פירוק חברה מטעמי צדק ויושר


החלטה

מונחת בפני בקשתו של מר משה בינדר (להלן: המבקש), כי אתן צו לפירוקה של חברת אמ.אמ.ווי (MMY) בניה, אחזקות וניהול נדל"ן בע"מ (להלן: החברה), וזאת מטעמי צדק ויושר, לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות. מסכת קשה של סכסוכים בין בעלי המניות של החברה, היא שהביאה, לטענת המבקש, לנישולו מניהול החברה.
יתר בעלי המניות של החברה (להלן: המשיבים) מתנגדים לבקשה, ומעלים טענות עובדתיות קשות כנגד התנהגותו של המבקש, אשר לשיטתם הגיעה לכדי מעילה בכספי החברה. לטענת המשיבים, אין כל עילה לפירוק החברה, באשר היא סולבנטית ופעילה, ובפני המבקש פתוחה הדרך לנסות ולהוכיח את טענותיו במסגרת תביעה להסרת קיפוח, לפי סעיף 235 לחוק החברות.


לאחר שהצדדים טענו בהרחבה בפני, הן במסגרת כתבי בי-דין והן במסגרת טיעונים בעל-פה, נערכו חקירות עדים והוגשו סיכומים בכתב, ניתנת בזאת החלטתי בבקשה.


עובדות המקרה



1. החברה נרשמה על-פי פקודת החברות ביום 11.5.95, כאשר בעלי העניין בה היו המבקש, מר יהושע די-גופר ועורך-דין קולמן, אשר שלט בחברה בהון המניות המוקצה לו על-ידי חברת ברוש שבבעלותו, אשר היתה בעלת המניות. תחילה, הוחזקו מניותיה של ברוש בנאמנות על-ידי המבקש, וכיום הן מוחזקות בידי גב' גל קלך (להלן: קלך). לכל אחד מהשותפים אחוז שווה בהון המניות של החברה.
לטענת המבקש, בדרך זו ניסה מר קולמן, עורך-דין במקצועו, להעלים מלקוחותיו את העובדה כי הוא מייצג אותם מול חברה אשר הוא אחד מבעלי השליטה בה.


2. החברה עצמה הינה חברה העוסקת בתחום הבניה ורכישת הנדל"ן. מרבית נכסיה הינם התקשרויות וזכויות חוזיות במסגרת פרוייקטים שונים בהם היא פועלת. כמו כן, חבה החברה סכומים לא מבוטלים לנושים שונים, עם התקשרה במסגרת עיסוקיה. מאידך גיסא, אין חולק כי החברה, במצבה דהיום, הינה חברה פעילה וסולבנטית.


3. מאוחר יותר, הועברו מניותיו של מר די-גופר לאשתו, ומניותיו של קולמן הועברו בנאמנות לידי גב' קלך. אי-לכך, הפכו שתיהן לדירקטוריות בחברה לצד המבקש.


4. בין הצדדים נפלו מחלוקות שהפכו למשבר אישי קשה, המלווה בהטחת האשמות הדדית, אשר חלקן גובל בהאשמה בפלילים. לטענת המבקש, קרסו לחלוטין יחסי האמון בין הצדדים, והפכו לנתק מוחלט, תוך הדרתו מניהול החברה. לגרסת המשיבים, לעומת זאת, הרי שהמבקש עצמו היה מנהל יחיד בחברה במשך זמן רב. לאחר שגילו המשיבים, לשיטתם, כי המבקש משלשל לכיסיו את כספי החברה ופועל שלא לטובתה, החליטו לשנות את מבנה הניהול, כך שאת החברה יחייבו מעתה ואילך חתימות של שני דירקטורים מתוך השלושה. מוסיפים המשיבים וטוענים, בעניין זה, כי גב' די-גופר וגב' קלך ניסו לשתף את המבקש בישיבות החברה, אלא שהוא הדיר רגליו מרצונו וסרב אף להצעתן כי טיוטות ההחלטה ישלחו אליו לביתו, לעיונו ולעיון יועציו המשפטיים.


5. אין חולק, כי בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים בערכאות שונות, הכוללים מחלוקות עובדתיות מורכבות ומסכת סבוכה של טענות וטענות שכנגד. בעניין זה, טוען המבקש מספר פעמים, כי הסכמים שנחתמו בין הצדדים אינם אלא הסכמים למראית-עיין, ואילו ההסכמות האמיתיות נעשו בעל-פה. המשיבים מכחישים טענות אלו, וטוענים כי המבקש מוציא את דיבתם וגורם להם נזקים.


טענות המבקש



6. החברה דנן הינה "מעין שותפות". למרות כי אין הגדרה מדוייקת לחברה מסוג זה, הרי ניתן לעמוד על מאפייניה, שכולם מתקיימים בנסיבות המקרה דנן:


א. מספר קטן של חברים.
ב. הגבלה על עבירות המניות.
ג. העמדת תשתית הניהול על יחסי אמון בין החברים.
ד. שיתוף כל החברים בהנהלה.


7. "מעין שותפות" אינה חייבת להיות חברה זעירה או שותפות שהתאגדה, אלא כל חברה עליה חלים העקרונות דנן, אף אם היא מנהלת עסקים בקנה מידה גדול, חלקם דרך חברות ציבוריות.


8. דחיקת רגלי המבקש מהניהול עומדת בניגוד גמור לכוונת מייסדי החברה בעת יסודה. עסקינן בהפרת חובה הדומה לחובת אמון, והיא מקימה עילת פירוק מטעמי צדק ויושר. לעניין זה, מצטט המבקש מאמרי מלומדים הטוענים כי הדרת אחד השותפים מהניהול עשויה להקים עילת פירוק מטעמי צדק ויושר. זאת, בשל הפרת הציפיה הלגיטימית שלו לניהול משותף



9. כך גם במקרה דנן; הקמת החברה ופעילותה נסמכו על האמון הרב שרחשו הצדדים זה לזה. לאור העובדה, כי המשיבים לא אפשרו למבקש לחקור את בעלי השליטה האמיתיים בחברה, מר די-גופר ועו"ד קולמן, על תצהיריהם, הרי שטענותיו לא נסתרו ויש לקבלן כפי שהן בעניין זה.


10. אין חולק, כי בין הצדדים שורר משבר אמון עמוק ויסודי, כאשר כל צד טוען טענות קשות ביותר כנגד משנהו. משבר זה אינו ניתן לגישור ואינו מאפשר עוד ניהול משותף של החברה.
בהעדר אמון, באופן דומה מן המצב בשותפות, ולאור נישול המבקש מן ההנהלה, דין החברה להתפרק, מעצם היותה "מעין שותפות", להבדיל מחברה רגילה.


11. לעניין זה, אין נפקא מינא אם החברה סולבנטית, ואף אין נפקא מינא אם המבקש לא קופח. ציפייתו של המבקש היא לניהול משותף. כאשר עסקינן במשבר אמון חריף, להבדיל מקיפוח, לא יועילו סעדים להסרת קיפוח, באשר אף אחד מאלו לא ישקם את האמון שאבד. משקבע הדין, כי משבר אמון זה מקים עילה לפירוק החברה, הרי דין הבקשה להתקבל.


טענות המשיבים



12. עסקינן בחברה פעילה, קשורה בחוזים ובעלת התחייבויות לצדדים שלישיים. בין היתר, היא עוסקת בבניית פרוייקטים גדולים של מבני משרדים. פרישת המבקש מניהולה לא באה עקב הדרתו, אלא עקב בחירתו האישית. כל טענותיו הינן למעשה טענות קיפוח, ואף הן מופרכות לגופן. כמו כן, המבקש הסתיר עובדות מבית המשפט, וגם מסיבה זו אין הוא זכאי לקבל סעד מטעמי צדק ויושר.


13. המאמרים המשפטיים והאסמכתאות עליהם מפנה המבקש נכתבו, ברובן, טרם תיקון 17 לפקודת החברות והכנסת סעיף 235, כמו גם תוך התעלמות מהפסיקה העדכנית. הגישה העדכנית מקנה חשיבות רבה לסעדים למניעת קיפוח, והפכה אותם למעשה ל"תרופת על" בנוגע לסכסוכים בין בעלי מניות. בית המשפט העליון אימץ הלכה זו, וחזר עליה פעמים רבות.


14. אי לכך, ההלכה הפסוקה קובעת חד-משמעית כי על בית המשפט להמנע מלהוציא צוי פירוק, כאשר עומדת בפניו חלופה אחרת, פחות פוגענית. יש מקום לשקול פירוק מטעמי צדק ויושר רק כאשר כלו כל הקיצים, וחלופות אחרות לא צלחו.


15. בעניין זה מצטטים המשיבים אף את החלטתו של בית משפט זה בעניין פש"ר 1816/00 גלריה גורדון, שם הוזכרו חמישה שיקולים אפשריים היכולים, במשקלם המצטבר של כולם או חלקם, להביא לשקילת מתן סעד לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות:


א. חלוקת המניות בין הצדדים הניצים באופן המונע רוב מוצק הדרוש לניהול תקין.
ב. חברה שאינה פעילה עוד למעשה ואינה מקיימת את המטרות לשמן נוסדה.
ג. המשך קיום החברה ידרוש פיקוח שיפוטי בלתי פוסק על ענייניה.
ד. העדר נושים, עובדים או גורמים אחרים שיפגעו מן הפירוק.
ה. החברה עצמה אינה ישות כלכלית עצמאית המקיימת פעילות כלכלית משלה.


16. בנסיבות המקרה, לא מתקיים אף לא אחד מהקריטריונים שנקבעו בהלכת גורדון, אשר חזרו, בגלגולים אלו ואחרים, בכל המקרים הנדירים בהם פסקו בתי המשפט על פירוק חברה מטעמי צדק ויושר. מטעמים אלו, התנגד אף כונס הנכסים הרשמי לפירוק החברה.


17. המבקש לא הוכיח כי החברה היא "מעין שותפות". לא כל אימת שעסקינן בחברה קטנה עם מספר חברים מצומצם, הופכת היא מאליה ל"מעין שותפות", אלא יש צורך בקיום תנאים נוספים, כגון שותפות שהפכה לחברה פרטית, הגבלה על עבירות מניות וכ"ו. המשיבות טוענות כי בניגוד לעולה מדברי המבקש תקנון החברה הוא התקנון המצוי, ואין בה הגבלה על עבירות מניות.


18. המשיבות טוענות, כי מרגע שחלה התאגדות בחברה, הרי די בכך כדי להטיל על המתאגדים את מלוא המשמעויות הנובעות מכך, כעולה מהלכת פסק-דין זקסוניה, הפוסל טענה של "התאגדות לחצאין". מגמה זו מתחזקת, בשל מגמת חוק החברות החדש להקל על קיומן של "חברות מעטים".


סוף דבר; אף אם חברה יכולה להחשב כ"מעין שותפות", אין המבקש לפרקה יכול לפטור עצמו מהוכחת עילת פירוק ועמידה בתנאיה.


עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;



19. נקודת הכובד המרכזית בטענות המבקש מופנית להוכחת מהותה של החברה נשוא הדיון דנן כ"מעין שותפות", ולטענה כי משקמה לו ציפיה לגיטימית להשתתף בהנהלת החברה מתוך יחסי אמון עם שאר החברים, הרי אין להדרש כלל ועיקר לסעדים למניעת קיפוח, ואף אין להם רלוונטיות. מכאן, קצרה הדרך לסעד הפירוק בו חפץ המבקש.
דומה, כי עיון ברשימת התכונות וסימני ההיכר שמונה המבקש ל"מעין שותפות" יכלול בחובו חלק ניכר מהחברות הפרטיות במדינת ישראל, באשר אליבא לעמדת המבקש, תיפול להגדרה זו כל חברה אשר יש מספר חבריה מועט, קיימת הגבלה על עבירות מניותיה, והיא מבוססת, לפחות בראשיתה, על יחסי אמון ושמא אף על ידידות בין מייסדיה. לפי גישה זו, אין כל חשיבות מה סדר גודל עסקי אותה חברה והאם היא פעילה וסולבנטית אם לאו.


למעשה, מנסה עמדת המבקש לאבחן בין "קיפוח" לבין "אובדן אמון", ולטעון כי כל אחד מהם עשוי להביא, בחברות פרטיות המוגדרות כ"מעין שותפות", לתוצאה אחרת. המבקש לא מפרט, היכן עובר הגבול בין "קיפוח" לבין "אובדן אמון". זאת, שלא בכדי, שהרי בעוד "קיפוח" נסב על אלמנטים אובייקטיביים של שלילת זכויות וטובות הנאה מן המיעוט בחברה, הרי פרשנות הביטוי "אובדן אמון" לפי משמעותו המילולית הפשוטה תתייחס אל מצב נפשי של הצדדים השונים בחברה. קרי, לתחושתם הסובייקטיבית כלפי עמיתיהם לחברות בתאגיד.


20. התוצאה המתבקשת מאימוץ עמדה זו היא כי חלק גדול מהחברות הפרטיות בישראל, ואף כאלו המנהלות עסקים בקנה מידה רחב, יפלו למשטר אשר הינו שונה מהותית מדיני החברות הרגילים, כך מרגע שאחד החברים בחברה "מאבד אמון", תהיה הדרך לפירוק בלתי נמנעת, כך עמדת המבקש "מדלגת" מעל סעדי הסרת הקיפוח נשוא סעיף 235 לחוק החברות. זאת, עקב האבחנה בין העדר אמון לקיפוח אשר נסקרה לעיל.


למעשה, הופך מצבן של חברות אלו, אשר מהוות כאמור פלח נכבד מציבור החברות בישראל, דומה מאד למצבה של שותפות לפי חוק המקרקעין; בידי כל אחד מהחברים-שותפים מצוי, לפי גישה זו "נשק יום הדין" והוא הזכות הבלתי מסוייגת לדרוש את פירוק השיתוף. יוצא, כי מעל ראשן של חברות אלו, תהיינה מבוססות וגדולות בהיקף עסקיהן ככל שתהיינה, מרחפת תדיר חרב הפירוק, ואין היא זקוקה אף להוכחת אלמנטים אובייקטיביים; כל שיזקק לו בית המשפט היא תחושה סובייקטיבית בתום-לב של אחד מבעלי המניות כי "אבד האמון" בינו לבין חבריו, ודינה של החברה להתחסל.


21. נקל לראות, כי קבלת גישה זו הינה בלתי אפשרית, באשר היא חותרת תחת עצם אושיות דיני החברות המודרניים, ומחיל עליהם את דיני השותפויות. זאת בניגוד הן לאומד דעת הצדדים, כאשר בחרו להתקשר בתאגיד, הן בניגוד למצג אשר הם מציגים כלפי חוץ לנושים וצדדים שלישיים הרוצים להתקשר עם חברה, ולוא דווקא עם שותפות. כמו כן, סותרת גישה זאת את כוונת המחוקק העולה מחוק החברות המעודד "חברות מעט" ומקל על התאגדותן באופן החורג בהרבה מהדין הישן של פקודת החברות. כאשר עודד המחוקק אנשים מעטים הרוצים להקים עסק משותף להתאגד בחברה דווקא, התכוון כי יחולו עליהם דיני החברות, ולא דיני השותפויות.


לא זאת, אלא אף זאת; קבלת גישה זו תהפוך את סעד הסרת הקיפוח בחברות אלו לאות מתה. זאת בניגוד חריף להלכה הפסוקה מייחסת לו חשיבות מרובה כסעד העיקרי לפתרון סכסוכים בחברה סולבנטית, עד אשר יוחס לו המעמד של "סעד על בדיני חברות". במה דברים אמורים? דומה, כי האבחנה שמנסה המבקש ליצור בין "אובדן אמון" לבין "קיפוח" הינה מלאכותית ואינה יכולה לעמוד;



קיפוח הוא מצב עובדתי אובייקטיבי; אובדן אמון אינה "סוג אחר" של מצב אובייקטיבי בחברה, הוא תוצאה סובייקטיבית, הנובעת כמעט בהכרח מאותו מצב אובייקטיבי; באשר הרוב מקפח את המיעוט שלא כדין ועושק אותו, הרי שהתוצאה תהיה בהכרח אובדן אמון של המיעוט ברוב. זאת, באשר "אובדן אמון" אינו מתייחס בהכרח לחוסר אמון ביכולתו של הרוב לנהל את עסקיה של החברה עצמה באופן מוצלח (אף כי גם תוצאת לוואי כזו אפשרית), אלא בראש ובראשונה העדר אמון ביכולת הרוב לנהל את החברה באופן הוגן כלפי המיעוט, תוך שמירה על זכויות כל הצדדים ושיתופם באופן ראוי בהנהלת החברה.
יוצא איפה, כי האבחנה שמנסה המבקש לעשות בין זה לזה אינה אלא מסך מלאכותי, אשר מנסה לשוא להפריד בין שני אלמנטים הקשורים באותה תופעה עצמה. לכן, אמור מעתה, כי עמדת המבקש גורסת כי על חלק ניכר מהחברות הפרטיות בישראל, לא יחולו כלל סעיף 235 לפקודה וההלכה הפסוקה המבוססת הקשורה בו. לכך, לא מצאתי סימוכין לא בחוק, לא בפסיקה ואף לא בהגיונם של דברים. בצדק מעירים המבקשים, כי מרבית האסמכתאות עליהם מנסה המבקש להתבסס ניתנו במצב משפטי שונה לחלוטין, קודם להתקנת סעיף 235, וטרם נקבע במפורש, כי פירוק מטעמי צדק ויושר יעשה אך ורק, כאשר כלו כל הקיצין, והסרת קיפוח לא הועילה.


22. זאת ועוד; חלק ניכר מדיני החברות מיועד להקנות בטחון וודאות משפטית למוסד הישות המשפטית הנפרדת, ובכך להבדילו מן השותפות. עקרון אי הפריקות תופס חלק נכבד מאלמנט יסודי של של החברה המסחרית. על עקרון זה, הברור וגלוי מעצם ההתאגדות כחברה, מסתמכים לא רק בעלי המניות המתקשרים בינם לבין עצמם בחוזה המייסדים; על מצג ברור זה מסתמכים נושי החברה, בבואם להלוות לה כספים, וכן צדדים שלישיים אחרים, המתקשרים עמה בחוזים.


אין חולק, כי כניסת חברה לפירוק כפוי הינו מאורע הצופן בחובו פגיעה ניכרת, ולעיתים אף הרסנית לא רק עבור החברה, אלא גם עבור כל הקשורים בה, בין אם עסקינן במשתתפים, עובדים, מתקשרים חוזיים, ספקים או מעניקי אשראי. זאת במיוחד בחברה אשר נכסיה העיקריים הינם מוניטין או זכויות חוזיות, כבנסיבות המקרה דנן. כל אותם גורמים ערכו בינם לבין עצמם חישוב של סיכויים וסיכונים בטרם התקשרו עם החברה, ובמסגרת זו שקלו אף את סיכויה להקלע לפירוק. קבלת עמדת המבקש היתה מגדילה את הסיכון דנן באופן קיצוני, באשר לנושי החברה ולקשורים בה היה מקום לחשוש לא רק מקריסה עסקית ומחדלות פרעון, אלא אף מ"מאזן אימה" בין החברים בנוסח דיני השיתוף, באשר כל אחד מהם יכול, לפי תחושתו הסובייקטיבית, להובילה לפירוק כמעט בשל כל סכסוך המתגלע בתוכה. אין כל סיבה או הגיון בהטלת סיכון זה על כתפיהם של נושיה החברה, עובדיה ויתרת הקשורים בה.


23. לא זאת, אלא אף זאת; מעצם הבחירה בהתקשרות במסגרת של חברה מסחרית, להבדיל משותפות, יש גילוי מפורש לאומד דעת של הצדדים, לקבל עליהם את דיני החברות כפי שהם ועל כל המשתמע מכך. וכך נאמר לעניין זה בהלכת ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מפי כב' השופט (כתארו דאז) א' ברק:


"נקודת המוצא הינה, כי משהתאגדו פרטים בחברה, חל עליהם המשטר של דיני החברות. ככלל, אין אפשרות להתאגדות בחברה לצרכים מסויימים אך לא לצרכים אחרים. אין התאגדות לחצאין. המתאגד בחברה נוטל על עצמו את מלוא התוצאות המתבקשות מכך, לרבות דיני הפירוק"



לא זאת, אלא אף זאת; דברים אלו נאמרו לעניינה של "חברת מקרקעין", אשר הינה חברה מעוטת פעילות מסחרית, שמטרתה הדומיננטית אינה אלא דרך להחזקת מקרקעין משיקולי מס. אם כך לעניינה של חברה כזו, הרי שכך מכוח קל וחומר לעניינה של חברת בניה פעילה, אשר מעורבת בפרוייקטים רבים ובהתקשרויות חוזיות רבות היקף.


הכיצד איפה יכול צד לחברה כזו לפתח ציפיה לגיטימית כי יוכל לפרק את החברה בקלות בלתי נסבלת, אף אם היא סולבנטית ופעילה, וזאת בלא כל נסיון לפתור את הבעיות בהנהלתה באמצעות דיני הסרת הקיפוח? דומה, כי ציפיה כזו אינה עומדת בקנה אחד אף עם הלכת זקסוניה אשר הוזכרה לעיל, ודינה להדחות על פניה.


24. יתר על כן; ניתן להקיש מהלכת זקסוניה ולקבוע גם כי מרגע שבוחר אדם להתאגד במסגרת של חברה, הגם שמתוך יחסי אמון עם שאר חבריה ובתנאים המזכירים "מעין שותפות" לשיטת המבקש, הרי הוא מודע, או צריך להיות מודע לסיכון האינהרנטי כי היחסים הטובים כעת עשויים להשתבש בהמשך ולהביא למשבר אמון בין הצדדים. דבר זה אינו בגדר "פעולת כח עליון" אשר לא ניתן לצפותה בין אנשים בכלל, ובין אנשי עסקים בפרט. משידע המתאגד, או היה עליו לדעת סיכון זה, ובכל זאת בחר להתאגד במסגרת חברה ולא במסגרת שותפות, חזקה עליו כי לקח בחשבון את הדין, כולל ההלכה הפסוקה כי לא תפורק חברה סולבנטית אשר ניתן לטפל בבעיותיה על-ידי סעד הסרת הקיפוח. משכך, אין הוא יכול להשמע עוד בטענה, כי ב"מעין שותפות" עסקינן, ואי לכך זכותו לפרקה לרצונו ובשל תחושתו הסובייקטיבית, כאילו היתה אכן שותפות. זאת במיוחד, כאשר צדדים שלישיים הסתמכו על מצב ההתאגדות, ועשויים להגרם להם נזקים קשים מהליך בלתי-הכרחי של פירוק.


25. נכון הדבר, כי דיני הסרת הקיפוח עשויים לטפל בבעיות, אי-הצדק והכשלים האובייקטיביים בחברה והנהלתה, אך לא בהכרח "לחדש את האהבה הנושנה" בין הצדדים, כמאמר המבקש. אלא שאין בכך כדי לשנות את מסקנתי.


ראשית, חזקה על אנשי עסקים המנהלים חברה, כי הם יודעים ומוכשרים למקסם את טובתם הם (הכרוכה בפעילות תקינה של החברה), גם אם אינם רוחשים חיבה רבה זה אל זה, ואם אינם מסוגלים לעשות זאת בעצמם, הרי שיעשו זאת בעזרת נציגיהם. אם אכן צודק המבקש בטענתו, כי נמנע ממנו שלא בצדק לנהל את ענייניו בחברה על-ידי נציג, הרי שיקל עליו להשיג מטרה זאת באמצעות סעד של הסרת קיפוח.


שנית, במצבים בהם, על אף הכל, אין הצדדים השונים בחברה מסוגלים לנהל את עסקיה ביחד, כוללים דיני הסרת הקיפוח גם סעדים של "רכישה החוצה", אשר מסוגלים להפריד בין הכוחות, כאשר הצד היוצא מן החברה מקבל את ערכן ההוגן של מניותיו. לעניין זה יאמר, כי לא מצאתי התייחסות רבה לאפשרות זו בטענות המבקש, ושמא לא בכדי: אין לא בדין ולא בפסיקה כל הלכה אשר "מחסנת" צד כלשהו בחברה מפני רכישה החוצה במחיר הוגן, תוך הקניית זכות שבדין לפרק חברה אף אם הוא מצוי בעמדת מיעוט והחברה פעילה וסולבנטית. אם רצה בכך המבקש, היה עליו, למצער, להתכבד ולהכניס תניה מתאימה לתקנון החברה, כדי שהן יתרת המשתתפים והן צדדים שלישיים יוכלו לראותה ולקחתה בחשבון בעת שהם בוחרים להכנס לקשרים עסקיים עם החברה.


26. יוצא, כי פירוק חברה סולבנטית מטעמי צדק ויושר הנוגעים לסכסוכי בעלי מניות יתאפשר רק אם לא צלחו הן הסעדים של תיקון הקיפוח והן הסעדים של רכישה החוצה. זאת, אלא אם כן עסקינן במצבים מיוחדים של שיתוק החברה, או בחברה אנומלית שאינה אלא "סידור עבודה פנימי", מהסוג שנידון בפש"ר 1816/00, גלריה גורדון.


אין חולק, כי דברים אלו אינם מתקיימים בנסיבות המקרה דנן; סעדים להסרת קיפוח לא נוסו כלל ועיקר, שלא לדבר על רכישה החוצה. כמו כן, לא מתקיימות במקרה דנן, כפי שטענו המבקשים בצדק, אף לא אחד מחמשת הסממנים שהוזכרו בפרשת גלריה גורדון כמושכים לכיוונו של פירוק לפי סעיף 257(5).


27. סוף דבר; אי-אמון סובייקטיבי בין מתקשרים בחברת מעטים, תהיינה סיבותיו אשר תהיינה, עשוי להגרם על-ידי כשלים אובייקטיביים ומעשי עושק בניהול החברה, או למצער, לנבוע מהם. לא מצאתי כל סיבה בדין או בהגיון לאמץ את האבחנה שמנסה המבקש לעשות בין זה לזה, לא בחברת מעטים ולא בחברה אחרת. זאת, מעצם המהות והרציונל של דיני חברות, וההבדל העקרוני בינם לבין דיני השותפויות. אי לכך, הדין הינו כי תרופתו של המבקש הינה בהליכים לפי סעיף 235 לחוק החברות, שם תוכל אף להתברר המחלוקת העובדתית המקיפה בין הצדדים. יוצא מכך, כי דין הבקשה להדחות.


המבקש הגיש בקשת פירוק בלתי מוצדקת, אשר היתה תלויה ועומדת למעלה משנה. זאת, תוך גרימת נזקים לחברה, וכפיית הצד השני להוציא הוצאות ניכרות על הגנה משפטית, ואף תוך סירוב עיקש להצעות שהוצעו לו לבחור בדרך של פשרה ולהעביר את עניינו לדיון בערכאה ובדרך המתאימים. לעניין זה, ראוי לצטט מילים מספר ממאמרה של י' קורן, "בקשה לפירוק חברה אינה 'כלי מלחמה' בידי נושה":


"אין די בדחיית בקשות פירוק שאינן מוצדקות, כדי למנוע עשיית שימוש לרעה באמצעי דרסטי זה. לעיתים קרובות, עצם הגשת הבקשה לפירוקה של חברה עלולה לגרום נזק לחברה אשר מבקשים לפרקה.
בעניין אתגרים, למשל, טענה החברה כי עצם ההגשה של הבקשה לפירוקה, אשר פורסמה במקומות שונים, גרמה פגיעה בשמה הטוב של החברה; שכן - מחמת החשש שתונף על חברה חרב הפירוק, נרתעים גופים מהתקשרות בחוזים עמה וממתן אשראי לה"



ובהמשך הובעה המסקנה, אליה אני מצטרפת, בכל הכבוד הראוי:


"פסיקת הוצאות מקילה לא תמנע הגשת בקשות פירוק נטולות הצדקה. אם ישוכנע בית המשפט, כי המניע האמיתי לבקשה הוא רצון לכפות על החברה פרעון החוב השנוי במחלוקת כנה, או כל שיקול זר אחר, ראוי כי יפסוק הוצאות בסכומים אשר יהא בהם כדי להרתיע מפני הגשת בקשות דומות". (ההדגשות שלי - ו.א).


כך, בעניין יחסים בין חברה לצד ג', הטוען לנשיה בה, וכך, ואף מכח קל וחומר ביחסים בין בעלי המניות לבין עצמם. אי לכך, בנסיבותיו של מקרה זה, ישא המבקש בהוצאות המשיבים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪ + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוק איגוד

  2. בית המשפט של פירוק

  3. תרומה לקופת הפירוק

  4. פירוק איגוד מקרקעין

  5. עורך דין פירוק חברה

  6. הערת עסק חי

  7. אי הצדקה לבקשת פירוק

  8. טופס בקשת פירוק

  9. תקנות פירוק חברה

  10. חיוב משקיע לשלם

  11. פירוק הפועל חיפה

  12. ביטול פירוק מרצון

  13. פירוק חברה - העלמת כספים

  14. ערעור החלטת המנהל המיוחד

  15. חוב תמלוגים – פירוק חברה

  16. שכר מעל דין קדימה

  17. העלמת נכסים של חברה בפירוק

  18. התנגדות נושים לפירוק חברה

  19. התנגדות לבקשת פירוק חברה

  20. הפועל רמת גן - פירוק

  21. פירוק חברה חוב שכר לעובדים

  22. פירוק חברה מטעמי צדק ויושר

  23. פירוק חברה - פיטורים בהריון

  24. ערעור על החלטת המנהל המיוחד

  25. מכירת מוצרים לפני קריסת חברה

  26. דוח שנתי - חברה בפירוק

  27. בקשה לתבוע חברה בהליכי פירוק

  28. פירוק חברה מרצון - מיסוי

  29. מניעת מכירת נכס של חברה בפירוק

  30. תביעה נגד מנהל מיוחד פירוק חברה

  31. אחריות מוגברת בין חברה לעובדיה

  32. בקשה לעכב את ההליכים - צו פירוק

  33. תביעה לתשלום יתרת חוב מחברה בפירוק

  34. רשות להגיש כתב תביעה לאחר צו פירוק

  35. מלאי חברה בפירוק - בקשה לקבל נתונים

  36. הסכם בין חברה בפירוק ללקוחות

  37. הגשת בקשה לפירוק חברה על ידי עובדים

  38. הוועד הממונה של הקו-אופ - הליך פירוק

  39. זכויות עובדים בפירוק או פשיטת רגל המעביד

  40. בקשה לאשר תביעה כספית נגד חברה בפירוק

  41. פירוק על ידי בית המשפט עקב חדלות פרעון

  42. פירוק חברה ע"י בית משפט מן הצדק והיושר

  43. בקשה אישור להמשיך בהליך נגד חברה בפירוק

  44. בקשה שבית המשפט יתערב בהליך פירוק מרצון

  45. העברת כספים במהלך פירוק חברה לצורך מיסוי

  46. טופס צו לפירוק חברה בידי בית המשפט

  47. פירוק חברה - מנהלים רוקנו את כל הכסף בחברה

  48. אישור בית משפט להמשיך הליכים בפירוק

  49. החלטה של מנהל מיוחד פרוק חברה – הגדרת עובד

  50. בקשה למתן צו פירוק בעילת חדלות פירעון

  51. תביעה להחזר כספים על דירה - פירוק חברה קבלנית

  52. תביעה אישית נגד מעביד - פירוק חברה / פשיטת רגל

  53. טופס הודעת הכונס הרשמי בדבר מתן צו פירוק

  54. פירוק מטעמי צדק ויושר - סעיף 257(5) לפקודת החברות

  55. המחאות הוחזרו בגלל חשבון מוגבל בבנק - צו פירוק חברה

  56. סעיף 257(5) לפקודת החברות – פירוק חברה בגלל צדק ויושר

  57. טופס הודעה בדבר הגשת בקשה לבית המשפט לפירוק חברה

  58. זכאות עובדים לגמלה מביטוח לאומי - צו פירוק חברה בידי בית המשפט

  59. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון