פסק דין א. רקע 1. תביעת שיבוב בסך של 36,384 ₪ בגין נזקי גוף, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק), להחזר תשלומים ששולמו לנפגעת (צד ג' 5 בתיק זה) על ידי המל"ל, בגין תאונת עבודה שאירעה ביום 27.11.95. הנתבעות וצדדי ג' , למעט צד ג' 5, הינם "המזיקים". (למען הנוחיות יקרא התובע - המוסד לביטוח לאומי, הנתבעות 1+2 , וצדדי ג' כולם (למעט הנפגעת): "המל"ל", "הנתבעות" ו"צדדי ג'" ו/או "המזיקים" בהתאמה. צד ג' 5 -תקרא "הנפגעת"). 2. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות הבאות: א. במסגרת תביעת הנפגעת את המזיקים, ניתן ביום 12.4.99 פס"ד בבית משפט השלום באשדוד (ת.א. 1852/96), ולפיו חויבו המזיקים בתשלום נזקי הנפגעת בסך כולל של 32,500 ₪. ב. במועד מתן פסק הדין עמדה נכותה הצמיתה של הנפגעת במל"ל על 0% ובית המשפט באשדוד, על אף שהיה ער להליכי הערעור במל"ל באותה עת, לא הקפיא סכום כלשהוא עד לתום הליכי הערעור. ג. הנתבעות וצדדי ג' פיצו את הנפגעת במלוא סכום פסק הדין (עפ"י חלוקה בינהן). ד. בעת מתן פסק הדין, היה תלוי ועומד כאמור ערעורה של הנפגעת במל"ל, כשלאחר מתן פסק הדין ותשלום הפיצוי, קבעה ועדת הערר את דרגת נכות צמיתה בשיעור 10%, החל מיום 1.1.96. ה. המל"ל שילם לנפגעת את הסכום המתבקש מקביעת ועדת הערר, הוא הסכום נשוא תביעה זו, ששולם כאמור לנפגעת, מעבר לתשלום שנפסק ושולם לה ע"י הנתבעות וצדדי ג', עפ"י פסק דינו של בית המשפט באשדוד. 3. המחלוקת בין הצדדים משפטית במהותה, ונוגעת לשאלת חבותן של הנתבעות וצדדי ג' לשיפוי המל"ל, ובהמשך לה שאלת חבותה של צד ג' 5, היא הנפגעת בעניין זה, היינו, האם זכאי המל"ל להחזר הכספים ששילם לנפגעת מעבר לנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, וככל שהתשובה חיובית, האם זכאים הנתבעות וצדדי ג' להחזר כספים אלה מהנפגעת? 4. הואיל ואין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, הסכימו הם להגיש טיעוניהם בשאלה המשפטית, ובהתאם ניתן פסק דין זה. ב. תמצית טיעוני הצדדים 5. טענות התובע -המל"ל: א. סעיף 328 לחוק קובע את זכות המל"ל לתבוע פיצוי, על גימלה ששילם או עתיד לשלם לנפגע, מאת הצד השלישי, כנגדו קיימת עילה לחיוב בתשלום פיצוי. ב. עפ"י סעיף 10 לפסק דינו של בית המשפט באשדוד, הוכרה התאונה כתאונת עבודה, תוך שביהמ"ש קבע שהתובעת קיבלה את מלוא משכורתה ועל כן לא נגרמו לה הפסדי שכר בעבר. בנסיבות אלה, ברור הוא, כי בית המשפט נסמך על כך שהנפגעת זכאית לדמי פגיעה מהמוסד. ג. הואיל ובעת מתן פסק הדין היו הנתבעות וצדדי ג' מודעים להליכי הערעור, היה עליהם לבקש את בית המשפט כי יקפיא תשלומים, בסכום ההפרש שבין הפיצוי לסך התגמולים שהנפגעת עשויה לקבל אם יתקבל ערעורה, ומשלא עשו כן, אין להן להלין אלא על עצמן. ד. בית המשפט באשדוד פסק לנפגעת פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד בסך 5,000 ₪ בלבד, (על אף שקיבל את קביעת המומחה באותו תיק שקבע 10% נכות בגין התאונה), זאת נוכח מודעותו לאפשרות תשלום גמלת הנכות על ידי המל"ל. ה. בנסיבות אלה זכאי המל"ל לחזור אל הנתבעות וצדדי ג'. 6. טענות הנתבעות וצדדי ג' א. מששולמו מלוא נזקי הנפגעת כאמור בפס"ד של בית המשפט באשדוד, אין למל"ל מעבר לכך. אין הנתבעות חבות בשיפוי המל"ל שאינו יכול לתבוע מעבר לגובה הנזק שנקבע בפסה"ד הנ"ל, לאחר שמיעת הראיות, בחינתן ושקילתן. ב. המל"ל נכנס ל"נעלי" הנפגעת ובנסיבות אלה, אינו יכול להרחיב את זכותה מעבר לנפסק בפסק הדין, הן בשל העובדה כי המעוול אינו מחויב בתשלום מעבר לנזקי הניזוק והן בשל העובדה שהניזוק אינו זכאי לפיצוי מעבר לנזקו, וזאת עפ"י עקרונות זכות השיפוי . ג. תביעת המל"ל עומדת בניגוד לעקרון סופיות הדיון וסותרת למעשה את ממצאי פסק הדין (השתק פלוגתא והשתק עילה), זאת נוכח העובדה כי המל"ל נכנס לנעלי הנפגעת, ומעשה בית דין הקיים כלפיה, מהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא גם כלפי המל"ל. ד. לחילופין וככל שתתקבל התביעה, יש לחייב את הנפגעת להחזיר לנתבעות וצדדי ג' את התשלומים בהם חויבו כלפי המל"ל. ג. דיון 7. דעתי היא כדעת התובע, לפיה רשאי הוא לחזור לנתבעות וצדדי ג', לשיפוי תשלומיו לנפגעת. להלן נימוקי: א. זכות תביעת המל"ל מכח סעיף 328 לחוק, אכן פורשה בפסיקה כזכות שבתחלוף - סוברוגציה, אם כי הוכרה, כפי שיפורט להן, כזכות סטטוטורית עצמאית. ב. השאלות העומדות לדיון הן איפוא מערכת החבויות במשולש היחסים שבין הנפגע, המזיק והמל"ל, ומהי הגדרת הנזק וחבותו האמיתית של המזיק (הנתבעות וצדדי ג') כלפי הנפגעת? האם רק זו שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, או שמא, מלוא הנזק (היינו הנפסק בבימ"ש אשדוד + תגמולי המל"ל) שנגרם לה? ג. להבדיל מאירוע המוגדר גם כתאונת דרכים ובעטיו קיימים הסכמים חוזיים שנכרתו בין המל"ל לחברות הביטוח (הסכמים שאינם מענייננו כאן), הרי שמערך היחסים שבין המל"ל למזיקים במקרה שאינו תאונת דרכים, כגון זה נשוא ענייננו, נובע כל כולו מהוראות סעיף 328 לחוק. ד. במסגרת זו נקבע לא אחת, כי זכות המל"ל מכח ס' 328 לחוק, הינה זכות שיפוי סטטוטורית - עצמאית, שאינה תלויה באופן סימטרי חד ערכי, במערך היחסים שבין המזיק לנפגע, כמקובל במערכת סוברוגטיבית רגילה (ר' למשל דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט ואבנר (מיום 5.1.06 לא פורסם) בס' 9 ו- 12 לפסה"ד, המאבחן בין הוראותיו הסטטוטוריות של ס' 328 לבין ההסכם שצוין לעיל, ע"א 3013/01 קרנית נ' המוסד לביטוח לאומי פ"ד נז (1) 135 ועוד). בעניין זה נקבע פוזיטיבית כי זכותו של המוסד כלפי המזיק היא אמנם, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, ואולם היא עוברת אל המל"ל מכוח הדין כדי סכום הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מעשה הנזיקין ובמקביל היא ממשיכה להתקיים בידי הניזוק, אלא שנשללת ממנו האפשרות לאוכפה. "...לפיכך אם המזיק משלם לניזוק את מלוא הנזק שהסב בלא להפחית את הגימלאות, אין הוא יוצא ידי חובתו כלפי המוסד לביטוח לאומי". (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511). ה. ראויים לעיון דברי כב' השופטת א. חיות בע"א 9946/01 אררט ואבנר נ' המוסד לביטוח לאומי פ"ד נח (1) 103, שהיווה בסיס הדנ"א 10114/03, בהם מרחיבה היא בדבר מהותו של סעיף 328 לחוק והרעיון הגלום בו, דברים, שעל אף ההלכה שנקבעה בדיון הנוסף שבו היתה עמדת כב' הש' חיות במיעוט, נותרו בעינם ולא שונו: "...אכן, ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (להלן - הסדר השיפוי הסטטוטורי) מתאפיין בסימני היכר נורמטיביים, התואמים זכות סוברוגציה, ועיקרם - שמירה על תאימות והקבלה במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב.... לעניין התאימות וההקבלה ראוי לציין כי בצד סימני ההיכר הנורמטיביים, המאפיינים את זכות השיפוי כזכות סוברוגציה, שבה חופפות זכויותיו של התובע שיפוי לאלה של בעל הזכות שבנעליו הוא בא, ניתן למצוא סימני היכר ייחודיים, המאפיינים את זכות השיפוי המוענקת למל"ל מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, סימנים שאינם משמרים תמיד את הסימטריה שבסוברוגציה... סימן היכר ייחודי אחר המאפיין את זכות השיפוי הנתונה למל"ל על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי הוא בכך שזכות זו מתפרסת אל מעבר לסכומים שכבר שולמו בפועל, והיא מעניקה למל"ל זכות לקבל בתשלום חד-פעמי מהוון גם את התשלומים שישלם בעתיד...". (עמ' 112-113 לפסה"ד - ההדגשים אינם במקור). ו. זכותו של המוסד לתבוע את המזיק, מוכרת כידוע אף בהעדר תביעה מצד הנפגע (ר' דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, כרך ב' עמ' 1497 ועמ' 1640). במקרים מסוג זה, נוהגת בדרך כלל הפרקטיקה של בירור מקביל של תביעת הנפגע את המזיק בבית המשפט מחד ואת המל"ל במוסדותיו מאידך, כשבמסגרת זו נוהג בית המשפט לעכב כספי פיצויים המגיעים לנפגע, עד לבירור תביעתו במל"ל, אם בעת ההתדיינות עם המזיק לא היה הנפגע זכאי עדיין לקבל גימלה. כזה היה המצב בענייננו, בו היה כאמור תלוי ועומד בעת מתן פסק הדין, ערעור של הנפגעת בפני הועדה הרפואית לעררים של המל"ל. במצב דברים זה אכן הנוהג הוא לעכב כספים המגיעים ו/או שיגיעו לנפגע מאת המל"ל, על מנת שיקוזזו מסכומי תשלומי המזיק. עומד על כך בית המשפט בע"א 714/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז (3) 109: "...כל עוד צפוי המזיק לתביעת שיבוב מאת המוסד, זכאי הוא שסכומים, שהמוסד עשוי לשלם לניזוק, לא יובאו בחשבון הנזקים, שיש לחייבו בם, או ינוכו מהנזקים שבם חייב". הנוהג האמור בא לידי ביטוי גם בספרו הנ"ל של קציר (עמ' 1499): "משנקבע בהלכה הפסוקה שאין הנפגע, או התלויים בו, רשאים לוותר על גימלאות העשויות להגיע להם מן המוסד לביטוח לאומי, עמדה נגד עיני הפוסקים האפשרות שהנפגע יפנה למוסד ויזכה בגמלאות ממנו, אחרי גמר הליכי הנזיקין בינו לבין המזיק. או אז יהיה המזיק צפוי לתביעת המוסד נגדו בגין הגמלאות, לאחר ששווי הגמלאות לא נוכה מפיצויי הנזיקין שנפסקו נגד לטובת הנפגע. מכאן המסקנה שיש לנכות את שווי הגמלאות הללו או להקפיאן , על מנת למנוע סיכון שהמזיק ישלם פעמיים - פעם לנפגע ופעם למוסד, לכשיתבע על ידו". ו. הבעיה המתעוררת בתיק זה נובעת מכך, כי במקרה נשוא תיק זה, לא נתבקש בית המשפט באשדוד להמתין לתוצאות ההליך במל"ל ולא הורה לעכב כל סכום שהוא. אף הנתבעות וצדדי ג' שילמו את סכום פסק הדין בלא התחשבות בהליך הערעורי במל"ל, למרות שהיו ערות לו. בנסיבות אלה, מה פשר יעלה על הדעת להגביל את זכות המל"ל שלא היה צד להליך, לחזור אל המזיקים, בגין תשלומיו? ברור איפוא כי אין יסוד גם בנסיבות אלה לכל טענת מעשה בית דין או השתק פלוגתא הקיים כנגד המל"ל שאינו נכנס בנעלי הנפגעת, אלא עושה שימוש בזכות עצמאית המוקנית לו בהליך נפרד שאינו תלוי בקודמו. ז. יתרה מכך, לא נראית לי גם הטענה האחרת, לפיה מוגבלת זכותו של המל"ל לתקרת סכום פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד וממילא, אינו יכול לתבוע יותר מאשר נקבע שם. בהינתן המסקנה לפיה המל"ל לא היה צד להליך בבית המשפט באשדוד מחד וכי תביעתו עצמאית מאידך, יכול כמובן המל"ל לתבוע את מלוא הסכומים ששילם לניזוק, בלא להיות מוגבל לנפסק בהליך האחר. זאת ועוד, כל מסקנה אחרת אינה מתחשבת במציאות, הנכונה גם במקרה שלנו, לפיה היתה הנפגעת במועד מסויים (מועד מתן פסה"ד) זכאית לסכום כלשהוא ולאחר מכן הבשילה זכותה לפיצוי נוסף, זה שנקבע לה על רקע נכותה בועדה הרפואית לעררים של המל"ל. במצב דברים זה, הנזק האמיתי שנגרם לה אינו הסכום שנקבע בבית המשפט באשדוד בלבד, אלא צירוף הנפסק בבית המשפט באשדוד עם זה שנפסק בגין נכותה במל"ל ועל כן, לא נכון יהיה גם לטעון, כי המזיק משלם מעבר לחבותו האמיתית, או כי נזקו של הנפגעת מפוצה בענייננו פעמיים. בנסיבות אלה אין מקום כמובן לתבוע את הנפגעת עצמה, אשר קיבלה בסופו של יום את הפיצוי המגיע לה, חלקו מהמזיק ישירות וחלקו מהמוסד, החוזר עתה למזיק. ח. בשולי הדברים וקודם חתימה אבקש להעיר 3 הערות: 1. לא מצאתי יסוד בטענות המל"ל הנוגעות לסעיף 10 לפסק דינו של בית המשפט באשדוד, לפיהן לא בכדי פסק בית המשפט באשדוד סך של 5,000 ₪ בלבד בגין הפסד שכר בעתיד, זאת נוכח המחשבה והסתמכותו של בית המשפט על כך, כי הנפגעת תהיה זכאית לתגמולים נוספים מהמוסד. הדבר לא עולה מפסק הדין ואיני יכול, להיכנס לנבכי מחשבתו של בית המשפט באשדוד, אשר נמנע ממתן פרשנות בנושא זה, עת פסק את שפסק. 2. עיינתי חזור ועיין בהוראות סעיף 328 לחוק, ולא מצאתי כי זכות החזרה של המל"ל כלפי המזיק, עומדת גם למזיק כלפי הנפגע. אדרבא, לא זו בלבד שלמל"ל עומדת זכות סטטוטורית לחזור למזיק, וכאמור לא קיים בינהם מעשה בית דין, ולו בשל העובדה כי המל"ל לא היה צד להליך שבין הנפגע למזיק, אלא שלמזיק לא רק שלא עומדת זכות סטטוטורית כאמור, אלא, שבינו לבין הנפגעת קיים לכאורה השתק ומעשה בית דין, שאינו מאפשר לו להמשיך את "שירשור" התביעה כלפיה. 3. כמו כן נראה לי כי יש טעם בטענת ב"כ המל"ל לפיה היה על הנתבעות וצדדי ג' לבקש את בית המשפט באשדוד להקפיא סכומים מסוימים עד להכרעת המל"ל. הליכי הערעור במל"ל היו ידועים לצדדים בעת ניהול הדיון בבית המשפט באשדוד, לרבות הסיכון הנובע מהליכים אלה. כאמור בס' 9 לסיכומי התובע, לא נתבקשה הקפאת סכומים כאמור. . אחריות בעניין זה מוטלת ללא ספק על הנתבעות וצדדי ג' - בעלות העניין ומשלא עשו כן, וכן לא ערערו על פסק הדין של בית המשפט באשדוד, אין להן להלין אלא על עצמם בלבד. 8. בנסיבות כל האמור אין איפוא אלא לקבל את התביעה, למעט זו כנגד צד ג' 5 - הנפגעת כמפורט לעיל. הנתבעות (1+2 ביחד) וצדדי ג' (1-3 ביחד למעט צד ג' 5 הנפגעת, אשר לא השתתפה למעשה בדיון) ישלמו לתובע את סכום התביעה, כשהוא צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למלוא התשלום בפועל, בהתאם לחלקיהן בפסה"ד המקורי נשוא ת.א (אשדוד) 1852/96, וכן ישלמו הוצאות התובע בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כל אחת. החזר כספי