מסך ההתאגדות - חובת תום הלב

פסק דין 1. כללי מונחת בפני תביעה בה מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בחובות של הנתבעת 2 (להלן: "החברה" או "לבניר") לתובעת עבור סחורה שסיפקה האחרונה לחברה. התביעה הוגשה במקור גם נגד החברה אשר לא התגוננה ולפי האמור בכתב ההגנה של הנתבע היא מצויה בהליכי כינוס נכסים ופירוק כבר משנת 1999. 2. תמצית העובדות הרלוונטיות התובעת עוסקת בשיווק והפצה של מוצרי נייר למיניהם. לבניר הינה חברה פרטית שעסקה בזמניים הרלוונטיים לתביעה בייצור ושיווק של מוצרי ניר . הנתבע הינו בעל מניות בלבניר ושימש כמנהלה וכעובדה. בין התובעת לבין לבניר התנהלו במשך השנים קשרי מסחר במהלכם מכרה התובעת ללבניר מוצרי נייר שונים (להלן: "המוצרים"). לימים נקלעה החברה לקשיים פיננסים ולא עמדה בהסדר פריסת חובות לבנק הפועלים (להלן: "הבנק") לרבות בקשר עם הלוואות מדינה עד כי הבנק נקט ביום 1.8.99 בהליכי כינוס נכסים נגדה. הנתבעת לא שילמה לתובעת את מלוא תמורת רכישות המוצרים. בכלל זה שיקים של החברה לתובעת על סך 302,048.73 ₪ שנמשכו במהלך אפריל - מאי 1999 לא כובדו. לבניר נותרה חייבת לתובעת סך של 707,380.99 ₪ כערכו ליום 12.3.02 כאשר לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. יש לציין כי בפגישה שבין הצדדים בחודש יולי 1999 אישר הנתבע בפני נציגי התובעת כי החברה מצויה בקשיים תוך שנטען כי הסתיר את מצבה האמיתי ואף ביקש המשך אספקת מוצרים. בין הצדדים הוסכם כי התובעת תספק מוצרים לחברה כנגד קבלת ערבות אישית של הנתבע ושל שני ערבים נוספים ה"ה אליהו שפראך ואריה שחם (להלן: "הערבויות"). הערבויות ניתנו ביום 14.7.99 והם נועדו כאמור להבטיח רק את תשלומי המוצרים העתידיים שיסופקו לחברה, אך כאמור סמוך לאחר מתן הערבויות, ביום 1.8.99 מינה בית המשפט כונס נכסים לחברה לבקשת הבנק. התביעה דנן אינה עוסקת בחיוב מכוח הערבויות. 3. גירסת התובעת התובעת טוענת כי על הנתבע לשאת בחובות החברה כלפיה: התובעת מייחסת לנתבע חבות מכוח היותו אורגן החברה ומי שניהלה. נטען כי הנתבע היה אחראי למצג שווא כלפי התובעת לפיו תמורת המוצרים תשולם למרות שהיה ידוע לו היטב כי אין הדבר כך מאחר שהחברה נקלעה לקשיים והיא לא תשלם התמורה. הנתבע נמנע, כך נטען, מלגלות לתובעת את מצבה האמיתי של לבניר וגרם לתובעת להמשיך לספק את המוצרים. זאת ועוד, לפי תזרים הכספים בחברה, לא היתה האחרונה מסוגלת לעמוד בהתחייבות כלפי התובעת ומכל מקום לא הוצגו ראיות סותרות. לגרסת התובעת כבר בחודש פברואר 1999 ידע הנתבע כי לבניר חייבת לבנק סך של כ- 9,300,000 ₪ וכי קיימת חריגה ניכרת ממסגרת האשראי המאושר ולפיכך לא יהיה כיסוי לשיקים של החברה שניתנו לתובעת. התובעת נסמכת גם על הסכם בין החברה לבין הבנק מיום 26.2.99 (להלן: "ההסכם") בו מאשרת החברה את חובותיה לבנק לרבות הלוואות מדינה בסך של 9,372,014 ₪ ומתחייבת להסדיר את חובותיה לא יאוחר מיום 31.3.99, דבר שלא נעשה. החברה למרות שלא עמדה בהסכם, לא נמנעה מלרכוש מוצרים מהתובעת בסך של כ- 400,000 ₪ תוך מעשי מרמה והטעייה מצד הנתבע. 4. גרסת הנתבע הנתבע טוען שיש לדחות את התביעה לפי שאינה מגלה עילה כלפיו. הנתבע טוען כי הוא לא רכש כל מוצרים מהתובעת המקימים לו חבות אישית. החברה היא אשר הזמינה את המוצרים, היא זו שקיבלה אותם והתחייבה לשלם עבורם. עוד טוען הנתבע כי הינו בעל של 20% בלבד ממניות החברה, וחתימתו על השיקים אינה חתימה אישית ולא התקיימו נסיבות לפיהן יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות. הנתבע גורס כי היה לו יסוד סביר להניח כי החברה תעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת, וזאת בהסתמך על נסיבות אוביקטיביות בתקופה הרלוונטית ובכללן כי הבנק נהג לכבד את תשלומיה של החברה גם כאשר היתה חריגה ממסגרת האשראי. זאת ועוד, בין החברה לבין הבנק התנהל מו"מ מתקדם לרבות עם נציגי האוצר בדבר פריסת החוב ולכן לא היתה לו כל ידיעה שהשיקים לא יכובדו וכי ימונה כונס נכסים לחברה, צעד שהיה מבחינתו בלתי צפוי. הנתבע ומוסיף ומציין כי לתובעת רשלנות תורמת לפי שלמרות שהיתה מודעת לקשיי החברה, המשכיה לספק לה מוצרים וללא בטוחות. 5. ההלכה 5.1 עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הוא עקרון על של דיני החברות. עיקרון זה בא לידי ביטוי מפורש בחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "החוק") אשר בסעיף 4 בו נקבע: "4. האישיות המשפטית של החברה חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד." 5.2 החריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת והמאפשר לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות מצוי בסעיף 6 לחוק הקובע: "(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג)". (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל וכוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה." 5.3 אמנם, סעיף 6 לחוק מתיר שיקול דעת נרחב יחסית לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אך ההלכה הפסוקה מורה כי הרמת המסך תעשה בזהירות ובמקרים חריגים תוך שמירה על עקרון האישיות המשפטית העצמאית של החברה ורק אם יוכח לבית המשפט כי אכן התנאים הקבועים בסעיף 6 דלעיל התקיימו. 5.4 חיוב אישי על אורגן של חברה יתקיים כאשר: "עקב הפרת חובת האמונים והזהירות המוטלת עליו, בהפרת חובת תום הלב החוזית, בהתקיים יסוד עוולה נזיקית משפטית של בעל המניה לישות המשפטית של החברה". דברי כבוד השופט גרוס בתיק ע"א (ת"א) 11197/00 מוטואופן (1997) ואח' נ' קמחי אהרון ואח' (טרם פורסם). השאלה הדרושה להכרעה הינה האם התקיימו במקרה שבפני הנסיבות המצדיקות הטלת חבות אישית על הנתבע לחובות החברה כלפי התובעת, עקב הפרת חובת תום הלב החוזית המוטלת עליו או בהתקיים יסוד עוולה נזיקית. 6. הפרה חוזית 6.1 על מנת שתקום חבות חוזית מצד האורגן, על הנושים להוכיח שהוא הפר את חובת תום הלב הקבועה בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, בין זו הקבועה בסעיף 12 ובין זו שבסעיף 39 לחוק האמור. בהקשר זה ראה ע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל פ"ד נ"א(4) 769. 6.2 אדגיש שאין בעובדה כי החברה היא שהזמינה את המוצרים ולא הנתבע כדי למנוע הטלת חבות עליו כפי שנקבע בעניין ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פ"ד ל"ז(4) 673: "הטלת חובת תום הלב על מנהלי חברה, המנהלים משא ומתן בשם חברה עם צד שלישי, היא ביטוי נוסף לתפיסות הנוהגות עתה בדבר חובת האמון והזהירות המוטלת על המנהלים גם כלפי צדדים מחוץ לחברה, כפי שמתחייב מן ההתפתחויות בחיי החברה והמשק. לעניין זה משתלב סעיף 12 (א), ככל שהוא מתייחס למנהל הפועל מטעם החברה במשא ומתן עם צד שלישי, עם ההוראות של פקודת החברות, המתייחסות לאחריותו של מנהל." 6.3 ב"כ התובעת, טוען בסיכומיו כי הנתבע הפר חובת תום הלב בכך שלא גילה את מצבה הכלכלי הרעוע של החברה למרות שהיה או אמור היה להיות מודע לו. לגישתו, אם היה הנתבע מודיע לתובעת על מצב החברה היא היתה נמנעת מלספק המוצרים או דורשת בטוחה מתאימה. בכך שלא הודיע, גרם הנתבע לתובעת לספק מוצרים לחברה כאשר לא ניתן לקבל תמורה. 6.4 אמנם, הפסיקה קבעה כי הפרת חובת תום לב אין משמעה כי על מנהל ליידע ולדווח על כל קושי המתעורר בחברה: "..אין לצפות מסוחר או ממנהל סביר כי יפנה לנושים על כל בעיה כספית המתעוררת בחברה אותה הוא מנהל ..." כבוד השופט גרוס בע"א (ת"א) 2643/00 מקס כץ נ' טיצ'ר סופט (טרם פורסם). מוסיף וקובע כב' השופט גרוס בענין ע"א (ת"א) 2643/00 מקס כץ נ' טיצ'ר סופט הנ"ל: ".. המערערים שמרו על כללי משחק הוגנים ולא נהגו בחוסר תום לב. לענין זה אין לראות בשתיקתם משום רמיה גם בהנחה שבעת משיכת הכספים היתה החברה במצב כלכלי מורכב, אין לצפות מהמערערים כי יגלו לנושי החברה כי החברה במצב כלכלי מורכב ובכך יגזרו עליה את גורלה. נהפוך הוא, כמנהלים חבים הם בחובת אמון כלפיה, קרי, לפעול לטובתה וברי כי נסיון להצילה ולהמשיך במהלך העסקים הרגיל כל עוד יש סיכוי סביר לכך, נכלל בגדר חובה זו." מן הראוי להפנות לדברי בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"א (ירושלים) 1390/00 - חברה לבניין מלון הנביאים נ' אליהו פז. תק-מח 2001 (1), 710, עמ' 711, קבע בית-המשפט: "לא אחת נמצאים תאגידים בדחק כלכלי, שטרם הבשיל למצב של חדלות פירעון, אשר בעטיו המנהלים מודעים כבר היטב להעדר סיכוי סביר לפירעון החובות לנושים, וחרף זאת ממשיכים להפעיל את התאגיד וליצור לו חיובים חדשים. דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים". כן ראה: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון. גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה 2) עמ' 49 . 7. הראיות מטעם התובעת העידו מר וינברג ששימש כמנכ"ל התובעת במועדים הרלונטים וכן מר עדי ששימש ומשמש מנהל מגזר מוצרי נייר ביתיים אצל התובעת. מטעם הנתבע ניתנו תצהירי עדות ראשית של הנתבע עצמו ובנוסף תצהירים של הערבים. ב"כ התובעת ויתר על חקירת הערבים על תצהיריהם. 8. יישום לאחר שבחנתי את המימצאים ויישמתי את ההלכות דלעיל סבורני כי בנסיבות המקרה המיוחדות שבפני יש מקום להורות על החלת סעיף 6 (ג) לחוק החברות ולהרים את מסך ההתאגדות ולייחס לנתבע את חובות החברה לתובעת, אך זאת רק לגבי חלק מהחובות. דעתי היא כי יש לחייב את הנתבע בחובות לבניר בגין סחורה שהוזמנה רק לאחר שהסתבר לנתבע כי אפסה תקווה שהחברה תעמוד בהתחייבויותיה. המועד שממנו יש לראות בנתבע כיודע שהחברה לא תעמוד בהתחייבויות הינו 31.3.99, שהוא המועד האחרון שבו היה על החברה להסדיר את חובותיה לבנק כקבוע בהסכם (להלן: "המועד הקובע"). מקבל אני את הטענה כי עד למועד זה, הנתבע סבר ולמצער קיווה בתום לב כי החברה תמשיך לפעול ויהיה בידה לשלם את המגיע לתובעת. הנתבע אף לא היה חייב עד אותה עת למסור לתובעת על מצבה הכספי המדוייק של החברה לפי שאז היה סיכוי שהחברה תשתקם ותעמוד בהתחייבויות, וכאמור בעניין ע"א 2643/00 הנ"ל, לפיכך אין לחייב הנתבע באשר לרכישת מוצרים של החברה מהתובעת שנעשתה עד למועד האמור . התובעת לא הצליחה להוכיח כי החברה היתה עוד קודם למועד הקובע במצב של קריסה כטענתה. זאת ועוד, הטענה אף אינה מתיישבת עם העובדה שהבנק הסכים ליתן לחברה אורכה והגיע עמה להסדר. יש להניח כי אם הבנק היה סבור כי אין תקומה לחברה, לא היה נחתם ההסדר בפברואר 1999. עם זאת, באתי כאמור לכלל דעה כי רכישת מוצרים לאחר המועד הקובע נעשתה כאשר היה לנתבע ברור מעל כל ספק כי התובעת לא תקבל תמורה לנוכח מצב החברה. בנסיבות אלה היה עליו להימנע מלהמשיך לרכוש מוצרים עבור החברה או למצער להודיע לתובעת על מצבה של החברה. מסקנתי נשענת בין היתר על הראיות הבאות: 8.1 בהסכם עם הבנק מיום 26.2.99 מתחייבת לבניר מפורשות : "להסדיר את יתרת חובותיה לבנק , כאמור לעיל, וזאת לא יאוחר מיום 31.3.99." בשולי ההסדר אישר עו"ד מרדכי שלו, ב"כ החברה, כי הנתבע חתם על ההסדר לאחר שההסדר הובן לו והוא אישר זאת בפני הפרקליט. 8.2 בהתאם להסכם היתה החברה אמורה, בין היתר, להמשיך לשלם תשלומים בקשר עם הלוואת המדינה. דא עקא, הסתבר כי החברה לא קיימה אותו. במכתב הבנק לחברה מיום 5.5.99, התריע הבנק מפורשות על אי ביצוע התשלומים האמורים, וכי יפעל הבנק למימוש זכויותיו. 8.3 זאת ועוד, הוצג בפני מכתב הבנק מיום 30.5.99, המהווה התראה נוספת על אי קיום התחייבות החברה לפי ההסדר. במכתב זה נאמר כי אם לא יוסדרו החובות תוך 5 ימים ינקוט הבנק למימוש הערבויות, ולמותר לציין כי החובות לא הוסדרו. 8.4 הנתבע הודה בחקירתו כי כבר בחודש מרץ 1999 ידע שהחברה לא עומדת בתשלומי הפירעון לבנק וכדבריו בעמוד 14 שורה 16: "ידעתי שהנתבעת לא עומדת בתשלום הראשון לבנק הפועלים לפי ההסדר מפברואר 99' וזה נבע משתי סיבות, ראשית היתה לי בעיה בריאותית והשניה, שהתחלנו לייצר והיינו צריכים קודם לעמוד בהתחייבויות אחרות. נושא ערבויות מדינה זו הסיבה היחידה שעשו לנו את הכינוס." מכאן שנתבע היה מודע כבר באותה עת לכך שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבות לשלם עבור מוצרים שרוכשת מהתובעת. 8.5 למרות מצב דברים זה המשיכה החברה לרכוש מוצרים מהתובעת ונתנה לה ביום 26.4.99 המחאות דחויות על סך 113,880.79 ₪, ביום 23.5.99 המחאות על סך 188,167.94 ₪ , כאשר אין ספק כי באותו מועד ידע הנתבע בבירור כי אלו לא יפרעו. 8.6 לתצהירי התובעת צורפו העתקי חשבוניות בדבר משלוח מוצרים לנתבעת. מחשבוניות אלו עולה כי החברה רכשה בחודשים שמאז מועד ההסדר עם הבנק ועד 8.7.99 מוצרים במאות אלפי שקלים. גם אם נקבל את הגישה כי הנתבע סבר בתחילה בתום לב כי החברה תצליח לעמוד בהסדר עם הבנק אזי אין ספק שהיה ברור לנתבע בעת מתן ההמחאות ולאחר שהחברה לא עמדה בהסדר עם הבנק כי החברה לא תעמוד בהתחייבותיה לרבות כלפי התובעת ולפיכך ממועד זה, לכל המאוחר יש לראותו אחראי להתחייבויותיה. 8.7 אמנם הנתבע העיד כי היתה לו שיחה עם נציג האוצר ביולי 1999 והוא סבר כי תהיה אורכה נוספת (עמוד 14 שורה 21). ברם, הנתבע לא הביא כל ראיות לתמיכה בטענותיו, קל וחומר. דבר שעומד בסתירה להסכמות שבהסדר ובמכתבי הבנק. זאת ועוד במכתב ב"כ החברה מיום 15/6/99, נספח ט' לתצהיר הנתבע נאמר כי בדעת האוצר לבקש מבנק הפועלים לנקוט בהליכים נגד החברה, ללא דיחוי. במכתב אף צויין כי כבר במועד חתימת ההסכם, היה ברור לאנשי החברה, כי התשלומים על פיו יכבידו מאוד על פעילותה השוטפת של החברה. 8.8 דוחה אני את טענת הנתבע לפיה לא היתה כל סיבה לחשש שהחברה לא תוכל בעת הרלבנטית לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות וכי הליך כינוס הנכסים ננקט אופן מפתיע. מהראיות דלעיל ובמיוחד לנוכח אי קיום ההסכם עם הבנק היתה החברה צפויה להליכי כינוס ומידע זה אמור להיות בידיעת הנתבע. טענות הנתבע כי לא ידע ולא יכל היה לדעת שחוב החברה לבנק לא יפרס - אינה נראית בעיני. עדותו אינה מתיישבת עם מכתבים מפורשים שקיבלה החברה כי הבנק יפעל כנגדה וכפי שפירטתי לעיל. 9. אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה הסחורה לא סופקה לחברה לפי שהיא סופקה על-ידי חברה בשם שפיר. מר וינברג הסביר ששפיר היא חברת בת של התובעת שעבדה בשיתוף עם התובעת כאשר התמורה מגיעה לתובעת אשר הנפיקה את תעודות המשלוח. יתרה מזאת, החברה משכה שיקים לתובעת בגין הסחורה אשר כאמור לא נפרעו ומה לנתבע כי ילין שהתובעת אינה זכאית לתמורת הסחורה, כאשר התובעת אוחזת בשיקים לפקודתה בקשר עם הסחורה. 10. עוולה נזיקית הדין וההלכה הפסוקה מכירים בחבות אישית של נושא משרה באם הוא מבצע עוולה בנזיקין. סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע את יסודות עוולת התרמית כדלקמן: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו." כבוד הנשיא שמגר בעניין ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פ"ד מ"ח(5) 661 697 קובע: "עצם העובדה שאדם מבצע עוולה באורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות". כן ראה ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס נ' אורן פ"ד ל"ה(4) 253, 255. יפים הם לענייננו גם הדברים של כבוד הנשיא שמגר פסק בעניין ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד פ"ד מ"ח(3)705: "אורגן אשר מבצע יסודות של עוולה, חב חבות אישית בנזיקין בגין אותה עוולה. חבות זו איננה נובעת מהרמת המסך. היא איננה מעוגנת בהוראה ספציפית. היא נובעת מן העיקרון הכללי והיסודי על פיו אדם אשר ביצע עוולה, לרבות אורגן, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו". כן אפנה לדברי כבוד השופט אור בעניין חובת הזהירות של נושא משרה כלפי צד שלישי ושנדונו בע"א 4612/95 איתמר מתיתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769. כבוד השופט אור קובע בין היתר בעמוד 791: "לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות.. או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי ". (ההדגשה אינה במקור-א.א.) על מנת שתקום לנושא משרה חבות אישית מכוח דיני הנזיקין על הנפגע להוכיח התקיימות יסודות העוולה ובמקרה שבפנינו עוולת התרמית. לאור הראיות כפי שהובאו לעיל, דומני כי הורם נטל הראיה הדרוש להוכיח כי יסודות עוולה זו התקיימו ככל הנוגע ליכולתה של החברה לכאורה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת לגבי משיכת המוצרים מחודש אפריל 1999 ואילך. 11. לפי חשבונית המס שהוצגו בפני עולה כי החל מהמועד הקובע, 31/3/99 ואילך סיפקה התובעת לחברה סחורה בהיקף של 405,334 ש"ח. כאמור, ממועד זה ידע הנתבע בוודאות כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבותיה ולפיכך הוא מחוייב אישית לתובעת בסכום זה. 12. אוסיף כי עיינתי בטענת הנתבע באשר לרשלנות תורמת של התובעת לטענתו אשר עצמה את עיניה לנוכח קשיי התובעת ולא ראיתי שיש להענות לה ולו בחלקה. התובעת לא הוכיחה כל מחדל או רשלנות של התובעת כנטען על ידה. הנתבע שכנע את התובעת כי החברה תוכל לעמוד בהתחייבויות כלפיה ומסר לה שיקים בגין המוצרים שרכשה. יתרה מזאת כאשר התעוררו חששות ליכולת הפירעון של החברה, עמדה התובעת על קבלת ערבויות אישיות ואלו אכן ניתנה לה. 13. סוף דבר אני מחייב את הנתבע כדלקמן: 13.1 לשלם לתובעת את הסך 405,334 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין לפי המדד שהיה ידוע ביום 1/6/99. 13.2 לשלם לתובעת את אגרת המשפט לפי החלק היחסי וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הרמת מסךמסך ההתאגדותתום לב