החלטה מונחת בפני בקשתן של החברות אלבר ציי רכב (ר.צ) בע"מ ואלבר שירותי מימונית בע"מ (להלן: "המבקשות"), כי אשנה את החלטתו של נאמן חברת תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"תבל", בהתאמה). הנאמן, אשר הכריע בתביעת חובן של המבקשות, סירב לאשר את חלקה העיקרי, המבוסס על תניית פיצוי מוסכם. הנאמן וכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מתנגדים לבקשה, וטוענים כי בנסיבות המקרה, אין המבקשות זכאיות לפיצוי המוסכם, ולחלופין, כי סך הפיצוי הינו מופרז באורח המצדיק את התערבות בית המשפט להפחתתו, וזאת על-פי סמכותו שבסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה). לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובות הנאמן והכנ"ר ותגובת המבקשות לתגובת הנאמן, מצאתי כי בין הצדדים לא נטושה כל מחלוקת עובדתית מהותית. אי לכך, ניתנת הבקשה להכרעה על-פי כתבי הטענות, וזאת בהתאם לסמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי; וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. ביום 3.12.96, נחתם בין המבקשות לתבל הסכם, שעיקרו מתן שירותי רכב; על פי ההסכם, חכרה תבל צי רכב מהמבקשות, בתמורה לתשלומי שכירות חודשים ותשלומים אחרים. בהסכם נקבע, בין היתר, סעיף של פיצוי מוסכם, המזכה את המבקשות בפיצוי בסך שליש מדמי ההתקשרות בתקופה שנותרה למן ההפרה היסודית ועד תום תקופת ההסכם. 2. בראשית שנת 2002, משנקלעה תבל לקשיים, החלה שלא לעמוד בהוראות ההסכם; זאת, באשר החלה מפגרת בתשלומים ולא פרעה את חובותיה במלואם; ביום 22.4.02, ניתן כנגד החברה צו הקפאת הליכים, ובוטלה ההוראה לחיוב חשבון החברה בתשלום החודשים - שני ארועים אשר אין חולק כי נקבעו על-ידי הצדדים כהפרה יסודית של ההסכם - הפרה המזכה את המבקשת, לכאורה, בזכות להפעלת תניית הפיצוי המוסכם. 3. המבקשות הודיעו על ביטול ההסכם; אלא, שלאחר משא ומתן אשר נוהל בינן לבין הנאמן, הוסכם בין הצדדים ביום 24.4.02, כי המבקשת תחזור בה מביטול ההסכם ותותיר את צי הרכב בידי החברה; זאת, בכפוף לכך כי הנאמן יעמוד בתשלומים השוטפים במסגרת הוצאות הקפאת ההליכים. המבקשות מדגישות, כי הסכמה זו נעשתה על ידן לפנים משורת הדין ובלא לפגוע בזכויותיהן לפי ההסכם או מיצוי טענותיהן כלפי החברה. 4. ביום 23.5.02, הגישה המבקשת תביעת חוב על סך 8,344,205 ₪, מתוכם 6,108,760 ₪ בגין תניית הפיצוי המוסכם. הנאמן סרב לאשר רכיב זה, ומכאן הבקשה. הנמקתו המרכזית של הנאמן בעניין זה היתה כהאי לישנא: "א. מהוראות ההסכם נובע, לשיטת הנאמן, כי הפיצוי המוסכם לא נועד לפצות את המבקשות על אובדן הכנסה עתידית, במצב בו ההסכם נמשך כסדרו. אי לכך, דרישת המבקשות בנסיבות המקרה הינה לכפל פיצוי. ב. מתן פיצוי מוסכם בנסיבות המקרה יעמיד את המבקשות במצב עדיף על המצב בו היו אילו היתה תבל עומדת בהסכם כסדרו. ג. אי לכך, הפיצוי דנן הינו בלא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת החוזה. ד. הכרה בפיצוי המוסכם דנן מפרה את עקרון השיוויון בין הנושים, באשר אין עסקינן אלא בארוע קריסתה של תבל, אשר יצר את נזקם של כל הנושים. ה. סעיף 12.4 להסכם, תניית הפיצוי המוסכם, הינו בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד". טיעוני המבקשות; 5. תניית הפיצוי המוסכם בסעיף 12.4 להסכם היא כללית, ואינה מוגבלת למקרים של אובדן הכנסה עתידית עקב ביטול ההסכם. שגה הנאמן, כאשר קבע למעשה כי התניה לא נועדה לכסות את כל סוגי הנזקים הרלוונטיים במקרה של הפרה יסודית, והפך אותה למעשה לחלה על נזק מסויים בלבד. 6. קביעה זו עומדת בניגוד להוראות הדין; בפש"ר 1621/02 בש"א 3551/02 ע.ב.ר.ב נ' סולל בונה, הלך בית המשפט של כינוס בעקבות הלכת ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל, וקבע כי הנטל להוכיח "ספציפיות" של תניית פיצוי מוסכם לנזק מסויים מוטל על הטוען זאת; בהעדר ראיות לכאן או לכאן, כאשר התניה מנוסחת באורח רחב ועמום, מן הדין להסיק כי מדובר בתניה כללית הבאה לכסות את כל סוגי הנזקים הרלוונטיים. 7. הנאמן לא פירט כלל ועיקר על מה מושתתת החלטתו בעניין זה, מה גם שהוראות ההסכם, ובעיקר לשונו החד-משמעית של סעיף 12.4, מלמדות כי זכות המבקשת לפיצוי המוסכם מתגבשת בכל מקרה של הפרה יסודית, ואין נפקא מה היתה אותה הפרה, ומה הנזק שנגרם בגינה - כמו גם לשאלה האם עקב כך בוטל ההסכם. זאת ועוד; כאשר רצו הצדדים לקבוע תניית פיצוי מוסכם המתייחסת אך ורק לנזקים בגין אובדן הכנסה עתידית, עשו זאת במפורש. כך למשל, בסעיף 3 לנספח השינויים בהסכם. 8. אין ממש גם בנימוק כי המבקשת דורשת "כפל פיצוי", באשר המשיכה לקבל תשלומים על-פי ההסכם. עסקינן בשתי דרישות בגין ארועים נפרדים, שכל אחד מהם מזכה את המבקשת בתשלום מתבל - הפיצוי המוסכם נועד לפצות את המבקשת על הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת העבר, והמשך התשלומים הינו בגין השירות בהווה. אין עסקינן בדרישות המתייחסות לאותו ארוע או נזק. כך למשל, איפשר בית המשפט העליון למוכר דירה לתבוע פיצוי מוסכם בשל אחור באחד התשלומים, והן את אכיפת ההסכם והעברת יתרת התשלומים. 9. ההלכה הפסוקה שקבע בית המשפט העליון קובעת, כי זכותו של נפגע הפרה, לפיצוי מוסכם, אינה תלויה כלל ועיקר בשאלה האם נאכף החוזה או נמשך לאחר ההפרה, או שמא בוטל, וכי אכיפה ופיצוי מוסכם עשויים לדור בכפיפה אחת. לעניין זה, מפנה המבקשת לע"א 300/77 רוזנר נ' בנייני ט.ל.מ, וע"א 260/80 נוביץ 'נ ליבוביץ. בע"א 4481/90, אהרון נ' ג.פרץ, הוסיף בית המשפט העליון וקבע, כי ניתן לדרוש את הפיצוי המוסכם, גם מקום בו לא היה בהפרה בכדי למנוע את השלמת החוזה, או לגרום נזק כלשהו לצד הנפגע. 10. טענת הנאמן, כי עמדת המבקשת תעדיף אותה על יתר הנושים, אינו אלא נסיון ליצור קשר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק אשר נגרם למבקשת בפועל עקב ההפרה. זאת בשל טענת הנאמן כי ראוי לשלול את הפיצוי המוסכם, מקום בו שיעור הנזק נמוך משיעור הפיצוי המוסכם. דין הטענה להדחות, באשר כל מהות הפיצוי המוסכם הינו פטור מהצורך להוכיח נזק. לכן, הנזק שנגרם בפועל בשל הפרת ההסכם ושיעור הנזק אינם רלוונטיים להפעלת תרופת הפיצוי המוסכם. 11. טענת הנאמן לעניין חוסר הסבירות של הפיצוי המוסכם נטענה בעלמא, בלא כל בסיס; אין בכך, מניה וביה, בכדי לשלול פיצוי מוסכם. ראשית: הטוען כי הפיצוי אינו סביר, עליו העול להוכיח טענתו בראיות. אף בית המשפט של פירוק פסק לא אחת, כי לא יתערב בתניית פיצוי מוסכם, בהעדר טענות וראיות בעניין. שנית: אף מקום בו הפיצוי אינו סביר, אין בית המשפט רשאי לבטל כליל את התנייה, אלא לכל היותר להפחיתה. 12. ההתערבות בשיעור פיצוי מוסכם היא מצומצמת ונדירה, והיא מתבצעת אך במקום בו אין כל יחס סביר בין הפיצוי שנקבע, לבין הנזק שניתן היה לצפות מראש. בהלכת רוזנר נקבע, כי כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו. זאת, לפי מה שיכלו הצדדים לראות בעת כריתת החוזה, ולא מה שנראה בדיעבד בעת ההפרה. מכאן עולה, כי הנאמן לא היה רשאי, בנסיבות המקרה, לבטל או להפחית את הפיצוי המוסכם. לאור סוג החוזה, הדן בהשכרת צי רכב גדול, ובמיוחד לאור היקפו, עולה כי הפיצוי המוסכם הינו סביר בהחלט ולא קיצוני, ביחס לנזקים שהצדדים צפו מראש במקרה של הפרת ההסכם. 13. שוגה הנאמן בטענתו, כי כל עניינה של תביעת הפיצוי המוסכם הוא אי-עמידת תבל בתשלומים. דרישת הפיצוי המוסכם הינה בגין כל אחד מהנזקים שנגרמו למבקשות על-ידי ההפרה. הפרות אלו הינן: עצם מתן צו הקפאת ההליכים, ביטול ההוראה לחיוב חשבון החברה. הפיצוי נועד לכסות גם על הנזקים שנגרמו עקב הפרות אלו. אי לכך, לא ניתן להתלות בעקרון השיוויון בכדי לשלול קטגורית פיצוי מוסכם במקרה שנכנסת החברה להליכי פירוק או הסדר נושים. במקרים אלו, הופך הפיצוי המוסכם לחוב בר-תביעה, כמוהו ככל יתרת החובות. זאת ועוד; הפיצוי המוסכם הינו תחליף למעשה לתביעת נזקים. מוסיפות המבקשות ומעירות, כי הלכת בש"א 9258/01 בזק נ' תבל, המאמצת פרשנות מהותית של חוזי חברה חדלת פרעון, לא ביטלה את חובה של תבל כלפי בזק, אלא אך הגדירה את חלקו כחוב עבר. אין כאן, בשום פנים ואופן, חסימת נושים מתביעת נזקיהם. 14. החוזה בין תבל למבקשות אינו בגדר חוזה אחיד, ואי לכך, תניית חוזה מוסכם אינה יכולה להחשב תניה מקפחת. עסקינן בחוזה שנכרת כאשר דווקא תבל היתה בעמדת כח אל מול המבקשות, ובשל דרישותיה הוכנסו שינוים בהסכם. 15. מכל הסיבות דנן, מתבקש בית המשפט לקבל את הבקשה ולפסוק הוצאות כנגד תבל, בתוספת שכר-טרחת עורך-דין ומע"מ כדין. תגובת הנאמן; 16. המבקשת מתבססת על הנחה, כי הפיצוי המוסכם בסעיף 12.4 חל באופן גורף, בכל מקרה של הפרה יסודית של ההסכם, כולל פיגור בתשלומים תוך כדי קיומו של ההסכם. טענה זו שגויה, באשר קריאה פשוטה של ההוראה מעלה, כי הפיצוי המוסכם נועד לפתור בעיה ספציפית, אשר לא התקיימה בנסיבות המקרה דנן. קיימים בהסכם שני סוגי פיצויים מוסכמים, האחד בסעיף 6.8, ועניינו פיגור בתשלומים, המטיל פיצוי בדמות ריבית פיגורים חריגה. השני הינו סעיף 12, הדן בהפרות ותרופות. כאשר נקבע סעיף פיצוי מוסכם ספציפי לפיגורי תשלום, הרי אף אם קיים סעיף פיצוי מוסכם כללי, הוא נסוג מפני הפיצוי הספציפי. את סעיף 12.4 לא ניתן לקרוא במנותק מיתר סעיפיו הקטנים של סעיף 12, ובמיוחד סעיף 12.3.4, הקובע כי אם החברה תמכור או תשכיר מחדש את הרכבים נשוא ההסכם, אזי אם תמורת המכירה פחתה ממלוא החוב בתוספת הפיצוי המוסכם, ישלם הלקוח לחברה את ההפרש. מקריאת הסעיפים דנן במשותף עולה, כי הפיצוי המוסכם כפוף לסעיף 12.3.4, קרי, השוכר ידרש אך להשלים למשכירה את ההפרש, במידה וכלי הרכב הושכרו מחדש לצד ג'. אם הסכום שקיבלה המשכירה כנגד כלי הרכב שווה או עולה על הסכום, אזי אין השוכר מחוייב לדבר. המסקנה היא, כי הפיצוי המוסכם הינו סכום שהעריכו הצדדים מראש למצב בו המשכירה אינה זוכה לתמורה העתידית. כך למשל, כאשר לא נמצא שוכר חליפי, או שהתמורה שמשלם הלה נמוכה באופן ניכר, וכ"ו. עמדת המשכירה מתעלמת מהוראת סעיף 12.3.4 להסכם, המבהיר במפורש כי הפיצוי מתאים לסיטואציה ולנזק ספציפי של פגיעה בתמורה העתידית. דבר העולה אף מהדרך בה נקשר סכום הפיצוי ליתרת התשלומים שנותרו לפי ההסכם. 17. כללי הפרשנות החוזית התכליתית שואפים לגלות את ההגיון הכלכלי-מסחרי שביסוד החוזה, אשר חזקה כי נועד להשיג תוצאות סבירות והגיוניות ולא תוצאות אבסורדיות. כאן, משתלב כלל זה גם עם עקרון תום הלב. לענין זה, מצטט הנאמן את ספרה של ג.שלו, המעיר כי תניית פיצויים מוסכמים אינה נבדלת בעניין זה מתניות חוזיות אחרות, והיא מפורשת לפי כללים חוזיים רגילים. בנסיבות המקרה, הפרשנות היא כי הפיצוי הנוסף נועד לטפל במצב של קטיעת רצף התשלומים - דבר אשר אינו חל בנסיבות המקרה. הפרשנות, לפיה תדרש החברה לשלם 133% מסך התמורה המלאה הינו אבסורדי - זאת, כאשר נזקן של המבקשות אינו אלא אובדן ריבית בגין פיגור בתשלום, אשר אינו עולה אלא לסך של כמה אלפי שקלים בודדים (!). 18. עמדת המבקשת הינה למעשה הטלת פיצוי עונשי, המנותק לחלוטין מהנזק בפועל, מוסד אשר אינו קיים בדיני החוזים בישראל. 19. סעיף 12.3 ו-12.3.4 במיוחד, שולל את טענת המבקשת כי מדובר בתניה רחבה וגורפת, אלא מבהיר כי מדובר בתניה מוגדרת היטב. זאת ועוד, בנסיבות המקרה, אפילו היה חל הפיצוי המוסכם, הרי שבנסיבות המקרה הוא היה מופחת לאפס, באשר המבקשות השכירו מחדש מייד את כל כלי הרכב לנאמן, באותו מחיר חוזי. 20. נטל הראיה יכול להיות מורם על בסיס פרשנות ההסכם ומילותיו. כך למשל, נקבע בע"א 126/84 יצחקי נ' שור, כי מסקנה שצדדים התעלמו כליל מהיחס בין הסכום הקבוע לנזק עשויה לעלות מנוסח הכתוב עצמו, ואזי אין היא זקוקה לראיה ישירה או מפורשת. זאת ביחוד במקרים בהם העדר היחס בולט על פני הדברים ולעין כל. 21. סעיף 3 לנספח השינויים אינו רלוונטי, באשר הוא עוסק במצב בו קמה לתבל זכות חוזית להחזיר רכבים בטרם סיום ההסכם, זאת להבדיל מפיצוי בגין הפרה של תבל. 22. לחלופין, אם חל הפיצוי המוסכם, מן הדין להפחיתו לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה): אותם נימוקים שהעלה הנאמן, יפים גם כראיה מכרעת כי הפיצויים נקבעו בלא כל יחס סביר לנזק. לפי הלכת ע"א 4481/90 אהרון, נקבע כי האם בעת כריתת ההסכם, עשויים היו הצדדים לראות את הפיצויים, באורח סביר, כמשקפים נזק שניתן לצפותו מן ההפרה. גישת המבקשת היא כי די בעיכוב תשלום של שני תשלומים חודשיים, על מנת שתקום הזכות לקבלת הפיצוי המוסכם במקביל להמשך קיום החוזה. אך ברור הוא, כי פיצוי בסך 6 מיליון על נזק אשר אינו אלא איחור בתשלום שנשא נזקי ריבית מסויימים, אינו עומד בשום יחס סביר. כך למשל נקבע בע"א 53/86 עמיחי נ' סולל בונה, כי הוראה הקובעת פיצוי אחיד בסך 100,000 דולר בגין נזקי הפרות שונות, גדולות כקטנות, אינה עומדת בתנאי הסבירות. 23. הפחתת פיצויים מוסכמים הינה לכדי שיעור הנזק הצפוי באורח סביר בעת כריתת החוזה; אומד-דעת הצדדים בעת ההפרה מתבטא היטב במנגנון הפיצוי שבסיף 6.8 להסכם. 24. בנסיבות המקרה, יש להתחשב אף במערכת הכללים של דיני הפירוק, כולל סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל, המגבילה תשלומי ריבית או תשלומים הבאים במקום ריבית, לשיעור שאינו עולה על זה שבסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. פיצוי מוסכם שבא לפצות על פיגור בתשלום הינו תשלום במקום ריבית ויופחת על-ידי הנאמן לשיעור הקבוע בדין. כמו כן, מאזכר הנאמן את החלטת בית המשפט של פירוק בבש"א 2024/01 כץ נ' בנק לאומי, המטיל חובה מוגברת של תום-לב על נושה התובע ריבית גבוהה, ומכפיף אותו לסמכות בית המשפט בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). 25. בפירוק, נדרשת התערבות מוגבלת של בית המשפט בסבירות פיצויים מוסכמים, באשר הגדלת חלקו של הנפגע באה על חשבון חלקם של יתרת הנושים, ולא על חשבון חלקו של המפר. זאת במיוחד, כאשר מדובר בפיצוי מוסכם בגין עיכוב תשלומים, שהינו נזק אינהרנטי לכל פירוק או הקפאת הליכים. לעניין זה, יש להחיל את הלכת פש"ר 1361/02 בש"א 9258/01 בזק נ' תבל, להתערבות בהסכמה החוזית ופירושה לפי מהותה הכלכלית האמיתית. תגובת המבקשות לתגובת הנאמן; 26. הנאמן, כי נזקי המבקשת אינם אלא בגין פיגור "בן שבועות ספורים" בתשלומים, אינה נכונה; המבקשות ביקשו לחלט את הפיצוי המוסכם לא אך ורק בגין הנזקים שנגרמו לה בשל אי עמידת החברה במועדי התשלום, אלא בגין מלוא הנזקים שנגרמו לה: א. העדר היכולת לנקוט בהליכים כנגד החברה. ב. הפסקה פתאומית של תזרים הכספים מכוח ההסכם עליו נסמכה המבקשת לצורך עסקיה. ג. צורך מיוחד בהעמדת צוות עובדים האמון על דרכי הגביה והעלויות הכרוכות בכך. ד. הצורך להתמודד עם מצב הדברים שנוצר, והקטנת נזקים, כגון ביטול שירותי ביטוח, דלקנים וכ"ו. ה. תפיסת הרכב: הערכות לקליטה אפשרית ובלתי צפויה של כמות מהותית ביותר של כלי רכב מוחזרים. ו. נקיטת מהלכים נמרצים לביצוע התקשות חלופית של מכירה/השכרה. ז. אובדן הכנסות מעצם ביצוע ההתקשרויות דנן כעסקאות חליפיות, ולא נוספות. 27. יוצא, כי הפיצוי המוסכם לא נועד לפצות את המבקשות אך בגין האיחור בהעברת התשלומים על-פי ההסכם, אלא נועד לכסות את ההוצאות והנזקים הנוספים. די בכך בכדי לדחות את טענת הנאמן. 28. סעיף 6.8 להסכם אינו סעיף פיצוי מוסכם "מיוחד": המנגון שמציע הנאמן, לפיה הוראות ההסכם הכלליות נדחות מפני לשונו של סעיף 6.8, הקובע במפורש כי זכאות המבקשת לפיצוי מוסכם זה אינו גורע מכל סעד או תרופה המוקנים לחברה (המבקשות) על פי ההסכם וכל דין. זאת ועוד, הסעיף מופיע במסגרת הסעיף הדן בתשלום דמי השירות, ולא במסגרת הסעיף הדן בהפרות יסודיות של ההסכם, אשר אינן מתמצות בפיגור בתשלומים גרידא. 29. ההלכה היא, כי חוזה מפרשים לפי אומד דעת הצדדים, הנלמד מלשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו; חזקה היא, לפי ההלכה הפסוקה, כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה. בנסיבות המקרה, הן הלשון הברורה והן התכלית אינן מתיישבות עם פרשנות הנאמן, המעקרת מתוכן את הוראות סעיף 12.4, הדן בדיוק במצבים כנסיבות המקרה דנן. 30. עמדת הנאמן סותרת את ההלכה הפסוקה, הקובעת כי גם במקרה של הפרה יסודית המתמצית בפיגור בתשלומים, ואינה גוררת אחריה את ביטול ההסכם, זוכה הצד הנפגע במלוא סכום הפיצוי המוסכם. לעניין זה, שבות המבקשות ומצטטות את פסק הדין בעניין רוזנר - פסק דין הקובע במפורש כי הפיצוי המוסכם עשוי לחול בין אם מבטל הנפגע את החוזה, ובין אם הוא בוחר לאכוף אותו. 31. טענת הנאמן, כי על המבקשות היה לקזז את הסכום הכולל של יתרת התשלומים ששולמו לה לאחר מכן, נוגדת את לשונו ותכליתו של הסעיף, ואינה עומדת במבחן ההגיון. סעיף 12.3 קובע, כי במקרה בו הופר ההסכם הפרה יסודית, יחולו מספר הוראות, כולן או חלקן, לפי שיקול דעתה הבלעדי של המבקשת. א. סעיף 12.3.1 קובע, כי במקרה של הפרה יסודית, רשאית המבקשת להעמיד לפרעון מיידי את מלוא הסכומים המגיעים לה על-פי הוראות ההסכם, לרבות מלוא דמי השכירות העתידיים אותם התחייבה החברה לשלם. ב. סעיף 12.3.2 קובע, כי אם תבחר המבקשת לתפוס את הרכבים, לא יחשב הדבר לביטול ההסכם, ולא יזכה את החברה בהנחה או פטור מתשלום כלשהו לפי ההסכם. ג. סעיף 12.3.4, קובע כי אם תעמיד המבקשת לפרעון מיידי את מלוא הסכום המגיע לה, ותמכור או תשכיר את הרכיבם לאחר, יקוזז סכום המכירה ממלוא החוב הנדרש על ידה, לרבות דמי השכירות העתידיים שהועמדו לפרעון מיידי, בתוספת סכום הפיצוי המוסכם וההוצאות שנגרמו לה בשל תפיסת הרכבים. 32. המסקנה היא, כי אם היתה המבקשת מעמידה לפרעון את מלוא החוב, בתוספת הפיצוי המוסכם, היה עליה לקזז את הסכום שתקבל ממכירתם או השכרתם של הרכבים מחדש. למעשה, הליכה בדרכו של הנאמן תקזז את הסכום ממלוא החוב הנדרש: הן התשלומים שחוללו, הן מיתרת דמי השכירות העתידיים, והן מסכום הפיצוי המוסכם. במקרה זה, הסכום שידרש יהיה זהה לסכום אותו דורשות המבקשות כעת, באשר דמי ההשכרה זהים לחוב השכירות העתידי. 33. מכאן עולה גם, כי טעה הנאמן בטענתו כי תניית הפיצוי המוסכם נועדה לפצות על אובדן הכנסה עתידית,. זאת, באשר זכותה של המבקשת למלוא דמי השכירות, קרי, למלוא ההכנסה העתידית, מובטחת בכל מקרה - כולל במקרה בו מוחזרים כל הרכיבם קודם לתום תקופת החכירה, אף ללא תניית הפיצוי המוסכם. המסקנה היא, כי סעיף 12.4 נועד לפצות את המבקשת בגין הנזקים הכלליים בעקבות הפרתו היסודית של ההסכם, ולא בגין אובדן הכנסה עתידית. זכותה של המבקשת לפיצוי מוסכם הינה בנוספף לזכותה ליתרת התשלומים העתידיים, ובנפרד ממנה. 34. לפי פרשנות הנאמן, הרי בכל מקרה של הפרה יסודית, לא תהיינה המבקשות זכאיות לעולם לפיצוי המוסכם, באשר תמורת ההשכרה של כלי הרכב תעלה תדיר על סכום הפיצויים המוסכמים, בעוד המבקשות נכנסות באל-כורחן לעסקה הפסדית. לא לתוצאה אבסורדית כזו התכוונו הצדדים. 35. אין להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם: היקף ההתקשרות הינה עשרות רבות של מיליוני שקלים, ומאות כלי רכב. סכום הפיצוי המוסכם אינו עולה בפועל על 15% מהיקף העסקה. היקף כזה הינו סביר ביחס לנזקים שהצדדים צפו מראש ככאלו שיכולים להגרם למבקשת במקרים של הפרות ההסכם. לו היה הנאמן מתייחס לכך, וכן לכל נזקי ההפרה (ולא רק הפיגור בתשלומים). לכן, דין טענת הנאמן להדחות. עמדת כונס הנכסים הרשמי; 36. ההלכה הפסוקה קובעת כי קיים תוקף עקרוני לתניית פיצוי מוסכם בהליכי חדלות פרעון; אלא שמכח הדין הכללי חל עליה סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), יכול בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם, במידה והוא בלתי סביר. 37. בנסיבות המקרה, הפיצוי המוסכם אינו סביר: עסקינן בשליש מדמי השכירות העתידיים, כאשר המבקשות מתעלמות מכך כי תבל הוסיפה לשלם להן ולקיים את ההסכם. כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדת הנאמן, כי הפיצוי המוסכם נועד להגן על המבקשות רק במקרה בו לאחר ההפרה היסודית, המשכירה אינה מקבלת עוד את התמורה העתידית; אולם, אם למרות ההפרה, המשכירה זוכה לסכום גבוה משליש התמורה העתידית בתוספת החב, הרי שאין תבל חייבת לה דבר. 38. סעיפים 12.3.4 וסעיף 12.3 מבהירים כי הפיצוי המוסכם נועד לסיטואציה ספציפית של פגיעה בתמורה עתידית. לכן, כאשר זו לא מתקיימת, אין זכאות לפיצוי. לכן, עולה כי הזכאות תהיה רק לתקופה בה תבל לא שילמה למבקשת דמי שכירות כלשהם. כל פרשנות אחרת מעמידה את המבקשות במצב עדיף מהמצב בו היתה נמצאת לולא חל הפיגור בתשלומי תבל. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 39. חברת תבל התקשרה עם חברת ליסינג בהסכם ארוך-טווח ורב-היקף להשכרת צי רכב; בראשית 2002, נקלעה תבל לקשיים, והחלה מפגרת בתשלומים במשך חודשים מספר, באשר קשייה גרמו לה לפגר במועד התשלום ולא לפרוע את מלוא חובה השוטף. עם זאת, עולה מפרשת העובדות שמתארת המבקשת עצמה, כי בשלב זה, לא הפעילה את את זכויותיה בגין "הפרה יסודית" של ההסכם ואת המנגנון החוזי הקבוע לאותם מקרים. 40. ביום 22.4.02, ניתן כנגד תבל צו להקפאת הליכים; כפועל יוצא מכך, בוטלה ההרשאה לחיוב חשבונה של תבל כתשלום החודשי לטובת המבקשת. נוכח הפרה עקרונית זו, שמשמעותה הפסקת התשלומים, הפעילה המבקשת, יום אחד לאחר מכן, את זכותה החוזית, והודיעה על רצונה לתפוס את כלי הרכב ולתבוע את כל זכויותיה לפי סעיפי החוזה הדנים בהפרתו היסודית. וכך קבעה המבקשת במכתבה דנן: "על-פי פרסומים שונים בעיתונות, אתה (הנאמן - ו.א) מונית היום... לנאמן של תבל במסגרת צו הקפאת הליכים שמונה לתבל, לבקשתה ולאור מצבה הכלכלי. בנוסף, כבר בעבר התגלו קשיים של ממש ביכולת פרעון התשלומים השוטפים של תבל למרשותיי, מכח החוזה שבנדון, ומרשותי נאלצו, שוב ושוב, להתחשב במצבה המיוחד של תבל, תוך שמירת זכויות מרשותי. העובדות הנ"ל מהוות הפרה יסודית של החוזה שבנדון". אשר על כן, הודיעה המבקשת כי היא מפעילה את זכותה לבטל את החוזה, לתפוס את הרכבים ולגבות את חובותיה. 41. אלא, שהנאמן ביקש להותיר את החוזה על כנו, ועוד באותו יום שוחח באריכות עם נציגי המבקשת בעניין זה. למחרת היום, ב-24.4.02, יום אחד בלבד לאחר הודעת הביטול דנן, הגיעו הנאמן והמבקשת להסכמה לפיה חזרה בה המבקשת בפועל מביטול ההסכם, זאת באשר הותירה את צי הרכב בידי תבל. זאת, בכפוף לכך כי הנאמן יעמוד בכל התשלומים השוטפים, החל ממועד צו הקפאת ההליכים. זאת, בכפוף להבהרת בא-כוחה של המבקשת כי הדבר לא יפגע בזכויות או בטענות מרשותיו. וכי אין במכתב "משום מיצוי זכויות או טענות", בכל עניין, חוב וכלפי כל גורם שהוא. אין חולק, כי מאז בוצעו התשלומים השוטפים כסדרם, והחוזה הוחזר לפעולה רגילה, בכפוף לאותן הסתייגויות ושינויים שנעשו בו במסגרת אותה הסכמה (שינויים אשר אינם רלוונטיים להכרעה בבקשה הנוכחית). המחלוקת המונחת בפני הינה אודות הדרך בה הפעילה המבקשת את תניית הפיצוי המוסכם, חרף העובדה כי חזרה בה מהודעת הביטול, וקיבלה את התשלומים השוטפים כסדרם מיום הקפאת ההליכים ואילך. המחלוקת הרלוונטית הינה כפולת-פנים: א. האם קמה למבקשת הזכות לדרוש את תניית הפיצוי המוסכם כלל ועיקר? שאלה זו מתמקדת הן בשאלת ה"ספציפיות" של תניית הפיצוי המוסכם לראש הנזק של אובדן הכנסה עתידית, והן לשאלת היחסים בין תניית הפיצוי המוסכם דנן לתניית הפיצוי המוסכם שבסעיף 6.8 לחוזה, העוסק ספציפית בפיגור בתשלומים. ב. אם קמה זכות זו, האם בנסיבות המקרה ראוי וצודק כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו שבסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), ויפחית את סכום הפיצוי המוסכם? שאלה זו עוסקת, מטבע הדברים, בסבירות היחס בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שצפו הצדדים בעת כריתת החוזה כמסתבר מהפרה מן הסוג בו עסקינן בנסיבות המקרה דנן. בעניין זה, מן הדין יהיה להדרש גם להשפעתה, אם בכלל, של הקפאת ההליכים על שיקולי בית המשפט בהפעלת סעיף 15 דנן. 42. אלא, טרם אדרש להכרעה בסוגיות אלו, מן הדין להדרש, ראשית, לשתי נקודות עקרוניות אחרות העולות מן התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט, ובעיקר לעובדות שציינה המבקשת עצמה בכתבי טענותיה. המבקשת מסתמכת, פעם אחר פעם על האופן בו סייגה הן סעיפים רלוונטיים בחוזה, והן את ההסכמות עם הנאמן; המבקשת נקטה, למעשה, בדרך השגרתית של הבהרה כי אין בהסכמה בכדי לפגוע בזכות או טענה העומדות לה. לאור חשיבות הדברים, מן הדין להעיר הערות מספר בנושא זה. אין חולק, כי צדדים רשאים להסכים כרצונם במסגרת חוזה - בין אם הסכמה זו לובשת צורה של ויתור על זכויות קודמות, ובין אם צורה של עמידה עליהן, במלואן או בחלקן. בשל החשש העולה, כי הסכמה המצמצמת מחלוקת או מוחלת על זכות פלונית תפורש ביתר-הרחבה על-ידי הצד שכנגד, הרי שנפוץ הוא המנהג לסייגן, כפי שנהגה המבקשת, ולהבהיר כי הצד עומד על כל זכות עליה לא הסכים לוותר. 43. כך למשל, אך ברור הוא, כי המבקשת, כאשר הסכימה להותיר את הרכב בידי תבל (וכך להמשיך בביצוע החוזה), מנעה באמצעות הסייג טענה כי בכך ויתרה על תשלומי העבר המגיעים לה; אי לכך, אין בהסכמתה בכדי ליצור מניעות מהגשת תביעת חוב בה תתבע את חוב העבר המגיע לה. אלא, שיש להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אין צד לחוזה רשאי לומר "דבר והיפוכו" במסגרת הסכמה חוזית (או לומר דבר, ולהתכוון להיפוכו), שכן כאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע בחובת תום-הלב החלה עליו, המתפרשת הן על משא ומתן חוזי, והן על מימוש זכויות הנובעות מחוזה. במה דברים אמורים? כאשר צד מגיע להסכמה חוזית, הרי שהוא מוחזק כמתכוון לכל העולה באופן סביר מן ההסכמה ופרשנותה התכליתית; אין צד רשאי לטעון, כי על-ידי הוספת תניה של "בלא לפגוע בזכויות", הוא רשאי להתכחש למה שנובע במישרין מן ההסכמה עצמה, או למנוע מבית המשפט להסיק מסקנות העולות מאותה הסכמה. דבר זה ניתן לראות כמשתמע אף מלשון ההתניה, המתייחסת לזכויות וטענות: זאת באשר הזכויות הנשמרות לצד המסייג הינן הזכויות המוקנות לו בדין ובחוזה; אם מן ההסכמה החוזית משתמע ויתור על זכות פלונית, הרי שזכות זו אינה מוקנית עוד בדין ובחוזה, ונסיון לשמור עליה הינו אמירת דבר והיפוכו. מכח קל וחומר, לא יכול בעל דין להעלות כל טענה לגבי זכות שאין לו, באשר טענה כזו לא תהיה אלא טענת סרק. לסיכום נקודה זו: כאשר חתמה המבקשת על הסכמות, הן במסגרת החוזה והן במסגרת המשא ומתן עם הנאמן, הרי חובת תום הלב וכללי הפרשנות התכליתית מחזיקים אותה כמתכוונת להסכמה ולכל המשתמע ממנה במישרין; בכל הנוגע לזכויות אחרות, יחול הסייג, ואין ב"שתיקת" ההסכמה לגביהן בכדי להוות ויתור או השתק, הכל לפי העניין וניתוח אומד הדעת האובייקיטיבי המשותף של הצדדים, לפי הגיונו הכלכלי של החוזה, כללי הגינות מסחרית וכללי הפרשנות החוזית הנהוגים בדיני מדינת ישראל, כולל עקרון תום הלב. 44. הנקודה השניה בה יש להכריע, כבר בשלב זה הינו "רשימת הנזקים" לה טוענת המבקשת; המבקשת, בכתב התשובה שהגישה, מנתה רשימה של לא פחות משבעה נזקים שנבעו מן ההפרה היסודית, ושאינם בגדר הפיגור בתשלום גרידא. אלא, שעיון ברשימה זו על רקע עובדות המקרה, כפי שהן עולות מהתשתית שהציגה המבקשת עצמה, מעלה כי אין במרביתה של רשימה זו ולו מאומה. אין כל מחלוקת, כי ההפרה היסודית בגינה ביקשה המבקשת לבטל את החוזה הינה מתן צו הקפאת ההליכים וכל המשתמע ממנו. קודם לצו ההקפאת ההליכים, פיגרה תבל במספר תשלומים חודשיים, בשיעור שלא הובהר עד תום, אם כי עולה מדברי המבקשת כי עסקינן באיחורים ובתשלום חלקי, ולא בהמנעות מוחלטת מתשלום לפי החוזה. 45. אף אם נצא מהנחה כי ניתן היה לפרש התנהגות זו לכשעצמה כהפרה יסודית (ואין צורך להכריע בכך בנסיבות המקרה דנן), הרי שהמבקשת העידה על עצמה, כי לא עשתה כן באותה עת. לעניין זה יוער, כי הדין קובע במפורש, כי כאשר חלה הפרה יסודית, הרי שעל הנפגע להצהיר על כך בלא דיחוי, או למצער בתוך זמן סביר מן ההפרה. אם לא עשה כן, יחשב כמוחל על זכותו להגדיר את הארוע כהפרה יסודית (להבדיל מזכויות אחרות, כגון לדרוש את המגיע לו מן המפר). הטעם לכך הינו ברור, אכיפת כלל יסודי המונע מצד לחוזה לשמור לעצמו "טענות מדף" לעת מצוא, והחלת חובה (שאינה אלא נגזרת של עקרון תום הלב) על הנפגע להעמיד את המפר בלא דיחוי על משמעות מעשיו. מכל האמור לעיל עולה, כי טרם הקפאת ההליכים, לא ראתה המבקשת עצמה נתונה במצב של הפרה יסודית, חרף זכותה החוזית לראות פיגור בשני תשלומים ככזו. הטיבה היא עצמה להעיד על כך, כאשר הבהירה כי "התחשבה" במצבה המיוחד של תבל; אין בסייג של "בלא לפגוע בזכויות" בכדי לסתור מסקנה זו, העולה במפורש מן ההסכמה החוזית (בתוספת לדין המחייב הודעה על נקיטת סעד בגין הפרה זמן סביר לאחר ההפרה) ודברי המבקשת. מאידך, אך ברור הוא, כי המבקשות לא ויתרו על זכותן לגבות החוב דנן (פרי התשלום החלקי), בתוספת הפיצוי המוסכם המיוחד לעניין זה, פרי סעיף 6.8 לחוזה. 46. המצב שונה בתכלית בכל האמור במכתב מיום 23.4.02, כאן הודיעה המבקשת מיד על הפרה יסודית ועל זכותה להפעיל את זכויותיה, ובדין עשתה כן. אלא מאי? מן המסמכים שצרפה המבקשת עצמה עולה, כי עוד באותו יום שוחחו הנאמן ומנכ"ל המבקשת והגיעו להסכמות, שמשמען משיכה בחזרה של הודעת הביטול, והסכמות אלו, הן שקיבלו גיבוי רשמי במכתב המבקשת מן היום שלאחר מכן. המסקנה היא פשוטה: כבר באותו יום עצמו, ידעה המבקשת כי ההסכם לא יבוטל, וכי לא יהיה כל צורך בתפיסת כלי הרכב. אם כך הוא, הכיצד ניתן לטעון ברצינות, כי בתוך שעות אחדות, כבר נתגבשה רשימה ארוכה ומסועפת של נזקים הנובעים כולם מביטול ההסכם? כך למשל, הכיצד יכול, בתוך שעות, להתגבש "נזק עצום" בשל "הפסקה פתאומית של תזרים הכספים עליו נסמכה המבקשת לצורך עסקיה?" - זאת (מלבד העובדה כי בהסברה זה אודות "פתאומיות", הודתה המבקשת כי קודם לכן לא נפסק התזרים, וכי נזקיה הנטענים התגבשו בשל מתן הצו, ולא קודם לכן) כאשר כבר באותו יום התברר, כי תזרים הכספים לא נפסק כלל? הכיצד ניתן לטעון ברצינות כי המבקשת צריכה היתה להקטין נזקים בגין ביטול שירותי ביטוח, הפסקת דלקנים ועוד, כאשר באותו היום עצמו, בטל צורך זה? קל וחומר, שמוזר ותמוה הוא, הכיצד מדברת המבקשת על כך כי "נקטה מהלכים נמרצים" לביצוע התקשרות חליפית, ו"העמדת צוות עובדים" מיוחד, הוצאות הוצאות לקליטה אפשרית ובלתי צפויה כלי רכב רבים (פעם נוספת, עדות על כך כי קודם להקפאה לא התכוננה המבקשת להפסקת ההסכם, ולא הוציאה הוצאות או נקטה מהלכים לשם כך). כל זאת, בתוך שעות ספורות? הכיצד?! לסיכומה של נקודה זו: איני נותנת כל אמון בטענות אלו, באשר הן מופרכות על פניהן, סותרות את שורת ההגיון ואת העובדות העולות מטענות המבקשת עצמה; לא נותר לי אלא להצר על הדרך בה ניסתה המבקשת ליצור רשימת נזקים ארוכה, אשר אין בה ולו מאומה; האם סברה המבקשת באמת ובתמים, כי על-ידי תניית "בלא לותר על זכויות", שמרה לעצמה אף את הזכות לטעון לנזקים שהחייאת החוזה מנעה את היווצרותם? למעשה, מכל אותה רשימה ארוכה של נזקים, לא מצאתי אלא טענה אחת שיש בה ממש: העובדה כי בשל צו הקפאת ההליכים, נמנעה מהמבקשת האפשרות לתבוע את חוב העבר לאלתר, ותחת זו תועלה להגשת תביעת חוב כנושה בלתי מובטחת - סוגיה אשר להשלכותיה אתייחס בהמשך. מלבד סוגיה זו, לא היה בצו הקפאת ההליכים בכדי ליצור כל נזק משמעותי, באשר החוזה עם המבקשת נמשך כסדרו. לעניין זה ערבבה המבקשת שלא כדין בין זכותה להתייחס לצו ההקפאה כהפרה יסודית (דבר אותו עשתה), לבין שאלה עובדתית נפרדת לחלוטין, של נזק בפועל הנובע מאותו מצב עובדתי. 47. משהגענו לכאן, מן הדין להעיר הערות מספר בנושא מהותה של תניית פיצוי מוסכם והיחס בינה לבין דיני חדלות הפרעון. טוענת המבקשת עצמה, ובצדק, כי פיצוי מוסכם, אף אם הינו גבוה, אינו בגדר "ענישה" של המפר. נקל לשער, כי לו בפיצוי עונשי גרידא עסקינן, הרי שלא היה כל מקום ליתן לו תוקף בהליכי חדלות פרעון. זאת, באשר הטלת פיצוי עונשי גרידא על גוף חדל-פרעון אינה אלא "הענשה" של יתרת הנושים הבלתי מובטחים, קרי: הפרת עקרון השיוויון וגריעה מחלקם, בשל התנהגות ברת-אשם של החייב עצמו. אכן; משמעותה של תניית פיצוי מוסכם אינה ענישה כלל ועיקר. משום כך, הטעים אף כונס הנכסים הרשמי, ובצדק, כי אין הליכי חדלות פרעון שוללים את תוקפו של פיצוי מוסכם; תחת זאת, הם מתירים להוסיפו, בכפוף לתנאים שיפורטו בהמשך, לתביעת חובו של הנושה. משמעותו האמיתית של פיצוי מוסכם הינו קביעת חזקה שאינה ניתנת לסתירה (בכפוף לסמכות בית המשפט בסעיף 15 לחוק החוזים), כי נזקה של הפרה פלונית של החוזה הינו כקבוע באותה תניה, בלא להוסיף או לגרוע. בכך משמשת הפעלת התניה תחליף למנגנון הארכני והמסורבל של תביעה נזיקית, במסגרתה היה על הנפגע לטעון ולהוכיח את אותם נזקים עצמם. לשון אחר; תניית הפיצוי המוסכם מעמידה את הצדדים מראש לאחר השלב של הכרעה, כימות וקציבת הנזק. מסיבה זו, אין כל עילה לשלול את תוקפה של תניית פיצוי מוסכם בהליכי חדלות פרעון; דין כזה היה מתעל את הצדדים לתביעות נזיקיות, אשר מן המפורסמות הוא כי התארכותן ואי התאמתן האינהרנטית להידון בדרך של בקשה למתן הוראות גורמות להן לסרבל את הליכי חדלות הפרעון. דבר זה חשוב במיוחד בהקפאת הליכים; הגבלת מהלך זה לפרק זמן של תשעה חודשים, והצורך להעביר הסדר נושים מוסכם טרם סופה של התקופה, יוצרות חשיבות רבה להכרעה מהירה במצבת תביעות החוב. היותן של תביעות נזיקיות ארוכות תלויות ועומדות עשויה לגרום לאי-בהירות, אשר תקשה על גיבוש והעברת ההסכם ברוב קולות הנושים הנדרש בדין. 48. לא זאת, אלא אף זאת; ראייתו של הפיצוי המוסכם, באופן מהותי, כחזקה שנועדה להיות תחליף מהיר, פשוט ויעיל לתביעה הנזיקית, מבהירה היטב את הגיונן של ההלכות הפסוקות החלות על תניות אלו. מן המפורסמות הוא, כי מטרתו של ההליך הנזיקי הינה פיצוי הניזוק על נזקיו, ולא מתן הזדמנות לניזוק להתעשר על חשבון המזיק. מסיבה זו בדיוק, קבע הדין כי לא ניתן הן לתבוע פיצוי מוסכם והן לתבוע פיצויי נזק בגין אותה הפרה. זאת, באשר הפיצוי המוסכם יצר חזקה בלתי ניתנת לסתירה, כי נזקה של ההפרה הוא סכום פלוני; הוספת פיצוי נוסף על סכום זה הינו בבחינת כפל פיצוי. מאותה הסיבה עצמה, אם מקים החוזה שני מסלולים של פיצוי מוסכם, אחד כללי ואחד ספציפי לסוג הפרה מסויים, הרי לא ניתן לבחור את שניהם במקביל בגין הפרה אחת. זאת ועוד, אם עסקינן בהפרה אשר נופלת אל תוך התניה הספציפית, הרי שבהעדר ראיה לסתור, יוכל הניזוק להשתמש אך ורק בתניה זו, ולא יוכל להפעיל את התניה הכללית. הטעם לכך הינו ברור מאליו: הן האיסור על כפל-פיצוי, והן העובדה, כי אם נקבעה חזקה ספציפית כי נזקו של ארוע פלוני מסתכם בסכום א', ולצידה חזקה כי נזקם של כל ארוע נזק פרי הפרה מסתכם בסכום ב', הרי שבקרות הארוע המכוסה על-ידי התניה הראשונה, גוברת החזקה הספציפית על החזקה הכללית. המבקשת לא חלקה, למעשה, על מושכלות אלו; אלא, שטענתה היתה כי בפועל, חוללה ההפרה שבעצם מתן צו הקפאת ההליכים נזקים נוספים, שאינם מכוסים על ידי סעיף 6.8 לחוזה (שכל עניינו פיגורי תשלום). כמו כן, טענה כי סעיף 6.8 אינו עוסק במקרים של הפרה יסודית. דינה של הטענה השניה להדחות על פניה; סעיף 6.8 אינו מוגבל, במפורש או במשתמע, למקרים של הפרה בלתי-יסודית; עסקינן בסעיף ספציפי, אשר מתמקד בסוג עובדתי אחד של הפרה, והוא הפיגור בתשלומים - זאת בלא שיבחין בין סוגי פיגור לפי תיוגן המשפטי כהפרה יסודית או הפרה שאינה יסודית. מכאן נובע, כי נזק הפיגור בתשלום צריך להיות מטופל על-ידי סעיף 6.8, שהינו חזקת הנזק הספציפי אשר קבעו הצדדים לאותו עניין, ועל-ידיו בלבד.זאת, באשר פרשנות אחרת תרוקן את הסעיף מתוכן, או שהיא מנוגדת להלכה הפסוקה והמושרשת, האוסרת על בחירת שני מסלולי פיצוי בו-זמנית בגין נזק אחד, דבר אשר מהווה כפל-פיצוי והתעשרות פסולה. מובן, שאין בכך בכדי ליטול משמעות מסיווג פיגור מתמשך בתשלום בתור "הפרה יסודית", זאת באשר סיווג זה מתיר למבקשת להפעיל את המנגון החוזי נשוא סעיף 12, אשר יוצר עובדות ועלויות חדשות, החורגות בהרבה מגדר סעיף 6.8 הנ"ל. אלא, שדי באמור לעיל בכדי להבהיר, כי תניית "הפיצוי המוסכם הכללי" נשוא סעיף 12.4 אינה יכולה לחול על ראש הנזק של פיגור בתשלומים; דין אחר עומד בסתירה חזיתית להלכה הפסוקה, ואך ברור הוא, כי תנייה חוזית של "בלא לפגוע בזכויות" אינה יכולה לעשות כן. בכדי להפעיל את הפיצוי המוסכם הכללי, חייבת המבקשת להראות נזק נוסף, מעבר לפיגור בתשלום. כמו כן, גם סוגיית היחס הסביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק בפועל תעשה לגבי אותו ראש נזק נוסף, ולגביו בלבד - באשר אין חולק, כי סעיף 6.8 עומד לכשעצמו בתנאי הסבירות, והמבקשת רשאית לגבותו ולהוסיפו על תביעת חובה. בקצירת האומר יוער; גם סמכותו של בית המשפט שבסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה) להפחית פיצוי מוסכם, מובהרת היטב על רקע מהותה האמיתית של תניית הפיצוי המוסכם, כפי שהובהרה לעיל; סמכות זו הינה החריג היחיד לזכותם של הצדדים להחליף את המנגנון הנזיקי בקביעת נזק א-פריורית. החריג חל, במקום בו אין יחס סביר, בין האומדן הא-פריורי מחד גיסא, לבין הנזק האמיתי מאידך גיסא, כאשר הנזק הצפוי דנן מתייחס, מטבע הדברים לנזק הצפוי מאותה הפרה שארעה בפועל. לשון אחר; כאשר בית המשפט מתרשם, כי האומדן הא-פריורי הוא מופרך על-פניו, ואין קשר סביר בינו לבין נזק שניתן היה לצפות מראש כי ינבע מההפרה, כפי שארעה בפועל (ולא מכל הפרה באשר היא), אזי תוקנה לו סמכותו להתערב ולהפחית את הפיצוי כך שישווה לנזקה של ההפרה (אם זה ידוע), או למצער לסכום אשר סביר להניח כי הוא עולה עמה בקנה אחד. לעניין זה יוער, כי האמירות בפרשת קשת שציטטה המבקשת, קובעות כי הצפי מראש מתייחס לכימות הנזק ולא לסוג ההפרה. 49. כעת, מן הדין לנסות ולנתח את המנגון החוזי שהוסכם בין הצדדים, בכדי לגלות את מעמד הפיצוי המוסכם בתוכו; לפי ממצאים אלו של אומד-דעת, ניתן יהיה לקבוע, האם סעיף 12.4 דנן מהווה תניה כללית החלה על כל הפרה, או שמא הוא חל רק במצבים מוגבלים יותר (כגון, מצב בו הנפגע משתמש בזכותו לדרוש את החזרת כלי הרכב). כמו כן, מן הדין לבדוק את היחס בין סעיף 12.4, לבין תתי-הסעיפים של סעיף 12.3, בכדי לקבוע את היחס בין הפיצוי המוסכם לבין הפחתת הפיצוי בגין השכרה חוזרת של הרכב. בשל חשיבותם של הסעיפים, אביא אותם במלואם. סעיף 12.3 קובע כי במקרה של הפרה יסודית, בלא לגרוע מזכות החברה לפעול כנגד הפרה בלתי יסודית וכ"ו, תוכל החברה להפעיל לפי שיקול דעתה אחת או יותר מהתרופות הבאות: "12.3.1: יחול פרעונם המיידי של סכום הפיצוי על פי המפורט בסעיף 12.4 (הפיצוי המוסכם הכללי - ו.א), ויתרת כל הסכומים האחרים המגיעים לה (למבקשת - ו.א) על פי הסכם זה (להלן: "סכום החוב"), ועל הלקוח יהיה לשלם את הסכומים האמורים מיד עם דרישתה הראשונה של החברה בכתב ו/או על ידי הגשת תביעה משפטית ועל פי החישוב שהיא תעשה. 12.3.2: החברה תהא רשאית לתפוס או להעביר את הרכב לחזקתה, לקבל בו חזקה ולמוכרו, או לפי בחירת החברה, להשכירו מחדש, כשכל ההוצאות הכרוכות בכך, כהגדרתן בס"ק זה להלן, תחולנה על הלקוח. להסרת ספק, מובהר ומוסכם כי תפיסת הרכב על-פי הוראת ס"ק זה... לא תחשב לביטול ההסכם ולא תזכה את הלקוח בכל הנחה ו/או פטור מתשלום כלשהו על-פי הסכם זה ו/או בזכות לבטל הסכם זה" לאחר מכן, מפרט החוזה מה פירוש המונח "הוצאות", ומפרט רשימה ארוכה של עלויות הכרוכות בתפיסת הרכב והשכרתו מחדש, כולל הליכי לוואי העשויים לנבוע מכך, כולל הוצאות פרסום. אזי, מוסף סעיף 12.3.4, וקובע כי: "אם החברה מכרה את הרכב או השכירה אותו, כאמור בס"ק 12.3.2, אזי אם פחתה תמורת המכירה או תמורת ההשכרה החדשה ממלוא החוב הנדרש, בתוספת הפיצוי המוסכם כאמור בס"ק 12.4, ישלם הלקוח לחברה את ההפרש תוך שבעה ימים ממשלוח דרישת התשלום הכללית". עיננו הרואות; סעיפים החוזה, העוסקים בהפרה יסודית ובמנגון החוזי הקבוע לאותו מקרה, ראו לנגד עיניהם, בבירור, את התרחיש הבא: עקב ההפרה היסודית, דורשת המבקשת את הרכב בחזרה, בכדי למזער את נזקיה ולהשכיר או למכור אותו לצד ג'. עקב כך, כל עוד לא השכירה המבקשת את הרכב לאחר, מתקיימים שני סוגי נזקים עיקריים: מניעת הרווח המגולם בתמורה החוזית - דבר המטופל על ידי חיוב המפר לשלם את מלוא החוב העתידי (בהפחתה אפשרית ), ו"הוצאות העברה", הכרוכות בתפיסת הרכב והעברתו לצד ג'. 50. אלא מאי? די בעיון חטוף באופן חישוב הנזקים ועריכתם, בכדי לראות כי סדרת תניות זו מכוונת כל-כולה למצב בו בא החוזה בפועל לידי סיום, הרכב נתפס, והמבקשת מתקשרת עם צד ג'. מטרת המנגנון הינו לכסות את כל סוגי הנזקים האפשריים על-ידי חיוב הלקוח הן בתמורה העתידית (פחות התמורה שקיבלה מצד ג' בעבור התקשרות חדשה) בתוספת ההוצאות. זאת, כאשר הפיצוי המוסכם מתפקד כ"סותם פרצות", ונועד למנוע כל אפשרות לכך כי סכום הפיצוי הריאלי שתקבל יפחת מסכום נזקיה בפועל (שהרי, המבקשת עצמה שבה וטענה כי לא ב"פיצוי עונשי" עסקינן). מצב שונה לחלוטין חל, במקום בו החוזה לא מבוטל, וכל ההוצאות והנזקים הנובעים מן המעבר לא באים כלל ועיקר לעולם; במצב זה, "סכום ההוצאות" שואף לאפס, בעוד אובדן ההכנסה העתידי אינו קיים, או (אם נתייחס למהלך העניינים כביטול ההסכם וחתימתו מחדש עם אותו צד) מתקזז במלואו עם התשלומים השוטפים שהוסיפה תבל להעביר. מאידך גיסא, הנזק בגין פיגור התשלומים, מכוסה במלואו על-ידי התניה הספציפית של סעיף 6.8 לחוזה, הגוברת על-פי דין על התניה הכללית. מהו איפה, הנזק בפועל הנאמד על-ידי הפיצוי המוסכם הכללי? ובלשון סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה): מהו הנזק שניתן לצפותו מראש, מעצם הכניסה להקפאת הליכים, כאשר תבל מוסיפה לקיים את ההסכם כלשונו חרף ההקפאה? עיון מושכל בנקודה זו, יביא למסקנה כי אין אלא נזק אחד, אשר הינו צפוי, ברור וקל לכימות: כפי שהוער בתחילת החלטתי זו, צו הקפאת הליכים יוצר נזק אחד, בדמות מניעת המבקשת מלדרוש תשלום מיידי של חוב העבר (קרי, הפיגור בתשלום בתוספת פיצוי מוסכם נשוא סעיף 6.8 לחוזה). זאת ואף זאת: עיקרו של נזק זה הינו כי הדיבידנד הצפוי להשתלם למבקשת לא יהיה שווה למלוא החוב, אלא לאחוז הדיבידנד הכללי שישולם לנושיה הבלתי-מובטחים לתבל. 51. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את עמדת הנאמן במלואה, ולקבוע כי הפיצוי המוסכם פרי סעיף 12.4 לא נכנס לתוקף כלל ועיקר, בשל קיומו של סעיף 6.8. זאת, בשל אותו נזק נוסף אשר אין להתעלם ממנו. אלא, שאך ברור הוא, כי בנסיבות המקרה, נעדר הפיצוי המוסכם כל יחס סביר לנזק אשר יכלו הצדדים לצפות מראש, במקרה של הפרה בדמות תשלום חלקי למשך מספר חודשים מועט, כאשר לאחריו שבים הדברים למסלולם הרגיל, בלא ביטול ההסכם ותפיסת כלי הרכב. נזק זה, אף אם היו הנושים הבלתי-מובטחים זוכים לאחוז דיבידנד נמוך ביותר, לא יכול היה לעלות בשום מקרה על מלוא סכום הפיגור, בתוספת הפיצוי המוסכם פרי סעיף 6.8 - קרי, אחוז הפיצוי שהפסידה המבקשת בשל הסדר הנושים. מעבר לנקודה זו, הרי שכל עוד הוסיף ההסכם להתקיים כלשונו וככתובו לאחר הקפאת ההליכים, אין בעצם מתן הצו כל נזק נוסף. לעומת זאת, סכום הפיצוי המוסכם שדרשה המבקשת (שליש מערך דמי השכירות לתקופת החוזה הנותרת מיום ההפרה ואילך) עולה פי 8 לערך (!!) על סכום החוב האמיתי, והמבוסס, כפי שהדגמתי בראשית החלטתי זו, על רשימת נזקים נטענת, שאין בה מאומה, וטוב היה לה אלמלא באה לעולם כלל ועיקר. אך ברור הוא, כי סכום זה חסר כל יחס סביר לנזק פרי ההפרה, אשר אינו אלא ההפרש בין סכום תביעת החוב לבין מה שתקבל המבקשת בפועל במסגרת הדיבידנד. יוצא, כי אם היחס בין החוב לפיצוי המוסכם היה של אחד לשמונה לערך, הרי שהיחס האמיתי בין הפיצוי לנזק (החוב בהפחתת הדיבדנד) הוא בלתי-סביר עוד יותר. לעניין זה אעיר; לשון סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה) מתייחסת במפורש ליחס בין הפיצוי לבין הנזק, ואינה מזכירה כלל ועיקר את היקפו הכספי של החוזה. אי לכך, נסיונה של המבקשת להאחז בהיקפו העצום של החוזה בכדי לטעון כי פיצוי שאינו עומד אלא על 15% ממנו לערך הינו סביר, אין בו דבר. אמנם, אם עסקינן היינו בהפרה מסוג הפסקת תשלומים כללית עקב כניסה לחדלות פרעון, אזי היה סך הנזק הצפוי מתקרב לסך היקפו של החוזה. במקרה כזה, יתכן ולא היה מקום להתערב בפיצוי המוסכם. אלא, שלא כן בהפרה מסוג אחר לחלוטין, המגולמת בדמות מתן צו הקפאת הליכים לכשעצמו, תוך שהתשלומים השוטפים מוסיפים להשתלם כסדרם. 52. מכל האמור לעיל, עולה כי בנסיבות המקרה דנן, עסקינן בפיצוי מופרז ובלתי-סביר, שיש להתערב בו; ההלכות אשר ציטטה המבקשת אינן מסייעות בידה, באשר הן עוסקות בנסיבות שונות לחלוטין, שאינן כוללות בתוכן כלל ועיקר מתן צו הקפאת הליכים, ובלא שהתקיים בהן "מסלול נוסף" המנקז אליו את הפיגור בתשלום. זאת ועוד, לפי העולה מההחלטה בפש"ר 1361/02 בש"א 9258/02 תבל נ' בזק, הרי שכללי הפרשנות החוזית החלים בהליכי חדלות פרעון, אינם מוגבלים על-ידי מחסומים פורמליים של כותרות ומונחים בהם נקבו הצדדים, אלא מבקשות לרדת למהותם האמיתית של האינטרסים והרציונלים של הסכסוך המשפטי. לעניין זה יוער, כי אף סמכותו של בית המשפט להפחית פיצוי מוסכם נדונה לפי כללים אלו, זאת באשר הוספת פיצוי מוסכם בלתי סביר לתביעת חוב באה, בהכרח, על חשבון יתרת הנושים הבלתי-מובטחים, פוגעת בעקרון השיוויון. לכן, במקרים אשר כאלו יטה בית המשפט להקפיד, כי תניות כאלו לא ינופחו מעבר לסביר, ויתכן כי מידת נטייתו להתערב תעלה במידת-מה על המידה הרגילה שנוקטים בה בתי המשפט בסכסוכים בין צדדים סולבנטיים. אלא, שבנסיבות המקרה, אין צורך רב להתעמק בסוגיה זו, באשר הפיצוי המוסכם דנן אינו עומד ולו בדרישה צנועה ביותר של סבירות; אכן, עניין לנו במצב בו אין יחס, ולו דחוק, בינו לבין הנזק. מעצם דרישתה של המבקשת, כפי שהוצגה, עולה אבק-ריחו של נסיון נטול תום-לב לנצל את הקפאת ההליכים בכדי להתעשר על חשבון תבל, ובעיקר על חשבון נושיה הבלתי מובטחים; וחבל שכך. 53. אי לכך, בנסיבות המקרה דנן, מופחת סכום הפיצוי המוסכם "הכללי", לפי סעיף 12.4 לחוזה, ויעמוד על ההפרש בין קרן החוב והפיצוי פרי סעיף 6.8, מחושב מיום ראשית הפיגור ועד למועד צו הקפאת ההליכים (קרי, דיבידנד של 100%) לבין אחוז הדיבידנד שיזכו לו נושיה הבלתי מובטחים של תבל. לא נותר לי אלא לדון בהוצאות המשפט; עניין לנו במקרה בו מנסה נושה בלתי-מובטח, בחוסר תום-לב, לדרוש מחברה בהסדר נושים סכום העולה כמעט עשרת מונים על המגיע לו, תוך שהוא "מנפח" באורח תמוה את נזקיו; כל זאת, כאשר מלבד פיגורים בתשלומים חודשיים ספורים ערב צו ההקפאה, זכה לכך כי ההסכם עמו יוסיף להתקיים במהלך כל תקופת ההקפאה. נקל לראות, כי בכך גילתה המבקשת אדישות תמוהה, בלשון המעטה, לנזקם של הנושים האחרים, אשר הדיבידנד המגיע להם צפוי היה להדלדל משמעותית אם היתה מתקבלת תביעת חובה במלואה. נוכח זאת, אין מנוס מהבאת דברים אלה בין השיקולים לענין ההוצאות. הוצאות שתבטאנה התייחסות לניסיון כזה, אשר כאמור אם היה צולח היה פוגע באופן משמעותי בכלל בנושים הבלתי מובטחים. אי לכך, תשא המבקשת בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 60,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פיצויים מוסכמיםפיצויים