פסק דין הנשיא סטיב אדלר בעקבות מאמץ יוצא דופן שהוביל לתעוקה בלתי יציבה בלבו, אושפז המערער בבית חולים. המערער טען בבית הדין האזורי, כי בעקבות המאמץ האמור לקה באוטם שריר הלב, אשר יש להכיר בו כתאונה בעבודה. המומחה הרפואי שמינה בית הדין האזורי, פרופ' אנדרי קרן (להלן - המומחה הרפואי או המומחה), חיווה דעתו, כי המערער לקה באוטם שריר הלב כחודש לפני האירוע החריג ועל כן, לא התקיים קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם. לא מצאנו לקבל את טענות המערער כנגד קביעת המומחה שלהלן, משהמערער לא הצביע על טעם להתערב בקביעה רפואית זו. עם זאת, המאמץ יוצא הדופן הוכר על ידי בית הדין האזורי כאירוע חריג, שגרם לתעוקה בלתי יציבה הקשורה למחלה בעורק הכלילי הימני של המערער (coronary artery disease) ולהתכווצות של אותו עורק. אשר למחלת המערער בעורק הכלילי השמאלי - קבע המומחה, כי היא התפתחה לאחר הארוע החריג ואינה קשורה בו בקשר סיבתי. לאור האמור, קבע בית הדין קמא בפסק דינו, כי המערער זכאי לדמי פגיעה ועניינו יועבר לוועדה רפואית, על מנת שזו תקבע את שיעור נכותו הרפואית כתוצאה מתאונת העבודה, שגרמה, כאמור, לתעוקה בלתי יציבה הקשורה למחלה בעורק הכלילי הימני. ערעור זה עניינו בשאלה האם יש לקבוע, בשלב זה, כי המחלה בעורק השמאלי, שהתפתחה לאחר התאונה קשורה עמה בקשר סיבתי. סבורני, כי יש לענות לשאלה האמורה בשלילה, וטעמי לכך יפורטו להלן. עיקר העובדות הצריכות לעניין, כפי שקבען בית הדין האזורי [2] המערער מר מנחם זיטלי, יליד 1958, הינו קבלן עצמאי לעבודות חשמל המעסיק 3 - 4 פועלים בהתאם לצרכי העבודה. עיקר עבודתו של המערער בוצעה במפעל חרושת לחומרי נפץ (להלן - המפעל) ובתחזוקת תחנת דלק. במסגרת עבודתו, עסק המערער הן בניהול והן בעבודות פיזיות יחד עם פועליו, כאשר את עיקר העבודה הפיזית הקשה ביצעו הפועלים. ביום 23.5.1999 ביצע המערער עבודת תחזוקה במפעל יחד עם עובד בשם מר צפריר סדיק. באותו היום לא הגיעו שאר הפועלים לעבודה ועל כן המערער ביצע עבודה פיזית קשה מהרגיל. סמוך לשעה 08:15 בבוקר הרים המערער ביחד עם מר סדיק, תוף עם כבל שמשקלו בין 90 ל- 100 ק"ג. בית הדין קמא הגדיר הרמה זו כמאמץ פיזי בלתי רגיל. תוך כדי הרמת התוף חש המערער לפתע בלחץ בחזה עם הקרנה ליד שמאל. לאחר מנוחה קצרה הלחץ בחזה נעלם; המערער סבור היה, כי הלחץ נבע ממתיחת שריר בעקבות הרמת התוף הכבד. המערער המשיך בעבודתו הפיזית הקשה משך כל אותו היום וסיימה בשעה 16:00, זאת למרות שמפעם לפעם חזר הלחץ בחזה והוא חש בכאבים ביד שמאל. בסוף יום העבודה נסע המערער לביתו. שם הרגיש חולשה ונשימתו היתה כבדה. בערב חזרו הלחץ בחזה והכאבים בצד שמאל. למרות זאת, המערער ישן אותו הלילה בביתו. למחרת בבוקר יום 24.5.1999, הרגיש המערער טוב יותר ונסע לעבודה עם מר סדיק, אך בהגיעו למפעל חש שוב בלחץ בחזה, ונח קמעה. בהמשך, החל לעבוד ותוך כדי עבודתו חש שיד שמאל "נתפסה" לו, הרגיש כאב חד והמקדחה נפלה מידיו. המערער ירד מהסולם עליו עבד כשהוא חיוור ומזיע, והועבר לקופת חולים ומשם לבית חולים, בו אושפז. בגיליון האשפוז נרשם: "יומיים לפני קבלתו למחלקה פנימית, תוך כדי מאמץ קשה הופיעו דקירות חזקות בבית חזה שמאל תחתון מלוות בקוצר נשימה, הזעה וטשטוש ראיה שנמשכו 15 - 20 דקות. בעת קבלתו, תוך כדי נהיגה, הופיע לחץ חזק מאוד בבית החזה שמאל מלווה בקוצר נשימה ופלפיטציות עם הקרנה לכתף שמאל, ללא תלונות נוספות, שנמשכה כ- 4 - 5 שעות". חוות דעתו של המומחה רפואי [3] בית הדין קמא קבע, כי המאמץ הבלתי רגיל ביום 23.5.1999 היה אירוע חריג ומינה, כאמור, את פרופ' קרן כמומחה רפואי. להלן אביא כלשונם חלקים מחוות דעתו: "התובע [הוא המערער לפנינו, ס.א.] אושפז ב- 24.5.1999 עקב תעוקה בלתי יציבה ומצב לאחר אוטם רסנטי. התובע לא לקה באוטם חריף של שריר הלב ב- 24.5.1999. לא ניתן לקבוע במדויק את זמן הופעת האוטם החריף של שריר הלב, אך, על פי הסיפור שנלקח מהמחלקה הקרדיולוגית, יתכן שהאוטם החריף התרחש כחודש לפני אשפוזו.... יש קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של התובע ב- 23.5.1999 להופעת התעוקה הבלתי יציבה שהביאה לאשפוזו למחרת... לא היה קשר סיבתי בין האוטם החריף של שריר הלב אשר התרחש בתאריך בלתי ידוע לאירוע החריג בעבודתו... האירועים בעבודתו של התובע ב- 23.5.1999 החישו את בוא התעוקה הבלתי יציבה... לתובע נגרם אי כושר כתוצאה מהאירועים בעבודתו ב - 1999. 5. 23-24. בהמשך לאשפוזו, התובע המשיך לסבול מתעוקה שמנעה ממנו חזרה לעבודתו הקודמת. בהמשך התברר כי סובל גם מסוכרת והיפרליפדמיה, ובעקבות כך פיתח הצרויות נוספות בעורק השמאלי העוקף ואף נזקק להתערבויות מילעוריות בענף של עורק זה (השתלת תומכון בעורק המרגינלי ב- 8.2.2000 ופתיחת העורק השמאלי העוקף על ידי תומכון ב- 20.11.2001... אם כן, מדובר בשילוב של אוטם בסיסי שהופיע לפני וללא קשר לעבודתו, הופעת תעוקה בלתי יציבה בעקבות אירוע חריג בעבודתו, ובהמשך התפתחות טרשת נוספת חסימתית כתוצאה של גורמי סיכון אשר היו נוכחים בו, ללא קשר לאירוע החריג בעבודתו. התובע לא סבל ממגבלה כלשהי בעקבות האוטם החריף של שריר הלב אשר פגעה באזור מצומצם ביותר של הדופן התחתונה. מאידך, בעקבות האירוע החריג בעבודתו סבל מתעוקה קשה, אשר נבעה כנראה מסגירה מלאה של עורק אשר יתכן והיה פתוח באופן חלקי לפני האירוע החריג בעבודה, לאחר האירוע של האוטם החריף. על בסיס נתונים אלה, אני מעריך שהאירוע החריג בעבודתו של התובע היה אחראי בצורה בלעדית למגבלתו הרפואית הלבבית בתקופה שבין אשפוזו ב- 24.5.1999 ועד להתפתחות מחלה נוספת במערכת הכלילית של העורק השמאלי העוקף ב- 8.2.2000. מאחר והמחלה החדשה במערכת של העורק השמאלי העוקף התפתחה ללא קשר לאירוע החריג בעבודתו, החל מתאריך זה תלונותיו קשורות לשילוב של השפעת האירוע החריג בעבודתו והתקדמות טבעית במחלת הלב הכלילית על בסיס גורמי הסיכון שהיו נוכחים בו וזאת בשיעור של 50% של כל אחד משני גורמים אלה [ההדגשות הוספו, ס.א.]" על פי בקשת באת כוח המערער הופנו שאלות הבהרה למומחה הרפואי, ולהלן תשובותיו: "א. בעקבות האירוע בעבודה, אושפז התובע ב- 24.5.1999 עקב תעוקת לב בלתי יציבה. באותה העת, מחלתו היחידה היתה בעורק הכלילי הימיני, מחלה אשר היתה כאמור אחראית על תלונותיו הקשורות לאירוע הלבבי החריף... למעשה מאותה העת המשיך לסבול מתעוקה. בצנתור מ- 7.2.2000, התבררה התקדמות במחלתו ומחלה נוספת, בעורק השמאלי העוקף, מחלה שלא היתה קשורה לאירוע החריג בעבודתו. אם כן, תלונותיו של התובע ואי כושר שהוענק לו (במידה והוענק) על ידי מוסדות רפואיים מוסמכים, קשורים בלעדית לאירוע בעבודתו בין ה- 24.5.1999 ל- 8.2.2000. ב. תלונותיו של התובע, אם נגרם מכך אי כושר בעבודתו לאחר ה- 7.2.2000, יכלו להיות קשורות לנוכחות המחלה הקודמת בעורק הכלילי הימני (עורק שגרם לתעוקה בלתי יציבה והרופאים לא הצליחו לפתוח כלי זה בעת הצנתור), ונוכחות מחלת לב כלילית נוספת שאובחנה באותו הצנתור בפברואר 2000. זאת הסיבה שהערכתי את תלונותיו של התובע מתאריך ה - 07.02.2000 ואי כושרו בעבודה (במידה והוגדר כלא קשור לעבודה החל מתאריך זה, על ידי רופאים מוסמכים לכך) כשילוב של מחלתו הקשורה לאירוע החריג בעבודה והתפתחות מחלה חדשה כתוצאה מגורמי סיכון (שיעור 50% עבור כל אחד משני מרכיבים אלה). ג. מחלה חדשה בעורקים הכליליים (מעבר למחלה בעורק הכלילי הימני) התפתחה כתוצאה של נוכחות גורמי סיכון שהיו נוכחים בתובע. אין קשר בין הופעת מחלה חדשה בעורק הלב לאירוע החריג בעבודתו". [ההגדשות הוספו - ס.א.] באת כוח המערער חזרה וביקשה להציג למומחה הרפואי שאלות הבהרה נוספות. בתשובותיו הסביר המומחה את הבסיס הרפואי לקביעותיו שלעיל. פסק דינו של בית הדין האזורי [4] בית הדין האזורי אימץ את מסקנותיו של המומחה וקבע, כי המערער לא לקה באוטם שריר הלב בעת האירוע החריג אלא במועד לא ידוע לפניו. עוד נקבע קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין התעוקה הבלתי יציבה שהביאה לאשפוזו למחרת היום בו בוצע המאמץ החריג, ונפסק, כי מגבלתו הרפואית הלבבית של המערער בתקופה שבין אשפוזו ביום 24.05.99 ועד להתפתחות המחלה הנוספת במערכת הכלילית של העורק השמאלי העוקף ב-8.2.2000, נבעה מתאונה בעבודה כתוצאה מהאירוע החריג ביום 23.5.1999, התכווצות העורק הכלילי הימיני ותעוקה בלתי יציבה. עם זאת, נקבע, כי אין קשר סיבתי בין המחלה שהתפתחה בעורק הכלילי השמאלי והתגלתה ב- 8.2.2000 לבין האירוע החריג. ובדברי הסיכום של בית הדין קמא: "עסקינן, איפוא, בשילוב של אוטם בסיסי שהופיע לפני וללא קשר לעבודתו, הופעת תעוקה בלתי יציבה בעקבות אירוע חריג בעבודתו, ובהמשך התפתחות טרשת נוספת חסימתית כתוצאה של גורמי סיכון אשר היו נוכחים בו, ללא קשר לאירוע החריג בעבודתו". טענות הצדדים [5] באת כוח המערער טענה, כי לא היה מקום לקביעתו של בית הדין קמא שהמחלה בעורק הכלילי השמאלי שהתגלתה ב - 08.02.2000, אינה קשורה לתאונה בעבודה. לטענתה, יש להותיר שאלה זו להכרעת הוועדה הרפואית. לטענתה, היה על בית הדין קמא לקבוע, כי המערער נפגע בתאונת עבודה ולא להתייחס להתפתחות במצבו הרפואי לאחר קרות התאונה. עוד טענה, כי טעה בית הדין קמא כאשר קבע, כי התפתחות הטרשת החסימתית הנוספת היתה תוצאת גורמי סיכון בלבד כאשר, לטענתה, המומחה חיווה את דעתו שיש קשר סיבתי בשיעור של 50% לתאונה. באת כוח המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) תמכה בפסק הדין קמא ובהיסמכו של בית הדין על חוות דעתו של המומחה הרפואי. הכרעה [6] אכן, הנכות הרפואית כתוצאה מתאונת העבודה תוכרע על ידי הוועדה הרפואית. תאונת העבודה במקרה זה מורכבת מאירוע חיצוני של מאמץ בלתי רגיל, שגרם לפגיעה, שהתבטאה בהתכווצות העורק הכלילי הימני, תעוקת לב בלתי יציבה ונכות זמנית, לרבות אשפוז, כל זאת על רקע מחלה בעורק הכלילי הימני (coronary artery disease). אין פגם בקביעת המומחה שהמערער סבל ממחלה בעורק הכלילי הימני לפני קרות האירוע החריג, שכן זאת מומחיותו. יתרה מזאת, אין פגם בכך, כי המומחה חווה דעתו שההתכווצויות בעקבות הארוע החריג היו בעורק הכלילי הימני ולא בשמאלי. [7] אשר לטענות באת כוח המערער בעניין אי-בהירות שנפלה בחוות דעתו של המומחה: לדידי, מדובר באי - הבנת חוות הדעת ולא באי - בהירותה. לטעמי, המקור לאי - ההבנה הוא תולדת השוני בין לשון הרפואה ללשון המשפט, ואסביר. שפה שונה למדע הרפואה ולעולם המשפט. המומחה הרפואי חזר פעמים רבות על עמדתו, וזאת על מנת להבהירה למי שאינו רופא, ובפרט למשפטן. תשובותיו של המומחה מבוססות על ידע מעמיק במקור מחלת העורקים הכליליים; דרכי התפתחות המחלה; אוטם ותעוקה בלתי יציבה, והגורמים שעלולים להוביל מי שסובל מהמחלה ללקות באוטם או תעוקת לב. שפת המשפטן שונה והיא מתרכזת בחזקות לפיהן ניתן לקבוע את הקשר הסיבתי בין אירוע בעבודה לבין הופעת אוטם או תעוקת לב. בנדון זה פסק סגן הנשיא (בדימוס) שאול קובובי בדב"ע לג/84-0 יצחק ורסנו - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע ה' 3): "משבא בית-הדין להיעזר במומחה-יועץ רפואי, ומשבא יועץ-מומחה רפואי לעזור לבית-הדין, יש להיות מודעים לכך שעל אף השימוש במילים זהות, מדברים לעתים המשפטן והרופא בשפות שונות. הדברים אמורים בעיקר לעניין "הקשר הסיבתי" שבין מצב תחלואתי מסוים לבין אירוע שקדם לו...מאלף לענייננו האמור בדו"ח של Committee on the effect of Strain and ,trauma on the heart vessels אשר פורסם בשנת 1962... אותו דו"ח פותח, לענייננו, במלים: 'הוועדה הכירה, בשלב מוקדם של דיוניה, בהבדל הגישה לבעיית הסיבתיות, אשר לרפואה ולמשפט, בהקשר לשאלה באיזו מידה יש לייחס cardiac breakdown למתח ולמתיחות'. ... הרופא מדבר על הסיבה ועל הרקע, בעוד שהמשפטן מדבר על אחת הסיבות; המשפטן - אין זה מחובתו לזהות גורמים לנזק, שאפשר למצוא אותם בפתולוגיה; תפקידו לזהות השפעות לעניין אחריות משפטית לנזק שיכול ויבוא מהרגלים ומהתנהגות של החברה הסובבת שבתוכה נמצא האיש ומהסיכונים הפתולוגיים. ניתן לסכם ולאמור, כי בעוד שהרפואה באה לקבוע את הקשר הסיבתי על מנת למנוע תוצאות פתולוגיות, בא המשפט לקבוע קשר סיבתי שיש בו כדי להצדיק העברת נזק חומרי מאחד לשני". [8] סבורני, כי במקרה דנא ניתן לגשר בין שפת הרפואה לשפת המשפט ולתאר את מקרהו של המערער באופן הבא: המערער סבל ממחלת העורקים הכליליים אשר התפתחה באופן טבעי במשך הזמן כתוצאה מגורמים רבים, שרובם אינם קשורים לעבודתו. גורמי הסיכון למחלה זו יכולים להיות, בין היתר: עישון כבד, תורשה, רמה גבוהה של הכולסטרול ה"רע" ורמה נמוכה של הכולסטרול ה"טוב", תזונה לא נכונה, מתח ועוד. בין הגורמים הללו, רק מתח עלול להיות קשור לעבודתו של עובד, ועל כן לא נכללה המחלה ברשימת "מחלות המקצוע" שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 . התפתחות מחלת העורקים הכליליים כרוכה, בין היתר, בהצטברות שכבת שומן (plaque) בדופן העורק; היצרות העורק הכלילי; צמצום זרימת הדם ולחץ בחזה; היצרות קשה של כלי הדם (התכווצות העורקים); והפרעה בתפקוד השכבה הפנימית של העורק. על רקע מחלת העורקים הכליליים לקה המערער באוטם שריר הלב (התקף לב) כחודש, או תקופת זמן בלתי ידועה אחרת, לפני האירוע החריג וללא קשר לעבודתו או לאירוע בעבודה. התקף לב כרוך בחסימה של עורק כלילי והפסקת זרימת הדם, וכתוצאה הימנה העדר דם הגורם נזק לאזור בלב אשר נשללה הימנו אספקת דם. על כן, בעת קרות האוטם, כחודש לפני התאונה בעבודה, ייתכן שנגרם נזק לליבו של המערער, שאינו נחשב כנכות רפואית כתוצאה מתאונת העבודה. תפקידה של הוועדה הרפואית לקבוע זאת, בבואה לדון בדרגת נכותו של המערער. היצרות קשה של כלי הדם (התכווצות העורקים) יכולה להופיע, באדם הסובל ממחלת עורקים כליליים, כתוצאה מהתפתחות המחלה וללא קשר לעבודה. אולם, במקרה דנן, ההתכווצות בעורק הכלילי הימני של המערער הופיעה כתוצאה מהמאמץ יוצא הדופן שביצע המערער בעבודתו ביום 23.5.1999. התכווצות העורק הכלילי הימני גרמה לתעוקה בלתי יציבה שתופעותיה היו לחצים בחזה, עייפות, הזעה ועוד והביאה לאשפוז המערער ולתקופת אי-כושר לעבודה. תאונה בעבודה מורכבת משלושת אלה: אירוע חיצוני בעבודה, חבלה או נזק המתרחש פתאומית (להבדיל ממצב תחלואתי), וקשר סיבתי בין השניים. כל האלמנטים הללו היו קיימים במקרה דנא: האירוע החיצוני (המאמץ הבלתי רגיל); הפגיעה הפתאומית (התכווצות העורק הכלילי הימני והתעוקה הבלתי יציבה), והקביעה, כי היה קשר סיבתי (הנבחן גם על פי סמיכות הזמן בין הגורם הזרז (trigger) - המאמץ הבלתי רגיל - לבין התכווצות העורק הימני והופעת התעוקה הבלתי יציבה. הצדדים אינם חלוקים על כך, שהמערער סבל כתוצאת האירוע בעבודה מתעוקת לב ולפיכך זכאי היה לדמי פגיעה לתקופת אי-הכושר שנגרמה בגינה. המחלוקת בין בעלי הדין בהליך זה, הינה האם התאונה בעבודה גרמה למחלת המערער בעורק הכלילי השמאלי והאם יש להביא עניין זה לבחינת הוועדה הרפואית. [9] באת כוח המערער טוענת, כי יש להבין את חוות דעתו של המומחה, כקובעת שנגרם נזק לשני העורקים, הימני והשמאלי, ולמצער יש לבקש מהוועדה הרפואית להתייחס לא רק להתכווצות בעורק הימני אלא גם לפגיעה אפשרית בעורק השמאלי. באת כוח המוסד טוענת, כי על הוועדה הרפואית לקבוע נכות רפואית רק לגבי העורק הכלילי הימני. [10] בית הדין הוא הקובע אם התקיים אירוע חיצוני שגרם לפגיעה פתאומית. במקרה זה נקבע, כי היה מאמץ בלתי רגיל שגרם להתכווצות העורק הימני ולתעוקת לב בלתי יציבה. זו הפגיעה בתאונת העבודה שהוכרה על ידי בית הדין, אשר אימץ את חוות דעתו של המומחה, לפיה, אין קשר סיבתי בין תאונת העבודה לבין נזק כלשהו שהתגלה בעורק השמאלי של המערער. לדידי, תפקידה של הוועדה הרפואית הוא להכריע בשאלה מהי הנכות הרפואית, ככל שנותרה נכות כאמור, שיש לפסוק למערער כתוצאה מהתכווצות העורק הימני ותעוקת הלב הבלתי יציבה. זוהי תאונת העבודה שיש להכיר בה, ואין מקום שהוועדה תידרש לקביעת דרגת נכות לגבי המצב הרפואי של העורק הכלילי השמאלי. זאת, לאור דברי המומחה הרפואי, כי אין קשר בין המחלה שהתגלתה בעורק הכלילי השמאלי של המערער כשבעה חודשים לאחר התאונה בעבודה לבין התאונה בעבודה. לעומת זאת, אין בכך כדי למנוע הגשת בקשה להחמרה, ככל שניתן לקשור בין התאונה לבין התפתחות המחלה לאחר מכן. [11] כיצד יש לפרש את התייחסות המומחה לתלונותיו של המערער - יש להדגיש, כי המומחה מפרש את תלונותיו ולא את הגורמים למחלה או את תוצאות התאונה בעבודה. חוות דעת המומחה ניתנה חודשים רבים לאחר התאונה בעבודה ולאחר שהתגלתה המחלה בעורק השמאלי של המערער ועל כן התייחס המומחה הן למחלה בעורק הימני של המערער והן למחלה בעורק השמאלי. בעת מתן חוות דעתו של המומחה התלונן המערער הן באשר לעורק הימני והן באשר לעורק השמאלי. על כן, חיווה המומחה דעתו כי כמחצית מהתלונות נובעות ממחלת העורקים הכליליים בעורק השמאלי - שאינה קשורה לתאונת העבודה - וכמחצית מן התלונות יש לייחס להתכווצות העורק הכלילי הימני כתוצאה מתאונת העבודה. סוף דבר [12] התוצאה היא, כי לא טעה בית הדין האזורי, עת קבע כי המערער התאמץ מאמץ בלתי רגיל, אשר גרם להתכווצות העורק הכלילי הימני על רקע מחלה בעורק זה, וכתוצאה מכך נגרמה למערער תעוקה בלתי יציבה שהביאה לאשפוזו. בכך התקיימו המרכיבים של תאונה בעבודה: גורם חיצוני, היינו - המאמץ הבלתי רגיל; חבלה או נזק המתרחש פתאומית, היינו - התכווצות בעורק הימני שגרמה לתעוקה ולאשפוז; וקיומו של קשר סיבתי בין הגורם החיצוני לחבלה או לנזק שבאו פתאומית. יתרה מזו, לא טעה בית הדין קמא כאשר קבע, על סמך חוות דעתו של המומחה הרפואי, כי אין קשר בין תאונת העבודה לבין המחלה שהתפתחה בעורק השמאלי לאחר תאונת העבודה, ומשכך המחלה בעורק השמאלי אינה בבחינת פגיעה שנגרמה בתאונת העבודה, ואין מקום שהוועדה הרפואית תקבע נכות רפואית בעורק הכלילי השמאלי בגין התאונה בעבודה. כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בדחיית טענת המערער שהאירוע החריג גרם לאוטם בשריר ליבו, שכן לפי חוות דעתו של המומחה האוטם התרחש כחודש לפני האירוע החריג בעבודה. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלבאירוע חריגקשר סיבתי