לצורך התביעה נשוא תיק זה אין ביהמ"ש נזקק לסע' 373 לפקודת החברות אלא רק על דרך ההיקש, שכן התביעה להרמת המסך במקרה דנן אינה במסגרת הליכי פירוק שרוניר, אלא תביעה כספית שהגישו התובעות באופן עצמאי. הרמת מסך 10. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ועקרון האחריות המוגבלת של בעלי המניות הם מעקרונות היסוד בדיני החברות. עקרונות אלה שלובים זה בזה. באופן זה או אחר, קיים "מסך" בין החברה לבין בעלי מניותיה, כך שלכל אחד מהם זכויות וחובות נפרדים. במקרה של הרמת מסך יתעלמו מן האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ויתבוננו בישויות הפועלות מעבר לו. תורת הרמת המסך הקלאסית התפתחה בפסיקה כעקרון חריג לכלל האחריות המוגבלת, כאשר התוצאה הסופית היא ייחוס ישיר של הנורמה המשפטית הנדונה לבני האדם, המסתתרים מעבר למסך ההתאגדות (כישויות משפטיות נפרדות). לפיכך, מכוח דוקטרינה זו וכלליה, הופכות חובות וזכויות החברה לחובותיו וזכויותיו של האדם הנמצא מעבר למסך. כך, כותבים המלומדים אברהם פלדמן והדרה בר מור בספרם "דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה", כרך א', מהדורה רביעית בעמ' 148: "שיקולי בתי המשפט בישראל...בנושא הסטייה מעקרון הפרדת האישויות מבוססים על מדיניות אשר שמה לה למטרה להגיע לתוצאה הצודקת למרות עקרונות משפטיים. האישיות המשפטית הנפרדת היא העקרון הכללי ובתי המשפט נוטים לשמור עליו בקפידה. אף על פי כן אין הם מוכנים להתעלם מנסיבות עובדתיות העלולות להביא לידי תוצאות שהדעת אינה סובלת. נסיבות אלו נובעות בעיקרן מניצול עקרון הפרדת האישויות לרעה, למטרותיו הבלתי כשרות של בעל-המניות, במיוחד במקרים של עקיפת חוקים, ביצוע עוולה ותרמית ופגיעה בטובת הציבור, בצדק וביושר” [ ראה גם: עמ"ה (ת"א) 38/71, גושציני נ' פ"ש ת"א 2, פד"א יא 212] 11. כאשר מדובר בחברות קטנות, בעיקר "ONE MEN COMPANY", או חברת מעטים, כאשר למעשה לחברה מספר מצומצם של בעלי מניות בעלי שליטה, הנטייה והמוכנות מצד בית המשפט להרים את המסך ולזהות בין בעלי המניות לבין החברה תהיה גדולה יותר והדבר יעשה ביתר קלות מהטעמים הבאים: א. הרעיון העומד בבסיס האישיות המשפטית הנפרדת והאחריות המוגבלת הוא לאפשר לציבור מפוזר ואנונימי להשקיע סכומי עתק במימון חברות, ללא חשש לאחריות אישית במקרה של כשלון עסקי. הקצאת מקורות כזו מעודדת גידול וצמיחה ומונעת עיוותים וצריכה בזבזנית. לצורך זה חיונית העמדת מסך בין החברה לבעלי מניותיה. ברם, טעם זה אינו מתאים לחברות מעטים, שאינן מנסות לגייס הון מן הציבור הרחב. ב. בחברות מעטים, בדרך כלל בעלי המניות הם גם בעלי השליטה ומנהלי החברה, כך שקל יותר לזהותם ולהטיל עליהם את האחריות הנובעת ממעשיה של החברה. משכך המצב, הטעם לקיומו של מסך ההתאגדות בחברות מעטים קטן יותר והפגיעה בשל הרמת המסך בחברות מסוג זה פחותה. על אף האמור לעיל יודגש, כי גם במקרה של חברה קטנה מסך ההתאגדות עדיין קיים, ועדיין נדרשים טעמים ראויים להרמת המסך. המלומד א. פרוקצ'יה, כותב בספרו "דיני חברות חדשים לישראל",בעמ' 69-70: "סופרים אחדים מציעים להבחין בין חברות גדולות וקטנות, באופן שהרמת המסך תותר ביתר ליברליות בפירמות קטנות. הטיעון כה נפוץ עד כי ניתן להגדירו כסטנדרטי, והוא נשען על שני נימוקים. הטיעון המרכזי הוא, כי החברה הקטנה, ובעיקר הזעירה... איננה אלא אדם שהעטה עליו את מחלצותיה המשפטיות של החברה. במקרה של חברת מעטים זעירה, אין היא אלא שותפות במובן הכלכלי, שהתאגדה בצורה המשפטית של חברה. בני האדם הפיסיים המושכים בחוטים אינם אלא ה- ALTER EGO של חברה כזו, ואין זה מוצדק להבחין בינה לביניהם. ואם הללו (האישויות הפיסיות) מימנו את עסקם באופן דק, אין שיטת משפט נאורה יכולה להיתפס לפורמליזם של תורת האישיות המשפטית, ושומה עליה לחלק את נזקי חדלות הפירעון בהתאם למציאות הכלכלית האמיתית, הנבדלת מן הצורה הפורמלית. מן הבחינה המהותית הזו חייבים נזקי חדלות הפירעון ליפול על שכם היזמים ולא על שכם נושיה החיצוניים של הפירמה. הטיעון השני התומך בראשון... הוא זה: קיים אינטרס מקרו-כלכלי לגיטימי לעודד השקעות בחברות גדולות. השקעות כאלה מחישות את הצמיחה הכלכלית במשק. מאחר שהמשקיע הקטן אינו נהנה למעשה מיתרונות הניהול של הבעלים, ומאחר שלא היה מסכן את רכושו הפרטי ללא הגבלת האחריות, ראוי לעודדו להשקיע ואף להבטיח כי אחריותו תהיה מוגבלת. שניים אלה אינם דרים בכפיפה אחת עם אפשרות הרמת המסך ולפיכך ראוי שלא להרימו בנקל, במקרה של חברות גדולות. לא כך בעסק הזעיר. זה בלאו הכי לא מגייס כספים מן הציבור, ולפיכך אינו מביא להקטנת הצריכה, להגדלת החסכון ולצמיחה כלכלית. העוסק הזעיר יעסוק במשלח ידו, בין בצורה פורמלית של חברה ובין בכל צורה פורמלית חלופית. הזקקותו לתמריץ של הגבלת האחריות היא קטנה ביותר, ולכן הנזק המאקרו-כלכלי שייגרם מהרמות מסך ליברליות יהיה נזק מועט בלבד. מכאן שיש להרים מסכן של חברות קטנות ביתר ליברליות ממסכן של חברות גדולות" י. כהן בספרו "דיני חברות", כרך א', בעמ' 236 כותב: "סוג החברה העומדת לדיון עשוי גם הוא להשפיע על בית המשפט עת שוקל הוא אם להרים את המסך אם לאו. בפקודת החברות ובפקודת מס הכנסה קיימות הוראות רבות, הבאות להעניק או לשלול הטבות מחברות קטנות ובינוניות העונות על הגדרות מסוימות. אין אנו מכוונים דברינו בהקשר זה לחברות במובן ההגדרות האמורות, אלא לחברה פרטית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה, היא מנוהלת למעשה כעסק פרטי. ברוב המקרים שולט בחברה מהסוג האמור אדם אחד המקצה מניות לבני משפחתו, אך ורק כדי לעמוד בתנאי הפקודה בדבר מספר מינימלי של חברים. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי עובדת היותה של החברה 'חברת יחיד' או 'חברת מעטים' תגביר את נטייתם להרים את המסך. עם זאת, עלינו להבהיר שוב, כי סוג החברה אינו משמש כשלעצמו תחליף לעילה להרמת מסך. בפרשת אולפני הסרטה הרצליה קבע בית המשפט לעניין זה, מפי השופט ויתקון: 'כידוע, רואים גם בחברת מעטים ובחברת יחיד הפרדה גמורה בין החברה שהיא גוף משפטי לבין אותו יחיד שבידו- או אותם מעטים שבידם- הבעלות והשליטה על החברה...' (ע"א 11/74 פשמ"ג נ' אולפני הסרטה בישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 297)" האם הוקמה שרוניר כחברת קש על מנת להונות את ספקיה? 12. הוכח, כי מאז הקמתה ועד פירוקה של שרוניר חלפו כ- 5 חודשים בלבד, ועם פירוקה נותרו לשרוניר חובות גדולים כלפי הספקים. עוד הוכח, כי בשנים 1992- 1995 הקים נתבע 3 מספר רב של חברות שעסקו בתחום מוצרי העץ, בהם היה מנהל ושותף פעיל, כאשר בחלק מהמקרים עברו חלק מנכסי החברה הישנה הנזנחת לחברה החדשה. (מדובר בחברות הבאות: חברת יוסי ניר בע"מ, חברת יוסי ניר יבוא ושיווק (95) בע"מ, חברת ניר דלתות הצפון בע"מ, חברת ניר ר.י. סחר בינלאומי בע"מ, חברת שרוניר דלתות בע"מ, חברת בישי (ישראל) בע"מ וחברת אור דלת בע"מ [בהקשר זה ראה עדותו בחקירה הנגדית של נתבע 3 עמ' 59 ש' 10-13 לפרוטוקול מיום 23.1.01 וכן ראה עמ' 6-7 ל- ת/20]). למרות התמיהות שהתעוררו כתוצאה מהעובדות הנ"ל, אין באפשרותי לקבוע, כי הוכחה טענת התובעות, שהקמתה של שרוניר היתה מלכתחילה במטרה להעביר אליה סחורה, לחלק אותה בין בעלי השליטה ולהונות את הספקים. עם זאת, כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה, כי יש מקום להרים המסך ולחייב את נתבעים 2 ו - 3 באופן אישי. 13. הגעתי למסקנה, כי הנתבעים כמנהלים ובעלי המניות של שרוניר עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות, התנהגו התנהגות בלתי נאותה ובלתי הוגנת, המגיעה אף לכדי מרמה. למסקנה זו הגעתי על סמך הנתונים הבאים: א. ניהול בלתי תקין /נאות של עסקי החברה- הנתבעים בסעיף 9 ל- ת/18 התחייבו לנהל ספרי חשבונות נאותים היינו לנהל מעקב אחר כל הכנסה והוצאה של שרוניר. ברם, לא הוצאו חשבוניות מס ותעודות משלוח בגין כל הסחורה שנמכרה או נקנתה, כיוון שלטענת הנתבעים (טענה שאינה מקובלת עלי), הם לא רצו לממן את המע"מ המתחייב מהוצאת חשבוניות. כשנשאל נתבע 3 בחקירתו האם הוצאת והכנסת הסחורה מחברת שרוניר לחברת ניר וחברת שרון נעשתה ללא חשבוניות- משיב האחרון בחיוב (ראה עמ' 71 שורות 10-13 לפרוטוקול מיום 23.1.01). כך בדומה מעיד רו"ח יהודה פרקש: "כשהשותפים חילקו ביניהם את הרכוש של חברת "שרוניר" וחב' ניר לקחה איתה סחורה בשווי 1,300,000 ש"ח לאיזה חברה הועברה החשבונית? ת.: למיטב זכרוני לא הועברו חשבוניות לא בהעברת הסחורה ל"שרוניר" ולא בהחזרת הסחורה מ"שרוניר". הסחורות הועברו בפועל פיזית. למיטב זכרוני הסחורה חזרה מ"שרוניר" לחב' ניר" (עמ' 31 ש' 20 - 24 לפרוטוקול מיום 17.7.00). גם מתשובותיו של נתבע 2 למפרק מוצג נ/א/10 עולה כדבריו שם, כי היה "סלט גדול" בהתאמות הכרטיסיות השונות בין החברות השונות. לא היה ברור מה היקף הסחורות והכספים שנתקבלו או הוצאו. כך מאשים נתבע 2 את נתבע 3, כי דיווח שהכניס לשרוניר סחורה בהיקף גדול יותר מאשר הכניס בפועל וכי הוא, נתבע 2, לא ספר המלאי (אמצע עמ' 6 למוצג נ/א/10). ואילו נתבע 3 מכחיש גרסה זו וטוען, כי מי שקיבל הסחורה בפועל וספר המלאי הוא נתבע 2 וכי נתבע 2 העלים סחורה שהיתה תחת השגחתו. לסיכום: אי סדרים שנתגלו בניהול עסקי החברה הביאו את החברה למצב שלא היה ברור כלל מה התרחש בחברה עצמה. מצב בלתי נסבל זה בא לידי ביטוי בדבריו של רו"ח מר פרקש בקשר לשתי החברות ניר ושרוניר: "הסיבה שחדלתי להיות רו"ח של ניר ר.י. בע"מ היא כי אי אפשר היה להוציא מאזן ל- 31.12.95 עקב אי סבירות מספרים שנבעה מכל הבלגנים עם "שרוניר"...הגיעו מסמכי ניר למשרדנו לביקורת ולעריכת דוחות כספיים ומאחר והנתונים היו בלתי סבירים בעקבות פרשת שרוניר לא הצלחנו להוציא מאזן ולכן התפטרנו. ש.: מה היה לא סביר? ת.: היה ב- 95 הפסד גולמי...הפסד גולמי הוא מצב שבו העלויות הישירות עולות על המכירות וזה מצב לא סביר בשום עסק...ביקשתי הסברים. יוסי ניר הסביר שההפסד הגולמי נבע מחוסר והעלמות סחורות בתקופת השותפות עם שרוניר" (עמ' 28 ש' 11-21 לפרוטוקול מיום 23.1.01). ב. אי שמירה על "כיסי עושר" נפרדים ועל היות החברה מוקד רווח עצמאי- הנתבעים לא הפרידו בין "כיס העושר" של שרוניר לבין "כיס העושר" של חברת ניר וחברת שרון, ולא איפשרו לשרוניר להיות מוקד רווח עצמאי. נראה על פניו, כי "כיס העושר" של חברת שרוניר שימש בעיקר לשם תשלום של חובות העבר ושל אי אלו תשלומים אחרים של חברת ניר וחברת שרון: לדוגמא, כפי שמפורט בכרטסת נ/א/1, נתבע 2 משלם בכספי שרוניר חובות בוערים של חברת שרון לסוכן ולעמיל המכס שלו. בעמ' 36 ש' 16-20 לפרוטוקול מיום 17.7.00, נתבע 2 מאשר כי זהו כסף ששולם לעמיל המכס בעבור חוב של חברת שרון; בסעיף 9 לתצהירו, מודה נתבע 3, כי היו הוצאות שהוצאו ע"י חברת ניר אולם שרוניר היא זו שנשאה בפועל בתשלום. בעמ' 60 לפרוטוקול מיום 23.1.01, מתאר נתבע 3 מערכת סבוכה של פעולות שבסופן שולמו חובות חברת שרון מכספי שרוניר. יפים לעניין זה דבריה של ד"ר א. חביב סגל בספרה דיני חברות לאחר "חוק החברות החדש", הוצאת אל טק 1999, בעמ' 253: "...על היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו. בפרט עליו לכבד בעצמו את ההפרדה בין 'כיס העושר' של החברה לבין 'כיס העושר' הפרטי שלו, לשמור על הפרדה זו, ולאפשר לחברה לפעול כמוקד רווחים עצמאי. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך" (הדגשות שלי- ו.ס). ג. הברחת נכסים והתחמקות ממילוי חיובים אובליגטוריים- הוכח שביום 20.8.95, בעת פרוק "שרוניר", נותר ברשות החברה מלאי של סחורות. כפי שהוכח באמצעות עדויותיהם של הנתבעים, חולק כל המלאי בין נתבע 2 לנתבע 3 (או בין חברת ניר וחברת שרון). כך ב-ת/15/ג' (פרוטוקול שהוציא מר אבי הדס מרכז בכנ"ר וחוקר) נרשם מפי נתבע 2 : "ש.: מה עשיתם עם המלאי הנ"ל ב-20.8.95? ת.: אני קבלתי מלאי בסך 300,000 ש"ח ויוסף ניר קיבל מלאי בסך 1,300,000 ש"ח" (עמ' 3 למוצג ת/15/ג). בבית המשפט חזר נתבע 2 והעיד, כי הוא, נתבע 2, קיבל 300,000 ₪ אך לגבי נתבע 3 העיד כי הנ"ל קיבל 1,500,000 ₪ (עמ' 48 ש' 13-28 לפרוטוקול מיום 17.7.00). הגרסאות שהובאו מפי נתבע 3 בנושא זה דומות לגרסת נתבע 2 אך שונות מהן במעט. כמו כן נמצא שוני בין הגרסאות, שנמסרו על ידי נתבע 3 בהזדמנויות השונות. במוצג ת/15/ד (פרוטוקול שהוצא גם הוא על ידי אבי הדס) נרשם מפי נתבע 3 - יוסף ניר: "ש.: מה עשית לאחר שגילית כי קיים חוסר בספירת המלאי? ת.: הלכנו לרואה החשבון והגענו להסכם בעל-פה על סגירת החברה. לפי ההסכם חברת ניר ר.י. היתה צריכה לקבל סחורה בשווי של 1,387,000 ש"ח וחברת שרון דדי דלתות סחורה בשווי של כ- 450,000 ש"ח" (עמ' 9 למוצג ת/15/ד). ואילו בבית המשפט העיד נתבע 3 בקשר לכך, כי בעת פירוק שרוניר נמשכה על ידם סחורה בסך כולל של 1,750,000 ₪ (עמ' 71 ש' 8-9 לפרוטוקול מיום 23.1.01). באשר לחלוקת כל המלאי של שרוניר בין נתבע 2 לנתבע 3 או בין החברות שבשליטתן במועד הפירוק ראה גם סעיף 14 לתצהירו של העד רו"ח יהודה פרקש. על אף שקיימות אי התאמות קלות בגרסאות השונות ניתן לקבוע קביעה אחת ברורה: הוכח, שהסחורה שנותרה במחסני שרוניר בעת הפירוק חולקה פיזית בין נתבע 2 לנתבע 3 (או בין החברות שבשליטתן). נושים אחרים לא קיבלו מאומה. הסחורה שהעבירו הנתבעים למחסני שרוניר מחברות שבשליטתן היתה השקעתם בחברה, ולכן היה צורך לרשמה כהלוואת בעלים. במעמדם של נתבעים 2 ו 3 כבעלים, מייסדים ומנהלי שרוניר, היה עליהם לדאוג להבטחת זכויות הספקים ונושים אחרים שלה, ולא להחזיר לעצמם את השקעתם בטרם שולמו כל יתר החובות. בהחזרת הסחורה פיזית לכל אחד מהנתבעים או לכל אחת מהחברות שבשליטתן, יש משום הברחת רכוש מן החברה אל הבעלים, כתוצאה ממנה התחמקו שרוניר והנתבעים שלא כדין ממילוי חיובים אובליגטוריים. מהלך זה אינו מותיר באמתחתי כל אפשרות אחרת מלבד חיובם של הנתבעים בחבות אישית. אי שמירה על הסחורה 15. למעלה מן הנחוץ, אוסיף ואומר, כי ניתן היה אף לחייב הנתבעים בהתרשלות בשמירה על הסחורה. כאמור, העיד נתבע 3, כי במחסני שרוניר, נמצא חסר של סחורות בשווי של כ- 900,000 ₪. נתבע 2 לא הכחיש חסר בשיעור זה, אך לגירסתו חסר זה נבע מכך שנתבע 3 הצהיר, כי הכניס סחורות בהיקף גדול יותר ממה שהוכנס בפועל. נתבע 3 העיד, כי כמות הסחורה עליה הצהיר היא הכמות שהוכנסה וכי הסחורה נספרה ע"י נתבע 2 בעת קבלתה. האמנתי לנתבע 3 בנושא זה והעדפתי את גירסתו על זו של נתבע 2. מכאן, שסחורה מסויימת (בשווי של 900,000 ₪) נעלמה ללא הסבר ואין ספק שבקשר להעלמות זו יש לחייב את נתבע 2. עם זאת, הנני בדיעה שאין לפטור גם את נתבע 3, שהודה (תשובה 45 ב- ת/23 לשאלה 45 שמצויה ב- ת/25ב) כי נכח במקום העסק של שרוניר באופן שוטף, והיה אמור להבחין בחסר בלתי סביר של סחורה בהיקף כה גדול. אני מוצאת התנהגות זו של חוסר פיקוח מצד הנתבעים ואי שמירה על הסחורה כהתרשלות גסה. 16. לאור כל האמור לעיל, יש לחייב את נתבעים 2 ו- 3 באופן אישי לשאת בחובות שרוניר כלפי התובעות. כאמור הוכח, שנכון ליום הגשת התביעה, חובה של שרוניר לתובעת 1 עמד על סך של 492,530 ₪ ולתובעת 2 על סך של 462,334 ₪. סחורהאחריות אישית