פסק דין 1. התובע והנתבע היו בעלי מניותיה - בחלקים שווים - ומנהליה של חברת "אפסילון תקשורת בע"מ" (להלן: "החברה"). התובע היה אחראי בחברה על הצד הטכני - מקצועי, הנתבע היה אחראי על הצד הכספי והמנהלי שלה. בתביעה זו , טוען התובע, כי על פי-המוסכם ביניהם, היו אמורים השניים למשוך משכורת שווה מהחברה. בניגוד לכך, הנתבע משך לעצמו משכורת גבוהה מזו של התובע, בהפרשים משמעותיים. מחצית הפרשים אלה נתבע הנתבע לשלמה לתובע. זה בסיס התביעה ובזה נדרש בית-המשפט להכריע. יתר הדברים, שהצדדים נדרשו להם בהרחבה יתירה למדי, והמדובר בעיקר בנתבע, אינו נדרש כלל לדיון ולהכרעה כאן, ובהתאם לכך ינותחו הדברים להלן. 2. גם התובע וגם הנתבע הרבו לפאר את חלקם ותרומתם בהישגי החברה ולגמד את חלקו ותרומתו של הצד האחר. מכלל הראיות, שהוצגו בנדון, ניתן לקבוע, כי לכל אחד מהשניים היה חלק גדול יותר, וניתן גם לומר: משמעותי, בתחום שהיה מופקד עליו, כמפורט לעיל. בין כה, אין בשאלה זו מענה לשאלת הסכמתם או אי-הסכמתם של הצדדים בקשר למשיכת משכורותיהם מן החברה, כאשר עמדת התובע היא כי הוסכם, כאמור, על משיכה שווה של המשכורות, ועמדת הנתבע היא, כי לא היתה כל הסכמה בעניין זה. 3. אלה ראיות התובע, המצביעות על ההסכמה האמורה: א. ת/3: "טיוטת הסכם" שנערכה בתחילת ההתקשרות בין השניים, בכתב ידו של התובע, ובצירוף תיקונים והערות של הנתבע (עדותו, עמ' 12). בסעיף 10 נקבע, כי משכורתו של הנתבע תהא מחצית ממשכורתו של התובע. הגיונה של הצעה /הסכמה זו יובהר להלן. מכל מקום, לנתבע לא היתה כל הערה בסעיף זה, וסמוך אליו אף סומן V, בעט שנראה כעטו של הנתבע בהערותיו האחרות. ב. נספח ה' לתצהיר התובע: הסכם הניהול שנוסח על ידי עו"ד פלג, ששימש כיועץ המשפטי של החברה. בסעיף 4.4 שלו נכתב כך: "שכרם של המנהלים הנ"ל (התובע והנתבע - י.א.) וכן תנאי עבודתם יסוכמו בנספח תנאי עבודה עליו יסכימו, מכל מקום ולמען הסר ספר מוסכם, כי שכרו של חיים (הנתבע - י.א.) יהיה 50% משכרו של יצחק (התובע - י.א.), כל עוד חיים יועסק בחברה בהיקף של חצי משרה כנקוב בסעיף 5.8 להלן". בהמשך (סעיפים 5.7, 5.8), נכתב, כי התובע איננו רשאי לעסוק בכל פעילות נוספת על עבודתו בחברה, ואילו הנתבע מתחייב לעסוק בענייני החברה בהיקף שלא יקטן מחצי משרה. זהו ההסבר לקביעת המשכורות, כמפורט לעיל (סעיפים 17, 18 לתצהיר התובע). בהסכם זה נקבע גם (סעיף 7.3), כי חלוקת הרווחים בין הצדדים תהיה "בחלקים שווים". הסכם זה לא נחתם על ידי הצדדים, לדברי התובע: "בלחץ המאורעות, אך כל השנים נהגנו לפיו" (סעיף 15 לתצהירו). הנתבע טוען, כי לא ראה "הסכם" (המרכאות במקור) זה מימיו (סעיף 113 לתצהירו), אולם עולה, בבירור, כי הסכם זה משקף את שסוכם בין הצדדים בטיוטה ת/3 לעיל, ואינני מאמין לעדותו זו של הנתבע. ג. נספח י' לתצהיר התובע: מסמך שנכתב על ידי הנתבע לצורך ישיבת הנהלת החברה בסוף שנת 1995, ובו נרשמה משכורת שנתית זהה לתובע ולנתבע לשנת 1996 (סעיף 23 לתצהיר התובע). הנתבע כלל לא ניסה להתמודד עם מסמך זה. ד. נספחים ז', ח' לתצהיר התובעת, מהם עולה כי הנתבע העביר הפרשות שוות לצורך ביטוח מנהלים. 4. גרסתו של הנתבע היא, כאמור, כי כלל לא הוסכם ביניהם על גובה המשכורות. מתוך הפרוטוקול (עמ' 12): "ש. אז לפי מה לקחת? ת. בדרך כלל זה פי שניים ממה שמגיע לו. אין על זה שום החלטה ושום הסכם". 5. צירוף כלל ראיותיו של התובע, לעומת חוסר הגיונה של גרסת הנתבע, מביאים למסקנה, לפיה, אכן הוסכם בין הצדדים, לפחות למשכורת שווה. כך יש להסיק מ"שתיקתו" של הנתבע לסעיף 10 בטיוטת ההסכם ת/3 ולסעיף 4.4 שבהסכם הניהול, שלא נחתם (נספח ה' לתצהיר התובע), שאותה יש לפרש כקיבול להצעת התובע (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה (להלן: "שלו"), עמ' 7-136). כך יש להסיק מהמסמך שכתב הנתבע - נספח י' לתצהיר התובע, בו ציין במפורש משכורות שוות שלו ושל התובע, וגם מכך שהפריש הפרשות שוות לביטוחי המנהלים של השניים, דבר שנגזר, כידוע, מן המשכורות. 6. אולם, אפילו לא הייתה הסכמה מפורשת, או אפילו משתמעת, באשר לגובה המשכורת, לא היתה לנתבע כל זכות על דעת עצמו ותוך ניצול כוחו ומעמדו כמי ששלט בניהול הכספי של החברה, לקבוע לעצמו משכורת גבוהה, ובאופן משמעותי, מזו של התובע. אם לא הוסכם בין הצדדים מאומה, ההנחה המתבקשת והנגזרת מבעלותם המשותפת בחברה היא, כי המשכורות צריכות להמשך על ידי שניהם באופן שווה. כך נגזר גם מחובת האימון החלה בין שותפים במסגרת השותפות, חובה המוחלת גם על בעלי מניות בחברה פרטית (א. חביב סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, עמ' 487, והשווה: ע"א 289/02 הסס נ' לסלו, פ"ד יז' (2) 758). למסקנה זו ניתן להגיע, גם בדרך פירושו והשלמתו של החוזה בין השניים, כמחויב מעיקרון תום הלב (שלו, עמ' 657). אפילו סבר הנתבע, כי תרומתו לחברה ופעילותו בה גדולות יותר משל התובע, לא היה בכך כדי להכשיר החלטה חד צדדית שלו לנטילת משכורת גבוהה מזו של התובע, עד פי שניים ממנה, כדבריו לעיל, אלא היה עליו להביא את הדברים לדיון עם התובע, או עם הנהלת החברה, או בכל פורום מוסמך אחר. מעשהו החד צדדי , בסוגיה זו, כאשר מדובר באינטרס אישי מובהק שלו, עולה לכדי חוסר תום לב והפרת האמון הנדרש בינו לבין התובע. למעלה מכך, מהמסמכים שפורטו לעיל (בעיקר ת/3), עולה, כי, לכל הפחות, היה בסיס לדרישה הפוכה, לפיה משכורתו של התובע תהיה כפולה מזו של הנתבע, והנתבע לא ראה דרישה זו כמופרכת או אפילו כמחייבת הערה כלשהי, בדומה להערות אחרות שלו בנושאים אחרים. 7. אולם ההוכחה הניצחת של התובע היא סדרת המסמכים שהוחלפו בין הצדדים במשך החודשים אוגוסט-דצמבר 1998 (ההתייחסות להלן תהא על פי התייחסות שנעשתה לגביהם בחקירות בבית המשפט, קרי לפי סימונם בבר"ל: נספחים ח', ט', י', יג', יד'), מסמכים אלו באו לאחר שהתובע התחיל להתחקות אחר אופן הניהול הכספי של החברה על ידי הנתבע, ובראותו, כי למרות הצלחותיה העסקיות של החברה היא איננה מרוויחה כצפוי. התובע יחס לפרק זה מקום רב בתצהירו (סעיפים 26-45). כאמור, אין זה הנושא הנדון בתביעה זו, ומצאתי מקום להזכירו רק לתיאור הרקע שהיה בעת כתיבת המסמכים הנ"ל. בין השאר, גילה התובע, כי הנתבע משך במשך כל התקופה הנדונה משכורת גבוהה משלו, באופן משמעותי, ובניגוד לסיכום שביניהם, ועמד על כך שהנתבע ישלם לו מחצית מהפרשי המשכורות (סעיף 46 לתצהיר התובע). 8. הנתבע ביקש, כטענת סף, לדחות את תביעת התובע מחוסר יריבות, כאשר לטענתו בעלת דינו היא החברה, וממנה, ולא ממנו, צריך התובע לתבוע הפרשי שכר אלה. טענה זו איננה נכונה. כאמור, התביעה היא לתשלום מחצית ההפרשים שבין המשכורות שמשך הנתבע עבורו לבין המשכורות שהורה להעביר לתובע. הפרשים אלה כבר נלקחו מהחברה והועברו לשימושו הפרטי של הנתבע, כאשר מחציתם היה אמור להיות מועבר לשימושו של התובע. כלומר, בידי הנתבע, ולא בידי החברה, כספים המגיעים לתובע. 9. כבר בטיוטא הראשונה שהועברה בין השניים (נספח ח' בבר"ל), ואשר נכתבה על ידי הנתבע בעצמו, נרשם כי הנתבע חייב כספים לתובע. הטיוטות הבאות נכתבו והודפסו על ידי התובע ונמסרו לנתבע, אשר רשם עליהן הערות בכתב ידו (סעיף 50 לתצהיר התובע). בכל הטיוטות הללו (נספחים ט', י', יג' לבר"ל) רשום בסעיף 1 שלהם: "חיים (הנתבע) מאשר כי הינו חייב חוב פרטי לאיצקו (התובע)..." בטיוטא האחרונה (נספח יד') נרשם ב"והואיל" הרביעי בס"ק א': "חיים מאשר כי הינו חייב באופן אישי לאיצקו...". הנתבע לא מצא מקום להעיר כל הערה אודות רישום זה, למעט טיוטא אחת (הראשונה מבין השתיים בנספח י'), בה מחק את המילים : "מאשר כי הינו" ו-"פרטי". עוד נרשם באותן טיוטות ("והואיל" השני בהן): "בבדיקות שנערכו נמצא, כי קיימות אי התאמות בין איצקו לחיים בתקובליהם באפסילון". גם על כך לא מצא הנתבע לנכון להעיר כל הערה שהיא (מלבד הטיוטא השניה בנספח י', בה מחק, משום מה, את כל המבוא). 10. סכום החוב שנרשם על ידי הנתבע בטיוטא שהכין (נספח ח'), הינו: 105,000 ₪ (מתוך זה סך 12,000 ₪ היה אמור להיות משולם בהמחאות ו-93,000 ₪ בפריסה ארוכה - ר' סעיף 58 לתצהיר התובע), הסכום המופיע בטיוטות הראשונות שהוכנו על ידי התובע (נספחים ט', י' - שתי טיוטות), הינו: 115,797 ₪. הסכום שהודפס בטיוטות האחרונות (נספחים יג', יד') הינו: 126,797 ₪. בראשונה מביניהן מחק הנתבע סכום זה ורשם במקומו: 115,797 ₪. בשניה, מחק הנתבע את הסכום ולא רשם אחר תחתיו. בטיוטות שהכין התובע, הוא כלל סכום בגין מכירת רכב שנמכר, לגרסתו, שלא כדין, על ידי חברת אפסילון פרוייקטים רפואיים שבבעלות הנתבע לחברה במחיר מופרז. סכום זה לא נתבע כאן. הסכומים הנתבעים כאן, הינם, כמפורט בסעיף 46 סיפא לתצהיר התובע: א. מחצית הפרשי משיכות המשכורות בסך 81,797 ₪. ב. החזר הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 28,000 ₪, כאשר אלה הוצאות, שנאלץ התובע, לטענתו, להוציא כדי לגלות את כל הכספים שמשך הנתבע שלא כדין ואת האופן הלא תקין שבו ניהל הנתבע את כל ענייניה הכספיים של החברה . התביעה, על פי האמור בתצהיר הנ"ל, הועמדה על סכום נמוך יותר, הוא הסכום בו הודה הנתבע (לגרסת התובע) בטיוטא שהכין (נספח ח' לבר"ל): 105,000 ₪, ובניכוי סכום של 3,000 ₪ ששולמו לפי אותו הסדר: 102,000 ₪. 11. הסברו של הנתבע לאמור בכל אותן טיוטות : הוא נסחט על ידי התובע. לדבריו, באותה תקופה הוא, יחד עם חברת אריקסון, שהיתה הצרכן העיקרי של החברה, ניסו למצוא משקיעים פוטנציאליים, אשר יצילו את החברה מקריסה צפויה, והתובע איים להכשיל מאמצים אלה, כולל באמצעות פנייה לאריקסון. מכלל התכתובת שהוצגה בנדון, עולה, כי דעתה של אריקסון לא הייתה נוחה כלל מהסכסוך שבין שני השותפים בחברה (נספח לז'), וסופו של דבר אריקסון הודיעה על הפסקת הקשר בינה לבין החברה (נספח מט'). אולם, יש לזכור כי היה זה דווקא מכתבו של הנתבע לתובע מחודש מרץ 1998 (נספח יז' לתצהיר התובע), שפתח את "תיבת הפנדורה", שהביאה לחליפת המכתבים בין באי כוח הצדדים ובינם לבין אריקסון (נספחים ד', ה', ז' לבר"ל), כאשר במכתב זה דווקא הנתבע הוא "המאיים" על התובע, כי יעביר את כל פעילותה של החברה מול אריקסון, שהייתה כאמור עיקר פעילותה של החברה, לחברה אחרת, שתוקם על ידו. האם לאור "איום" זה צריך היה התובע לשקוט על שמריו ולא לעשות דבר? לבד מזה, וזה העיקר, תביעתו של התובע היתה תביעה אישית כלפי הנתבע. אם תביעתו זו של התובע צודקת, דבר אין לה עם מעמדה של החברה כלפי משקיעים פוטנציאליים. הנתבע איננו רשאי "להרים מסך" בין תביעה אישית כנגדו לבין טובתה ומעמדה של החברה, ואילו היה אכן חפץ בטובתה, עליו היה להימנע כלל מהגעה למצב שכזה, ואם הגיעו - לשלם חובו כנדרש. 12. הסברו האמור של הנתבע לכל אותן טיוטות אינו מתיישב גם עם המשא ומתן הממושך והעקשני שניהל עם התובע על תנאי ההסכם, כעולה מהערותיו הענייניות שבהן. גרסת הנתבע, לפיה אפילו הטיוטא שהכין בכתב ידו "הוכתבה" לו על ידי התובע (סעיף 82 לתצהיר הנתבע), וכך גם התיקונים על הטיוטות (!) הוכתבו לו על ידי התובע (עמ' 14-15 לפרוטוקול), הינו מגוחך ואינו מתקבל על הדעת. מדוע שהתובע יטרח להדפיס טיוטא, יגיע איתה אל הנתבע ואז "יכתיב" עליה תיקונים? ומדוע שהתובע ידרוש מהנתבע לרשום "לא מסכים" למקצת תנאי הטיוטא (טיוטא שנייה של נספח י' לבר"ל)? ומדוע שהתובע ידרוש לתקן את סכום החוב לרעתו בשתי הטיוטות האחרונות (נספחים יג', יד' לבר"ל)? 13. לכל היותר, לאור כל המפורט לעיל, ניתן להגיע למסקנה, כי הנתבע נאלץ להודות בחוב הנטען ולנהל משא ומתן באשר לאופן תשלומו, בעקבות המצב העדין, בו עמדה החברה אותה עת, וכי אילולא מצבה זה של החברה, הוא לא היה מודה באותו חוב ולא היה מנהל משא ומתן לפירעונו. עדיין אין בכך כדי לפגום בתוקף ההודאה והמשתמע ממנה. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חשין ב-ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מח'(5)705, בסעיף 12 לפסק הדין: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא, כי לא כל לחץ ולא כל כפיה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם משום פסול מוסרי-חברתי-כלכלי ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאת". תנאי זה לא התקיים בענייננו, אדרבא, ניתן לומר כי "חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאת" דווקא מעשים מהסוג שעשה הנתבע. 14. התובע ביקש לראות בכל הטיוטות המפורטות לעיל ובעיקר בטיוטא שבכתב יד הנתבע (נספח ח' לבר"ל) חוזה בעל תוקף מחייב. אינני סבור שניתן לקבוע כך. אילו ביקשו הצדדים לראות בטיוטא שכתב הנתבע הסכם סופי ומחייב, לא היה טורח התובע להכין בדפוס טיוטות נוספות. התמונה הכוללת העולה מחליפת הטיוטות וההערות עליהן היא של הסכם שלא התגבש לכלל הסכם מחייב. אולם, וזה העיקר, הטיוטות הללו אינן יוצרות את החוב של הנתבע לתובע, אלא מאשרות אותו. עיקרן בהסדר פריסת תשלומים לפירעון החוב (והסדרים אחרים שאינם מענייננו). דומות הן להסכמים שעושה בנק עם לקוחו לפירעון חובו וכיו"ב. החוב עומד כשהוא לעצמו ואינו קשור בקשירת ההסכם, לכל היותר ניתן לראות בו אישור לאותו חוב. ואכן, מבחינה זו, יש באותן טיוטות הודאה ואישור מפורשים של הנתבע בחוב שהוא חייב לתובע. הודאה ואישור אלה אינם תלויים בהסכמה מוחלטת וסופית באשר להסדר התשלומים של אותו חוב, או בהסדר אחר לפירעונו. כמובן, לא יעלה על הדעת שאדם יודה בחוב כספי - לא מבוטל - בלא שאכן הוא חב חוב כזה, אפילו ההודאה מופיעה על גבי טיוטה לא מחייבת. הודאה ואישור אלה עולים מפורשות מהטיוטא שהכין הנתבע בעצמו (נספח ח' לבר"ל) ומשתיקתו והימנעותו מלהעלות הערה כלשהי בעניין זה בטיוטות שהועברו אליו על ידי התובע, ולעומת הערות אחרות שהעלה בנקודות אחרות. 15. כיוון שהתובע הסתפק בתביעתו בסכום שבו הודה הנתבע בטיוטא שהכין (נספח ח' לבר"ל): 105,000 ₪, אין מקום לנתח כאן את ההפרשים שבין סכום זה לסכומים המופיעים בטיוטות האחרות. יחד עם זאת, לא מצאתי התייחסות של ממש בתצהיר התובע ובשאר ראיותיו וסיכומיו לטענות הקיזוז שטען הנתבע בסעיף 28 להגנתו (בר"ל). למרות זאת, מהראיות שהונחו בפני, ניתן לקבוע כך: טענת קיזוז אחת נוגעת לתשלום משכורות ששולמו לתובע בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1998 בסך כולל של 9,566 ₪, למרות שעל פי טענת הנתבע, התובע לא היה זכאי להן משום שלא עבד בחברה אותה תקופה (סעיף 128(א), (ב) ונספח טו' לבר"ל). טענה זו יש לדחות מהטעם הפשוט, שזה תשלום של החברה ולא של הנתבע. טענת הקיזוז האחרת נוגעת לתשלומים ששילם הנתבע עצמו לתובע (סעיף 28 (ג), (ד) ונספח טז' לבר"ל), האחד - ע"ס 3,000 ₪ - על דרך הסבת חלק ממשכורתו של הנתבע לטובת התובע והשניה - ע"ס 5,000 ₪ - בסכום ישיר לידיו. הסכום הראשון בסך 3,000 ₪ כבר קוזז בכתב התביעה. לסכום השני, לא נשמעה תשובה מהתובע, והוא אישרו בכתב ידו, ולכן מן הדין לקזזו. 16. עוד יש לדחות טענה אחרת של הנתבע, לפיה התובע היה מודע למשכורות השונות שהועברו. ראשית, מהטעם שהדבר לא מתיישב עם כלל הראיות שפורטו לעיל, כולל הודאתו של הנתבע. שנית, משום שהתובע הראה כי טפסי העברת המשכורות שהוחתם עליהם, לא היו הטפסים שהועברו לבנק, וכי הנתבע השתמש בחתימתו ואז רשם על הטפסים משכורות כרצונו (מוצגים ת/1, נ/1, ועדות התובע, עמ' 2 לפרוטוקול). כאמור לעיל, הנתבע הופקד על הצד הניהולי והכספי של החברה, ואילו התובע עסק בצד המקצועי-טכני שלה, כך שטענתו, לפיה לא היה מודע למשיכת המשכורות השונה (כמו גם ליתר מעשיו הלא-תקינים של הנתבע), סבירה והגיונית. 17. ככלל, עדותו של התובע עשתה רושם אמין למדי. התובע היה נרגש מאוד, וניכר בו כי התנהגותו של הנתבע פגעה בו עד עמקי נשמתו. למרות זאת, משנתו היתה סדורה, הוא טען דבריו בשיקול דעת ותמך אותם בראיות אמינות. הנתבע, לעומת זאת, לא השיב תשובות הגיוניות לשאלות קשות, עליהן נשאל, תשובותיו היו מתחמקות, ועדותו בלתי אמינה. 18. סיכום הדברים: מהראיות שהוצגו עולה, כי הייתה הבנה והסכמה בין הצדדים, לפיה משכורותיהם בחברה תהיינה שוות. לחילופין, אפילו לא הושגה הסכמה מפורשת כזו, כך היו מחויבים לנהוג מתוקף בעלותם המשותפת בחברה, ובהעדר הסכמה שונה. בניגוד לכך, משך הנתבע לעצמו משכורת גבוהה באופן משמעותי מן המשכורת שהורה למשוך לטובת התובע. בכך נוצר חוב של הנתבע לתובע בגובה מחצית הפרשי משכורות אלו. החוב, בו הנתבע הודה, הינו: 105,000 ₪. מכך יש לקזז סך של 3,000 ₪, בו התובע מודה, וסכום נוסף של 5,000 ₪, על פי האמור לעיל. החוב לאחר הקיזוז : 97,000 ₪, כשהסכום צמוד לחודש אוגוסט 1998 (מועד הטיוטא הראשונה). 19. התוצאה: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 97,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15/08/98 ועד לתשלום בפועל, וכן בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. משכורת