תקופת אי כושר - דמי פגיעה

פסק דין השופט יגאל פליטמן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב יפו סגנית שופט ראשי - אורלי סלע; בל 3862/06), בו נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה בעבודה מיום 11.3.97. 2. להלן עיקרי העובדות המוסכמות כמפורט בפסק דינו של בית הדין קמא: א. ביום 11.3.97 במהלך עבודתו, בעת שנהג המערער ברכב המעביד, אירעה תאונת דרכים (להלן:"התאונה"). ב. בתאונה נפגע המערער בצוואר ופונה לבית החולים. ג. למערער נקבעו תקופות אי-כושר לעבודה ברציפות לתקופה שמיום 11.3.97 ועד ליום 24.9.97. ד. המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המוסד") הכיר בתאונה מיום 11.3.97 כפגיעה בעבודה ואישר תשלום דמי פגיעה לתקופה שמיום 12.3.97 - 6.4.97. המוסד דחה את התביעה לתשלום דמי פגיעה לתקופה שמיום 7.4.97 - 24.9.97 (להלן:"תקופת אי הכושר הנטענת"). על החלטה זו של המוסד הגיש המערער תביעתו לבית הדין קמא. 4. ביום 30.7.01 דחה בית הדין קמא (בל 904/98) את תביעת המערער, לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומים בכתב. על פסק הדין הוגש ערעור לבית דין זה אשר נתן, ביום 6.5.04, פסק דין לפיו יוחזר התיק לבית הדין קמא אשר ימנה מומחה רפואי שידון בתקופת אי הכושר החל מיום 7.4.97. 5. בית הדין קמא מינה, ביום 7.7.04, את ד"ר סלטי כמומחה רפואי בתיק זה (להלן: "המומחה") לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תקופת אי הכושר הנטענת. המומחה קבע, בין היתר, כי תקופת אי הכושר שאושרה למערער, דהיינו עד ליום 6.4.97, הינה פרק זמן סביר בהחלט לצורך טיפולים, מנוחה והחלמה בסוג החבלה ממנה סבל המערער. 6. לאור הנקבע בחוות דעת המומחה ולאור האמור במסמכים בתיק בית הדין דחה בית הדין קמא (בל 7885/04), ביום 2.3.05, את תביעת המערער. גם על פסק דין זה הוגש ערעור מטעם המערער. ביום 26.4.06 הורה בית דין זה, בפסק דינו, כי התיק יוחזר לבית הדין קמא על מנת שיפנה למומחה את שאלות ההבהרה אשר ביקש המערער להפנות למומחה. 7. ביום 19.9.06 נתן בית הדין קמא את פסק דינו לאחר קבלת מענה תשובות המומחה לשאלות ההבהרה. בית הדין קמא דחה את תביעת המערער לאור המסמכים שבתיק, עובדות המקרה ולאור קביעותיו הבהירות והחד משמעיות של המומחה בחוות דעתו ובמענה לשאלות ההבהרה, מהן עולה, בין היתר, כי תקופת אי הכושר שאושרה למערער משקפת נאמנה את מצבו הרפואי והינה פרק זמן סביר בהחלט לסוג הטיפולים להם היה המערער זקוק. 8. המערער טוען כי בית הדין קמא העדיף לדחות התביעה על בסיס תוצאות חוות הדעת תוך התעלמות מהבעייתיות הלא פשוטה כפי העולה מתשובות המומחה. לטענתו של המערער המומחה חרג מסמכותו עת התייחס לתאונת דרכים ישנה בחוות דעתו ולאירועים שהתרחשו לאחר מועד התאונה. לפיכך, טוען המערער, מנותקת חוות הדעת מעובדות המקרה, מהפלוגתא שבמחלוקת ומאששת הטענה כי המומחה גיבש דעה מוקדמת לרעת המערער. המערער טוען כי המומחה התחמק ממענה מלא לשאלת הבהרה. לטענת המערער המומחה חרג מסמכותו עת קבע קביעותיו בהתייחס לאישור הרופאה התעסוקתית ועת התייחס לתאונת הדרכים ישנה. עוד טוען המערער כי בית הדין קמא טעה עת נמנע מלמנות מומחה נוסף ו/ או אחר, אשר לפניו לא יובאו פרטי המועדים לתקופת אי כושר, כפי שנקבעו על ידי המוסד. 9. בהליך קדם הערעור, ביום 7.2.07, הורה בית הדין למערער להודיע עמדתו תוך 30 יום לבית הדין מאחר ועל פני הדברים דומה כי חוות דעתו של ד"ר סלטי לגבי תקופת אי הכושר היא חד משמעית ולכאורה היה מקום להסתמך עליה. 10. ביום 22.2.07 הודיע בא כוח המערער כי "מאחר שמסלול הועדה הרפואית כבר מוצה על ידי המערער (ללא תוצאות מבחינתו), מודיע המערער כי הינו עומד על ערעורו". 11. לאחר שעיינו בכלל חומר התיק ובחנו את טענות המערער סבורים אנו כי פסק דינו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. 12. קביעותיו של המומחה בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה הינן חד משמעיות, מפורטות ומבוססות. המומחה קובע כי ראה לנכון להתייחס לתאונת דרכים ישנה על מנת להראות כי אין המדובר באירוע ראשון מסוג זה וכי כבר בעבר סבל המערער מכאבים בצוואר שהחלו במאי 1992 עקב תאונת דרכים. המומחה קובע כי "הניסיון הרפואי המצטבר מלמד כי בעקבות פגיעות זהות בעמוד שדרה צווארי ומהלך המחלה הצפוי לאחר החבלה הרי שפרק הזמן ... יש בו די לצורך מנוחה והחלמה מלאה". עוד קובע המומחה כי הממצאים הקליניים שנמצאו בביקורי המערער אצל הרופא הינם קלים. משכך, קבע המומחה כי "תקופת אי הכושר שאושרה למערער משקפת נאמנה את מצבו הרפואי של המערער והינה פרק זמן סביר בהחלט לצורך טיפולים, מנוחה והחלמה בסוג החבלה ממנה סבל המערער". 13. סוף דבר - נוכח האמור לא מצאנו מנוס בלתי אם לדחות את הערעור. אין צו להוצאות. אי כושר עבודהדמי פגיעה