החלטה מונחת בפני בקשתה של חברת כלים שלובים ייצור ושווק כלי בית וכלי מטבח בע"מ (להלן: "המבקשת" או "הרוכשת", בהתאמה), כי אורה לכונסי הנכסים, מהם רכשה את נכסיה ופעילותה של חברת טבת יבוא מוצרי הגיינה בע"מ (להלן: "הכונסים" ו"טבת", בהתאמה), להעביר לידיה את השיקים הדחויים של החברה אשר מועדי פרעונם חלו החל מיום 15.12.02 או את תמורתם, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. הכונסים וכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מתנגדים לבקשה. הונחו בפני תגובות הצדדים, ומצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. בחודש ספטמבר 2002, פורסמה הזמנת בעלי התפקיד להציע הצעות לרכישת נכסיה ופעילותה של החברה, שהיתה אז בהקפאת הליכים. במסגרת הצעה זו (להלן: "ההצעה הראשונה"), קבע סעיף 3.1 כי הממכר כולל נכסים, זכויות והתחייבויות של החברה, כאשר סעיף קטן 3.1.5 קבע כי חובות נרכשים (אשר אין חולק כי הינם חלק מנכסי החברה) הינם: "חובות שוטפים של לקוחות החברה, למעט חובות אשר במועד העברת החזקה כבר נמסרו לחברה שיקים בגינם, בין אם דחויים ובין אם רגילים". 2. ביום 25.9.02, הגישה המבקשת הצעת רכש (להלן: "הצעת הרכש"). בסעיף 6 להצעת הרכש נאמר, כי המבקשת מעוניינת לרכוש את כל החייבים של החברה, בתמורה לסכום כספי מוגדר. 3. ביום 2.10.02, לאחר התמחרות, נקבע כי המבקשת היא הזוכה, בכפוף לאישור בית המשפט; באותו יום, ניסח הנאמן דאז חוזה לרכישת הפעילות, אשר לגרסת המבקשת כלל שינויים לעומת ההצעה הראשונה (להלן: "ההצעה הסופית"). סעיף 1 להצעה הסופית קבע כי עסקינן ברכש כל נכסיה וזכויותיה של החברה, כולל חובות לקוחות, במצבם As is Where is. 4. בשל התנגדותם של נושים להסדר, נכנסה החברה להליכי כינוס; הכונסים אימצו את ההצעה הסופית ככתבה וכלשונה, והגישו אותה לבית המשפט, הרכש אושר ביום 3.11.02, וביום 16.2.03 נחתמה פסיקתא מפורטת בנידון. 5. לאחר חתימת ההסכם, נפלו מחלוקות בין הרוכשת לכונסים, שנסבה, בין היתר, על מידע אשר לגרסת המבקשת לא נמסר לה במועד: בין היתר קבלה הרוכשת על כך כי עובדים לשעבר של החברה יסדו חברה דומה ומתחרה, החרגת תביעות, ביטול סוכנויות של החברה והסכמי בלעדיות, ועוד. כמו כן, קובלת המבקשת על כך כי לא הוזהרה במועד כי חלק מהחובות של חייבי החברה הינם חובות אבודים, באשר החייבים עצמם נקלעו להליכי חדלות פרעון. 6. ביום 15.12.02, הועברה החברה בפועל לידי הרוכשת; במעמד זה, תבעו הכונסים מהרוכשת לחתום על מסמכים הכוללים ויתור על תביעות נוספות. טענות הרוכשת; 7. קיימים הבדלים מהותיים בין נוסח ההצעה הראשונה לבין נוסח ההצעה הסופי, בעיקר בכל הקשור לחובות לקוחות. 8. עד לקבלת הממכר על-ידי המבקשת ביום 15.12.02 (איחור שנגרם בשל הצורך בקבלת אישור הממונה על ההגבלים העסקיים), לא ניתנה למבקשת כל הזדמנות לבצע בדיקת נאותות. הנאמן סירב לכל נסיונות המבקשת לקבל נתונים ומידע, בין היתר אודות חייבי החברה. ביום 11.11.02, כתבו הכונסים לבא-כוחה של המבקשת, כי אין למבקשת זכות לבדוק את מצבת חובות החייבים של החברה, וכי רכישת החובות היא As is where is. 9. לאחר החתימה על ההסכם, נפלו מחלוקות בין הצדדים, באשר לטענת הרוכשת, אך ורק לאחר קבלת הממכר, הגיעו לידיעתה עובדות מעובדות שונות הנוגעות לפעילותה, כגון יסוד חברות מתחרות על-ידי עובדים לשעבר, בעיות הנוגעות להסכמי הפצה, חובות אבודים ועוד. אלא שהרוכשת צמצמה את בקשתה הנוכחית לעניין אחד: סירובם של הכונסים להעביר לידיה שיקים לגביה, שהיו בידי החברה, ואשר זמן פרעונם חל לאחר יום 15.12.02. 10. הצעתה הסופית של הרוכשת לרכישת פעילות ונכסי החברה קבעה במפורש כי ישולם סך של 7 מיליון ₪ בגין כל החייבים של החברה, ולבד שסכום חובות הלקוחות לא יפחת מ-15 מיליון ₪. לטענת הרוכשת, היה ברור וידוע, הן במסמך ההצעה של הרוכשות והן בהצעה הסופית שאושרה על-ידי בית המשפט, כי חובות לקוחות פירושם כל החובות מכל מין וסוג, לרבות שיקים דחויים לגביה. זאת, להבדיל מהמצב בהצעתו הראשונה של הנאמן, שם הוצאו השיקים דנן מהמכר. סייג זה לא בא זכרו לא בהצעת המבקשת ולא בהצעה הסופית. בהצעה הסופית הופיע "חובות לקוחות, במצבם כפי שהם והיכן שהם". נוסח דומה הופיע גם בהחלטת בית המשפט אשר אישר את המכר. 11. גם מהבחינה החשבונאית, "חובות לקוחות" כוללים גם שיקים לגביה. זאת, באשר שיקים דחויים הינו אמצעי תשלום לשם פרעון חובות, הנוגע לחוב שבעסקת היסוד - קרי, לחובות לקוחותיה של החברה. בספרות הוער, כי שיק הינו פרעון על-תנאי, אשר אם אינו מכובד, הוא מקים עילת תביעה הן על פיו הוא, והן על-פי עסקת היסוד. 12. יוצא, כי אומד-דעת הצדדים היה לבטל את ההחרגה בהצעתו הראשונה של הנאמן, ולאמץ את המונח הרגיל והשגור ל"חובות לקוחות". אי לכך, דין השיקים דנן לעבור לידי הרוכשת, בתוספת ריבית בנקאית (!) ולחליפין הפרשי הצמדה וריבית כדין. 13. טרם קבלת הפעילות והנכסים של החברה לידיה, לא יכולה היתה הרוכשת לדעת את מצב הדברים במלואו, והיא נסמכה על מצגים ונתונים שניתנו לה, בלא אפשרות לאוששם או לבודקם. זאת ועוד: במועד חתימת המכתב עם תניית ה-As is, לא היתה מחלוקת בנושא השיקים לגביה, והשאלה כלל לא עמדה על הפרק. זאת ועוד, השיקים לגביה כלולים As is במסגרת חובות הלקוחות אותם רכשה. תגובת כונסי הנכסים; 14. הרוכשת מנסה, למעשה, לטעון לזכות על שיקים מעותדים שהופקדו בקופת הכינוס, אשר מועד פרעונם הינו לאחר 15.12.02. זאת, כאשר היא מעירה כי יש לה טענות נוספות שידונו בהליכים נפרדים. המבקשת מסתמכת על הבדלי הניסוח לטענתה בין הצעתם הראשונית של הכונסים, לבין ההצעה הסופית, וכן על טענתה כי חשבונאית, חובות לקוחות כוללים גם שיקים לגביה. לטענת הכונסים, כל טיעונה של הרוכשת אינו אלא קונסטרוקציה משפטית גרידא, הגובלת בקנוניה שמן הראוי לדחותה תוך השתת הוצאות עונשיות. 15. כאשר נוהלה החברה על-ידי הכונסים (וקודם לכך, על-ידי אחד מהם, בתפקידו הקודם כנאמן בהקפאת הליכים), הופקד כל שיק בחשבון שפתחו בעלי התפקיד. מושכלת יסוד בתחום הנהלת החשבונות היא, כי כל שיק המופקד נגרע מ"מצבת החייבים", ונכנסת למצבת "שיקים לגביה". 16. בין המסמכים אשר ניתנו לכל רוכש שהתעניין בחברה, היה דו"ח גיול לקוחות מעודכן ליום 9.9.02, ובו פורטו חובות הלקוחות (שעמדו על סך של מעט מעל 15 מיליון ₪), והוער באופן ברור ובולט כי חובות הלקוחות אינם כוללים המחאות לגביה. על בסיס מידע זה, הועמדו חובות הלקוחות למכירה, והמבקשת הציעה תשלום של 7 מיליון ₪ בגינם. מנהל הכספים של החברה אישר במפורש כי דו"ח עדכני הכולל את ההבהרה הנ"ל נשלח אל הרוכשת. זו לא העלתה כל השגה בעניין זה. 17. כאשר הגישה הרוכשת את הצעתה, אימצה למעשה את הצעת הכונסים, כולל החרגת השיקים. אין לקבל את פירוש הרוכשת, לפיו בהצעתה, מבלי משים ובלא מילים, שינתה את כללי המשחק ואת ההצעה כפי שהובהרה לה הבהר-היטב. לפי פרשנות שגויה זו, הצליחה המבקשת, בעד אותו סך של 7 מיליון ₪, לרכוש לא רק חובות בשווי 15.5 מיליון ₪, אלא להוסיף על כך באופן תמוהה "מתנת חינם" בסך 2 מיליון ₪ נוספים - זאת כמעין 'מובן מאליו' ובלא להחליף מילה בין הצדדים. 18. כבר ביום 12.12.02, לאחר שהוסרה המניעה שהטיל הממונה על ההגבלים העסקיים, מסרו הכונסים אישית לבאי-כוחה של המבקשת את רשימת החייבים נשוא המכר, בנוכחות מנהלי הרוכשת. מכאן עולה בבירור, כי הרוכשת לא סברה כי רכשה את השיקים הדחויים. עניין זה מתחזק לאור העובדה כי הרוכשת הרבתה לפנות אל הכונסים בכל בעיה שהציקה לה. 19. לאחר המכר, העבירו הכונסים לרוכשת מפעם לפעם סכומים שהוסיפו לקוחות להפקיד, בטעות, בחשבון בעלי התפקיד; ביום 2.2.03, הגיעו הצדדים להסכמות בעניין העברות כספים כנגד החזרת ערבויות - אילו אכן סברה הרוכשת כי השיקים הדחויים הינם רכושה, הרי שלא היה כל טעם להסכם דנן, באשר בידי הכונסים היתה, מניה וביה, בטוחה כספית לעמידת הרוכשת בהתחייבויותיה. 20. זאת ועוד; הרוכשת התלוננה בפני הכונסים על כך כי הם עוסקים ב"גביה מואצת" של חובות לקוחות, ובכך מקטינים את נפח חובות הלקוחות שיועברו לידיה. אותם כספים אשר נגבו ב"גביה מזורזת" (אות כי הכונסים הטיבו למלא את תפקידם), היו בשיקים דחויים - דבר אותו ידעה הרוכשת היטב, באשר כמעט ואין תשלום של "חובות טריים" במזומן, אלא בתנאים של "שוטף פלוס". אילו היו השיקים הדחויים שייכים לרוכשת, לא היתה כל סיבה כי תלין על "גביה מזורזת". 21. הרוכשת חתמה במפורש על מסמך ויתור על תביעות, שדי בו בכדי לסלק את תביעתה הנוספת על הסף. כעת, מספקת הרוכשת הסברים סותרים לנסיבות חתימת ההסכם. במסמך זה, קיבלה הרוכשת "הנחה" של 100,000 ₪ מהתמורה המוסכמת, בכפוף לסילוק סופי של טענות. בתום החתימה, ברור היה, לכל, כי המחלוקות באו לסיומן, למעט עדכוני נתונים טכניים, כגון תעודות משלוח שטרם הוקלדו, טעויות סופר וכ"ו. א. במכתב הרוכשת מיום 24.3.03, אשר היווה את "פתיחת המערכה" הנוכחית, טענה כי הופעלו כנגדה כפיה ואילוץ, לצורך ויתור על טענות כבדות משקל שעמדו לה ועדיין עומדות לה. קרי, סוגיית השיקים נטענה להיות פרי כפיה ואילו. ב. בבקשה הנוכחית, לעומת זו, עולה גרסה חדשה וסותרת, כי במועד המסירה "לא היתה מחלוקת" בנושא השיקים - קרי, הרוכשת לא התבקשה לותר על עניין זה, ולא ויתרה עליו. 22. אך ברור הוא, כי מדובר בטענות סותרות. מלבד זאת, תמוה הוא הכיצד, לגרסת המבקשת, נוהל מו"מ על הפחתת סכום בן 100,000 ₪, בעוד על סכום של 2 מיליון ₪ - "אין פוצה פה ומצפצף". זאת ועוד; אם אכן "היה ברור" כי היא זכאית לשיקים הדחויים, הכיצד לא בא זכרה של טענה זו במכתביו המפורטים של בא-כוחה? ואף זאת; במכתב ההעברה פורטו במפורש סכומים של 14 מיליון ₪ כחובות לקוחות, וסך 3.9 מיליון ₪ מלאי, כאשר שווי המלאי המדוייק יקבע לאחר הזנת הנתונים בתום הספירה. יוצא, כי הזנת הנתונים התייחסה למלאי, בעוד לגבי החייבים, עסק המסמך בעדכון טכני וטעויות סופר. 23. טענת המבקשת, לעניין אומד-דעת הכונסים הינה חסרת הגיון. לכונסים ולנושים המובטחים היה ברור כי השיקים הדחויים, הנגרעים ממצבת החייבים, אינם חלק מן הממכר. אילו ידעו כי הרוכשת גורסת אחרת, לא היתה העסקה יוצאת אל הפועל. 24. הצעת הכונסים, אשר הוגשה לכל הרוכשים הפוטנציאליים, כללה במפורש את החרגת השיקים הדחויים מן הממכר. כמו כן, הועבר למבקשת דו"ח גיול חובות ללא ציון שמות ופרטי החייבים, ובו נמסר לה במפורש כי החובות עומדים על כ-15.5 מיליון ₪, ולא כלולים בהם שיקים לגביה. במכתבו ביום 24.9.02, מאמץ ב"כ הרוכשת את הגדרת הממכר כפי שהוצגה במלואה, וקובעת במפורש כי היא "אינה מעוניינת לרכוש את מניות החברה, אלא את פעילותה והממכר, כהגדרתו בסעיף 4 לטיוטת ההצעה שהכינו הכונסים. הגדרת זו של הממכר כללה את הגדרת החובות הנרכשים לשיטת הכונסים, אשר החריגה את השיקים הדחויים. זאת ועוד; הרוכשת, אשר ידעה היטב להתמקח על עניינים אחרים הנוגעים לחובות הלקוחות, חזרה במדוייק על ההגדרה ועל ערך החובות הנרכשים בלא השיקים הדחויים. אם היתה הרוכשת מעוניינת בשינוי כה בסיסי בממכר, היה עליה לדרוש זאת במפורש - דבר אשר לא נעשה בכל מהלכו של המשא ומתן שבא לאחר מכן. עמדת הרוכשת, אם-כן, מתעלמת מהנובע מהצעתה-היא. תגובת המבקשת לתגובת הכונסים; 25. המבקשת שבה וקובלת על דרך התנהגותם של הכונסים כלפיה, ובין היתר אי-עמידה בהתחייבויות שונות פרי הסכם המכר, הכללת חובות אבודים או לא נכונים ברשימת חובות הלקוחות, וכיוצא באלו. 26. השאלה שבמחלוקת היא פשוטה: האם חובות הלקוחות שרכשה המבקשת כוללים גם את השיקים הדחויים: א. ככלל, חובות לקוחות כוללים גם שיקים דחויים לגביה: כאשר לקוח משלם לספק בשיק דחוי, הוא נותר עדיין בגדר חייבו של הספק עד אשר נפרע השיק. מתן השיק לכשעצמו אינו משנה את מעמדו של הלקוח כ"חייב". ב. נוסח ההצעה הסופית שאושר בידי בית המשפט, הינה לרכישת נכסיה וזכויותיה של החברה, באופן התואם את הצעת המבקשת לרכוש את "כל החייבים של החברה" - זאת בלא להשתמש כלל בהגדרת "חובות נרכשים" שהופיעה בהצעת הנאמן, ובגדרה הוחרגו השיקים הדחויים. 27. הנאמן בהקפאת ההליכים (טרם הכינוס) פרסם הזמנה להציע הצעות. הרוכשת הגישה הצעה, נערכה התמחרות והרוכשת זכתה. בו ביום נחתמה ההצעה הסופית על-ידי הרוכשת. לא התנהל בין הצדדים משא ומתן מסחרי, ולא התאפשר לרוכשת לבצע בדיקת נאותות, בשל הצורך בהסכמת הממונה על ההגבלים העסקיים. 28. לטענת הכונסים כי שיק שניתן נגרע ממצבת החייבים ועובר למצבת שיקים לגביה אין כל בסיס בכללי ניהול ספרים, מה גם ששיק דחוי אינו מהווה פרעון כל עוד לא נפרע. אם נהגו הכונסים לפי פרקטיקה חריגה, הרי שהרוכשת לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על כך. 29. דו"ח גיול החובות אינו מעלה ואינו מוסיף דבר, שכן אותה החרגה התקיימה אף בהצעת הנאמן - אלא שלא זו היתה ההצעה הסופית שנחתמה, אלא ההצעה הסופית נעשתה לפי נוסח שונה לחלוטין. נוסח ההצעה הסופית תאם את הצעת המבקשת על כל מרכיביה: כולל נטישת הביטוי "חובות נרכשים", אי החרגת השיקים הדחויים, והכללת הצעת המבקשת כי אם תגבה למעלה מ-7 מיליון, תעביר לנאמן 25% מהגבייה העודפת, בניקוי עלויות גביה. אין מדובר בהבדלי ניסוח שוליים, אלא באימוץ מלא של הצעת המבקשת. דו"ח הגיול לא היה חלק מאף אחת מהצעות אלו. 30. מנוסח ההסכם עולה בהחלט אפשרות כי חובות הלקוחות יעלו על סך 15 מיליון ₪, באשר ההסכם קובע במפורש, כי אף במקרה זה תעמוד התמורה על 7 מיליון ₪. יוצא, כי הארועים טרם חתימת ההסכם מחזקים דווקא את עמדת הרוכשת. 31. לעניין מאורעות שהתרחשו לאחר חתימת ההצעה הסופית: אין חולק, כי בפסק-דינו המנחה של בית המשפט העליון בעניין אפרופים נקבע כי ניתן להזקק לנסיבות חיצוניות מאוחרות בפרשנות חוזה. אלא, שפרשנות זו נסמכה על מלומדים אנגלו-אמריקאים, אשר הבהירו כי ניתן לשאוב פרשנות כזו, כאשר מדובר בביצוע חוזר ונשנה של ההסכם, מתוך מודעות לאופי הביצוע, ותוך אפשרות להתנגדות לאופן הביצוע - זאת, באשר התנהגות מאוחרת עשויה להיות "מעין הודאה" של הצדדים. לא כזה הוא המקרה דנן: א. רשימת החייבים נמסרה למבקשת, לא במקרה, ממש ערב מסירת החזקה. הרשימה הכילה אך ורק שמות חייבים וסכומי חוב. אין ברשימה כל ציון, האם היא כוללת שיקים דחויים לגביה, אם לאו. אם ניתן להסיק מסקנות מכך, הרי שהן לחובת הכונסים. זאת, ממש כמו העדר הופעת ההחרגה בנוסח ההסכם הסופי, המאמץ את הצעת הרוכשת. כל אשר לא נכתב במפורש אינו מחייב. ב. אף טענת השיהוי הינה חסרת יסוד: המבקשת החלה בודקת את הרשימה, שהיא סבוכה וארוכה, ורק אט-אט החל להתברר לה כי לא קיבלה חלק ניכר מן החובות, וכי הרשימה אינו מדוייקת. אי לכך, פרק זמן של 3 חודשים אינו זמן ארוך, כאשר עסקינן בקליטת עסק אל תוך עסק קיים. זאת ועוד: שינוי אינו בגדר דרך התנהגות, ואינו יכול ללמד דבר וחצי דבר על כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם. שיהוי עשוי להקים טענת הגנה, אך ורק כאשר הוא עולה לכדי מצג, עליו הסתמך הצד שכנגד ושינה מצבו לרעה. 32. הכונסים אכן החזיקו כספים אשר לקוחות העבירו בטעות אל חשבונם לאחר המכר, ואשר היו קניינה של הרוכשת, גם כאשר סכומם עלה על סכום הערבויות הבנקאיות אשר התחייבה הרוכשת לשחרר, וסירבו לשחררם. הכונסים ידעו כי המבקשת דורשת מהם את הכספים שהם קניינה, ובד בבד היא מתעתדת לתבוע את השיקים הדחויים. דבר זה עולה היטב ממכתב הכונסים למבקשת מיום 5.3.03. לעניין טענת הכונסים, כי הרוכשת יכולה היתה לדרוש כי כספי השיקים המעותדים ישמשו כבטוחה: א. הכונסים לא היו מוכנים לשחרר גם את הכספים הנצברים שלא היו שנויים במחלוקת. ב. לא היה סיכוי ממשי כי הכונסים היו מוכנים לעסקת בטוחה מסוג זה, באשר הכחישו את זכות החברה באותם כספים. 33. כאשר התלוננה המבקשת על "הגביה המזורזת", התייחסה לכך בלבד, בלא ליתן דעתה כיצד נעשית אותה גביה. לא היתה למבקשת כל ידיעה על כך, כי הגביה נעשית בשיקים דחויים. 34. חתימת הויתור נעשתה שלושה ימים לאחר קבלת רשימת החייבים המסובכת, בלא שנתאפשרה בדיקת נאותות, ודי היה בעיון קצרצר בה כדי להבהיר כי קיימות ברשימה בעיות חמורות. אלא, שהכונסים אילצו את המבקשת לחתום על כתב ויתור, בתמורה לקבלת המפתח - התנהגות אשר, לאחר שההסכם התקבל, ולאחר תשלום סכומי עתק על-ידי המבקשת, היתה בלתי-לגיטימית. טענות האילוץ והטענה כי הויתור אינו כולל את השיקים הדחויים אינן סותרות, אלא מצטברות. אולם הטענה המרכזית היא, כי מסמך הויתור אינו רלוונטי, באשר הטענות שהעלתה המבקשת אז, טרם קיבלה את העסק לידיה, נסבו על עניינים אחרים. המבקשת לא התבקשה לותר ולא ויתרה על השיקים הדחויים: המחלוקת בעניין זה צצה רק לאחר קבלת העסק בידי המבקשת. מכתבו של עו"ד לאבל מיום 5.3.03 אינו מאזכר כלל בין טענותיו את נושא כתב הויתור, באשר ידע היטב כי זה אינו רלוונטי. הנסיון לטעון כי בתמורה ל-100,000 ₪, אשר באו בשל גילוי חובות של לקוחות חדלי פרעון ומשאית משועבדת, ויתרה הרוכשת בהינף יד על חובות בסך 2 מיליון ₪ הינה בגדר חוסר תום-לב. 35. אומד-דעת אינו אומד-דעת נסתר של אחד הצדדים, אלא אומד-דעת אובייקטיבי ומשותף לשני הצדדים. במקרה דנן, מוסק אומד הדעת מההצעה הסופית. לעניין זה יאמר, כי הלכה פסוקה היא, כי לא תתכן טעות או הטעיה לגבי תוכנו של הסכם שנחתם. זאת באשר החותם על חוזה יוצר מצג כי קרא, הבין והסכים. 36. את תניית ה-As is יש לקרוא על רקע ההצעה הסופית שנחתמה ואושרה, ולא על רקע הצעת הנאמן. הפירוש הוא כי חובות לקוחות כפי שהם והיכן שהם, כוללים גם את השיקים הדחויים, באשר נותנם נחשב עדיין חייב. שיק כזה נחשב לכל היותר לזיכוי זמני, עד לפרעון המוחלט. 37. טענות הכונסים בדבר ויתור והטעיה מחד, והטענה כי חובות הלקוחות אינם כוללים שיקים דחויים לגביה סותרות זו את זו. תגובת הכונסים לתגובת הרוכשת; 38. הרוכשת, מעבר לשלל טענותיה, מודה למעשה בעובדות הבאות, אשר "הוצנעו" על ידה קודם לכן: א. נמסר לה מראש דו"ח גיול לקוחות, ובו הובהר כי שיקים דחויים אינם נמכרים. ב. הרוכשת מודה כי היקף חובות החייבים אשר לא כללו המחאות עמד על 15.5 מיליון ₪. ג. הרוכשת אינה חולקת על העובדה, כי עניין השיקים הדחויים לא הועלה ולו במילה אחת בין הצדדים עד אישור ההצעה, ואף לא מיד לאחר מכן. ד. הרוכשת מודה, כי במשך כ-3 חודשים לאחר המסירה, לא פנתה כלל אל הכונסים לגבי השיקים הדחויים. 39. הצנעת עובדות אלו בבקשה הינה חמורה ביותר, ומהווה טעם נוסף לדחיית הבקשה. דו"ח הגיול נוקב בסכום של 15.5 מיליון ₪ כסכום חובות שאינם כוללים שיקים דחויים. התמורה אשר הוצעה על-ידי המבקשת ביום 24.9.02, היתה עבור רכישת חובות בסך זהה, ללא שיקים דחויים. טענתה הנוכחית של הרוכשת, להגדלת מצבת החובות בסכום העולה על 2 מיליון ₪, עבור אותה תמורה, אינה הגיונית. טענת המבקשת כי רכשה חובות אשר לא יפחתו מהסך הנקוב, ולכן התוספת אינה בעייתית, אינה אלא התחכמות. הצדדים עסקו ביתרת חייבים, וניהלו מו"מ על הפחתת 0.5 מיליון ₪ מהיקף החייבים - הכיצד ניתן להוסיף 2.5 מיליון ₪ כלאחר-יד? 40. הרוכשת אינה עונה על הטענה, כי ב"כ המבקשת אימץ בשם המבקשת את הגדרת הממכר המחריגה את השיקים הדחויים. ב"כ המבקשת שלח מכתב ביום 24.9.02, בנספח ב', אימץ את הגדרת הממכר שהציעו הכונסים במלואה, זאת בקביעה מפורשת כי מרשתו מעוניינת לרכוש את הפעילות והממכר, תוך הדגשה כי המילה "ממכר" היא כהגדרתו בסעיף 3 להצעת הכונסים. 41. הרוכשת, היא שטוענת במפורש כי ההצעה הסופית תואמת את הצעתה מיום 24.9.02, וכך מוכיחה את טענות הכונסים. הרוכשת לא ניהלה עוד משא ומתן על השיקים הדחויים, משום שאלו "הוצאו מהמשחק" במפורש. לא יעלה על הדעת, כי המבקשת הציעה עבור ממכר הכולל שיקים דחויים את אותה תמורה שהציעה מספר ימים קודם לכן עבור ממכר שהחריג אותם. 42. הרוכשת נשענת על הביטוי "כל החייבים" שבמכתבו של בא-כוחה מיום 24.9.02, אולם אין זה יתכן כי אם השתרבב ביטוי זה לאחת הפסקאות, אזי כולל הממכר חלק אשר הוחרג ממנו במפורש, ופיסקה אחת קודם לכן מקבל זאת בא-כוחה של הרוכשת? ברור הוא, כי בכדי להחריג את השיקים היה עליו להמנע מלאמץ את ההגדרה שהציבו הכונסים, ולהבהיר במפורש כי מרשתו מעוניינת גם בשיקים הדחויים, ואי לכך דוחה את ההחרגה. העובדה כי בין לבין, הפכה הקפאת ההליכים לכינוס אינה מעלה ואינה מורידה דבר. 43. אין כל קשר בין בדיקת חובות הלקוחות, לבין המנעותה של הרוכשת מן הצעד האלמנטרי של פניה לכונסים כי יעבירו לה את כספי השיקים הדחויים, אשר הגיעו לסכומים נכבדים כמעט מדי יום. הרוכשת לא עשתה זאת, ודבר זה עומד לחובתה. 44. לעניין המשא ומתן בין הצדדים על אודות הכספים אשר הועברו אל הכונסים בטעות בידי לקוחות החברה, מטעה הרוכשת את בית המשפט, כאשר היא מביאה את מכתבו של עו"ד לאבל מיום 5.3.03, כאסמכתא להסכם אשר נכרת ביום 2.2.03 - חודש קודם לכן, בשעה שלא היה כל רמז להתעוררות מחלוקת אודות השיקים הדחויים, ואי לכך, לא היה כל רמז להתנגדותם הפוטנציאלית של הכונסים לעניין זה. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 45. עניין לנו בסכסוך, אשר עיקרו מחלוקת חוזית הנוגעת לאומד-דעתם של צדדים להסכם רכש של פעילות חברה חדלת-פרעון. אף כי בין הצדדים נטושות מחלוקות רבות, הרי שהבקשה הנוכחית עוסקת אך באחת מהן - השאלה האם כלולים בממכר שיקים דחויים שמועד פרעונם אחרי 15.12.02, הוא מועד מסירת הממכר לידי הרוכשת. השאלה המרכזית, אשר דורשת הכרעה נוגעת, למעשה, לאומד-דעתם של הצדדים ערב חתימת ההסכם הסופי והמחייב למכר פעילות החברה. בעניין זה, צודקת הרוכשת באזכרה את ההלכה הפסוקה, הקובעת חד-משמעית כי אומד-דעת חוזי הינו אומד-דעתם המשותף והאובייקטיבי או "מפגש הרצונות" של הצדדים לחוזה, וכי אין מתחשבים באומד דעת סובייקטיבי ו"נסתר", אשר אחד הצדדים "שמר בליבו"; זאת, אף אם יוכיח לבית המשפט במפורש כי זו הייתה כוונתו האמיתית. 46. אין חולק, כי ההסכם הסופי והמחייב בין הצדדים "שותק" לעניין הכללתם של השיקים הדחויים בממכר (במסגרת הסעיף של "חובות לקוחות"), ואינו אומר דבר בכל הנוגע לשאלה האם כלולים אלו האחרונים במושג "חובות לקוחות", אם לאו. זאת, להבדיל מהצעת המכר הראשונה של הנאמן בהקפאת ההליכים, אשר החריגה במפורש את השיקים הדחויים מתוך "חובות הלקוחות". מן הנסיבות עולה בבירור, כי הצעת הנאמן אומצה על-ידי הכונסים שבאו בעקבותיו. לעניין זה יוער כבר עתה, כי במקרה ספציפי זה, הליכי הרכש במסגרת כינוס הנכסים הינם המשך ישיר וברור של הליכי הרכש שהחלו בתקופת הקפאת ההליכים; עניין זה עולה במובהק לא רק מתוך הרציפות בהליכים וההמשכיות בפעולות המכר, או מן העובדה כי הנאמן מונה להיות אחד מכונסי הנכסים. עניין זה מובהר אף מתוך עצם המניע שגרם, בנסיבות המקרה דנן, למעבר מהקפאת הליכים לכינוס - רצונו של הנושה המובטח בהסדר אשר אספות הנושים שכונסו במסגרת הקפאת ההליכים סירבו לאשרו. אי לכך, לא היה כל מקום כי הרוכשת תנסה להבנות מאותו מעבר מהקפאה לכינוס. מעבר זה, לא שינה דבר מאומד דעתו של הנאמן שהפך לכונס, ובשום פנים ואופן אין לראות בו "פתיחת דף חדש", אשר מאיין ומונע מבית המשפט להסיק מסקנות על אומד-דעת הצדדים, כפי שהתפתח לפני ואחרי המעבר. אין חולק, כי למעבר מהקפאת הליכים לכינוס עשויות להיות תוצאות משפטיות מרחיקות לכת; אולם תוצאות משפטיות נשוא הדין לחוד, ואומד-דעת חוזי של צדדים אשר נשאו ונתנו ביניהם על אותה עסקת רכש טרם המעבר ואחריו לחוד. מנסיבות המקרה לא עלה כל שינוי עקרוני או מהפך מצד הרוכשת - מלבד, כמובן, המשמעות החוזית הנובעת מהגשת הצעתה (דבר אשר ידון בהמשך החלטתי זו). מוקד המחלוקת המרכזי בין הצדדים הינו כדלקמן: הרוכשת טוענת כי ההבדל בניסוח מעיד על נטישת ההצעה הראשונה לטובת ההצעה שהגישה היא עצמה לבעלי התפקיד, ואי לכך אין להתחשב בהצעה הראשונה (הצעת בעלי התפקיד) או בדו"ח גיול הלקוחות שצורף אליה. לפי טענתה, משהגישה היא הצעה "שותקת", שלא אימצה הגדרה מיוחדת וחריגה של המוסד "חובות לקוחות", יש להילך לפי הגדרתו הרגילה של המושג, הכוללת לטענתה גם לקוחות אשר שילמו בשיקים דחויים. בעלי התפקיד, לעומת זאת, דוגלים ב"גישת ההמשכיות", קרי: הצעתם הראשונה נותרה בתוקף, על ההחרגה המפורשת שנעשתה בה, והצעת הרוכשת לא היתה אלא מעין "קיבול מסוייג", אשר לא חלק מעולם על ההחרגה, אלא בא להתמקח בנושאים אחרים הקשורים בהצעת הרכש. לצד מחלוקת זו, אשר הינה המחלוקת המהותית, נפלו בין הצדדים מחלוקות נוספות, הנסבות על תוקפה של תניית ויתור, עליה הוחתמה הרוכשת במועד קבלת הנכס, קבלה אשר נעשתה לפי כללי ה-As is Where is (קרי, קבלת הממכר במצבו הנוכחי, כפי שהוא והיכן שהוא, על כל יתרונותיו וחסרונותיו), וכן על הנפקות שיש ליתן להתנהגות המאוחרת של הצדדים לאחר חתימת החוזה. 47. נפקותה של תניית הויתור: במועד מסירת הממכר, ביום 15.12.02, חתמה הרוכשת על תניית ויתור, בתמורה להנחה של 100,000 ₪ מדמי התמורה המוסכמת. תנייה זו נוסחה באורח כללי וגורף, ועיקרה הינו כי המבקשת מנועה מלהעלות טענות כנגד הכונסים, טיב הממכר וכיוצא באלו. לטענת הכונסים, תפקידו המרכזי של הסכם זה היה "לנקות את השולחן", ולמנוע את התעוררותן של מחלוקות חדשות לאחר העברת הממכר. מעיון בתניה זו ומנסיבות חתימתה עולה, כי עסקינן בתניית ויתור מהסוג אשר כרוך לא פעם במכר פעילות חברה As is Where is, אשר חלק בלתי נפרד ממהותו הינו הכרזה, כי הרוכש מתחייב שלא להעלות כל טענות עתידיות בדבר מצב הממכר, אותו הוא מקבל כפי שהוא, על יתרונותיו ומגרעותיו. תנייה כזו, על שתי פניה, עשויה לעמוד לבעל התפקיד אף במקרה קיצוני, כאשר זמן קצר לאחר המכר קורסת החברה כליל, והרוכש יוצא כשידיו על ראשו. זאת, אלא אם כן נגרם מצב זה בשל הטעיה מכוונת מצד בעל התפקיד (לעניין יחסי הגומלין בין תניית As is, בדיקת נאותות וחובת גילוי והגינות של בעל תפקיד, ראה פש"ר 1202/02 בש"א 21477/02 כור מתכת נ' נאמן תדירגן, להלן: "פרשת תדירגן"). טוענים הכונסים, כי בשל תניית הויתור, נחסמת הרוכשת על הסף, ואינה יכולה להעלות את טענתה נשוא הבקשה הנוכחית; הרוכשת חולקת על פרשנות זאת, וטוענת כי לא ויתרה על השיקים הדחויים, היות והיתה 'סמוכה ובטוחה' כי הם כלולים בממכר. מאידך גיסא, קובלת הרוכשת כי לא ניתנה לה כל הזדמנות לבצע בדיקת נאותות ראויה, בשל בעיה שהתעוררה עם הממונה על ההגבלים העסקיים, כמו כן, טענה כי נאלצה לחתום על התנייה בלחץ הכונסים, ואין ליתן לה נפקות כנגדה. טענה אחרונה זו של הרוכשת, אשר אינה אלא טענת כפייה כמשמעותה בחוק החוזים (חלק כללי) דינה להדחות; ראשית אעיר, כי לא שוכנעתי כלל ועיקר כי התנהגות הכונסים עלתה לכדי לחץ מסיבי ובלתי הוגן הנדרש לצורך הקמת עילת הכפייה. ספק גדול, אם התנהגות הכונסים חרגה בהרבה מן הרגיל בסוגים אלו של משא ומתן, באשר החתמה על תניית ויתור הינה מהלך נפוץ בהליכי מכר בידי בעל תפקיד, ואין היא עולה לכלל הפעלת לחץ פסול. הקשיים שעורר הממונה על ההגבלים העסקיים אינם אלא מכשלה אובייקטיבית, שלא נבעה מפעולה פסולה או רשלנית של הכונסים, אלא מעצם היות הרוכשת עצמה בגדר מתחרה של החברה בכינוס. אלא, שאף אם היתה הרוכשת מצליחה להתגבר על מכשלה זו, הרי שטענת הכפיה שבפיה היתה נופלת ונדחית על הסף מסיבה אחרת: הלכה פסוקה היא, כי בעל-דין אשר נאלץ לחתום על חוזה או לבצע פעולה משפטית אחרת בשל כפיה, חייב להתנער מאותו חוזה או פעולה מיד לאחר שתמה אותה כפיה, ואין הוא רשאי לשמור טענותיו לעת מצוא - שהרי אז חזקה עליו כי אימץ את החוזה מרצונו, ואין הוא יכול עוד לטעון כנגדו. מכל הסיבות דנן, דין טענת הכפיה שהעלתה הרוכשת להדחות. קבלת הממכר As is, חרף הקושי בבדיקת נאותות מקיפה, לא היה עניין אשר התגלה לרוכשת במפתיע, ומשבחרה לרכוש את פעילות החברה בכל-זאת, אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה בלבד. 48. אלא, שבנקודה זו קמה לזכות הרוכשת טענה אחרת, אשר די בה בכדי למנוע את דחיית טענותיה על הסף בשל תניית הויתור; בנסיבות המקרה, אין עסקינן בסוגיה העוסקת ב"תכונה נסתרת" של הממכר אשר התגלתה לאחר המכר, ואף לא בטענות בגין מידע שהועלם לכאורה מן הרוכשת. עניין לנו במחלוקת מסוג אחר לחלוטין, והיא מחלוקת על פרשנותה של המערכת החוזית היסודית והמחייבת שבין הצדדים. לשון אחר: אם צודקת הרוכשת בטענה, כי אומד-הדעת החוזי המשותף של הצדדים כלל את השיקים הדחויים, הרי אך ברור הוא, כי לא ויתרה ולא אמורה היתה לוותר עליהם, באשר עסקינן בחלק מן הממכר המוקנה לה לפי החוזה. יוצא, כי תניית ויתור במסגרת מכר As is אכן מגנה על בעל התפקיד מהעלאת טענות נוספות בדבר איכות הממכר, המידע שסיפק (מלבד החריג של הטעיה מכוונת), תכונות נסתרות וכיוצא באלו - אולם אין היא מגינה עליו, בדרך כלל, מטענות המכוונות לא כלפי הממכר, אלא כלפי פרשנות חוזה המכר; אין לקבל פרשנות, לפיה אחד מסעיפים החוזה חוסם את אחד הצדדים לו מעמידה על הזכויות אשר מקנה לו אותו חוזה עצמו (להבדיל, אולי, מחוזים קודמים). סוף דבר: אין בתניית הויתור בכדי למנוע מן הרוכשת לטעון לעניין השיקים הדחויים, ומן הדין להכריע בסוגיה לגופו של עניין. 49. המבקשת טענה והדגישה, כי המשא ומתן אשר נוהל בין הצדדים ערב המכר היה שונה במהותו ממשא ומתן מסחרי רגיל. אף בעניין זה, הצדק עמה. אכן, משא ומתן בין בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון למציע המבקש לרכוש את נכסי ופעילות החברה חדלת הפרעון, הינו שונה באופן ניכר ממשא ומתן רגיל בין שני צדדים סולבנטיים. דבר זה נכון הן לעניין מערכת הדינים אשר חלה על המשא ומתן, והן לעניין הפרקטיקה ודרכי ניהולו וקידומו, וציפיותיו האובייקטיביות של צד סביר בתחילתו ומהלכו. אף שכיחותה של תניית ה-As is Where is בהסכמי המכר, הינה חלק אינטגרלי מאותו הליך מיוחד של מכר בידי בעל תפקיד. להבדיל מן המכר האזרחי ה"קלאסי", המבוסס על הליכי הצעה וקיבול רגילים, הרי פתיחתו של מכר בידי בעל תפקיד נעשה בדרך-כלל על-ידי פרסום הזמנה להציע הצעות, אשר הופכת הבסיס להליכים המזכירים את הליך המכרז (אף כי הם גמישים יותר ונוקשים פחות מהליכי המכרז ה"קלאסיים"). במסגרת הליך זה, פונים אל בעל התפקיד מציעים שונים, ומנהלים עמו משא ומתן על יסוד ההצעה הבסיסית, דבר אשר עשוי להביא לידי התמחרות בין המציעים. עיננו הרואות: אמנם, הליך זה שונה בתכלית מהליכי מכרז רגיל (שם נאסר בדרך-כלל משא ומתן בין עורך המכרז למציעים), והוא גמיש ופתוח יותר לשינויים. חרף זאת, מחוייב בעל התפקיד לעקרונות יסוד של הגינות, תום-לב ויחס שיוויוני אל המציעים השונים; זאת, הן בשל חובות הבסיס של תום-לב במסגרת ניהול משא ומתן מסוג זה, וגם ובעיקר בשל חובת הזהירות וההגינות המוגברת של בעל תפקיד מהווה "ידו הארוכה" של בית המשפט. ככזה, על בעל התפקיד לכבד את הסתמכותם של המציעים על צעדיו ופרסומם, ואף מושכלת היסוד של "תועלת הנושים" אינה מהווה בדרך-כלל הצדקה לפגיעה ניכרת באינטרסים אלו (לעניין זה, ראה בין היתר ע"א 509/00 לוי נ' ברכה). 50. מעקרון זה, של החובה לשמור על הגינות ביחסי בעל התפקיד עם המציעים, נובע בין היתר הכלל, כי כאשר מפרסם בעל התפקיד הזמנה להצעת הצעות רכש, הרי שהציפיה האובייקטיבית והסבירה של הצדדים הינה, כי המשא ומתן עם המציעים השונים יתנהל לפי האמור באותה הזמנה; אין חולק, כי החרגתם המפורשת של השיקים הדחויים מן ההצעה הראשונית מעבירה מסר ברור וחד-משמעי לקהל המציעים, לפיו מוצא ערך כספי ניכר מתוך הממכר, ואי לכך, עליהם לכלכל צעדיהם ולחשב את כדאיות ההצעה בהתאם. יודגש: אין פירושם של דברים, כאילו קיים כלל גורף, כי מציע פלוני המבקש לרכוש את החברה אינו רשאי להתמקח בעניין זה, או לדרוש מבעל התפקיד לבטל את ההחרגה, וזאת במסגרת המשא ומתן שמתנהל בין הצדדים; נהפוך הוא. כלל אשר כזה היה נוטל מהליכי מכר בחדלות פרעון את אותה גמישות אשר חיונית כל-כך למיקסום המכר ולמזעור נזקי הנושים. אלא מאי? "ברירת המחדל" היא, כי מציע הבא לשאת ולתת עם בעל התפקיד מאמץ את ההצעה להציע הצעות ומשתמש בה כבסיס למשא ומתן. אם הינו מעוניין לשנות אי-אלו מתנאיה, הרי שעליו לעשות זאת במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי-פנים. לשון אחר: "כללי המשחק" הוגדרו בהזמנה להציע הצעות, כולל הגדרת חלקיו השונים של הממכר. מציע המעוניין לשנות אחד מהכללים, חייב לעשות זאת במפורש, ואין הוא פטור מכך אף אם הוא פועל בדרך של ניסוח הצעה משל עצמו; אף אם הוא נוקט בדרך האחרונה, חזקה היא כי מקום בו ההצעה החדשה שותקת, הרי שחלות ההגדרות נשוא ההזמנה להצעת הצעות. המציע אינו רשאי לטעון, בדיעבד, כי מרגע שהציע הצעה משלו, הרי שאותו "קיבול מסוייג" (באשר עצם ההענות להזמנה להצעת הצעות הינו "מעין קיבול", אף אם קיבול עקרוני ומותנה בלבד, הכרוך בנסיון לגיטימי לעריכת 'מקצה שיפורים' מטעם המציע) פתח למעשה "דף חדש" ומחק את "ברירות המחדל" של ההזמנה להצעת הצעות. דין כזה היה פוגע לא רק בבעל התפקיד ובנושים, אלא אף בציבור המציעים הפוטנציאלי. טול, למשל, פלוני המבקש לרכוש אף הוא את אותה החברה, ומחליט כי מחיר מסויים הינו הרף העליון אותו הוא מוכן לשלם; זאת, עבור הפעילות בלא השיקים הדחויים, כפי שהיא מופיעה בהזמנה להציע הצעות. כעת, אם מציע אלמוני המעוניין בשיקים הדחויים מציע הצעה גבוהה יותר מאותו רף, תוך שבהצעתו הוא דורש במפורש את ביטול ההחרגה, הרי יתכן ואף פלוני ישפר את הצעתו, באשר הכללתם של השיקים הדחויים מעלה את הערך המוצע למכירה. לא כן במצב בו אלמוני, המעוניין בשיקים הדחויים, ממלא פיו מים ומגיש "הצעה שותקת" באותו עניין, מתוך תקווה לדרוש את אותם שיקים דחויים בדיעבד. במצב זה, יניח פלוני באורח סביר, כי ההחרגה בעינה עומדת, ויסוג מן ההתמחרות, מאחר והסכום אותו מציע אלמוני גבוה מן הרף אשר הציב לעצמו לעניין רכש החברה בכפוף להחרגת השיקים. עיננו הרואות, כי בכך פגע אלמוני, שלא כדין, בעקרון השיוויון בין המציעים, ו"ארגן לעצמו" יתרון בלתי הוגן על מתחריו. מכל האמור לעיל נובע, כי מציע הרוצה להתנות על החרגה מפורשת בהזמנה להצעת הצעות (ואי לכך, גם לשנות את הגדרתו הבסיסית של "הממכר" או חלק ממנו), אינו יוצא ידי חובתו על-ידי הגשת הצעה חדשה, אלא אם כן מבהירה אותה הצעה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי ההחרגה אינה מקובלת עליה. כלל זה חל גם (ובעיקר), כאשר יתכן והגדרתו ה"טבעית" של אותו חלק מן הממכר כוללת את הפריט המוחרג. במילים אחרות: היות והגדרותיהם של מושגים במשפט האזרחי (כגון "חוב לקוחות") הינן דיספוזיטיביות כל עוד לא קובע דין ספציפי אחרת, הרי שאם התנתה ההזמנה להציע הצעות במפורש על אותה "הגדרה טבעית" של מושג (ובמקרה דנן: כי המונח 'חובות לקוחות' אינו כולל שיקים דחויים מתאריך מסויים ואילך), הרי שמכאן ואילך, תחשב כל הצעה שותקת בעניין זה כמאמצת את הגדרת בעלי התפקיד, ולא את "ההגדרה הטבעית", ואין בזו האחרונה בכדי לסייע למציע אשר נמנע מהביע דעתו במפורש כי אין ההחרגה או הגדרת המושג בהצעת בעל התפקיד מקובלת עליו. דומה, כי יש בכך כדי לדחות את טענת הרוכשת, כי די בכך שהצעתה לא התייחסה כלל ועיקר להחרגה, בכדי לאיין אותה; זאת, היות והגדרת הממכר, כל עוד לא שונתה במפורש, נותרה ההגדרה כפי שהופיעה בהזמנה להציע הצעות. אלא, שלא זאת בלבד, אלא הרוכשת עצמה היא שעשתה יותר מכך: במכתב בא-כוחה מיום 24.9.02, נכתב במפורש כי היא מאמצת את הגדרת הממכר. יוצא, כי המבקשת הציגה מצג מפורש כי הגדרת הממכר, אשר כללה במפורש את החרגת השיקים, הינה מקובלת עליה. משכך, היו בעלי התפקיד רשאים לראות את הצעתה כמאמצת את ברירות המחדל As is, בכל מקום בו לא התנגדה להן באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אי לכך, מן הדין לדחות בשתי ידיים את טענות הרוכשת כי בעצם איזכורו של הביטוי "כל חובות הלקוחות" (באותו מכתב עצמו!), יידעה את בעלי התפקיד (בין אם בנאמן בהקפאת הליכים עסקינן, ובין אם בכונסי נכסים) כי היא עומדת על ביטול ההחרגה, ומבקשת לשוב ל"הגדרתו הטבעית" של מושג חובות הלקוחות (אם אמנם הגדרתו תואמת את טענותיה - עניין אשר אין כל צורך להכריע בו בנסיבות המקרה דנן). אם אכן לכך התכוונה, הרי ש"כוונה" זו סותרת במפורש את אשר נאמר באותו מכתב עצמו לעניין אימוץ הגדרת הממכר, ודי בכך בכדי להפוך כוונה זו, לכל היותר ל"כוונה נסתרת", אשר עולה ממנה, אולי, אבק-ריחו של נסיון הטעיה של בעל התפקיד. יוצא, כי הרוכשת "נלכדה" מניה וביה בהגדרת "חוב הלקוחות" כפי שנעשתה בהזמנה להצעת הצעות, וזאת בין אם מכח הדין הכללי, ובין אם מכח המצג שהציגה היא עצמה במכתבה לבעלי התפקיד באמצה במפורש את הגדרת הממכר. 51. יוצא, כי פרשנותו האובייקטיבית והנכונה של חוזה המכר, לפי אומד-דעת הצדדים, היה לאמץ את ההחרגה ולא לבטלה. הרוכשת הציגה מצג, לפיה ההחרגה אומצה מניה וביה לתוך הצעתה היא, ואי לכך, גם אל תוך ההסכמה בין הצדדים, כפי שאושרה על-ידי בית המשפט. לא זאת, אלא אף זאת; אומד-דעת זה מתחזק עד מאד, אף מהתנהגות הצדדים לאחר המכר. לעניין זה יוער, כי אין לשעות לנסיונה של המבקשת לטעון, כי התנהגות מאוחרת אינה קבילה להסקת מסקנות על אומד-דעת חוזי, אלא במקרה של ביצוע חוזר. טוב היה לה, לטענה זו, אלמלא נטענה כלל ועיקר, באשר היא מנוגדת בתכלית להלכת אפרופים של בית המשפט העליון, אותה איזכרה הרוכשת עצמה. כל מהותו של תקדים זה, הינו השתחררות מהליכה פורמליסטית אחר "צו המילה הכתובה", ותחת אימוץ דין המורה לבית המשפט להשתמש באורח גמיש, מפוקח ומושכל בכל מידע רלוונטי על התנהגות הצדדים ואומד הדעת העולה ממנו. אלא שהרוכשת העלתה טענה (אשר יתכן כי היא נכונה לכשעצמה) כי מלומדים זרים כתבו זה מכבר כי ניתן להסיק מהתנהגות מאוחרת של צדדים על אומד-דעתם בעת כריתת החוזה. אלא שזהות זו בין כתבי אותם מלומדים לבין החלטת בית המשפט העליון, אין בו מאומה המלמד על כך כי בית המשפט העליון אימץ את אותו חלק מדעתם, המגביל אפשרות זו אך למקרים של "ביצוע חוזר". ההיפך הוא הנכון. אמנם, אין חולק כי ביצוע חוזר עשוי למתוח קו מפורש בין התנהגות מאוחרת לבין אומד הדעת בעת חתימת החוזה, אלא שפסק הדין בעניין אפרופים לא אימץ מעולם את הגישה, כי בהעדר ביצוע חוזר, חסום בית המשפט מלהסיק מסקנות מהתנהגות מאוחרת; דומה, כי גישה כזו היתה מעקרת במידה רבה את הלכת אפרופים מתוכן, ושבה "בדלת האחורית", אל הגישה הפורמליסטית שקדמה לה. אי לכך, דין טענות אלו של הרוכשת להדחות. באופן דומה, מן הראוי לדחות כליל אף את טענותיה של הרוכשת בדבר שיהוי, זאת בשל העדר רלוונטיות לנסיבות המקרה דנן. אין עסקינן במקרה, בו טוען בעל תפקיד כי הרוכשת מושתקת מהעלאת טענה (אף אם היא נכונה לגופה) בשל שיהוי - מקרה בו מן הדין היה לבדוק האם נוצרו מצג, הסתמכות עליו ושינוי מצב לרעה, כטענות הרוכשת. כל שטענו הכונסים, בנסיבות המקרה דנן, כי העובדה כי הרוכשת לא מיחתה במשך שלושה חודשים תמימים על כך כי שיקים דחויים אינם מועברים לידיה, מעיד כי אומד-דעתה בעת חתימת החוזה היה כי שיקים אלו אינם חלק מן הממכר. אין עסקינן בטענת שיהוי כלל ועיקר, אלא בטענה רגילה של הסקת אומד-דעת מהתנהגות מאוחרת. 52. טענה זו של הכונסים מבוססת, ומן הראוי לקבלה. חזקה היא, כי רוכש סביר המקבל ממכר לידיו, ומגלה כי אחד מרכיביו חסר, יפנה בלא דיחוי אל המוכר בשאלה מתאימה, או ידרוש לקבל את אותו הרכיב לידיו. כזאת לא עשתה הרוכשת. לעניין זה יוער, כי אף אם אקבל את טענתה כי בדיקת חובות הלקוחות ברשימה הינה מלאכה מסובכת, הרי שאין דבר בין בדיקה זו לבין עמידה על העובדה כי שיקים דחויים (יהיה סכומם אשר יהיה) לא מועברים אליה כלל לאחר הסכם המכר; נקל לראות, כי כל רוכש תם-לב, אשר סבר באמת ובתמים כי שיקים אלו הינם רכושו, היה מתריע על עניין זה בלא דיחוי בפני הכונסים. לא זאת אלא אף זאת; הרוכשת לא העלתה עניין זה ולו ברמז, כאשר דרשה מן הכונסים קבלת כספים אחרים, אשר היו חלק מן הממכר והוחזקו בידיהם לאחר הסכם המכר. הכיצד נמנעה, חודשיים לאחר המכר, מלדרוש בד בבד שיקים אשר היו, לשיטתה, חלק מן המגיע לה (ממש כמו אותם כספים אשר 'הועברו מכח הרגל') - במחדלה זה, הקימה הרוכשת כנגדה ראיה, כי עניין השיקים אינו אלא טענה אשר באה לעולם מאוחר יותר, ככל הנראה כחלק מסכסוך אחר אשר התעורר בין הצדדים באותה עת, ואשר אינו חלק מבקשה זו. בשולי הדברים יוער, כי נסיונה של הרוכשת להאחז במכתב אשר הוציא הכונס חודש לאחר אותו משא ומתן (לאחר שהתעוררה, סוף-סוף, סוגיית השיקים), תוך יצירת 'עמימות' בתאריכים ונסיון להביא את בית המשפט למסקנה, כאילו במועד המשא ומתן ידעו הכונסים על עמדת הרוכשת בעניין העדר ההחרגה, הינו צעד בלתי-ראוי! ולא ארחיב בנקודה זו ומן הדין להביאו בין שיקולי בעת פסיקת ההוצאות. מסקנות דומות עולות אף מעניינים אחרים אשר נדונו בכתבי הטענות, כגון אופן קביעת תמורת חובות הלקוחות, ועוד; אלא מאחר ודי באמור לעיל בכדי להכריע במחלוקת באורח חד-משמעי, אין צורך להוסיף ולהדרש לעניינים אלו. 53. סוף דבר; מן הדין ומנסיבות המקרה כאחד עולה מסקנה חד-משמעית: השיקים הדחויים הוחרגו במפורש מתוך "חובות הלקוחות"; החרגה זו הפכה לחלק מהגדרת הממכר, אומצה ולא בוטלה בידי הצדדים במהלך המשא ומתן, והפכה לחלק בלתי-נפרד מאומד-הדעת המשותף שהתבטא בחוזה המכר. מסקנה זו מחוזקת ונתמכת על-ידי התנהגות הרוכשת לאחר המכר, ונסיונה להתכחש לכך ולהציב מחסום פורמליסטי בפני הסקת מסקנות ממעשיה ומחדליה הינו, למצער, כאמור, בלתי ראוי בלשון המעטה. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להדחות. בנסיבות המקרה, תשא הרוכשת בהוצאות הנאמנים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪ בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שיקיםלקוחותחוב