החלטה מונחת בפני בקשה למתן הוראות של עו"ד י' לנדא, מפרקה של חברת מרכז פרץ לרשתות (1989) בע"מ (להלן: המפרק והחברה, בהתאמה), כי אורה לו כיצד לנהוג בבקשת חברת מרכזי פרץ לרשתות (1971) בע"מ (להלן: חברת האם), לתשלום דמי שכירות לתקופה בה השתמש המפרק הזמני בנכסי החברה. הנושה המובטח, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק), מתנגד לתשלום דמי השכירות ולחלופין דורש להפחיתם. כונס הנכסים הרשמי תומך, בעקרון, בבקשתו החלופית של הבנק. לאחר שהונחו בפני הבקשה ועמדות כל הצדדים לה, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה 1. החברה, לכשהיתה כשרת-פרעון, פעלה כחלק מקבוצת חברות, בראשה חברת האם, ואשר הוחזקו כולן בידי בני משפחת תימנה. החברה פעלה מתוך נכס, השייך לחברת האם, ואין חולק כי בין הצדדים, נכון לאותה תקופה, לא היה הסכם שכירות, ואף לא נגבו דמי שכירות כלשהם. 2. ביולי 99, נקלעה החברה לפירוק זמני. באותו חודש, העבירה חברת האם למפרק חשבונית מס, על-מנת לבקש דמי שכירות. אלא, שדרישה מפורשת בעניין זה הופנתה למפרק אך ורק ביום 22.9.01. 3. המפרק הזמני השתמש בנכס עד ליום 31.12.99, תאריך בו פינה את הנכס. 4. בקשה שהגיש המפרק בעניין דמי השכירות ביום 5.10.99, נמחקה, וזאת בין היתר מפאת חוסר באסמכתאות אובייקטיביות לעניין דמי השכירות המבוקשים. 5. ערב הגשת הבקשה הנוכחית, הגישה חברת האם חוות דעת מחברת התיווך "אנגלו-סכסון", לפיה דמי השכירות הראויים בגין השימוש שעשתה החברה בפירוק בנכס מגיע לסכום בן 4,544 דולר לחודש, וסה"כ 27,264 דולר עבור כל התקופה. 6. מאחר והנושים בדין קדימה כבר קיבלו דיבידנד מעם המפרק על מלוא חובם, מיועדת היתרה בקופת הפירוק לעבור לנושה המובטח בשעבוד צף, הוא בנק לאומי לישראל בע"מ, אשר מתנגד נחרצות לבקשה. המפרק עצמו, לעומת זאת, נמנע מלהביע עמדה לגופו של עניין, והותיר את התוצאה לשיקול בית המשפט. טענות הבנק 7. בתקופה שטרם לפירוק, לא שילמה החברה דמי שכירות ולא נתנה כל תמורה אחרת עבור השימוש בנכס. זאת, בשל היחסים המיוחדים בין הצדדים. כמו כן, אין חולק כי לא התקיים כל הסכם שכירות. בנסיבות אלו, ומאחר והמפרק נכנס לנעלי החברה בכל דבר ועניין, מן הדין להותיר את המצב על כנו אף לאחר מנוי המפרק, ואין לאחרון כל חבות בתשלום. 8. בנסיבות המקרה, קמה אף מניעות כנגד חברת האם; הדרישה הראשונה מצידה לתשלום באה ביום 22.9.99, למעלה מחודשיים וחצי לאחר מינוי המפרק. לאור היחסים המיוחדים בין הצדדים, ברור היה לחברה ולנושה המובטח כי חברת האם אינה דורשת תשלום או מוותרת עליו. לכן, גם אם מגיע לחברת האם תשלום, יש לחשבו החל מיום 22.9.99 בלבד. 9. דמי השכירות אשר דרשה החברה מהמפרק עמדו אותה עת, על סך של 10,280 ₪ בלבד. דמי השכירות הנדרשים על-ידה כיום בעבור אותה תקופה עומדים על למעלה מכפל סכום זה. לשיטת הבנק, די בכך להעיד על חוסר תום ליבה של חברת האם. עמדת כונס הנכסים הרשמי 10. בין חברת האם לחברה לא נכרת הסכם שכירות. מסיבה זו, לא חבה החברה בדמי שכירות. זה היה המצב כאשר נכנס המפרק הזמני לתפקידו. אותה עת, לא רבצה על החברה כל חובת תשלום. 11. הוצאת חשבונית מס על-ידי חברת האם אל המפרק הזמני אינה יכולה להעיד על הקמת חיוב לתשלום על-ידי המפרק הזמני. זאת היות וחשבונית המס הוצאה באופן חד-צדדי, ואינה משקפת את הסכמת המפרק הזמני. 12. מאידך גיסא, אין ספק כי מפרק זמני נדרש, במסגרת הליכי הפירוק, לשלם שכירות עבור נכס המשרת אותו לצורך אחסון נכסי החברה עד למימושם. בנסיבות אלו, ראוי היה כי חברת האם תפנה אל המפרק, ותבקש ממנו להתקשר בהסכם מתאים. אזי, יכול היה המפרק לעמוד על הכדאיות הכלכלית שבהמשך השהיה בנכס. 13. משלא נעשה הדבר, אין לחייב את קופת הפירוק בשכירות עד למועד בו נעשתה פניה למפרק הזמני, בעניין תשלום, קרי, 22.9.99. 14. מכל הסיבות דנן, דומה כי יש לבחור בעתירה החלופית של הבנק, ולחייב את המפרק בתשלום דמי שכירות בסכום שנדרש באותו מועד, החל מיום 22.9.99 ועד למועד פינוי הנכס. תגובת חברת האם 15. על חברה בפירוק לשלם דמי שכירות, לכל הפחות דמי שכירות ראויים, עבור שימוש בנכס השייך לאחר. כונס הנכסים הרשמי טוען ל"חוסר מודעות" של המפרק לכך כי עליו לשקול את המשך השימוש בנכס, וזאת משום שרק כחודשיים וחצי לאחר הפירוק נשלחה אליו דרישה מפורשת בעניין התשלום. לא כך הם פני הדברים. משקיבל המפרק את חשבונית המס, החל מכניסתו למושכר, וזאת ללא כל תגובה או מחאה, יש לראות בכך אישור מטעמו כי הוא בוחר להשאר בנכס ולשלם את דמי השכירות החל ממועד כניסתו. 16. מסיבה זו, דומה כי מניעות חלה דווקא כנגד החברה בפירוק. על המפרק היה לדעת, כי הוא נדרש לתשלום דמי שכירות, ואם הינו בוחר להשאר בנכס, הרי יש לחייבו לשלם. 17. מסיבה זו, יש לאמץ את עמדת הכונס הרשמי כי על המפרק לשלם דמי שכירות עבור השהיה בנכס, אולם זאת החל מתחילת השהיה במושכר, מחודש יולי 99. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 18. עסקינן בשתי ישויות משפטיות, אשר אחת מהן קרסה ונכנסה לפירוק. טרם הפירוק, היו שתי הישויות קשורות ביניהן, ואף מוחזקות בידי אותם בעלי שליטה. דומה, כי בתקופה זו, לא היה טעם רב, מבחינת בעלי השליטה, לנסח הסכם אשר יחייב את חברת הבת בתשלום דמי שכירות לחברת האם. לא זו בלבד, שהסכם כזה היה נחתם למעשה כאשר אותו צד עומד משני צידי המתרס, אלא אף לא היה בכך אלא אקט משפטי מלאכותי, שאין מהותו אלא העברת כספים מכיס אחד השייך לבעלי השליטה למשנהו. מה היה, אם כן, מעמדה המשפטי של חברת הבת בנכס? דומה, כי עובדות המקרה, בעיקר היחסים המיוחדים והעדר הסכם השכירות מעידים כי לא יחסי שוכר-משכיר התקיימו כאן, אלא יחסים בין בעלים לבר-רשות. חברת הבת, מעצם היותה חלק ממארג הרכוש והאינטרסים של בעלי השליטה בחברת האם, קיבלה את הרשות להשתמש בנכס לצורך ניהול עסקיה ללא תמורה, בלא שפרק הזמן בו הותר שימוש זה הוגדר בהסכם כלשהו בין הצדדים. 19. הדין המתייחס לבר-רשות קובע במפורש, כי אין הוא קונה לעולם רשות להשאר בנכס לנצח, זאת אף אם השתמש בו במשך שנים ארוכות מכח "יחסים מיוחדים" הדוקים במיוחד. הלכה זו קיימת אף במקרים בהם שוררים בין הצדדים יחסי משפחה, כפי עלו למשל בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 304/72, ביאלר נ' ביאלר, שם נידון עניינים של אב ואם אשר בנם הבגיר התגורר במשך שנים כבר-רשות בביתם. וכך חידד את הסוגיה כב' השופט צ' ברנזון ז"ל: "יסוד תביעתו של האב הוא, שאינו מסכים עוד להמשכת מגורי הבן בדירה, כפי שהסכים בעבר. בלשון משפטית, האב מבטל את הרשות שהוא והאם נתנו לבן ולכן עליו לעזוב את הדירה. הבן משיב לו באותו מטבע משפטי וטוען כי האב אינו רשאי על דעת עצמו לבטל את זכות המגורים שלו בדירה, כשהאם היא שוות-זכויות בה והיא מצדדת בהישארותו בה. אכן, כך הוא הדבר. הדירה שייכת לשני ההורים בחלקים שווים, והאם חפצה שהבן ימשיך לגור בה. לא מתעוררת כאן כל שאלה בדבר חובת האב לזון את הבן ולספק לו דיור, גם לא על-פי דיני צדקה. הבן הוא בגיר, אינו סמוך על שולחן אביו ויכול לפרנס את עצמו. מגורי הבן עם ההורים יכולים איפוא להתקיים אך ורק בהסכמתם וברשותם". (ההדגשות שלי - ו.א). בהמשך, נקבעה בפסק-דין ביאלר הנ"ל ההלכה, כי די בכך שאחד הבעלים בנכס משותף מבטל את הרשות, כדי לאלץ את בר-הרשות לעזוב, וזאת בכפוף למתן זמן סביר לפי הנסיבות הדרוש לו כדי לארגן את ענייניו. 20. יוצא איפה, כי בהעדר ראיה לסתור, מעמדו של "בר הרשות" הינו לעולם "נזיל" וזמני. בדומה לדין לעניין חוזה אשר לא נקבע מועד לסיומו, רשאי נותן הרשות לסיימה בכל עת, כאשר אין הוא נדרש בדרך-כלל אלא לשני אלו: א. מתן הודעה כי הרשות הסתיימה; אין בדין כל הגבלה לעניין טיבה של ההודעה וצורתה. דומה, כי בהעדר נסיבות מיוחדות לסתור, חל כאן הכלל הרגיל של דיני החוזים, כי די לשם כך בכל הודעה אשר משתמעת ממנה גמירות דעת של נותן הרשות לבטלה, ואשר הצד השני הבין את משמעותה, או שהיה עליו להבין את משמעותה. ב. מתן זמן סביר לבר-הרשות לארגן את ענייניו. מהותו של זמן סביר זה ומידתו משתנים לעולם לפי נסיבות המקרה, כולל טיב השימוש שעושה בר הרשות בנכס, מיהותם של הצדדים, טיב היחסים הקודמים ביניהם והסיבה שהניעה את נותן הרשות לבטלה. 21. כשם שנותן הרשות רשאי לבטל את זכותו של בר הרשות, כך זכאי הוא, מכח קל וחומר, להתנותה בתנאים. בעניין זה, תתכן אף דרישה כי מכאן ואילך, ישלם בר-הרשות על השימוש בנכס - תנאי שמהותו הינה בקשה להעביר את יחסי הצדדים ממישור בר-הרשות למישור השכירות. אין חולק, כי לא מוטלת על בר הרשות חובה להסכים לתנאיו של הבעלים. נהפוך הוא; משמבקש הבעלים לשנות באופן מהותי את תנאי השימוש, הרי משמעות הדרישה היא הצעה לכריתת חוזה שימוש בין הצדדים, וזאת כתנאי להמשך השימוש בנכס מצד בר-הרשות. לעניין זה, אין לקבל את טענתה של חברת האם, כאילו מששתק המפרק, חזקה עליו כי קיבל את תנאיה של חברת האם. ההיפך מכך; בעניין זה חל הכלל הרגיל של חוק החוזים (חלק כללי), כי שתיקה אינה יכולה להחשב לקיבול. משממלא בר הרשות פיו מיים ואינו מגיב להצעה, הרי רשאי בעל הנכס לראות בהתנהגות זו סירוב לשינוי תנאי הרשות. משכך, עומדת בפני הבעלים הברירה לבטל את הרשות כליל, ולדרוש את סילוק בר הרשות. 22. אלא, שהעדר דרישה מצד הבעלים כי בר-הרשות לשעבר יפנה את הנכס, אין משמעותה בהכרח השלמה עם המשך השימוש בלא תשלום, כפי שהיה נהוג בעבר. אמנם, בהעדר קיבול, לא קם חוזה שכירות בין הצדדים. אלא שאין בכך כדי להחיות את מעמדו של המשתמש כבר-רשות, אשר פקע מרגע בו גילה הבעלים את דעתו כי אין הוא מסכים עוד להמשך שימוש מסוג זה. רק אם מכאן ואילך, למשך תקופה ארוכה, ישוב הבעלים וימלא פיו מים, כשהוא משלים באין-אומר עם המשך השהיה בלא תשלום, ניתן לומר עליו כי שב והסכים בהתנהגותו למעמדו של המשתמש כבר-רשות. מאידך גיסא, כאשר שב הבעלים ומשגר דרישות תשלום, הרי הוא מגלה את דעתו במפורש כי אין הוא משלים עם התנהגות הצד שכנגד. עובדה זו אינה משתנה אף אם אין הבעלים עושה שימוש, מסיבה כלשהי, בזכותו לדרוש סילוק ידו של המשתמש מהנכס. 23. מהו, איפה, הדין במקרה זה, כאשר יחסי בר-הרשות פקעו, קשר חוזי הקובע תשלום מוסכם לא נכרת, וסילוק-יד לא התבקש? הדין, במקרה זה, נובע מדיני עשיית עושר, והוא מחייב את בר הרשות לשעבר לשלם שכר ראוי על התקופה בה השתמש בנכס לאחר שגילה הבעלים את דעתו כי אין הוא מסכים להמשך שימושו חינם אין-כסף. לעניין זה יודגש, כי גילוי דעת זה אינו צריך להיות מוסכם בין הצדדים. טיבו של גילוי דעת זה הינו כי הוא משקף אך ורק רצון אחד, והוא רצונו של הבעלים. מכאן ואילך, קם ועומד החיוב פרי דיני עשיית העושר כנגד המשתמש, ומחייבו בתשלום. מסיבה זו, אין לקבל את עמדת כונס הנכסים הרשמי, המתבססת על העובדה כי חשבוניות המס שהונפקו לא שיקפו מפגש רצונות בין הצדדים. די בכך, כי חשבונית המס שיקפה דרישת תשלום מצד חברת האם (ואין חולק כי אכן שיקפה דרישה כזו), כדי שתקים את החיוב בתשלום שכר ראוי. 24. גם עמדת הבנק, הטוענת לויתור משתמע של חברת האם על תשלום ראוי, אין לה על מה שתסמוך, ודינה להדחות על פניה. ברור וגלוי הוא, כי היחסים המיוחדים בין הצדדים, שכל מהותם לא היתה אלא פעולתם המשותפת כחלק ממארג נכסיהם של אותם בעלי שליטה, תמה ונסתיימה עם קריסת החברה וכניסתה להליכי פירוק. מאותה עת ואילך, לא רק שהשליטה בחברה עברה למפרק, אשר הינו צד ג' לחברת האם ולבעליה, אלא שעצם יעודה של החברה השתנה; מכאן ואילך, לא פעלה עוד כמכשיר לקידום האינטרס העסקי של בעלי השליטה לשעבר, אלא אך ורק כמכשיר שמיועד למקסם את תשלום חובותיהם של הנושים, אשר אף הם צדדים שלישיים במובהק. מכאן עולה, כי העובדה שהמפרק בא בנעלי בעלי השליטה כדי להמשיך את היחסים המיוחדים, או אף לעורר ציפיה סבירה ובת-הסתמכות אצל הבנק כי אלו ימשכו. נכון הוא, כי מפרק בא בנעלי הנהלת החברה ויורש את כל סמכויותיהם של האורגנים, ואף את כל זכויותיה של החברה המוקנות לה בדין. אלא, שכפי שכבר הובהר קודם לכן, אין לבר-רשות כל זכות מוקנית להשתמש בנכס נשוא הרשות ללא תשלום, מן הרגע בו גילה הבעלים את רצונו כי השימוש יותנה בתשלום מכאן ולהבא. מכאן, שעמדת הבנק בעניין זה לא היה לה על מה שתסמוך. לא זאת, אלא אף זאת; עניין זה משפיע אף על פרק הזמן הסביר הדרוש לבר-הרשות כדי לארגן את ענייניו. משנתמנה המפרק לתפקידו, הרי כבעל תפקיד סביר היודע את הדין היה עליו לצפות לכך כי יתבע לשלם דמי שכירות מרגע שנכנס. מסיבה זו, אין המפרק או הבנק יכולים להשמע בטענה כי ציפו להמשך "היחסים המיוחדים", או שנדרש להם פרק זמן העולה על שבועות ספורים כדי לשקול את מהלכיהם. גם בעניין זה, דין עמדתה של חברת האם להתקבל. 25. משהגענו לכאן, לא נותר אלא לקבוע את שיעורם של דמי השימוש. לעניין זה, עומדים בפני שני סכומים: הסכום אותו דרשה חברת האם בהודעתה מיום 22.9.99, והסכום אותו דרשה בבקשה הנוכחית, למעלה משנתיים לאחר שעזב המפרק את הנכס, אשר עולה על קודמו ביותר מפי שתיים. הבנק אינו חולק על כך כי אם מן הדין לחייב את קופת הפירוק בדמי שימוש, הרי סכום החיוב יכול ויעמוד על הסכום החודשי של 10,200 ₪, כדרישתה הראשונה של החברה. כל עמדתו, בעניין זה, היא שלילה של סכום העולה על שיעור זה. מאידך גיסא, גם הבנק וגם כונס הנכסים הרשמי חולקים על הסכום השני, הכפול בשיעורו, שנדרש בבקשה זו. חברת האם, בכתב תגובתה, לא נתנה מענה כלשהו לטענות אלו. נהפוך הוא; כך מסכמת חברת האם את תגובתה: "אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד מחד, לאמץ את עמדת הכנ"ר שעל החברה בפירוק באמצעות המפרק לשלם דמי שכירות עבור השהיה במושכר, ומאידך בהשלמה, להורות על תשלום דמי השכירות הנדרשים החל מתחילת השהיה במושכר". מכאן עולה, מבין השיטין, כי אף חברת האם משלימה, ולו בלשון רפה, עם עמדת הכונס הרשמי השוללת את הסכום הגבוה אותו דרשה בבקשה, ומבקשת לחזור אל הסכום פרי הדרישה המקורית. 26. מעבר לזאת, אין כל סיבה להעתר לדרישת התשלום הגבוהה, אף לו היתה חברת האם שבה ועומדת עליה; משגילתה חברת האם את דעתה במפורש, ובתקופה הרלוונטית לנשוא הסכסוך, מהו הסכום אשר נחשב בעיניה כשכר ראוי, וזאת מרצונה החופשי, אין היא יכולה להשמע, שנים לאחר מכן, בדרישה לסכום כפול, אף אם במהלך התקופה קיבלה חוות דעת לפיה הסכום שדרשה מלכתחילה היה נמוך מדי. לעניין זה, קם אף השיהוי הארוך בעדכון דרישתה ועומד לה לרועץ. בעניין זה, קמה גם קמה מניעות נגדה, ומשתיקה אותה מלתבוע לעצמה סכום גבוה יותר מדרישתה הראשונית. 27. מכל האמור לעיל עולה, כי על קופת הפירוק לשאת בהוצאות דמי השכירות, החל מתחילת הפירוק הזמני ועד ליום 31.12.99, בו עזב המפרק את המבנה. שיעור התשלום יהיה 10,200 ₪ לחודש, לפי האמור בדרישתה של חברת האם מיום 22.9.99. בנסיבות המקרה, ישא הבנק בהוצאות חברת האם, בסך 3,500 ₪ + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מפרק (חברה)שכירותדמי שכירות