פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת סיגל דוידוב-מוטולה; בל 2124/03) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב שאירע לו ביום 22.8.01 כתאונת עבודה. 2. להלן עיקר העובדות העולות מפסק הדין בבית-הדין האזורי: א. המערער, יליד שנת 1949, הנו נהג מונית עצמאי, שעבד בזמנו משך כארבע שנים דרך תחנת מוניות. המערער העיד בבית הדין האזורי כי ביום 5.8.01 נקלע לריב קשה עם מנהל התחנה וסדרן העבודה שלה, מר אלי בנישו, כיוון שהבחין שהאחרון אינו מעביר לו הזמנות של נסיעות. ב. המערער טען כי לאחר הויכוח האמור הוא החל לחוש בכאבים בחזה, אך המשיך בשגרת יומו ולא עשה דבר. כיומיים - שלושה לאחר מכן, כיוון שהכאבים המשיכו, פנה לרופא משפחה והלה הפנה אותו למיפוי לב. בדו"ח הביקור אצל רופא המשפחה מיום 12.8.01 נכתב כי המערער התלונן באותו מועד על "מזה 3 שבועות כאבים ברום הבטן בעיקר בעת מאמץ, וגם בחזה התחתון, נרגעים עם מנוחה". ג. המערער מסר כי באחד הימים שלאחר מכן ניסה להתאמן על "הליכון" בחדר כושר אך לא יכול היה להמשיך בכך נוכח הכאבים בחזה. ביום 21.8.01, תוך כדי נהיגה במסגרת העבודה, התחיל לחוש שוב בכאבים בחזה שהלכו וגברו, ולכן הפסיק עבודתו מוקדם מהרגיל. ביום 22.8.01 פנה לרופא המטפל בקופת החולים, הופנה לבית חולים, ואובחן כסובל מאוטם שריר הלב. ד. בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה שהוגש מטעם המערער מצוינת אשתו כעדה היחידה לאירוע הויכוח, ולא אוזכרו בו חבריו לתחנה של המערער. ה. בהודעת המערער לחוקר המשיב מיום 6.2.02 סיפר המערער על הויכוח, וקשר את האוטם בשריר הלב הן לויכוח והן ל"מתח בכבישים של כל יום". כן ציין המערער כי "היו לי עם הסדרן ויכוחים כאלה בעבר ותמיד כשהיו ויכוחים היה אומר 'אתה לא רוצה אל תעבוד'". ו. מטעם המערער העיד מר יצחק נלגס, נהג מונית שהיה עד לויכוח. הלה מסר כי היה מדובר ב"ויכוח חריג מלווה בצעקות חזקות ובצרחות רמות". לדבריו, היו ויכוחים דומים בין מר בנישו למערער ונהגים אחרים כ"שגרה של יום יום", אולם ויכוח זה היה חריג מבחינת הטונים. מר בנישו מסר בעדותו כי ויכוחים מתקיימים ברשת הקשר מדי יום, והוא אינו זוכר כל אירוע חריג או ויכוח יוצא דופן עם המערער. ז. בית הדין האזורי ניתח את מכלול החומר והעדויות שהובאו בפניו, קבע כי לא מתקיימת ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג בעבודתו של המערער, ודחה את התביעה. להלן תמצית קביעותיו של בית הדין האזורי: 1. הויכוח בין המערער למר בנישו, גם אם הגיע לטונים גבוהים, וגם אם כלל גידופים אלו ואחרים, לא הגיע לכדי "אירוע חריג" מבחינתו של המערער. על-פי העדויות, ויכוחים בקשר בין הנהגים (וביניהם המערער) לבין סדרן העבודה היו "שגרה של יום יום". 2. "שגרתיותו" של הויכוח נובעת גם מדרך תיאור הדברים על ידי המערער עצמו בעת מתן הודעתו לחוקר המשיב. כמו כן המערער לא העיד על המשך כלשהו של הויכוח, ו/או שיחת הבהרה כלשהי, בימים שלאחריו, אלא ניתן היה להבין ממנו כי המשיך לעבוד כרגיל. 3. אמירתו של מר בנישו במהלך אותו ויכוח, בהנחה שהיתה כזו, כי המערער יכול להחזיר את מכשיר הקשר וכך לסיים את התקשרותו עם התחנה, לא גרמה למערער לחששות ממשיים. 4. ניתן משקל גם לכך שבשום מסמך רפואי רלוונטי בסמוך לאחר האירוע לא אוזכרה התרגשות חריגה כלשהי ולו ברמז. במסמכים צוינו כאבים בעת מאמץ פיזי או ריקודים. 5. טענת המערער כי מר בנישו נגוע באינטרסים זרים ואישיים, משום שהוא נתבע על ידי המערער בתביעה אזרחית נזיקית על אותו אירוע בדיוק, נדחתה מהטעם כי מר בנישו הוא העד הרלוונטי ביותר והתביעה שהוגשה נגדו על ידי המערער הוגשה כארבע שנים לאחר האירוע וזמן רב לאחר שמר בנישו נחקר על ידי המשיב ומסר את גרסתו לכך. מכאן הערעור שבפנינו. 3. ב"כ המערער סיכמה את טענותיה בכתב. בהסכמת הצדדים, סיכומיה של ב"כ המשיב שנטענו בפניי בעל-פה בישיבת קדם הערעור ייחשבו כסיכומים בכתב. 4. טענות הצדדים א. להלן תמצית טענות ב"כ המערער: 1. עפ"י מסכת הראיות הוכח כי הויכוח היה אירוע חריג ויוצא דופן בחומרתו בעיניו של המערער, והוא חרג במידה ניכרת מאופן התנהלותו היומיומית של המערער. עדותו של המערער בעניין זה היתה עקבית לכל אורך הדרך. 2. הוכח בחוות דעתו של פרופ' קפלינסקי, אשר הוגשה מטעם המערער, כי הויכוח בעבודה היה חריג בעוצמתו הנפשית והוא שימש כ"טריגר" לגרימת האוטם בשריר הלב. בית הדין האזורי טעה בכך שלא התייחס כלל לחוות דעת זו. 3. הודעתו של מר בנישו, סדרן העבודה, בפני החוקר מטעם המשיב לא הוגשה כראיה והיא אינה קבילה מקום שהלה לא חתם על טופס הודעה. לפיכך, לא היה מקום לתת לה משקל בפסק הדין. יש לתת משקל לכתב ההגנה שהוגש מטעם מר בנישו בהליך הנזיקי המתנהל מול המערער, בו טען כי "התאונה היא תאונת עבודה על כל המשתמע מכך". מר בנישו סתר את עצמו בעדותו ואין להעניק לה משקל. ב. ב"כ המשיב, מנגד, סומכת את ידיה על פסק הדין בבית הדין האזורי. לדבריה, בית הדין האזורי העדיף את גרסת המערער בהודעתו לחוקר לפיה היו כבר בעבר ויכוחים עם הסדרן דוגמת הויכוח הנטען. גרסה זו נתמכה גם ביתר העדויות וגם במסמכים הרפואיים שנרשמו בסמוך לאירוע הנטען. 5. דיון והכרעה לאחר שעיינו בחומר התיק ובטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. על מנת לבחון האם אירוע של אוטם בשריר הלב הינו בגדר תאונה בעבודה, עלינו להכריע ראשית בשאלה האם אירע "אירוע חריג" בעבודה בסמוך לפני קרות האוטם, ורק אם יימצא שאכן היה כזה, אזי ימונה מומחה יועץ רפואי לקביעת הקשר הסיבתי בין האירוע לאוטם (דב"ע נז/0-189 אלי פרש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 61). לא שוכנענו מטיעוניה של ב"כ המערער, כי יש מקום להתערב במסקנותיו של בית הדין האזורי לפיהן לא אירע למערער אירוע חריג בעבודה. עיקר הערעור שבפנינו הינו ערעור על קביעות עובדתיות המבוססות על ראיות ועדויות שהיו בפני בית הדין האזורי. ככלל הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בממצאים עובדתיים המסתמכים על התרשמות ישירה מהעדויות במיוחד כאשר פסק הדין מפורט ומנומק היטב, למעט במקרים חריגים. במקרה זה, משעיינו בטענות הצדדים ובמכלול המסמכים שלפנינו, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מכלל זה בעיקר מטעמיו של בית הדין קמא וכפי שיפורט להלן. קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה הויכוח בין המערער לבין הסדרן מר בנישו לא היתה בגדר אירוע חריג בעבודה מנקודת מבטו של המערער מבוססת על מספר רב של אדנים, כמפורט להלן: א. עפ"י הודעתו של המערער לחוקר מטעם המשיב, עדותו של מר בנישו, ועדותו של מר נלגס - ויכוחים בקשר בין הנהגים, וביניהם המערער, לבין סדרן העבודה היו "שגרה של יום יום". ב. עפ"י הודעתו של המערער בפני החוקר מטעם המשיב - מדובר בויכוח ככל הויכוחים הקודמים, ולא היה ניסיון מצדו בחקירה להעצים את עוצמת הויכוח. ג. המערער לא העיד על המשך כלשהו של הויכוח ו/או שיחת הבהרה כלשהי בימים שלאחריו, אלא הוא המשיך לעבוד כרגיל, עובדה המספקת אינדיקציה נוספת לכך שלא מדובר היה בויכוח חריג. ד. לא נטען כי מר בנישו התכוון לכפות על המערער את הפסקת התקשרותו עם התחנה, או כי ניסה לעשות זאת בפועל לאחר הויכוח, ולפיכך אמירת מר בנישו במהלך הויכוח לא נטעה במערער חששות ממשיים לפיטורים, מה גם שהמערער עוסק כנהג מונית עצמאי. ה. בכל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים הסמוכים למועד הויכוח לא אוזכרה התרגשות חריגה כלשהי. במסמכים צוינו כאבים בעת מאמץ פיזי - הליכה על הליכון בה הודה המערער - או ריקודים. לאחר שקילת ראיות אלה, לעומת משקלן של הראיות התומכות בגרסתו של המערער, המתמצות בעיקרן בעדותו של המערער עצמו ועדותו של מר נלגס, סבורים אנו כי בדין נדחתה תביעתו של המערער בבית הדין האזורי. בנסיבות העניין יש לייחס משקל מכריע להודעתו של המערער בפני החוקר מטעם המשיב, ולמסמכים הרפואיים בתקופה הסמוכה למועד הויכוח. מסקנותיו של בית הדין האזורי מבוססות ומנומקות היטב, ואין מקום להתערב בהן. חוות דעתו של פרופ' קפלינסקי, המומחה מטעם המערער, קובעת ממצאים לעניין הקשר הסיבתי בין האירועים בעבודתו של המערער לבין קרות האוטם, ולפיכך האמור בה אינו מעלה ואינו מוריד דבר לעניינינו. חוות הדעת נכתבה בהנחה כי הויכוח היה אירוע חריג בעבודה, ופרופ' קפלינסקי מסתמך לעניין זה על עדותו של המערער בפניו. הקביעה האם מדובר באירוע חריג בעבודה אינה בגדר בעניין שברפואה, אלא סוגיה משפטית העומדת בבסיסו של פסק הדין האזורי ומתפקידו של בית הדין להכריע בה, ולכן התעלמות בית הדין האזורי מהאמור בחוות הדעת - בדין יסודה. כן יצוין, כי דינן של טענותיה של באת כוחו של המערער בדבר קבילותה של הודעת מר בנישו בפני החוקר מטעם המשיב - להידחות. גם אם נכונה טענתה לעניין קבילות ההודעה, מקריאת פסק הדין בבית הדין האזורי עולה כי ניתן לה משקל זניח בהכרעת בית הדין, מקום שבית הדין התרשם ממהימנותו של מר בנישו אשר העיד בפניו. לא מצאנו מקום להתערב בקביעות בית הדין האזורי לעניין מהימנותו של מר בנישו. בטרם נחתום את פסק הדין, נתייחס לבקשת ב"כ המערער לצירוף ראיות בערעור זה (בשא 182/07). הראיות האמורות הינן שני מסמכים רפואיים: הראשון - מסמך מיום 31.1.07, חתום ע"י ד"ר יואל גולדברג וממוען ל"כל המעוניין", ונכתב בו "הנני מאשר שהנ"ל מטופל במרפאתי. באוגוסט 2001 פנה אלי לאחר התרגזות קשה תוך ריב עם סדרן העבודה בחברת מוניות - עם הרגשה לא טובה וכאבים בחזה...". השני - "תשובת יועץ" מיום 7.2.07 חתומה ע"י ד"ר אברהם פרדס. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב, מצאנו כי דינה להידחות. הראיות המבוקשות הם מסמכים אשר היו בידי המערער להציגם בבית הדין האזורי בשקידה סבירה. כמו כן אין בראיות אלו בכדי לשנות את התוצאה, מקום שאין מדובר במסמכים רפואיים שנערכו סמוך למועד הויכוח. כן יצוין, כי המסמך מיום 31.1.07 נערך לבקשת המערער, ואין הוא מתעד טיפול רפואי כלל או תלונות של המערער בזמן אמת. 6. סוף דבר: הערעור נדחה ללא צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלבאירוע חריגויכוח