נושים בעלי ערבויות אישיות

החלטה מונחת בפני הצעת ההסדר המשופרת של החברות שבירו תעשיות זכוכית בע"מ ודקו אקוסטיק בע"מ (להלן: החברות), אשר הונחה בפני לאחר שדחיתי בקשה קודמת לאשר הסדר נושים (להלן: ההסדר המקורי), בהחלטתי מיום 18.6.02. בהחלטתי מיום 20.6.02, החלטתי לאשר את ההסדר המשופר באופן מיידי, מפאת דחיפות הצורך בהחלטה, תוך שהנימוקים ינתנו מאוחר יותר. ואלו הם נימוקי החלטתי. 1. החברות נשוא הבקשה, עסקו ביצור זכוכית, נקלעו למשבר, ועתרו למתן צו הקפאת הליכים כנגדם. ביום 13.3.02, ניתן צו הקפאת הליכים, ורו"ח קמיל התמנה לנאמן. ביום 17.6.02, הוגשה הצעת הסדר, לה הסכימו מרבית הנושים. לפי ההצעה יקנה משקיע את החברות, ובכפוף להפטר משתתפי החברות, האחים שבירו (להלן: החייבים), מערבויותיהם האישיות, ישולם לנושים דיבידנד מסוים על חשבון חובם. בין היתר נקבע, כי נושים לא מובטחים בעלי ערבות אישית יזכו לדיבידנד בסך 13% מחובם, ואילו נושים בלתי מובטחים רגילים יזכו ב 10% מסך חובם. 2. המתנגדים להצעת ההסדר המקורית נחלקו למעשה לשני אלו: א. אחד הנושים המובטחים, בנק לאומי, לזכותו עמדה 13% מכלל הנשיה המובטחת. ב. מספר נושים בעלי ערבויות אישיות, לזכותם עמדה 20% מכלל ערך חובם המשותף של הנושים הלא מובטחים בעלי הערבויות האישיות. 3. כנגד ההסדר הועלו טענות רבות, שחלקן נמצאו בלתי מוצדקות ונדחו במפורש עוד בהחלטתי הקודמת, וחלקן נמצאו בעלות משקל ניכר, אשר השפיע על שיקולי, כאשר החלטתי ביום 18.6.02 לדחות את ההסדר המקורי, כפי שעמד לפני אז, וליתן למשקיע ולחייבים 48 שעות נוספות לשפר את הצעתם. ואלו היו השיקולים העיקריים אשר הנחו אותי בהחלטתי זו: א. בעוד שלפי ההסדר המקורי, זוכים החייבים להפטר מוחלט מחובותיהם, הרי שלא ניתנה באותה הצעה כל "תרומה" לקופת ההסדר ממצבת נכסיהם האישיים של החייבים, בעוד אין חולק, כי לנושים הבלתי מובטחים הוצע אחוז דיבידנד נמוך ביותר. ב. העובדה, כי ההסדר העניק לחייבים, ולו על דרך הבטחה לעתיד, חלק ניכר ממניות החברה, בעוד לא ניתנו ערבויות מספיקות לנושים עצמם, ואף לא תמריץ ראוי לשמו להסכים לקבל את הסיכון הכלכלי אשר צפנה הצעת ההסדר, על רקע מצבן של החברות. ג. טענות רבות אותן העלה הנושה המובטח בנק לאומי, אשר התנגד בחריפות להצעת ההסדר, זאת בנוסף על עצם התנגדותו בתור נושה מובטח, אשר העמידה מכשול רציני (אף כי לא בעל משקל מוחלט לכשעצמו) כנגד ההסדר. ד. התנגדות חלק מבעלי הערבויות האישיות, ועמידתם על הזכות לפעול כנגד החייבים בהליכי פשיטת רגל. בהחלטה נקבע, כי בעוד הדין מכיר ביכולת בית המשפט, בתנאים מסויימים, לאלץ מיעוט מבין בעלי הערבויות האישיות לותר עליהן, דרושה לכך הנמקה כבדת משקל, אשר ההסדר המקורי לא העמידה. 4. החייבים והמשקיע "הרימו את הכפפה", אשר זרק בית המשפט לפתחם, ובתוך המועד הנקוב בהחלטתי מיום 18.6.02 (להלן: ההחלטה הראשונה), הגישו הצעת הסדר משופרת (להלן: ההצעה המשופרת), אשר הציעה לנושים, ובעיקר לנושים בעלי הערבות האישית, יתרונות ושיפורים נוספים אשר לא בא זכרם בהצעה המקורית. ואלה הם, בקצירת האומר: א. כל אחד מהחייבים ישא, בנוסף על יתר חיוביו והתחייבויותיו, בתשלום חודשי נוסף בסך 5,000 ₪ לטובת הנושים בעלי הערבויות האישיות. מאחר וההסדר פרוש על פני 4 שנים, צפויים הנושים בעלי הערבויות האישיות לקבל בדרך זאת 240,000 ₪ נוספים. ב. המשקיע חזר בו מכוונתו להלוות לחייבים סך של 500,000 ₪ לטובת החזקת בתיהם, ותחת זאת התחייבו החייבים למכור את בתיהם, ולהכניס לקופת הנשיה בעלת הערבות האישית, תוך 6 חודשים ממועד ההסדר, 500,000 ₪ מפירות מכר זה. זאת, בנוסף להתחייבותם הקודמת של החייבים, להחקר במסגרת הליכי פשיטת רגל, ואם יתברר כי הסתירו נכסים מנושיהם, יבוטל הפטרם. ג. החייבים מסכימים לתרום את המניות אשר התחייב המשקיע להעביר להם בבוא העת לטובת הנושים בעלי הערבויות האישיות. ד. המשקיע שיפר את פריסת התשלום לבנק לאומי, כך שהמגיע לו בגין בטוחתו ישולם בתשלום הראשון של הסדר הנושים, ולא בפריסה על פני 4 שנים. 5. הנושה המובטח המתנגד, בנק לאומי, הסיר את התנגדותו להסדר עקב שיפורים אלו. מאידך גיסא, אחד הנושים בעלי הערבות האישית, בנק ירושלים, עומד על התנגדותו בכל תוקף. לאור האמור לעיל, והסרת התנגדותו של בנק לאומי, הרי שנוצרה הסכמה פה-אחד להסדר בקרב קבוצת הנושים המובטחים, וזאת בנוסף לרוב המכריע בקרב הנושים בדין קדימה והנושים הבלתי מובטחים בלא ערבות אישית. נותרה, איפה, קבוצה "בעייתית" אחת, והיא הנושים בעלי הערבויות האישיות, אשר לפי החישובים אשר הונחו בפני, 17% מהם עדיין מתנגדים להסדר. 6. לצורך השלמת התמונה העובדתית יצויין, כי בעת הדיונים בהסדר שהתקיימו בפני הונחו טענות של אי-אלו מן המתנגדים, ביניהם של בנק לאומי, לעניין דרך חישובם של אחוזי הנשיה. טענות אלו נדחו על-ידי בהחלטתי מיום 18.6.02, כדלקמן: "טענה נוספת אשר העלה ב"כ בנק לאומי הינה נושא קביעת ערך המכוניות והמכונות לצורך המכירה, ובכך לצורך קביעת שווי אחוזי הנשיה. לענין זה ניתן להשיב לב"כ בנק לאומי כי בשלב הנוכחי הנאמן הוא מי שקובע את שווי הנכסים לצורך מימושם. שיקול דעת זה מסור לו ולא לנושים. בימ"ש יתערב בכגון דא רק אם יתברר כי שיקול דעתו של הנאמן בקביעת השווי לוקה בחוסר סבירות קיצוני או מופרך על פניו. דבר זה לא רק שלא הוכח במקרה הנוכחי, אלא שהנאמן הלך בדרך של קבלת הערכת שמאי לצורך קביעת שווי המכונות ועל פי הנהוג והמקובל בפסיקה ובמקרים השונים לצורך קביעת שווי הבטוחות (במקרה זה מכוניות)". (ההדגשות במקור - ו.א). כאמור, חזר בו בנק לאומי מהתנגדותו, ואי לכך ויתר אף על טענותיו אלו. הגדיל לעשות הנושה בנק ירושליים, אשר הגיש ביום 20.6.02 בקשה נפרדת ומפורטת, בה טען טענות עובדתיות חדשות כנגד דרכי החישוב וכנגד הנאמן אישית, וזאת למרות החלטתי המפורשת מיום 18.6.02, כי לא נדרשת עוד עמדת הנושים, ואין הם רשאים להעלות טענות חדשות, קל וחומר טענות עובדתיות חדשות, מעבר לזכות אשר ניתנה להם לטעון בהרחבה במסגרת הדיון עצמו. דרך פעולה זו, לא רק שהינה פסולה באשר היא עומדת בניגוד להחלטתו המפורשת של בית המשפט, הרי שהיא מתעלמת אף מהחלטתי המפורשת מיום 18.6.02, או למצער מנסה "להתווכח" עימה, וזאת בניגוד לסדרי הדין. 7. משהגענו לכאן, נותרה בפני השאלה האם לאשר את ההסדר המשופר, או שמא לפסול אותו, וזאת בגין הסוגיה הבעייתית העיקרית העומדת לפניו למכשול: התנגדות מיעוט מקרב הנושים בעלי הערבויות האישיות, המלווה בסירוב לותר על בטוחתם. טוען בא-כוחו המלומד של בנק ירושלים, כי אין לבית המשפט סמכות כלל ועיקר לצוות על ויתור כזה, אשר פוגע בזכותו הקניינית. אי לכך, עומדת בפני שאלה כפולה: א. האם קמה סמכות לבית המשפט של פירוק לאלץ נושה בעל ערבות אישית להסכים להפטר הערבים במסגרת הסדר נושים? ב. אם התשובה חיובית, הרי יש לדון ולהחליט, האם צודק ונכון להפעיל סמכות זו בנסיבות המקרה דנן, ולנוכח הצעת ההסדר המשופרת אשר הציעו המשקיע והחייבים. 8. טענתו של בנק ירושלים, בשם בעלי הערבויות האישיות המתנגדים להסכם הינה פשוטה. טענה זו נסמכת על אופיה המוחלט של זכות הקניין, המגולמת בערבות האישית, וטוענת כי אין לבית המשפט, בשום תנאי, יכולת להפקיעה. זאת נוכח העדר הסמכה מפורשת בחוק (להבדיל מהיכולת להפקיע את קניינו "העיקרי" של מיעוט נשיה מתנגד, חובות החברה עצמה, במסגרת הסדר הנושים), ולנוכח ההגנה החוקתית על הקניין פרי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מגדיל בא-כוחו המלומד של בנק ירושליים לטעון, כי זכות זאת קמה אף לכל נושה בעל ערבות אישית בנפרד, וכי אין נפקא מינא לעניין זה אף אם רוב גדול בקרב הנושים בעלי הערבויות האישיות עצמם תומך בהסדר ומסכים להפטרם של הערבים. 9. בעבר, אכן משלה בכיפה הגישה אשר רוממה את זכותו המוחלטת של בעל הקניין בקניינו, אשר כונתה לא פעם "זכות השרירות של הבעלים". גישה זו צמצמה מאד את היכולת לפגוע בזכויות קניין, אף כאשר העמידה עליהם נראתה לבית המשפט בלתי צודקת. אלא, שגישה זו מעולם לא היתה מוחלטת, ואף התרככה עם השנים, כאשר הלכה וגברה התודעה, כי לא קיימות זכויות מוחלטות, באשר "אין האדם חי על אי בודד", ויש לתת משקל הולם אף לזכויות אחרות, אשר עשויות להפגע באורח משמעותי בשל עמידת בעל הקניין על קניינו. ראשית לכל, הלכה פסוקה היא, כי זכות הקניין, ככל זכות אחרת, כפופה לעקרון תום הלב, אשר זכה למעמד "מלכותי" בשיטת המשפט הישראלית. שלוחותיו של עקרון זה חדרו זה מכבר לתוך דיני הקניין, ואף זכו להכרה מפורשת בחוק החרוט, זאת, למשל בהוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, אשר קבעה כי אין הבעלות, לכשעצמה, מצדיקה פעולה אשר גורמת נזק לאחר. 10. הלכה זו חזרה ונשנתה, אף מחוץ למסגרת דיני המקרקעין, במסגרת ההלכה הפסוקה. אף בית משפט זה התייחס אליה ואימץ אותה לתחום הסדרי הנושים, במסגרת ההחלטה בפש"ר 48/98, בש"א 23454/00, בעניין הסדר הנושים של חברת סיבית שירותי מיקרו מחשבים בע"מ (להלן: פרשת סיבית). באותו מקרה נקבע, כי יהיו מצבים, בהם מוסמך בית המשפט למנוע בעל ערבות אישית מלהפעילה. רוב רובם של אלו, בקצירת האומר, עוסקים במקרים בהם תגרום הפעלת הערבות האישית לקריסת הסדר הנושים, בו תומכים רובם המוחלט של הנושים, בעוד שהוכח ברמה גבוהה של ודאות, כי אין היא צופנת כל יתרון משמעותי לבעל הערבות האישית עצמה. לעניין זה, אשוב ואתייחס בהמשך החלטתי. 11. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עליו מרבה בנק ירושליים להסתמך, מגן אמנם על זכות הקניין, אולם אין לפרשו כשב אל הגישה, לפיה "קניין לבדד ישכון", ומרגע שטוען בעל קניין לזכותו זו, אין אחרי טענה זו ולא כלום. נהפוך הוא; חוק היסוד, כפי שפורש בפסיקה, מעלה קשת רחבה של זכויות למעלה חוקתית. ישומו הנכון של חוק זה מחייב, בין היתר, בדיקה מדוקדקת של הזכויות העשויות להפגע בשל התעקשותו של בעל קניין פלוני לעמוד על "שרירות הבעלים", ולעשות, במקרה הצורך, שקילה ואיזון של אינטרסים בין הערכים והזכויות המתנגשות. לעיתים, עולה מאיזון זה, כי הגנת יתר על קניינו של פלוני, פוגעת פגיעה אנושה יותר בזכויותיו של אלמוני. כך למשל נקבע בבג"צ 5304/92, עמותת פר"ח נ' שר המשפטים, כי הגנה על זכות החייב לחירות אישית ולכבוד, גוברת, למצער באופן חלקי, על זכותו הקניינית של הנושה להקל על גביית חובו, ואי לכך, צומצמה באופן ניכר היכולת לאסור חייבים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. זאת, למרות הפגיעה הניכרת המשתמעת מכך לגבי זכות הקניין של הנושים. 12. כמו כן, הכירה ההלכה הפסוקה כי זכות הקניין, לכשעצמה, אינה עשויה מקשה אחת. לא דין אחד לקניין "מסחרי" של חברה ולחפציו האישיים של אדם פרטי הדרושים לו לקיומו או קשורים קשר הדוק לחייו הפרטיים ולעיצוב אישיותו כאדם. מעבר לכך, הכירה הפסיקה במפורש, כי קיימים מודלים שונים לזכויות קניין, אשר עשויים להיות שונים מן המודל הקלאסי, של קניין אשר אינו אלא עניינו האישי של בעליו. הוכרו אף מצבים, בהם בקניין פלוני, מעצם מהותו, כרוכים אלמנטים חזקים של שיתוף עם בעלי קניין אחרים. אלמנטים אלו עשויים לחייב יתר גמישות מצד בית המשפט, בבואו לדון בעקרון הקנייני, וזאת אף לנוכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בתקדים המנחה של בית המשפט העליון בסוגיה זו, רע"א 7113/93, צודלר נ' יוסף, נדון עניינם של דיירי בית משותף אשר נהרס במלחמת המפרץ. כאשר נדונה הקמת הבית מחדש בכספי הפיצויים להם היו הדיירים זכאים משלטונות מס רכוש, התברר כי הקמה מחדש של בניין ישן אשר אינו עומד בחוקי התכנון והבניה המודרניים הינה בעייתית. אי לכך, הציעה העיריה להקים בניין חדש וגדול יותר, בתמורה לכך כי באותו בניין יבנו אף דירות נוספות. מיעוט קטן מקרב הדיירים התנגד, בשל הפגיעה באחוז הרכוש המשותף שבבעלותו, וטען כי לאור ההגנה על זכות הקניין, יש לפרש זכות ההפקעה של דייר מתנגד לפי סעיף 60 לחוק המקרקעין בצמצום, כך שתחול אך ורק על בניית הביית מחדש במצב בו היה בעבר, אך לא על הקמת בית משותף חדש ושונה במקום הישן. החלטתו העקרונית של בית המשפט העליון בנושא זה, מפי כב' השופט מ' חשין, חרגה בהרבה מדלת אמותיו של סעיף 60 לחוק המקרקעין, וקבעה כי ישנם מצבים, בהם זכות הקניין כרוכה, מעצם מהותה, באלמנטים של שיתוף. במצבים אלו, אין לפרש בהכרח פגיעה בקניינו של מיעוט מתנגד בדרך צמצום יתר. זאת, משום שמהותם של מצבים מסויימים מחייבים שיתוף פעולה וגמישות מצד בעלי הקניין, וזאת אף במחיר של פגיעה מסויימת ב"זכות הקניין הקלאסי". במצבים אלו, ניתנת חשיבות ראשונה במעלה למקסום התועלת של כל בעלי הקניין הרלוונטיים, וזאת גם ובמיוחד במצבים בהם הפגיעה המהותית בתועלתו של המתנגד אינה גדולה. 13. המאפיין העיקרי, אשר הינו סימן ההיכר הראשון במעלה של אותם מצבים קנייניים מיוחדים, הוא כי זכותיותיהם של בעלי הקניין השונים כרוכות זו בזו, ומקסומה מחייב שיתוף פעולה בין הצדדים או למצער בין רובם. משמעותו של חוסר שיתוף פעולה הינו, בדרך-כלל, נזק גדול אשר יגרם לכלל בעלי הקניין. כך למשל, אם במקרה בו עוסק סעיף 60 לחוק המקרקעין, משמעותה של אי הסכמה על הקמתו מחדש של בית משותף שנהרס הינה כי הדיירים ישארו עם זכות משותפת ובלתי מסויימת במקרקעין עליהם נבנה הבית, זכות אשר אין חולק כי ערכה נמוך בהרבה מאשר הזכות אשר היתה מוקנית להם בדירותיהם בבית המשותף, אם וכאשר היה מוקם זה מחדש. 14. עיון מושכל בסוגיה הרלוונטית לנשוא הבקשה דנן, הסדרי נושים של חברה אשר עסקיה קרסו, מעלה תמונה דומה למדי לסוגיית הבית המשותף שנהרס. עסקינן בחברה שקרסה, ובתמונת מצב בה תמורתם של הליכי פירוק לכלל הנושים עשויה להיות זעומה ביותר. זאת, במיוחד בחברה אשר פעילותה והמוניטין שלה הינם עיקר נכסיה, ולאו דווקא ערכם של נכסיה הפיזיים. הסדר נושים, לעומת זאת, עשוי להניב לנושים חלק גדול יותר מחובם, אלא שהוא כרוך בויתור של הנושים על חלק מזכותם הקניינית, המתגלמת בנשייתם, ולעניין זה, לעיתים אף בערבויות אישיות בהן הם מחזיקים כנגד בעלי השליטה בחברה. במצב אשר כזה, התעקשות של נושה על זכותו הקניינית, עשויה במקרים רבים להותיר את כלל נושי החברה מול שוקת שבורה, כאשר לא נותרת בידיהם אלא זכות ערטילאית, אשר ערכה בחיי המציאות הינו נמוך ביותר. מסיבה זו, התקין המחוקק הסדר דומה להסדר הקיים בדיני הבתים המשותפים, לפיו החלטה הנתמכת בידי שלושה רבעים מכלל הנשיה עשויה לאלץ את המיעוט המתנגד לותר על זכותו הקניינית, וזאת על-ידי חיובם להסתפק בדיבידנד המוצע להם במסגרת הסכם הנושים. 15. דומה, כי הסוגיה שלפני היום דומה במידת מה לסוגיה אשר עמדה לפני בית המשפט העליון בפרשת צודלר; האם ניתן לפרש את הסעיף הרלוונטי בדין, המתיר הפקעה מסויימת של קניין המיעוט המתנגד, אף מעבר לפרשנותה המילולית הצרה, ובמקרה זה, אילוצם לוותר על ערבויות אישיות. זאת, על רקע התובנה כי עסקינן במודל קנייני אשר כרוך באלמנטים של שיתוף, ולו גם שיתוף כפוי, בין הנושים, ובכך כי אף ובמיוחד לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין בעל קניין יכול לצאת ידי חובתו בעמידה לקונית וחסרת נימוקים על זכותו, תוך גרימת נזק כבד לשאר הנושים, ובלא שיראה לבית המשפט את התועלת המהותית הצומחת לו מעמידה על זכותו זאת. לעניין זה, יפים דבריו כב' השופט ד' לוין, בע"א 359/88, סולל בונה בע"מ נ' כונס הנכסים של כוכב השומרון עמנואל בע"מ, לאמור: "אין לך בהליכי פירוק של חברה החלטה פשוטה, החלטית ומהירה יותר מאשר מתן צו לפירוקה של החברה, אולם קיצורי דרך במקרים כאלו לעיתים קרובות מחטיאים את המטרה. במקום להושיע ככל שניתן את הנושים ולהעמיד עסק כלכלי על רגליו ולשקמו לטובת הנושים, ציבור העובדים והחברה בכללותה, עלולים מתוך חפזון יתר למוטט סופית יישות כלכלית ולהמיט על כלל הנושים ובעיקר על נושים לא מובטחים הפסדים כספיים או אובדן כל השקעתם בחברה שלא בהכרח. הסדר פשרה סביר ומאוזן המקובל על מרבית הנושים עדיף ברוב המקרים על פירוק כפוי שאולי ייטיב עם נושה זה או אחר, וברוב המקרים רק יתן בידו תאורטית עמדת מיקוח טובה יותר להשגת יתרונות לעצמו, אך ירע את מצבם של הרבים שלא מטובתם ולא על דעתם". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). על בית המשפט מוטל, למעשה, להתחשב בשני סוגים של זכויות, העשויות לעמוד לרועץ לנושה בעל הערבות האישית המבקש לממש את ערבותו חרף אישור ההסדר, כולל הפטר הערבים, ברוב גורף של הנשיה; א. זכות הקניין של יתרת הנושים, אשר עשויה להפגע בשל קריסת ההסדר. ב. זכויות החייב, אשר עלולות לסבול פגיעה אנושה, אם יפתח נגדו הליך פשיטת רגל שלא לצורך, ובלא שתהא בצד הליך זה תועלת משמעותית עודפת לנושיו. 16. דומה, כי עובדת קיומה של ערבות אישית, לכשעצמה, אינה משנה הלכה מבוססת זו, הסומכת עצמה על עקרונות כבדי-משקל של מדיניות משפטית, איזון אינטרסים, ואף על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עצמו. יתר על כן. האפשרות להפקיע, בנסיבות מסויימות, ערבות אישית, הוכרה גם הוכרה בפסיקה. בע"א 3225/00 שיכון עובדים נ' טש"ת, נקבעה ההלכה כי הנושים בעלי הערבות האישית הינם קבוצת אינטרסים נפרדת, אשר שיקוליהם שונים מהותית משיקולי הנושים הבלתי מובטחים האחרים, וזאת בשל יכולתם לנסות ולהפרע מכיסם של החייבים עצמם. מסיבה זו, נקבע, כי חובה להכיר בהם כסוג נפרד של נשייה, לכנס אספה נפרדת שלהם ולקבל הסכמה של הרוב הדרוש מקרבם. המנעות מכך, וערבוב הנושים בעלי ערבות אישית ביחד עם שאר הנושים הבלתי מובטחים עשוי לעיתים להשמיט את הקרקע מתחת לאישור ההסדר. דומה, כי מן ה"לאו" שבפסק דין שיכון עובדים הנזכר לעיל, ניתן לשמוע במפורש אף את ה"הן". במה דברים אמורים? אם כונסה אספה נפרדת של הנושים בעלי ערבות אישית, ואלו אישרו הסדר הכולל הפטר של הערבים ברוב הדרוש בפקודה, הרי אין המיעוט המתנגד יכול עוד להשמע בטענה, כאילו הוא פטור מעולה של החלטה זו, בשל זכות הקניין, ויכול להתעלם ממנה ולפעול כנגד הערבים. זאת, שאם לא כן, מה הטעם בכינוס אספה נפרדת לנושים בעלי ערבות אישית, באשר כל אחד מהם יכול מניה וביה להפרע מן הערבים בכל תנאי, ובלא קשר לעמדת יתר הנושים מסוגו? 17. דברים מפורשים בעניין ערבות אישית, קרי, כי הסדר נושים עשוי לשחרר את החייב מחיובו אף אם ערבותו היא בת-ערך, עולים אף מע"א 332/88, בנק לאומי נ' כוכב השומרון, המפנה ומאמץ את האמור בע"א 303/66, אשר קובע הלכה זו במפורש, תוך הפניה להלכה הנוהגת לעניין זה בריטניה. 18. עתה, לא נותר אלא לדון בשאלה מה נכון וצודק לנסיבות המקרה. אלו נסקרו על-ידי בהרחבה בהחלטותיי הקודמות, ולא נותר אלא לחזור בקיצור על הנקודות החשובות להכרעה נשוא הבקשה דנן: א. עסקינן בחברה, אשר מרבית ערכה אינו כרוך בנכסיה המוחשיים, אלא בפעילותה ובמוניטין שלה, ובמיוחד בידע המקצועי של מנהליה לשעבר, החייבים. קריסת ההסדר ומימוש רכוש החברה בהליכי פירוק לא יתן בידי הנושים כולם אלא ערך זעום ביותר מכלל חובם. ב. אחוזי התמיכה בהצעת ההסדר המשופרת הם כמעט מוחלטים בכל הקבוצות, להוציא קבוצת הנושים בעלי ערבות אישית. אף בקבוצה זו, אחוזי התמיכה בהסדר מגיעים ל-83%, וזאת אף בלא שהתברר מי מהמתנגדים בני קבוצה זו, להוציא את בנק ירושלים, שינו עמדתם בעקבות הצעת ההסדר המשופרת. ג. הליכי פשיטת רגל לא יניבו אלא רווח זעום לנושים בעלי הערבות האישית, זאת בשל מצבם הכספי הרעוע של החייבים עצמם. זאת ועוד; כבר במסגרת הצעת ההסדר הראשונה, גיבו החייבים את טענתם כי אין להם נכסים משמעותיים נוספים להוציא בתיהם, בהסכמה להחקר במתכונת של הליכי פשיטת רגל, כאשר מוסכם על החייבים כי אם יתגלה כי הסתירו נכסים, יבוטל ההסדר. בכך, שונה מקרה זה באופן מהותי מהמקרה אשר נידון בע"א 332/88, שם דובר על אנשי עסקים בעלי פעילות ענפה, אשר לא רק כי הוברר כי יתכן מאד ויש להם נכסים בחו"ל, אלא שחלק מן הנושים הוכיחו לבית המשפט כי בכוונתם לפתוח שם בהליכי גביה כנגדם. ד. לא זאת, אלא אף זאת; בהצעת ההסדר המשופרת שהגישו החייבים, הציעו הללו לתרום חלק ניכר מנכסיהם האישיים, כולל מכירת בתיהם, לטובת הנושים בעלי הערבויות האישיות. כמו כן, הוצע תשלום חודשי אשר ערכו הוא 10,000 ₪ לחודש, לכ"א מבעלי המניות, ובסה"כ 20,000 ₪ לחודש, וכן הוצעו המניות העתידיות להם זכאים החייבים מן המשקיע. יוצא מכל זאת, כי לנושים בעלי הערבות האישית הוצעה תמורה הולמת ונכבדה בתמורה לויתור על יכולתם לפעול כנגד הערבים. גם בכך, נבדל מקרה זה מהאמור בע"א 322/88, שם לא הוצעה אלא תמורה זעומה ולא ודאית. 19. מכל האמור לעיל עולה, כי התקיימו גם התקיימו, לאור הצעת ההסדר המשופרת, התנאים הקבועים בפסיקה להפטר החייבים במסגרת הסדר הנושים, וכן נרפאו רוב-רובם של הפגמים עליהם הצבעתי בהחלטתי הקודמת כמונעים את אישור ההסדר. בנסיבות אלו, ולנוכח התועלת הצפויה מאישור ההסדר הן לנושים, הן לחייבים, והן לעובדי החברה אשר לא יצטרפו למעגל האבטלה, הגעתי לכלל החלטה כי דין הצעת ההסדר המשופרת להיות מאושרת, כולל הפטרם של החייבים מערבויותיהם. 20. לאור כל האמור לעיל, אני משנה את החלטתי מיום 18.6.02 באופן שההסדר שהוגש באותו דיון מתאשר, וזאת לאור ובכפוף לשיפורים ולהתחייבויות הנוספות שהובאו בפני ביום 20.6.02. באותו מועד לאור אותם שינויים, אישרתי את ההסדר והחלטתי כי הנימוקים יינתנו על ידי היום, וכך עשיתי לעיל. 21. פועל יוצא מהחלטתי הינו כי מתייתר הצורך בדיון בבש"א 12202/02 אותה הגיש בנק ירושלים שלא כדין ובניגוד מוחלט להחלטתי המפורשת מיום 18.6.02. זאת עשה תוך חזרה, הרחבה והוספה של טענות שהשמיע בא כוחו בדיון, וכל זאת לאחר שהדיון הסתיים ואף ניתנה בו החלטה. כך עשה תוך השמצות אישיות כנגד הנאמן וצדדים אחרים להתדיינות. 22. בנסיבות אלו, ישא בנק ירושלים בהוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, אותם ישלם לקופת הנאמן. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. נושהערבות