פסק דין הנשיא סטיב אדלר בית הדין האזורי בחיפה דחה את תביעתה של המערערת להכיר באירוע מוחי שפקד את בעלה המנוח יוסף חן ז"ל ביום 12.01.1997 כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). על כך הערעור שבפנינו. העובדות הצריכות לעניין, כפי שקבען בעיקרו של דבר בית הדין האזורי [2] יוסף חן ז"ל (להלן - המנוח), יליד שנת 1948, עבד שנים רבות כמורה נהיגה עצמאי. ביום 8.12.1996 נגנב מן המנוח תיק שכלל טפסים רבים הנוגעים לעבודתו, לרבות טפסי נהיגה לתלמידים, טפסי ביטוח לאומי, וקבלות ומסמכים בעניין תשלומים למס ערך מוסף ולמס הכנסה. בית הדין קמא קבע, כי "מאז גניבת תיק המסמכים היה המנוח שרוי במצוקה ומתח רב, ולא ישן בלילות. המנוח היה בלחץ מתלמידיו ודרישותיהם, כי התקשה לשחזר את התיק, וכן לבדוק את החובות הכספיים של התלמידים, וכן את האגרות בסך 200 ₪ ששולמו בגין כל תלמיד בנפרד למשרד הרישוי. אחד התלמידים אף פרסם נגדו כתבה בעיתון ובה מתח עליו ביקורת קשה". ביום ששי, 10.1.1997, התפתח ויכוח טלפוני חריף בין המנוח לאחד מתלמידיו, בשל עיכוב בקביעת מועד טסט לאותו תלמיד, שנגרם עקב אובדן הטפסים. המנוח צעק וכעס על התלמיד ולאחר מכן דיבר עם מנהל בית הספר לנהיגה על "הלחץ הנפשי הקשה שמפעילים כלפיו התלמידים". בתצהירה, ציינה המערערת, כי ביום שבת 11.1.1997 הסתובב המנוח בביתו כשהוא מתוח מאוד ולא הפסיק לדבר על הלחץ מצד התלמידים הדורשים את שמגיע להם, ועל כך שאין בידו לעזור להם מיידית, הואיל ושחזור החומר במשרד הרישוי מתעכב. ביום ראשון 12.1.1997, בשעה 05:00 בבוקר, עת קם המנוח כדי להתכונן ליציאה לעבודה, הוא לקה באוטם בגזע המוח. המנוח הובהל לבית חולים ובתאריך 28.1.1997 נפטר כתוצאה מהאירוע המוחי. [3] חוות דעת המומחה - בית הדין קמא קבע, כי הויכוח הטלפוני שארע ביום 10.1.1997 בין המנוח לבין התלמיד, היה בגדר "ארוע חריג", ומינה כמומחה - יועץ רפואי, את ד"ר יורם פינקלשטיין, מנהל היחידה לאבחון נוירולוגי במרכז הרפואי שערי צדק (להלן - המומחה). עוד נציין, כי בהחלטה הראשונה שהפנה בית הדין למומחה, נקבע כי שיחת הטלפון האמורה ארעה בתאריך 09.01.97, ולא ביום 10.01.97. כן לא נזכר באותה החלטה, כי המנוח היה נרגש ונסער במהלך יום 11.01.97. בחוות דעתו, מיום 26.2.2001, קבע המומחה, כי : "המחלה אשר ממנה סבל המנוח היא מחלה טרשתית של כלי הדם התוך מוחיים, על רקע גורמי סיכון משמעותיים וידועים. אין קשר סיבתי... פער הזמנים בין הויכוח הרגזני (שאירע ביום חמישי) לבין האירוע המוחי (שארע ביום ראשון לפנות בוקר) קוטע את הקשר הסיבתי. לחץ דמו של המנוח עלה בעת הויכוח. לאחר מכן - משך שלוש היממות (ולפחות שלושה לילות) שחלפו בין הויכוח לבין האירוע המוחי, אירעו שינויים רבים בלחץ הדם - על פי המחזור הדיורנאלי (היממתי) הפיסיולוגי. האירוע המוחי, שאיננו דימום, לא נבע איפוא מעלית לחץ הדם המיידית התגובתית להתרגזות. יש לקשרו בבירור למחלה הטבעית בלבד.... האוטם המוחי הקטלני הוכתב על ידי מהלכה הטבעי של מחלה טבעית. האירוע המוחי התרחש בעת ההיא ללא כל קשר לאירועים שבעבודה". [ההדגשה הוספה - ס.א.] [4] תשובות לשאלות הבהרה I - ביום 02.08.04, הופנתה למומחה החלטה בה תוקנו העובדות, באופן שצויין, כי הויכוח הטלפוני ארע ביום 10.01.97 והמנוח היה נרגש ונסער ביום 11.01.97. המומחה התבקש באותה החלטה להשיב, בין השאר, לשאלה האם בעובדות האמורות יש כדי להביאו לשנות ממסקנתו שבחוות דעתו מחודש פברואר 2001. בתשובותיו של המומחה מיום 9.9.2004, מצינו כזאת: "...ירידת לחץ הדם, המתרחשת פיסיולוגית במהלך השינה שקדמה לאירוע המוחי, מנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרגזות (שאירעה ביום ששי) ועלית לחץ הדם הכרוכה בהתרגזות, לבין האירוע המוחי. הקשר הסיבתי נקטע באופן ברור, על פי המחזור הפיסיולוגי הדיורנאלי של לחצי הדם ומהירות הדופק ועל פי המחזור הדיורנאלי של הורמוני הדחק עצמם... האירוע המוחי (האוטם בגזע המוח) ומועדו הוכתבו על ידי גורמי הסיכון הוואסקולריים הידועים, ללא תלות באירוע הרגזני המתואר.. בחנתי שנית את מכלול העובדות ועיינתי בחוות הדעת המקצועיות. אינני משנה את דעתי... לא ניתן לקשור קשר סיבתי בין האוטם (הכרוך בירידת לחץ הדם, לפנות בוקר) לבין האירוע הרגזני (הכרוך בעליית לחץ הדם), אף אם תובא בחשבון סערת הרגשות בה היה נתון המנוח במשך היום הקודם". [ההדגשה הוספה - ס.א.] [5] תשובות לשאלות הבהרה II - למומחה הופנו ביום 24.11.04, שאלות הבהרה נוספות, בין השאר ביחס לסוגיה האם לאירוע מיום 10.01.97 היתה תרומה למועד המדויק בו התרחש האוטם. בתשובתו מיום 28.4.2005 לשאלות ההבהרה, חיווה המומחה דעתו, כי: "... האירוע המוחי המתואר איננו קשור להתרגזות שארעה יומיים קודם לכן". עוד ציין המומחה, כי "האירוע המוחי היה צפוי מראש, במהלך הטבעי המוכתב על ידי גורמי הסיכון הטבעיים... ה'גורם הנוסף' לאוטם הנרחב בגזע המוח הוא השינוי הגופני הסיסטמי, הכרוך בשינה וביקיצה, כולל שינוי לחץ הדם והדופק". [6] תשובות לשאלות הבהרה III - ביום 28.07.05, נשאל המומחה שאלות הבהרה נוספות. בתשובותיו מיום 15.08.05, שב המומחה וציין, כי: "... האירוע המוחי ומועדו הוכתבו על ידי גורמי הסיכון הוואסקולריים הידועים... מצב דחק אכן עלול לגרום להארעותו של אירוע מוחי, אך לא בפער הזמנים הניכר המוצג במקרה הנוכחי... בעת ההתרגזות ארעה, קרוב לוודאי, עלית לחץ הדם - אשר חלפה לאחר מכן - עוד קודם לאירוע המוחי, כמוסבר בחוות דעתי הראשונה. בירידתו של לחץ הדם, עוד קודם לאירוע המוחי, לא ניתן לתלות את התפרצותו של האירוע המוחי. לעומת זאת, ניתן לקבוע בוודאות שהירידה הפיסיולוגית בלחץ הדם (כמוסבר בחוות דעתי) מנתקת את האפיזודה של עלית לחץ הדם המשוערת (ביום חמישי) מן האירוע המוחי שארע לאחר שלושה ימים (ביום ראשון) [ההדגשה הוספה - ס.א.]". [7] עיקר טיעונה של המערערת בערעורה שבפנינו, הינו, כי שגגה יצאה מלפני בית הדין קמא, כאשר לא פסל את חוות דעת המומחה ולא מצא למנות מומחה אחר או נוסף, תחתיו. זאת באשר, לשיטת המערערת, נפלו פגמים מהותיים בחוות דעת המומחה. בתוך כך, נטען, כי המומחה לא ייחס חשיבות מספקת לצמצום פער הזמנים בין שיחת הטלפון לקרות האוטם. בעניין זה הופננו לכך, שבסעיף 6 לחוות דעת המומחה מיום 15.08.06, ציין המומחה, כי העלייה בלחץ הדם חלה ביום חמישי, בעוד ושיחת הטלפון התקיימה ביום שישי. לשיטת המערערת, המומחה לא התייחס לחלק משאלות ההבהרה וכן לא נתן משקל מספיק "למצב דחק ממושך שממנו סבל המנוח" לרבות לסערת הרגשות בה היה נתון ביום 11.01.97. לבסוף, התבקשנו לאבחן בין קשר סיבתי רפואי לבין קשר סיבתי משפטי, כשעל קביעת האחרון אמון בית הדין, ובמקרים המתאימים על בית הדין לסטות בקביעת הקשר הסיבתי המשפטי, מקביעותיו הרפואיות של המומחה - יועץ רפואי. באת כח המוסד לביטוח לאומי תמכה טיעונה, בעיקרו של דבר על פסיקת בית הדין קמא. הכרעה [8] בית הדין קמא קבע את העובדות, מינה מומחה - יועץ רפואי ויישם נכונה את ההלכה, לפיה, הכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה, מחייבת הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין הופעת האירוע המוחי. קשר סיבתי כאמור לא נמצא במקרה זה, לפיכך בדין נדחתה תביעת המערערת. [9] לאחר שבחנו את כלל חוות הדעת שיצאו מלפני המומחה הרפואי ד"ר פינקלשטיין, לא מצאנו כי נפל בהן פגם. חוות הדעת עקביות, מנומקות ומוסבר בהן, תוך תיאור המחלה בה לקה המנוח והמנגנונים הפיסיולוגיים הרלוונטיים, מדוע המומחה אינו מוצא קשר סיבתי בין האירועים הקשורים בעבודת המנוח, לבין קרות האוטם המוחי ומדוע היה ניתוק זמן בין הויכוח ביום ששי ומצבו של המנוח ביום שבת לבין קרות האירוע המוחי ביום ראשון בבוקר. אכן, בהחלטה הראשונה שהועברה למומחה דובר על ויכוח ביום חמישי 9.1.1997, אולם בהחלטה מיום 02.08.04 הועמדו העובדות על מכונן, תוך שנקבע מפורשות, כי ההתרגזות אירעה ביום שישי 10.1.1997 וכי ביום השבת שלאחר מכן, היה המנוח נרגש ונסער. המומחה נדרש מפורשות לעובדות אלה, תוך שקבע: "ירידת לחץ הדם, המתרחשת פיסיולוגית במהלך השינה שקדמה לארוע המוחי, מנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרגזות (שארעה ביום שישי) ועלית לחץ הדם הכרוכה בהתרגזות, לבין הארוע המוחי. הקשר הסיבתי נקטע באופן ברור... לא ניתן לקשור קשר סיבתי בין האוטם... לבין הארוע הרגזני... אף אם תובא בחשבון סערת הרגשות בה היה נתון המנוח ביום הקודם. בקביעתי זאת הנני מסתמך הן על נסיוני הרפואי הקליני והן על נסיוני המחקרי, הכולל עבודת דוקטורט במדעים בנושא תגובת הדחק המוחית". אמנם, בתשובותיו מיום 15.8.2005, איזכר המומחה - ככל הנראה בטעות - את יום עלית לחץ הדם המשוערת כיום חמישי, ולא כיום שישי. שקלנו אם לאור טעות זאת יש להפנות שאלת הבהרה נוספת למומחה. אולם, לאחר עיון בכלל תשובותיו, הגענו למסקנה, כי אין בטעות זו, כדי למנוע הסתמכות על מסקנתו של ד"ר פינקלשטיין. כאמור לעיל, בתשובותיו מיום 09.09.04 ומיום - 28.04.05, דייק המומחה בתאריכים, תוך שציין, כי "שנת הלילה שקדמה לאירוע המוחי מנתקת את הקשר הסיבתי...". הטעות הנזכרת בחוות הדעת השלישית, אינה פוגמת בהילך מסקנתו של המומחה, אשר עולה ברורות מכלל חוות הדעת שהגיש. אכן, בית הדין אינו מחויב לפסוק בהתאם לחוות דעת המומחה אלא, ש"לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה" (עבל 1035/04 דינה ביקל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 06.06.05). משמצאנו את חוות הדעת עקבית ומבוססת, לא מצאנו מקום לפסילתה וכן לא מצאנו כי בפרשה זו קיים פער בין הקשר הסיבתי המשפטי לזה הרפואי, המצדיק קבלת התביעה, בהתעלם מחוות דעת המומחה. [10] לבסוף נציין, כי פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי יכול שתבוא לעולם בדמות שלוש אלו: תאונה, מחלת מקצוע ומיקרוטראומה. המחלה הקונסטיציונאלית, בה לקה המנוח - מחלה טרשתית של כלי הדם התוך מוחיים, כמו גם האירוע הוואסקולרי המוחי בו לקה ביום 12.01.97 - אינם נמנים על רשימת מחלות המקצוע, מה גם, שהמדובר במחלה מסוג "multi casual disease", היינו - מחלה שהורתה בגורמים שונים, שלפי המדע הרפואי רובם או כולם אינם קשורים לעבודה. מכאן, כי הדרך היחידה להכיר באירוע מוחי כבתאונת עבודה היא לפי תורת ה"טריגר", היינו, האירוע החריג הגורם להופעת האירוע המוחי. אירוע מוחי אינו בבחינת "תאונה" במשמעה הרגיל בתחום הפגיעות בעבודה. האירוע המוחי הוא עצמו ה"תאונה", וניתן לקשרו לעבודת המבוטח רק אם הוכחה התרחשות של "טריגר" בעבודה שגרם להופעת האירוע המוחי. ויכוח סוער יכול שיעלה כדי "טריגר" כאמור. במקרה זה קבע המומחה, כי חלוף הזמן בין הויכוח לבין קרות האוטם (לרבות חלוף שני לילות בהם לפי המומחה מתרחשת פיסיולוגית ירידת לחץ דם), שולל את האפשרות כי הויכוח היווה את ה"טריגר" לקרות האוטם. אשר לחלופת המיקרוטראומה - בהודעת הערעור אכן נזכר "מצב הדחק הממושך ממנו סבל המנוח". אולם, "באשר לפגיעה מסוג מיקרוטראומה, אכן ההלכה היא, כי מתח מתמשך אינו מהווה פגיעה מסוג מיקרוטראומה (דבע נו/ 0-260 משה מלכה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 625). לאור כל האמור לעיל ועם כל הצער באשר לנסיבותיה האישיות של המערערת, אין לנו אלא לקבוע, כי לא הוכח שלמנוח ארעה פגיעה בעבודה, לפי אחת החלופות הנזכרות לעיל. [11] מינוי מומחה נוסף או העברת שאלות הבהרה - שקלנו האם יש למנות מומחה רפואי אחר או נוסף או להפנות לד"ר פינקלשטיין שאלות הבהרה נוספות. לאחר עיון בחוות הדעת של ד"ר פינקלשטיין הגענו למסקנה, כאמור לעיל, שאין מקום לעשות כך, שכן חוות הדעת בהירות ותשובותיו לשאלות ההבהרה, הבהירו את השאלות הרפואיות הנוגעות לעניין. סוף דבר [11] הערעור נדחה. למנוח לא אירעה תאונת עבודה. קשר סיבתי