פסק דין השופט א' א' לוי: 1. סעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שכותרתו "שירותים מיוחדים", מזכה נכים בגמלה עבור טיפול אישי ועזרת-בית. תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978 שוללת את הזכות לקבלת הגמלה ממי שהוא "נכה המוחזק בדרך כלל במוסד בו ניתנים שירותי רפואה, שירותי סיעוד או שירותי שיקום". לאמור - הזכות לגמלה מותנית בשהייתו של הנזקק בביתו, להבדיל מאשפוזו במוסד. השאלות הנוגעות לפירושה של תקנה זו ולמידת סבירותה כבר הונחו לפתחו של בית-משפט זה, והוכרעו בבג"צ 5129/92 קרמן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4) 678. בפנינו עתירה נוספת, העוסקת בתמיכתה של המדינה באנשים המוחזקים במוסדות, והפעם עניינה הוא במוסדות סיעודיים. רקע עובדתי 2. העותרת שבפנינו אובחנה כחולה במחלת אלצהיימר בהיותה בת 57 שנים בלבד. ההידרדרות במצבה הייתה מהירה ושתי בנותיה מונו לה כאפוטרופות וסעדו אותה בשעתה הקשה. בשנת 2001, משנוכחו לדעת כי לא ניתן עוד לספק את צרכיה של האם בביתה, הועברה העותרת למוסד פרטי העוסק בטיפול באנשים מסוגה - "גני זהב" שבמושב גנות. בהמשך, בשנת 2004, שבה העותרת והועברה, הפעם ל"בית הורים רבקה" בחולון, שעלות האשפוז בו נמוכה יותר, ועומדת על כ-7,500 ש"ח לחודש. חרף היותם של שני מוסדות אלה מוסדות פרטיים, הפועלים מבלי שקיבלו לכך היתר ממשרד הבריאות, הביעו בנותיה של העותרת סיפוק רב מהטיפול שניתן בהם לאמן. אולם אליה וקוץ בה. כל עוד שהתה העותרת בביתה הייתה זכאית היא, מכח סעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי, לגמלת שירותים מיוחדים, שעמדה על סך של 2,200 ש"ח לחודש. עם המעבר מביתה למוסד - ועל-פי הוראת תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי - נשללה הימנה גמלה זו. עול החזקתה של העותרת במוסדות האמורים הלך והכביד על שכמן של בנותיה. וככל שחלף הזמן כך הלכו מקורות המימון והתדלדלו. לפיכך, פנו הבנות למשיב 3 - המוסד לביטוח לאומי - בבקשה שיחזור בו מההחלטה לשלול מאמן את תשלומי הגמלה. משנדחתה בקשתן, פנו הן בתביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (דב"ל 7037/04). ברם, עוד בטרם הוכרע גורלה, הוגשה העתירה דכאן, בגדרה התבקשנו להצהיר על בטלותה של תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי, באופן שישיב לעותרת את זכאותה לגמלת שירותים מיוחדים. 3. בהחלטתו מיום 1.12.04 הורה בית-הדין לעבודה על עיכוב ההליך שבפניו עד להכרעה בעתירה בבית-משפט זה. בדין עשה כן, הואיל וכפי שאסביר מייד, כל עוד לא נמצא מקום לשינוי מהלכת קרמן, נדרש היה בית-הדין לעבודה ליישמה אף בעניינה של העותרת. דיוננו מצמצם עצמו, אפוא, לסוגיה אחת ויחידה - האם יש מקום לסטייה מן ההלכה שנפסקה בבית-משפט זה, ולהורות על בטלותה של תקנה 6 מחמת אי סבירותה? 4. בדיון שנערך ביום 26.4.06 הוחלט על מתן צו על-תנאי, כמו גם על הרחבתו של הרכב השופטים הדן בעתירה. זאת נעשה מתוך הצורך לבחון בדקדקנות את השאלה שהניחו לפתחנו באי-כוחה של העותרת. ביום 4.2.07, ולאחר שהוגשה תשובת המשיבים לעתירה, שטחו בפנינו הצדדים את טענותיהם על-פה, ועל עיקריהן של אלו אעמוד עתה בתמצית. טענות הצדדים 5. באי-כוחה של העותרת טוענים, כי תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי מביאה להפלייתם לרעה של נכים המוחזקים במוסדות, לעומת אלה שמצבם מאפשר להם לשהות בביתם, בכך שהיא שוללת מהראשונים תמיכה כספית שנועדה לסייע במימון הטיפול בהם. אך בכך לא מסתכמת העתירה. מבקשת היא להטיל ספק בעצם ההיגיון העומד מאחורי שלילת הזכות לגמלה, שהרי עלות החזקתו של נכה במוסד סיעודי גבוהה לאין שיעור מעלות החזקתו בביתו; ודווקא בשל כך ראוי, על-פי הטענה, להמשיך ולתמוך בו גם בתקופה זו - ובמיוחד כאשר השהות במוסד ממומנת כולה מכספו הוא או מכספם של בני משפחתו, כפי שהם הדברים במקרה של "בית הורים רבקה" ושל מוסד "גני זהב". ועוד נטען, כי ההסדר הנורמטיבי הקיים עלול להביא לכך שאדם אשר מצבו הרפואי מחייב טיפול מקצועי הניתן באחד המוסדות הסיעודיים, יעדיף להישאר בביתו רק בשל החשש לשלילתה של הגמלה, דבר שירע עוד יותר את מצבו. עניין זה יביא גם לפגיעה בחירותם של הנכים, שהרי - כך נטען - הם, בעצמם או באמצעות אפוטרופיהם על-פי דין, אוטונומיים להחליט מהי המסגרת הטובה ביותר עבורם, ואין זה ראוי כי המדינה תסכל בחירה זו באמצעות הפיכתה לבלתי אפשרית מבחינה כלכלית. וכי מה אינטרס יש למדינה, מוסיפים וטוענים באי-כוח העותרת, אם שוהה החולה בביתה או במוסד שהמדינה ממילא אינה תומכת בו? שהרי בשני מקומות אלה ממומן הטיפול בה מכספה שלה ומכספי קרוביה ולא על-ידי הציבור. אין זאת אלא, כך סבורים הם, כי המשיבים משימים עצמם כפטרוניה של העותרת, ודבר זה אינו ראוי. 6. המשיבים, מנגד, מדגישים כי השאלה הניצבת במרכז העתירה כבר נדונה בעבר, במסגרת פרשת קרמן, ואין להידרש לה שוב. לגופם של דברים נטען, כי תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי מבטאת עמדה עקרונית - ועמדה ראויה היא - כי רווחת החולה תהא גדולה יותר אם יישאר בסביבתו הטבעית ובחיק משפחתו. בכך מיישמת התקנה מדיניות חברתית שבבסיסה הרצון לאפשר לנכה להמשיך ולתפקד במסגרת הקהילה כל עוד הוא מסוגל לכך. יחד עם זאת, מציינים המשיבים, המדינה אינה מפקירה את נכיה שעה שהם נאלצים לעזוב את בתיהם ולעקור למוסד סיעודי, שאז - ובתנאי שמדובר במוסד מורשה ומוכר - מתבטאת התמיכה בסיוע ישיר ועקיף כאחד, על-פי הוראותיו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ובכפוף למצבו הרפואי והכלכלי של החולה. משבחרו בנותיה של העותרת לאשפז את אמן במוסד שאינו מוכר על-ידי המדינה ואף אינו מורשה לטפל בחולים, אין לצפות מן המדינה כי תוסיף ותעניק להן תמיכה, מה עוד שעלולה להיות בכך משום תמיכה עקיפה במוסדות בלתי מורשים, שעל השלכותיה השליליות אין צורך להכביר מלים. המסגרת הנורמטיבית והלכת קרמן 7. תמיכתה של המדינה באוכלוסייה נזקקת מן הבחינה הרפואית מתבטאת, בין היתר, בתשלומן של גמלאות נכות שונות, כמפורט בסימן ג' של פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי. אחת מאותן גמלאות, בה עוסק סעיף 206 לחוק זה - היא "גמלת שירותים מיוחדים", ובלשון הסעיף: (א) שירותים מיוחדים הניתנים לאדם לפי פרק זה הם שירותים לטיפול אישי בו ולעזרת בית לשירותו האישי ולמשק ביתו. (ב) השתתפות המוסד במתן שירותים מיוחדים לנכה תהיה לפי כללים, מבחנים ובשיעורים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה לכלל הנכים או לסוגיהם. ... הסמכות לקבוע את שיעורה של גמלת השירותים המיוחדים ואת הכללים על-פיהם תיקבע הזכאות לה, הוענקה לשר העבודה והרווחה. השר עשה שימוש בסמכותו במסגרת תקנות שהתקין, הן תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978. תקנה 6, העומדת במרכזה של עתירה זו, קובעת בהאי לישנא: "נכה המוחזק בדרך כלל במוסד בו ניתנים שירותי רפואה, שירותי סיעוד או שירותי שיקום, לא יהיה זכאי לקיצבה מיוחדת". 8. הנה כי כן, בקובעו את גמלת השירותים המיוחדים, הכיר המחוקק בצרכיו הייחודיים של חולה המבקש, חרף מחלתו, להמשיך ולשהות בביתו, והוא זקוק לשם כך לסיוע במימון השירותים שבכוחם לאפשר לו את המשך קיומה של שגרת החיים. אך בכך לא ראה הדין סגי. הוא ביקש לעודד אדם לעשות כן, מתוך הנחה כי השהות בבית מגלמת בחובה יתרון לחולה, שאינו נאלץ להתנתק מסביבתו הטבעית והמוכרת, ולעקור לסביבה זרה. בתכליתה זו של הגמלה עסקה פרשת קרמן. באותה פרשה דובר בעניינו של אוטיסט - ליקוי שעולה אף הוא כדי "נכות", כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי - שהועבר על-ידי הוריו למוסד המתמחה בטיפול באנשים מסוגו. גם שם נוכחו הוריו של העותר כי עם הוצאת בנם מהבית והעברתו למוסד - נשללה מהם גמלת השירותים המיוחדים ששולמה עד אותה עת, עניין שהקשה עד למאוד לשאת בעול החזקתו של העותר במוסד. השופט ת' אור, שנדרש לטענות הוריו של העותר, אמר באותו מקרה את הדברים הבאים, אליהם הצטרף בהסכמה גם השופט י' מלץ: "התקנה גם מכוונת לעודד נכים ובני משפחתם לאפשר לנכים לתפקד בקרב משפחתם ובקהילה. תוצאה זו יש עימה חשיבות בשל שמירת הנכה במסגרת משפחתו וסביבתו הטבעית. שיקול זה מצוין בתצהיר מטעם המוסד [לביטוח לאומי] בהתייחס להוראות התקנות, ולרבות תקנה 6: 'המדיניות הסוציאלית העומדת בבסיס ההוראות האמורות היא לעודד נכים להמשיך ולתפקד במסגרת הטבעית - בביתם ובקרב משפחותיהם - ולצורך כך לסייע להם לממן או לרכוש שירותים לסיוע בביצוע תיפקודם היומיומי הבסיסי במסגרת זו'. מטרה זו של מתן גימלת שירותים מיוחדים מצאה ביטויה גם בדיונים שקדמו להתקנתה של תקנה 6..." (שם, בעמ' 699) תכלית זו - כך קבעו שופטי הרוב - הגיונה בצדה, ואין לומר עליה כי איננה סבירה (שם, בע' 700). היא מצטרפת למטרות נוספות שבבסיסן של הוראות החוק והתקנות, ובהן הפחתת העומס הרב המוטל על מוסדות העוסקים בטיפול באוכלוסיה נזקקת, עומס היוצר תורי המתנה ארוכים למבקשים להתאשפז בהם, וכן חסכון כספי, באשר עלות החזקתו של אדם במוסד היא, מבחינת המדינה, גבוהה לאין שיעור מסכום הגמלה האמורה (שם, בע' 699). 9. לו נדרשתי אף אני להביע דעה בסוגיה זו - דהיינו, באשר לנאותות המאמץ לעודד חולה לשהות בביתו, הייתי מצטרף בהסכמה לקביעות שנקבעו בפרשת קרמן, ובלבד שהתכלית האמורה תתקיים על שני חלקיה. כוונתי היא לכך שכל עוד מיטיבה השהות בבית עם החולה, על-פי אמות המבחן שקבעה לכך המדינה, כי אז אכן ראוי הוא לדרבנו שלא להתאשפז במוסד, ולסייע לו בכך במידת האפשר. ואולם, מקום בו שוב אין רציונל זה מתקיים, שכן ההימנעות מאשפוז אך מאיימת לדרדר את מצבו של החולה, כי אז - ובהנחה שמדובר במוסד מוכר שהמדינה העניקה לו היתר לפעול - לא ברור מה טעם נמצא להקשות עליו את המעבר מביתו. ברם, יודגש, דרכים אחדות עשויות לשמש את המדינה במאמציה לאפשר לאדם, שהשהות בביתו שוב אינה מיטיבה עמו, להתאשפז במוסד מתאים. תשלום גמלה היא אך אחת מהן, ואין היא דרך בלעדית. בכך עסקה עמדתו של השופט מ' חשין בפרשת קרמן. השופט חשין סבר אף הוא כי אין להורות על בטלותה של תקנה 6, אולם הטעמים עליהם הושתתה מסקנתו זו היו שונים. להשקפתו, הרצון לעודד אדם להישאר בביתו אינו יכול, כשלעצמו, להצדיק את שלילת הקצבה מרגע כניסתו למוסד. אלא, הדגיש השופט חשין, ברוב המקרים מוסיפה המדינה לתמוך באדם גם לאחר שעזב את ביתו ואושפז, אף אם בדרך עקיפה ושלא באמצעות תשלומי גמלה חודשיים. וכך כתב: "מציאות קיימת היא, וכל קטן יידע זאת, כי מוסדות אישפוז ושיקום בארצנו - הדעת נותנת שכך אף בארצות אחרות - אינם ניזונים אך ממשאביהם הם אלא סמוכים הם על שולחן המדינה והכלל; ובצדק כך. תמיכה זו שמעניקה המדינה באה בגדרי חובותיה של מדינת הרווחה המודרנית, ומשאבים המוענקים לאותם מוסדות נועדו להבטיח איכות שירותים נאותה, כראוי וכיאה. תוצאה נדרשת מאליה היא זו, שנכה המוחזק במוסד זוכה להקצאת משאבים מקופת הציבור - למימון שירותי סיעוד, שיקום, רפואה וכיו"ב - ובהיותו במוסד סמוך הוא אל שולחן אמא מדינה גם אם אין קשר ישיר בינו לבין המדינה ועובדיה" (שם, 688). 10. הנה כי כן, בהשקיעה כספים בהקמתם ואחזקתם של מוסדות סיעודיים, כמו גם בפיקוח עליהם, נוטלת המדינה חלק במתן האפשרות לחולים להיעזר במוסדות אלה. אמור מעתה, כי כל עוד סבורה המדינה, על-פי חוות דעתם של אנשי מקצוע, כי מוטב לחולה כי יטופל בביתו, יהא הוא זכאי לסיוע כספי לצורך זה, ולשם כך נועדה הגמלה של שירותים מיוחדים. ואולם, מקום בו האשפוז עדיף, כי אז עשוי הסיוע הממלכתי לחולה ללבוש צורה אחרת - של תמיכה ממשלתית במוסדות אשפוז. ולא זו אף זו, אלא שמתשובת המדינה לעתירה שבפנינו אני למד, כי אין זה בהכרח סוף פסוק, באשר המדינה מוכנה להוסיף ולתמוך כספית באותם חולים, שמצבם הכספי אינו מאפשר להם לשאת בעלויות הכרוכות באשפוז זה, על פי אמות מידה שנקבעו לשם כך בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 ותקנותיו (וראו בהקשר זה גם דברים שאמרתי בבג"צ 4613/03 שחם נ' שר הבריאות, לא פורסם, מיום 14.6.04). 11. אמנם, תוכל להישמע הטענה כי סיוע כספי זה אינו מספק וכי למעשה - כפי שמסבירים באי-כוחה של העותרת, הוא מותנה במבחנים קשיחים עד שהופך הוא בלתי רלוונטי עבור מרבית האוכלוסייה. סוגיה זו מורכבת היא, והדיון בה מצריך הידרשות לשאלות משפטיות סבוכות ובראשן שאלת הזכות הפוזיטיבית לבריאות וזכויות נוספות בעלות אופי "חברתי". ברם, לא זו השאלה שהניחה לפתחנו עתירה זו, ואסביר. השופט חשין, בחוות-דעתו בעניין קרמן, הוסיף וקבע, כי תשלום גמלת שירותים מיוחדים לאדם המאושפז במוסד, כמוהו כמתן כפל גמלה - "פעם במישרין על-פי התקנות ופעם בעקיפין באמצעות תמיכת המדינה במוסד" (שם, 695). ברוח דברים אלה הוסיף, באמרת אגב, כי להשקפתו, במקרים שבהם הנכה מוחזק במוסד פרטי שהמדינה אינה משתתפת במימונו - יהיה נכון להוסיף ולשלם לו את גמלת שירותים מיוחדים (שם, שם). לכאורה, סוגיה אחרונה זו - תשלום גמלה לנכה המוחזק במוסד פרטי - שכאמור, לא נפסקה בה כל הלכה בעניין קרמן, היא רלוונטית למקרה שלפנינו, שבו מדובר במוסדות סיעודיים אשר אין המדינה משתתפת במימונם. אולם, קביעה זו מתעלמת מנתון חשוב, שהוא להשקפתי המכריע בנסיבות הענין, וכוונתי לכך שבנותיה של העותרת בחרו לאשפזה במוסדות פרטיים, הפועלים שלא בהיתר, ולכאורה אף בניגוד לחוק. 12. מהתשתית העובדתית שהניחו המשיבים בפנינו עולה, כי בישראל פועלים כיום 310 מוסדות מורשים לטיפול בחולים סיעודיים ותשושי נפש, ובהם למעלה מ-19,000 מיטות . חמישה מהמוסדות מצויים בבעלות המדינה ומסוגלים לקלוט יחד כ-1,000 חולים בכל עת. יתר המוסדות המורשים - 305 במספר - הם בבעלות פרטית, לרבות כאלה המוחזקים בידי עמותות וארגונים שונים. רק שבעה מתוכם אינם מקיימים כל זיקה למשרד הבריאות. בכל היתר, רכש המשרד 70 אחוזים ממיטות האשפוז ובכך למעשה מסבסדת המדינה את הטיפול היקר בחולים סיעודיים. קבלת רישיון ממשרד הבריאות מותנית בעמידתו של המוסד הסיעודי בכללים שקבעה המדינה (ראו הוראותיה של פקודת בריאות העם, 1940). בפרט באוכלוסיה כה רגישה כמו זו של חולים סיעודיים ותשושי נפש, יש משנה תוקף להבטחת קיומם של אותם כללים. במוסד שאינו מורשה, ובו אין פיקוח על קיומם של כללים אלה, עלול האשפוז ללקות מבחינת נאותות התנאים, סידורי הבטיחות והבטחתה של רמה מינימאלית של שירותים. אין זה מחויב המציאות, כמובן, אך כבר היו דברים מעולם. מהנתונים שהונחו בפנינו עולה כי ברחבי הארץ פועלים כיום לפחות 60 מוסדות בהם מוחזקים חולים סיעודיים או תשושי נפש מבלי שיש בידם רישיון. בשנים האחרונות פועלות הרשויות להביא לסגירתם של מוסדות אלה - באמצעות צווים מנהליים - ולחלופין, לקבלתם על-ידי המוסדות של ההיתרים הנדרשים ועמידתם בתנאים הקבועים בחוק. מאז שנת 2000, ובמסגרת מאמצים אלה, נסגרו 24 מוסדות שלא עמדו בתנאים ופעלו בניגוד לחוק. 13. הפקדתן של סמכויות רישוי ופיקוח בידיהן של רשויות המדינה אינה דבר חדש, כידוע (ראו והשוו: חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; בג"צ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים, פ"ד נא(4) 481, 494; בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, בפסקה 21 לפסק-דינו של הנשיא ברק; רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה בע"מ, פ"ד נט(3) 673, 680; עע"מ 8481/04 חברת חלקה 172 בגוש 6355 בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה פתח-תקוה, טרם פורסם, 9.3.06, בפסקה השמינית לפסק-דינה של השופטת ד' ביניש). היא נסמכת על ההכרה בתפקידה המרכזי של המדינה בהגנתם של עקרונות בסיסיים של מוסר, הגינות ושלמות הגוף והנפש. לעתים, עשויה היא אף לבטא השלמה עם כוחה של המדינה לאכוף את העדפותיה על אזרחיה. אכן, האופן שבו בחרה המדינה להסדיר את סוגיית האשפוז במוסדות סיעודיים משקף את העדפתה, אשר בכוונת-מכוון נעשתה, בשאלה מה עדיף לו לאדם שמצבו שוב אינו מאפשר לו חיים עצמאיים לחלוטין. אפשר לטעון, כי בהעדפה זו יש מן הפטרנליזם, שכן היא עלולה לשאת עמה מידה של פגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי, מקום בו מוצא עצמו אותו אדם מוגבל - בשל אילוץ כספי - ביכולתו לבחור את המוסד הסיעודי בו יאושפז. ברם, ייאמר תחילה, ביישומה של גישה פטרנליסטית בידי המדינה אין, כשלעצמו, פסול. אמנם, לעתים הוא עלול להיתפש כפגיעה בלתי מידתית ולפיכך בלתי לגיטימית בחירות הפרט (ראו, לדוגמה, את פסק-דינה של השופטת ד' דורנר בבג"צ 2753/03 קירש נ' ראש המטה הכללי של צה"ל, פ"ד נז(6) 359, 371). אך מנגד, בסוגיות מסוימות עשויה המדינה להימצא בעמדה טובה יותר מזו בה נמצא האדם הפרטי, בפרט מבחינת הידע העומד לרשותה, לצורך קבלתן של הכרעות מושכלות. זאת ועוד, במקרה שבפנינו ממילא אין מדובר בגרסה נוקשה של התערבות פטרנליסטית. שכן, המדינה אינה כופה על אדם אשפוז במוסד מוכר, אלא אך מבקשת לתמרצו, כספית, לבחור במוסד מסוג זה, ואף אין היא מתערבת בכך בשיקול-הדעת שלו-עצמו, כי אם בזה של אפוטרופסיו (ראו והשווGerald Dworkin "Paternalism" Stanford Encyclopedia of Philosophy,). דעתי היא, אפוא, כי גם מבחינה זו לא נפל פגם עקרוני בעמדה אותה הציגה המדינה. 14. ועוד. בכך שהמדינה אינה מסבסדת את שהותו של החולה במוסד שאינו מורשה, היא מגנה לא רק על החולה, אלא אף על הקופה הציבורית. באחת הפרשות שהובאו בפני בית-משפט זה נדונה תמיכה כספית שהוענקה על-ידי המדינה למוסדות חינוך שאינם עומדים בתנאים להכרה בהם על-ידי משרד החינוך, בכך שאינם מעניקים לתלמידיהם את תבנית הלימודים הבסיסית, הידועה גם כ"תכנית הליבה", ונדרשת כתנאי להכרה במוסד לפי סעיף 9 לחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 (בג"צ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים נ' שרת החינוך, פ"ד נט(3) 224). באותו מקרה קבענו כי תמיכה כספית כזו לוקה בפגם חמור של חריגה מסמכות, ואף בהפרתה של חובת הנאמנות שהמדינה חבה לציבור. משכך, הורינו על הפסקתו של התקצוב למוסדות חינוך הפועלים בהיעדר רישיון. להשקפתי, יש לגזור גזירה שווה מאותה פרשה גם למקרה שבפנינו. 15. סיכומם של דברים. בעתירה זו ביקשו העותרות - הלכה למעשה - כי המדינה תשתתף במימון אשפוזה של אמן החולה במוסד שאין לו היתר לפעול. עם דבר זה אין להשלים. את יתר השאלות המורכבות הנוגעות למצבם של חולים סיעודיים בישראל - אני מציע שנשאיר לעתן. לאור כל האמור, אציע לחברי כי נדחה את העתירה ללא צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: מסכימה אני עם פסק דינו של חברי השופט א' א' לוי; בנסיבות שלפנינו מסקנתו היא המסקנה היחידה המתחייבת, כאשר מדובר במתן גימלה בגין אישפוז במוסד שאינו מורשה. השאלה הרחבה של השתתפות המדינה בצרכיה של אוכלוסיה נזקקת מעוררת בעיות קשות שעתירה זו אינה מחייבת אותנו לדון בהן. על פני הדברים ההבחנה בין גימלה המשולמת למי שנזקק לשירותים מיוחדים וטיפול אישי בהיותו בביתו לבין מי ששוהה במוסד, היא הבחנה סבירה כפי שנקבע בהלכת קרמן, אף כי אין בה כדי לענות באופן מספק על כל המצבים של צורך בתמיכה בשל היעדר הבחנה עניינית בין סוגי מוסדות ובין האיפיונים השונים של הנזקק לאישפוז במוסד. כמו בכל נושאי התמיכה ברווחה ובבריאות אין הפתרונות מספיקים אך הם תלויי תקציבים וסדרי עדיפויות שהפרשה שלפנינו אינה מצדיקה את בחינתם, בשל היות המוסד הנדון מוסד לא מורשה. ה נ ש י א ה השופט א' גרוניס: אני מסכים כי דין העתירה להידחות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה כי אין לחייב את המדינה להשתתף במימון אשפוזה של העותרת במוסד שאין לו היתר לפעול, ועל כן מסכימה אני לדחיית העתירה. בשלב זה מבקשת אני להימנע מהכרעה בכל שאר העניינים שעלו בפנינו. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אצרף דעתי לדעת חברי השופט לוי על כל חלקיה. אודה כי כמותו אף אנכי סברתי מלכתחילה כי ראוי להידרש לעתירה זו משיקולי צדק, כאותה אמרת אגב של השופט (כתארו אז) חשין בעניין קרמן (עמ' 695). מהלך החשיבה היה, וכי מדוע לא יקבל מי שאין המדינה משתתפת במימונו של המוסד הפרטי בו הוא מאושפז, את גימלת השירותים המיוחדים - והרי זכאותו ה"כללית" לשירותי הביטוח הלאומי אינה מוטלת בספק, ככל אדם מישראל? ואולם, משנתעמקנו בעתירה ובתגובה, נזדקרה לפנינו סוגיית האשפוז במוסדות פרטיים הפועלים שלא בהיתר. זו לדידי נקודה קריטית. הפיקוח מטעם רשויות המדינה, דווקא כשהמדובר בחולים סיעודיים, הוא בעיניי חיוני מאין כמוהו. הדבר אינו גחמה. אין הוא ביסודו בחינת פטרנליזם; הוא אינו עניין כלכלי, וגם לא שרידי "כוח השלטון המתערב", בעידן של הפרטה, אלא עניין הטבול בכורח מוסרי, של הגנה על המאושפזים מפני מוסדות שאינם ראויים, שאפשר רק לשער את גורלם בהם. אכן, בנידון דידן עסקינן במוסד טוב, ככל הנמסר ובנותיה של העותרת מרוצות מן הטיפול; בתוך קדרות חייה ומר גורלה של העותרת במצבה כיום, שפר חלקה בנקודת אור בכך שנתברכה בבנות הדואגות לה - ועל זאת תבוא עליהן ברכה - והדואגות לטיפול המשביע את רצונן. אך עלינו להביט אל התמונה הכוללת, ובהיעדר פיקוח, ייתכנו הן מוסדות ברמה נמוכה והן מאושפזים שאין להם בני משפחה, והם ערירים, פעמים מעורערים בנפשם, ובודדים כערער בערבה. ללא פיקוח - ולואי והפיקוח הוא אפקטיבי - יתכנו נסיבות של הזנחה וסבל. לכן האינטרס המוגן בדרישה לפיקוח הוא אינטרס כללי, המצדיק גם כי ללא פיקוח, קרי, ללא היתר לפעול, לא ישולמו כספי ציבור. במיוחד על כן, כאמור, צירפתי קולי לקולו של חברי השופט לוי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. שירותים מיוחדים