החלטה מונחת בפני בקשתן של החברות Cargill International S.A Geneva Branch בע"מ, ו-Cargill incorporated (להלן: המבקשות), כי אחייב את מפרק חברת ממגורות אמיגה בע"מ (להלן: המפרק), להעמיד לעיונן את כל נתוני הנהלת החשבונות של חברת ממגורות אמיגה (להלן: החברה), לרבות דוחות כספיים לשנים 1995-2000, בין אם תועדו במסמכים, במדיה מגנטית או באופן אחר. כמו כן, מבוקש כי המפרק יעמיד לרשות המבקשות את כל פנקסי החברה, וכל החומר שברשותו המתייחס אל המבקשות. המפרק מתנגד לבקשה. לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובות המפרק, מר אמיגה וכונס הנכסים הרשמי, וכן תגובת המבקשות לתגובות המשיבים, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה 1. חברת ממגורות אמיגה קרסה, ונקלעה להליכי פירוק. 2. חברת קרגיל הגישה תביעת חוב כנגד החברה, על סך 1.5 מיליון דולר. ביום 4.12.00, דחה המפרק את תביעת החוב. 3. המבקשות לא הגישו ערעור במועד. עם זאת, שלושה חודשים לערך לאחר החלטת המפרק, פנו אליו המבקשות בבקשה, כי יתן להן אורכה להגשת ערעור על החלטתו. המפרק נענה לבקשה, ולא קצב בהחלטתו פרק זמן להגשת הערעור. 4. חודשים מספר לאחר מכן, ביום 19.4.01, התקיים דיון בבית המשפט בדבר הצעת הסדר חלקית שהציע בעל השליטה בחברה, מר יורם אמיגה, ועיקרה הזרמת סכום נכבד מהונו האישי לטובת קופת הפירוק, בתמורה לכך כי לא ינקטו נגדו הליכי תביעה אישיים. 5. בהחלטתי, אשר ניתנה באותו יום, אושרה ההצעה למרות התנגדותן של המבקשות. זאת, בין היתר, משום שלאחר שנדחתה תביעת חובן, ולא הוגש על כך ערעור כדין, נמצא כי אין למשיבות מעמד של נושה, ולכן התנגדותן - לאו התנגדות היא. 6. ביום 15.6.01, פנו המבקשות אל המפרק בבקשה לקבלת חומר לצורך הכנת הערעור. הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין זה, ומכאן הבקשה אשר בפני. טענות המבקשות 7. לאחר שדחה את תביעת החוב, העניק המפרק למבקשות, באדיבותו, הארכת מועד לשם הגשת ערעור, ללא הגבלת זמן, על החלטתו ו/או לשם הגשת תביעת חוב מתוקנת. 8. הסדר הנושים אשר אושר בבית המשפט ביום 19.4.01 הינו הסדר נושים חלקי, אשר איננו חל על המבקשות. 9. פניית המבקשות אל המפרק ביום 5.6.01 באה לאחר הסמכה בעל-פה שנתן המפרק למבקשות להעמיד לרשותן את ספרי החברה. המפרק השיב פני המבקשות ריקם, למרות הבטחות מפורשות שנתן בעניין זה. בסופו של דבר, העביר המפרק אך 3 עמודים, מהם לא ניתן ללמוד דבר על החברה. 10. החומר המבוקש נחוץ לקרגיל, לכל המטרות הבאות: א. סיוע בידי המבקשות בהגשת ערעור על החלטת המפרק או בתיקון תביעת החוב. ב. בדיקת האפשרות של המבקשות, כבעלות מניות בחברה, להגיש תביעה אישית כנגד מנהלי החברה. 11. למבקשות זכות לעיין בחומר המבוקש לפי דיני פקודת החברות וחוק החברות. אין בעיון המבוקש כדי לפגוע בטובת החברה. תגובת המפרק 12. דין הבקש להדחות, לאור פרשנותו הרצויה של סעיף 286 לפקודת החברות, אשר משאיר את שיקול הדעת בידי בית המשפט. 13. לאחר פירוק החברה, אין עוד משמעות למעמדם של "בעלי מניות", אלא כמשתתפים, קרי, כאלו אשר נדרשים, בתנאים מסויימים, להשתתף בחובות החברה. זכויותיהם של בעלי המניות, אם היו כאלו, פסו עם מעבר החברה לפירוק. המפרק מצטט את הדעה אשר מביעה ד"ר דנציגר בספרו כי יתכן ולאחר מתן צו פירוק, יאפשר בית המשפט ליתן זכות עיון בפנקסי החברה, אך ורק אם מטרתו הרחבת מסת הנכסים ולא טובתם של בעלי מניות אינדיבידואליים. 14. שאלת הגשת תביעה אישית של המבקשות כנגד בעלי החברה אינה מעניינו של המפרק ואינה רלוונטית עבורו. 15. דחיית תביעות החוב באה משום שהמבקשות לא המציאו לידי המפרק מסמכים רלוונטיים, וזאת למרות הזדמנויות רבות שנתן להן, לפנים משורת הדין. 16. בקשתן של המבקשות להארכת מועד מהמפרק באה שלושה חודשים לאחר דחיית תביעת החוב. למרות זאת, לפנים משורת הדין, נעתר המפרק לבקשתם מפני שהמפרק סבר כי המבקשות ימהרו להגיש את ערעורן. 17. אלא, שהמבקשות לא נהגו כך, דבר אשר היה גלוי וידוע גם בפני בית המשפט, שביקר את התנהגותן בהחלטתה מיום 19.4.01. בהחלטה זו נקבע, בין היתר, כי אין למבקשות מעמד של נושה בחברה, לאור התנהגותן. על החלטה זו לא הוגש ערעור. 18. אין זה סביר כי שבעה חודשים לאחר החלטה זו של בית המשפט, תנתן למבקשות הרשאה להגשת תביעת חוב מתוקנת. 19. גם אם פורשה הסכמת המפרק, סובייקטיבית, על-ידי המבקשות, כבלתי מוגבלת בזמן, הרי היה עליהן לעמוד על מצב הדברים לאשורו לאור דבריו המפורשים של בית המשפט. 20. על רקע זה, אין סיבה להעתר לבקשה; המבקשות איבדו את זכותן לנסות ולהמנות על נושי החברה, ואין לתת להן הזדמנות נוספת לפעול בעניין זה. 21. על רקע העובדה כי המבקשות כלל לא פרטו את עילת תביעתן העתידית, אם קיימת כזו, כנגד בעלי החברה, עולה החשד כי אין מדובר אלא ב"מסע דייג". זאת במיוחד לאור דעת המפרק והחלטת בית המשפט בעניינו של מנהל החברה. המפרק מציין כי בעל החברה עומד בהחלטת בית המשפט ומזרים מדי חודש את הסכומים בהם התחייב. תגובת מנהל החברה 22. בעל השליטה לשעבר בחברה התחייב להזרים כספים לקופת הפירוק, למרות שמקום מושבו אינו בארץ, ואין לו סיבה אובייקטיבית לחשוש "מאימת הדין". זאת, אך ורק כדי לשמור על שמו הטוב, על-ידי ויתור המפרק והנושים על נקיטת צעדים אישיים כנגדו. המפרק עצמו הצהיר, כי לא גילה עילה לתביעה אישית כנגד בעלי השליטה. 23. כיום, חודשים רבים לאחר אישור אותו הסדר על-ידי בית המשפט, מנסות המבקשות לפתוח ב"מסע דייג" כנגדו, זאת כאשר המבקשות כלל לא הוכרו כבעלות נשיה של החברה בפירוק! מר אמיגה מוסיף וטוען כי המבקשות, במחדליהן, תרמו רבות להתמוטטות החברה. 24. לא ניתן לפרש את החלטת המפרק כמעניקה ארכה בלתי מוגבלת בזמן להגשת תביעת חוב מתוקנת או ערעור, דבר אשר פוגע בזכויות הקניין של מר אמיגה. לאור זאת, ולאור העובדה כי המבקשות אינן נושות בחברה, אין להן כל מעמד לעיין במסמכיה. 25. גם אם יש למבקשות מעמד של משתתפות, הרי לפי סעיף 286 לפקודה, אין זכותה לעיין במסמכים אלא ככל שעיון זה הוא "צודק" בנסיבות העניין. מאחר ואין בידי המבקשות כל עילת תביעה כנגד החברה, ואף לא הוצגה כל עילה כזו, הרי אין להעתר לבקשת זו, שאין מהותה אלא "מסע דייג" שלא כדין. תגובת המבקשות לעמדות המפרק ומר אמיגה 26. אין בפי המפרק כל הסבר, מדוע חזר בו מהסכמתו, עובר להגשת הבקשה, להעמיד את המסמכים לעיון המבקשות. 27. המבקשות הן שהמתינו, שנתיים תמימות עד שנאות המפרק להחליט בתביעת החוב. 28. המפרק, כאשר הסכים להארכת המועד ידע כי דרושים למבקשות מסמכים שונים, מהם ניתן יהיה להגיע למסמכים נוספים שאולי יהא בהן כדי לסייע לקרגיל בהוכחת החוב. אחרת, לא היה כל טעם בהגשת ערעור על דחיית החוב. מסיבה זו, לטענת המבקשות, לא היתה ההארכה מוגבלת בזמן. 29. בית המשפט עצמו, לקח במסגרת החלטתו מיום 19.4.01 בחשבון, כי יתכן ויוגש ערעור על החלטת המפרק, ואף התייחס לכך במפורש במסגרת החלטתו. 30. זכותן של המבקשות לגלות את החומר המצוי אצל יריביהן בדין, באשר חומר זה נחוץ להן למצות את זכותן המשפטית, אשר לא נחסמה עקב החלטת בית המשפט מיום 19.4.01. עמדת כונס הנכסים הרשמי 31. מבחינה משפטית גרידא, הצדק עם המפרק. 32. מאידך גיסא, הואיל וטרם הגשת הבקשה, הסכים המפרק לתת בידי המבקשות מסמכים מסוימים, והמבקשות עצמן צמצמו דרישותיהן, אין הכנ"ר מתנגד לכך שמסמכים אלו יועברו לידי המבקשות. תגובת המפרק להצעת הכונס הרשמי 33. לו היו המבקשות טורחות ומגדירות רשימה של מסמכים ספציפיים, היה המפרק יכול לשקול בחיוב הענות לדרישתן. אולם דבר זה לא נעשה, ועד עתה לא ברור למפרק אילו מסמכים בדיוק כלולים בדרישתן הגורפת של המבקשות, אשר לה אין כל בסיס בדין. 34. עצם הבקשה הינה תמוהה מן היסוד; המבקשות מצפות, למעשה, כי המפרק יעביר להן חומר אשר לפי דבריהן הן נזקקות לו בכדי לבסס את תביעת החוב שלהן כלפי החברה. בכך יש, בעקיפין, כדי להעביר את נטל הראיה מן הנושה המגיש תביעת חוב אל המפרק. תמוהה העובדה, כי נושה הטוען לנשיה בהיקף כה גדול אינו מסוגל להוכיחה במסמכים המצויים ברשותו. 35. המפרק נכון להעמיד לעיון המבקשות כל מסמך חשבונאי מוגדר, הקשור ליחסי המסחר שנוהלו, ככל שנוהלו, בין המבקשות לבין החברה. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 36. הבקשה אשר מונחת לפני עוסקת בבקשה לקבל חומר רב-היקף על עסקיה של החברה בפירוק, וזאת לצרכים משפטיים של המבקשות. זכות כזו, לשיטת המבקשות, עומדת להן בכל אחת משני כובעים אלו: א. בתור נושה של החברה בפירוק. ב. בתור משתתף ובעל מניות של החברה בפירוק. 37. מעיון בבקשה וצרופותיה, עולה כי הטעמים המרכזיים עליהם נסבה הבקשה נוגעים למעמדן הנטען של המבקשות כנושות בחברה בפירוק. זאת, היות והטעם העיקרי אותו מעלות המבקשות לעניין קבלת מסמכיה של החברה בפירוק הינו כוונתן להשתמש בו לצורך הגשת ערעור על החלטת המפרק לדחות את תביעת חובן, או לחליפין להגיש לו תביעת חוב מתוקנת. 38. לעניין זה, מעלות המבקשות את הטענות הבאות: א. המפרק נאות לתת להן הארכת זמן בלתי מוגבלת להגשת ערעור על החלטתו, והן הסתמכו על פירוש זה של החלטתו. זאת, בין היתר, לאחר שהמבקשות המתינו שנתיים תמימות עד שנתן החלטתו. ב. פירושן זה של המבקשות להחלטת המפרק מתחזק מכך שלטענתן ידע המפרק כי דרושים להן מסמכים שונים לצורך הגשת הערעור. מטעם זו, היתה הארכה בלתי מוגבלת בזמן. כמו כן, טוענות המבקשות להסכמות שהגיעו עם המפרק בעל-פה לעניין העברת המסמכים. ג. בית המשפט עצמו הכיר בפירוש זה במסגרת החלטתו מיום 19.4.01, עת אושר הסדר הנושים החלקי שהציג מר אמיגה. ד. זכותן של המבקשות לגלות את החומר אשר מצוי 'בידי יריבן בדין', וזאת כחלק מזכותן להכין כראוי את טענותיהן ולמצות את יומן בבית המשפט. 39. הסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים לעניין זה, הינה אומד דעת המפרק, כאשר הסכים לאותה הארכת מועד, ופרשנותה הסבירה של החלטתו, עליה זכאיות היו המשיבות (אם אמנם כך הוא) להסתמך. אלא, שדומה כי קודם לדיון בשאלה זו, יש להקדים ולדון בשאלה אחרת ובסיסית, והיא עצם סמכותו של המפרק להאריך מועד לערעור על החלטתו; האם עומדת למפרק סמכות כזו כלל ועיקר, ואם כן, האם ניתן לפרשה כמשתרעת על הארכת זמן מן הסוג לו טוענות המבקשות. אם ימצא, כי המפרק היה נעדר סמכות מלכתחילה לתת הארכת מועד מסוג זה, הרי שהדיון בפרשנות החלטתו ואומד דעתו יתייתר במידה רבה. 40. סעיף החוק הרלוונטי הינו תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל, אשר אומצה לתוך דיני הפירוק בהוראת תקנות החברות (פירוק). וזו לשון הסעיפים הרלוונטיים: "93. מתן החלטה (א) הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה ; תוך תשעים ימים מיום שהתביעה הגיעה לידיו חייב הנאמן להמציא לנושה החלטתו המנומקת. (ב) הכונס הרשמי רשאי להאריך את המועד האמור בתקנת משנה (א). 96. ערעור נושה (א) נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בענין תביעת החוב שהגיש; הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה. (ב) תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו עותק מכתב הערעור יגיש הנאמן לבית המשפט את תביעת החוב ואת נימוקי החלטתו. (ג) בית המשפט רשאי לדחות את הערעור או לשנות את החלטת הנאמן או ליתן החלטה אחרת במקומה". עיננו הרואות, אם כן, כי בניגוד לפרק הזמן העומד לרשות הנאמן בבודקו תביעת חוב, אשר ניתן להארכה על-ידי כונס הנכסים הרשמי (וכן פרק הזמן הניתן לנושה להגשת תביעת חוב לפי סעיף (ב)71 לפקודת פשיטת הרגל, הניתן להארכה מטעמים מיוחדים), הרי שתקנה 96, הדנה בפרק הזמן הסטטוטורי העומד לרשות הנושה לערער על החלטת הנאמן איננה כוללת כל אופציה להארכה, קל וחומר שלא על-ידי המפרק. לעניין זה, עולה בהכרח השאלה, מה משמעותה של שתיקת המחוקק בנקודה זו, אף כי ידע היטב לומר דברו מפורשות כאשר עסק בהארכות מועד אחרות בתחום דיני הוכחות החוב. דומה, כי את השתיקה יש לפרש כהעדר הסדר מיוחד לערעור על החלטת נאמן או מפרק בתביעת חוב. אי לכך, חל הדין הרגיל (כפי שחל על ערעור רגיל על פסק דין של ערכאה שיפוטית). דין זה גלום בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר לשונה כדלקמן: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה;נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". אין חולק כי המפרק, או הנאמן בפשיטת רגל, על אף שהם ממלאים תפקיד מעין-שיפוטי בדונם בהוכחות חוב, אינם מהווים "בית משפט" לפי הגדרתו בחוק בתי המשפט. אי לכך, אין הם זכאים (קל וחומר שלא לפי שיקול דעתם המוחלט) להאריך מועדים אשר נקבעו בחיקוק. 41. מכאן נובעת מסקנה, כי למפרק אין סמכות מוקנית להאריך את המועד לערער על החלטתו בתביעת החוב, זאת בכובעו כבעל תפקיד הדן בתביעות אלו. נשאלת השאלה, האם אין המפרק יכול, מאידך גיסא, להסכים להארכת מועד בכובעו כמשיב בערעור המוגש על החלטתו לבית המשפט המחוזי. זאת, היות והמפרק (שלא כמו ערכאה שיפוטית שעל החלטתה מערערים לערכאה גבוהה יותר) הינו צד פעיל לדיון בבית המשפט של פירוק. נקודת המוצא בדיון אזרחי הוא, כי הסכמה בין הצדדים עשויה להתגבר, בדרך-כלל על מרבית המגבלות הפרוצדורליות. כך, גם לגבי הסכמה במשתמע; מן המפורסמות הוא, למשל, כי אם צד אשר אינו טוען טענת התיישנות העומדת לרשותו, רשאי הצד שכנגד להעלות את תביעתו על אף שהתיישנה. אם כך הוא הדבר לגבי התיישנות, הרי לגבי מועדים אחרים בסדר-דין אזרחי מכח קל וחומר. 42. אלא מאי? מפרק חברה או נאמן בפשיטת רגל אינם "צד רגיל" להליך אזרחי. עסקינן בבעלי תפקיד, אשר אינם פועלים ברכושם ומתדיינים בעילות תביעה שלהם, אלא משמשים כנאמנים על נכסים וזכויות של צדדים שלישיים, קרי, נושי החברה בפירוק או החייב פושט הרגל, לפי העניין. אי לכך, שיקול הדעת של המפרק, לוותר על זכויות (מהותיות ופרוצדורליות) המוקנות לו בדין, מוגבל ומצומצם יותר משל בעל דין "רגיל". אין פירושם של דברים, כאילו חובה על מפרק לדקדק עם הצד שכנגד "על קוצו של יוד", ולנסות למנוע ממנו את יומו בבית המשפט בשל כל ליקוי פרוצדורלי או איחור פעוט. התנהגות כזו לא רק שאינה מחויבת מן הדין, אלא ספק אם היא עומדת בקנה אחד עם חובת ההגינות המוגברת המוטלת על מפרק כ"ידו הארוכה של בית המשפט". אלא, שחובת ההגינות של המפרק קיימת לא רק כלפי הצד שכנגד, אלא גם ובעיקר כלפי יתר הנושים, ואף כלפי החברה שתחת פיקוחו, לפי העניין. בפש"ר 916/89, בש"א 6395/00 עו"ד אזולאי נ' שחמורוב, הזדמן לי כבר להעיר בעניין מעמדו המיוחד של בעל תפקיד מטעם בית המשפט בהליכי חדלות פרעון: "עקרון הוא במצב דברים שכזה כי אין מדובר במקרה "רגיל" של נושה הפועל לגביית חוב מחייב סולבנטי ואפילו לא במקרה של נושה המבקש לגבות חוב מחייב בפשיטת רגל. אלא, מדובר בנאמן, שהוא זרועו הארוכה של בית המשפט וכל פעולותיו לא נועדו לקיים אינטרס אישי שלו, אלא להאדיר ככל האפשר את כספי קופת פשיטת הרגל עבור הנושים" (ההדגשות במקור - ו.א). כך לגבי נאמן בפשיטת רגל, וכך גם לגבי מפרק חברה. מעצם היותו של המפרק זרועו הארוכה של בית המשפט, האמון לפעול בנכסי הנושים, חלה עליו חובת נאמנות וזהירות מוגברת כלפיהם, אשר הופכת את מעמדו לשונה באופן מהותי ממעמדו של צד "רגיל" להתדיינות אזרחית. חובה זו עשויה להתקפח, אם יסכים המפרק להארכת מועד בלתי סבירה, העשויה לפגוע בחברה בפירוק או באי-מי מנושיה או משתתפיה. 43. דומה, כי אין צורך לקבוע מסמרות בעניין בבקשה הנוכחית, זאת היות ואין ספק, כי הסכמה של מפרק להארכה בלתי מוגבלת בזמן, אשר המבקשת טוענת להיותה שרירה וקיימת אף חודשים ארוכים לאחר מעשה (בעוד המועד הסטוטורי הינו 45 יום בלבד) הינו חורג בהרבה מגדר הסביר. אי לכך, אין מנוס מלקבוע כי הארכת מועד שכזו הינה חריגה מסמכותו של המפרק, ואי לכך בטלה מעיקרה. משכך, עומדות בפני שתי אפשרויות: א. לפרש את הארכת המועד כטענת המפרק, קרי, כאילו היתה כוונתו להארכה קצרה בלבד. ב. לקבוע כי החלטת המפרק חרגה מן הסביר, ואי לכך מחייבת את בית המשפט, אשר עליו מוטל לפקח על מעשיו, להתערב ולבטלה. כך או כך, דין עמדתן של המבקשות בעניין זה להדחות על פניה. 44. עתה, יש לדון בשאלה האם בית משפט זה, בהחלטתו מיום 19.4.01, לא "הכשיר" את הארכת הזמן הבלתי מוגבלת, כטענת המשיבות. הקטע הרלוונטי מאותה החלטה, ממנו, לשיטת המבקשות, יש ללמוד כי אף בית המשפט הקנה להן הארכת המועד, הינו כדלקמן; "יחד עם זאת, אני מוצאת להוסיף כי הפגיעה בקרגיל אינה קריטית. אין מדובר בהסדר נושים סופי המכריע ומסיים את הפרשה כולה, תוך קביעת חלקו ונתחו הסופי של כל נושה. מדובר בהסדר חלקי... לכן גודל הפגיעה ועוצמתה בקרגיל אם יאושר חובה בסופו של דבר, היא פחותה". (ההדגשות במקור - ו.א). לשיטת המבקשות, הכיר אף בית המשפט באפשרות כי תביעת החוב תוגש באיחור. אלא, שלאמיתו של דבר אין בכך כדי לסייע למבקשות. במהלך אותה החלטה, התייחסתי במפורש לשאלת המועדים, והערתי כדלקמן: "במקרה שלפני, החליטה המשיבה מס' 2, קרגיל, מרצונה הטוב והחופשי לדחות את הגשת הערעור וזאת למרות שהיא ידעה על הדיון היום. לא זאת אלא אף זאת, עו"ד בבלי הודיעה היום כי על ההחלטה לדחות את הוכחת החוב נודע לה כבר בחודש דצמבר 2000. היום אנו עומדים כ-5 חודשים לאחר שקרגיל יודעת על דחיית הוכחת החוב, ועדיין כאן היום באולם היא מבקשת אורכה. עם כל הכבוד, אני סבורה כי מלכתחילה לא היה מקום כי המפרק יסכים למועד בלתי קצוב להגשת ערעור על דחיית החוב. אני סבוה כי למרות זאת משלא נתבקשה דחיית הדיון היום, הדבר הבסיסי שהיתה צריכה לעשות קרגיל, הוא לדאוג כי הערעור יוגש לפחות עד הדיון היום". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). 45. המסקנה העולה מקטע זה לעניין הסוגיות שבמחלוקת ולעניין דעתו של בית המשפט על התנהגות המבקשות הינה ברורה וחד-משמעית. בית המשפט לא נתבקש לפסוק, באותו עניין, בחוקיותה של אותה הארכה בלתי מוגבלת ואי לכך לא עשה זאת, אלא אך הסתפק בהערת אגב בעניין זה. זאת, בין היתר, גם מפני שלא היה כל צורך בהכרעה כזו כדי לדחות את טענותיה של קרגיל באותה הזדמנות. לשם כך, די היה לקבוע כי משלא הוגש ערעור על דחיית הוכחת החוב, אין לקרגיל מעמד של נושה, ואי לכך אין היא זכאית להצביע בסוגיה שעמדה על הפרק באותו דיון. לעניין הציטוט שמביאות המבקשות; דומה, כי באי-כוחן המלומדים מבקשים לקרוא לתוכו מעבר לאמור בו. מאחר ותוקף ההארכה הבלתי מוגבלת שנתן המפרק לא עמד למבחן באותו דיון, הביע בית המשפט את דעתו, בהערת אגב, לעניין עוצמת פגיעת החלטתו דאז בקרגיל אם תזדרז ותגיש את ערעורה. אין צורך, בנסיבות המקרה דנן, להכריע מה היה הדין אילו היתה קרגיל מסתמכת על הערה זו באמת ובתמים, ומגישה את ערעורה ימים ספורים לאחר אותו דיון. זאת, שכן אין חולק, כי לאחר שעברו חודשים רבים מאז, וערעור טרם הוגש, אין המבקשות יכולות להנות עוד מהדברים שצוטטו, אף אם היה מקום, בנסיבות אחרות, לפרשם לטובתן ולתת להן "להנות מן הספק". מכאן, שדין טענתן זו של המבקשות להדחות. 46. בנפול טענה זו, מתייתר אף הדיון בשאלת היקף המסמכים אשר מותר למבקשות לבקש כי ימסרו להן במסגרת הכנותיהן לערעור על החלטת המפרק. זאת, משום שערעור כזה איננו עוד בגדר האפשרי, ואם יוגש דינו להדחות על הסף בשל החמצת המועד ושיהוי בלתי סביר. 47. עתה, משאבד הכלח על כובען של המבקשות כנושות, נותר לדון בהיקף הזכות אשר מוקנה להן כמשתתפות לשעבר בחברה בפירוק. אין חולק, כי משנכנסת החברה לפירוק, מצטמצמת עד למאד זכותם של המשתתפים לעיין בפנקסי החברה, ואין היא מוקנית עוד אלא לפי סעיף 286, אשר זו לשונו: "לאחר מתן צו לפירוק בידי בית המשפט רשאי בית המשפט להורות על מתן אפשרות לנושים ולמשתתפים לעיין בפנקסי החברה שבהחזקתה ככל שיראה לצודק, והם יהיו רשאים לעיין לפי הוראה כאמור ולא בנוסף עליה ולא בדרך שונה" (ההדגשות הוספו - ו.א) עיננו הרואות, כי סעד זה מסור לשיקולו הבלעדי של בית המשפט. חלק מן המלומדים דוגלים בגישה המצמצמת זכות זאת אך ורק למקרים בהם תהיה בכך תועלת להאדרת הסכומים בקופת הפירוק. ללא קביעת מסמרות בסוגיה זו, הרי שאת שיקול דעתו של בית המשפט בנושא זה עשויות להדריך, בין היתר, הנקודות העקרוניות הבאות; א. מידת הנטל והמעמסה שמטילה הבקשה על כתפי המפרק. ב. מידת התועלת האפשרית של הענות לבקשה כלפי קופת הפירוק. ג. שיקולי צדק; מידת העניין והצורך הלגיטימי של המבקש בחומר. 48. דומה, כי במקרה דנן, מוליכים כל השיקולים דנן לתוצאה אחת; א. המבקשות דורשות כמות עצומה וגורפת של מסמכים, ולמעשה כמעט את כל המסמכים אשר ברשות החברה. אין צורך להכביר מילים בדבר מידת הנטל והטרדה שיש בכך לגבי המפרק. ב. מידת התועלת שיש בבקשה כלפי קופת הפירוק הינה זעומה, וזאת בלשון המעטה. המניע הדומיננטי של המבקשות, בנסיבות העניין, לא היה אלא לתמוך בערעורן העתידי כנגד החלטת המפרק, וכן לבדוק אפשרות של הגשת תביעה אישית בעתיד כנגד מר אמיגה. לאור הסדר הנושים המחייב אליו הגיע המפרק עם מר אמיגה, ואף אושר בהחלטתי מיום 19.4.01, הרי שהתועלת לקופת הפרוק בחשיפת "מידע מזיק" על אודות האחרון הינה זעומה מאד. ג. אף שיקולי הצדק אינם מוליכים למסקנה שונה; המבקשות אינן יכולות עוד להגיש ערעור על החלטת המפרק. גם סיכוייהן בתביעה אישית נגד מר אמיגה, לאור ההסדר בינו לבין קופת הפירוק, מסקנת המפרק כי אין ראיות חותכות לחובתו, ויתר נסיבות המקרה אינם מזהירים, לכאורה. דומה, כי בנפול ערעורן, נפל גם הצורך העיקרי בשלו נזקקו המבקשות עצמן לחומר. 49. מכאן, שאין כל מקום להעתר, בכפוף לסייג אשר יפורט להלן, לבקשתן של המבקשות לפי סעיף 286 לפקודת החברות. משכך, כשלו כל נימוקיהן, ודין הבקשה כולה להדחות. עם זאת, מאחר והמפרק הסכים, בתגובתו האחרונה, למסור לידי המבקשות מסמכים ספציפיים העוסקים בעיקרם בקשרים בינן לבין החברה שבפירוק, הרי ניתן לקבוע, לפנים משורת הדין, כי על המפרק יהיה לעמוד בהסכמתו זו, אם ישובו המבקשות ויבקשו את אותן מסמכים. בנסיבות המקרה, ישאו המבקשות יחד וכל אחת לחוד בשכ"ט עו"ד ובהוצאות המפרק ומר אמיגה, בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל-אחד. הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מיסיםהנהלת חשבונותמפרק (חברה)