סעיף 8 לפקודת הקרקעות

פסק דין 1. התובע הגיש תביעה, בסדר דין מקוצר, לסילוק ידו של הנתבע ממקרקעין המצויים ברח' קלרמון-גנו בירושלים (הידועים כחלקים מחלקות 3 ו- 4 בגוש שומה מנדטורי 30134 וגם כחלקים מחלקות 1 ו- 3 בגוש ירדני מס' 12; להלן - "המקרקעין"). התביעה נסמכת על הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן - "הפקודה"). הואיל והתביעה הוגשה בגדר הוראת הסעיף האמור, הסמכות לדון בה מסורה לבית משפט זה. על פי כתב התביעה, מדינת ישראל היא הבעלים של המקרקעין וזאת מכח הפקעה, אשר הודעה עליה, הודעה הנדרשת על פי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, פורסמה ביום 11.1.68 בילקוט הפרסומים מס' 1425 (נספח ג' לכתב התביעה). טענת התובע, כמפורט בסעיף 4 לכתב התביעה, היא, שהנתבע תפס את המקרקעין לאחר ההפקעה. על טענה זו חוזר הנתבע גם בסעיף 5 לסיכומיו. 2. הנתבע טוען, כי רכש את המקרקעין במועד כלשהו בין השנים 1968 ו- 1970. טענתו זו של הנתבע אינה מעוגנת במסמכים כלשהם. לגירסתו, הוסכם בינו לבין אנשים ממשפחת טהבוב, שהיו בעלי המקרקעין, על רכישת הקרקע. תמורת הזכויות שילם הנתבע, לגירסתו, סך של 20,000.- דולר, אך בהמשך "המוכרים נעלמו ולא השלימו את העיסקה עד היום" (סעיף 5 לתצהיר התובע). התובע גורס כי מאז רכישת המקרקעין על ידו, הוא החזיק בהם באופן רצוף, הקים עליהם מבנים ששימשו כמחסנים, הקים סככות ושירותים, השכיר את הקרקע לאחרים, ניהל הליכים משפטיים במטרה לסלק פולשים שפלשו למקרקעין ועוד. אגב, בשנת 1996 הופקעו חלק מהמקרקעין ע"י הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (על יסוד הוראות הפקודה ביחד עם הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ט1965-) ובגדר כך יזמה הועדה המקומית הליך כנגד הנתבע למסירת החזקה בחלקים שהופקעו (ה.פ. 482/96 של בימ"ש זה). בסופו של דבר הושג הסדר פשרה בתובענה זו לפיו הנתבע יפנה חלק מהקרקע ויהיה זכאי לפיצויים. 3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות ובסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי ההליך בו נקט התובע בתיק דנן אינו ההליך הראוי, וללא כל קשר לשאלה האם יש לנתבע זכויות כלשהם במקרקעין, דין התביעה דנן, המבוססת על הוראת סעיף 8 לפקודה, להדחות. למעשה מה שמבקש התובע הוא לסלק ידו של מי, שלטענת התובע, פלש למקרקעין המצויים בבעלות מדינת ישראל והמנוהלים ע"י התובע. ייחוס התביעה להליך ההפקעה היה שגוי. התביעה הנכונה שיש לתובע כנגד הנתבע היא תביעת בעל קרקע לסילוק מי שמחזיק בה, לטענת הבעלים - שלא כדין. במסגרת תביעה זו יכול הנתבע להעלות טענות שונות של בעלות, החזקה נוגדת, רשיון וכו', טענות שלא היו נשמעות מפיו בתביעה המבוססת על סעיף 8 לפקודה. אכן, בעלי הדין התייחסו לתביעה דנן, במידה רבה, כאל תביעה של בעל קרקע לסילוק ידו של המחזיק בה ובגדר כך התמודדו עם טענות כגון הטענות הנ"ל. דא עקא, שאינני מוסמך לפסוק בהליך זה כאילו היה מדובר בתביעה לסילוק יד (שאינה מבוססת על הפקודה) הואיל והסמכות לדון בתביעה כאמור מסורה לבית משפט השלום, אליו היה צריך לפנות. 4. סעיף 8 לפקודה מורה כדלהלן: "אם בעלי הקרקע העומדת להירכש או המחזיקים בה מסרבים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה בה, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט, ואם נוכח בית המשפט כי שר האוצר זכאי לקנות חזקה בקרקע עפ"י סעיף 7, יתן צו שבו יצווה למסור את החזקה בקרקע" (ההדגשה אינה במקור). סעיף 7(1) לפקודה, הנזכר בסעיף 8 הנ"ל, קובע לאמור: "שר האוצר רשאי להורות - בהודעה שתימסר לפי סעיף 5 ... - לכל אדם שיש לו החזקה בקרקע שעומדים לרכשה, למסור את החזקה בקרקע עם תום מועד התקופה הנקובה לכך בהודעה ..." (ההדגשה אינה במקור). כפי שניתן להיווכח מנוסח הסעיפים הנ"ל, הוראות סעיפים 7 ו- 8 לפקודה צופים פני עתיד - עניינם במסירת חזקה בקרקע העומדת להירכש ע"י המדינה. די בכך שבמקרה דנן טענת התובע היא, שהבעלות בקרקע כבר הוקנתה למדינה, לפני שהנתבע תפס חזקה בקרקע, כדי "להשמיט את הקרקע" (תרתי משמע) מתחת לתביעה שעל פי סעיף 8 לפקודה. בתביעה המוגשת על פי סעיף 8 הנ"ל, די לרשות להוכיח ארבעה עניינים כדי שתזכה בתביעה: (א) פרסום הודעה ברשומות על הכוונה להפקיע, לפי סעיף 5 לפקודה; (ב) פרסום הודעה על ההפקעה לפי סעיף 7 לפקודה; (ג) תום המועד למסירת החזקה שנקבע בהודעה; (ד) העובדה שהבעלים או המחזיק לא פינה את השטח למרות ההודעה. לענין זה ראו: ע"א 6320/98 נאבולסי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, דינים-עליון, כרך נז', 564, והאסמכתאות המפורטות שם. אכן, אילו התובע היה רשאי להגיש כנגד הנתבע תביעה על פי סעיף 8 הנ"ל, נראה כי עלה בידו להוכיח קיומם של התנאים האמורים, ואין בית המשפט נכנס לבחינת היקפן ואופיין של זכויות הנתבע בקרקע. ואולם, הפקודה מסדירה את אופן קבלת החזקה בקרקע המופקעת מידיו של מי שהחזיק בה עובר להפקעה. הנתבע, לשיטת התובע עצמו, החל להחזיק בקרקע רק לאחר ההפקעה. אין הפקודה מסדירה את ההליכים בהם ראוי לנקוט, כאשר פלוני מחזיק שלא כדין בקרקע מקרקעות המדינה, גם אם מקור זכויותיה של המדינה בקרקע הוא בהליך הפקעה היסטורי כלשהו. לא ניתן, במקרה כזה, להתבסס על סעיף 8 לפקודה שכל כולו נועד להסדיר את מסירת החזקה למדינה מידיו של מי שהחזיק בקרקע עובר להפקעה. עמד על כך בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 290/91 מדינת ישראל נ' סלאמה חסן ואח', פ"ד מה(3), 109, בעמ' 111, כדלהלן: "הפרוצידורה המיוחדת, הקבועה בסעיף 8 לפקודת ההפקעה, מיועדת להביא לזירוז פינויים של מקרקעין העומדים להירכש על ידי המדינה, בדרך מקוצרת, באותם מקרים בהם מסרבים הבעלים הרשומים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה באותם מקרקעין (ע"א 103/63 בוהקוב נ' עירית הרצליה, פ"ד יז', 1583, בעמ' 1595 וע"א 361/61 361/61 מדינת ישראל נ' ארבספלד ואח', פ"ד כ(3), 526, בעמ' 537)". עוד נפסק, כי צו לסילוק יד כנגד המחזיק, מכח סעיף 8 לפקודה, צריך להינתן, בדרך כלל, ללא קושי וללא סיבוכים מיותרים, כדבר מובן מאליו, ובלבד שהרשות המפקיעה תוכיח שהיא זכאית לקבל את החזקה, אף מבלי שבית המשפט יפסוק במהות זכותו של מי שהחזיק בקרקע ערב ההפקעה, או בהיקפה (ע"א 361/66 מדינת ישראל נ' ארבספלד ואח', פ"ד כ(3), 526, בעמ' 532). 5. בענין שנדון בע"א 332/60 בן-עמי נ' היועץ המשפטי ורשות הפיתוח, פ"ד טו, 138, פסק בית המשפט, כי הרשות המפקיעה אינה יכולה לתבוע סילוק יד על יסוד סעיף 8 לפקודה, לאחר שהזכויות בנכס המופקע כבר הוקנו לה. כזכור, בענין דנן נטען על ידי התובע שלמדינה בעלות על המקרקעין - ראו סעיף 3 לכתב התביעה, ולכן גם אם לא ברור אם בוצעה "הקנייה" למדינה על פי הוראות סעיף 19 לפקודה, נקודת המוצא של התובע, המחייבת אותו, היא, שהבעלות כבר הוקנתה למדינה. בפסק הדין בע"א 332/60 הנ"ל נדחתה טענת המדינה, לפיה גם לאחר הקניית הקרקע למדינה ניתן להיזקק לסעיף 8 לפקודה, וזאת, בראש ובראשונה על יסוד לשונם המפורשת של סעיפים 7 - 8 לפקודה המתייחסים ל"קרקע העומדת לרכישה" (בלשון עתיד). אך מעבר לפירוש הלשוני, עמד בית המשפט גם על הפירוש התכליתי: "... יש גם הגיון בהצבת גבול ברור לשימוש בסמכות לפי סעיף 8, והגבול הטבעי הוא יום ההקניה, שבו הופכת הרשות לבעלת הקרקע ככל הבעלים, עם כל הזכויות הכרוכות בבעלות, וביניהן הזכות לקבלת החזקה. שאם לא תאמר כן, היכן יוצב אותו גבול? התוכל הרשות הרוכשת לבקש צו לפי סעיף 8 לעולמים (ולא כעבור חמש שנים כמו במקרה דנן), ואולי גם נגד אנשים שתפסו את החזקה רק אחרי יום ההקניה? ושמא תעבור הזכות לקבל צו כזה עם הקרקע גם לכל מי שרוכש את הקרקע לאחר מכן מאת הרשות הרוכשת, ולרוכש מאת הרוכש? היש אחיזה בסעיף 8 או ביתר סעיפי הפקודה להצבת אותו גבול, עליו דיברנו, באיזו נקודה אחרת, כדי למנוע את הרחבת הסמכות ללא גבול כלשהו? לשוא נחפש אחיזה כזאת בסעיפי הפקודה" (שם, עמ' 143. ההדגשה אינה במקור). במקרה דנן מבקש התובע להיזקק להוראת סעיף 8 לא אחר חמש שנים, אלא לאחר למעלה משלושים שנה, ולאחר, שגם לשיטתו, הוקנו לו הזכויות במקרקעין! האם סביר לפרש את הפקודה באופן שתאפשר היזקקות לאותו מנגנון מיוחד ומהיר של תביעות סילוק יד לעולם, גם אחרי שהבעלות הוקנתה למדינה? אין ספק שיש להשיב בשלילה לשאלה זו (ראו עוד: י' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה חמישית, 1995, בעמ' 122-121). 6. התוצאה האמורה מתבקשת גם מכך שהסעד שנקבע בסעיף 8 לפקודה הוא, כמפורט לעיל, סעד מיוחד ומהיר, שנועד לאפשר לרשות המפקיעה לתפוס חזקה בקרקע, שהרי היא דרושה לה בדחיפות, ולרקע אותה דחיפות אין מבררים את טיב זכויותיו של מי שהחזיק בקרקע ערב ההפקעה ואת היקפן. גם בהודעת ההפקעה המתייחסת למקרקעין (נספח ג' לתביעה) נקבע שהקרקע "דרושה באופן דחוף לצרכי הציבור". ברור, כי אותה "דחיפות" אינה יכולה להיטען ברצינות לאחר שחלפו 30 שנה ממועד פרסום הודעת ההפקעה. במצב זה על התובע לנקוט בהליך "הרגיל" העומד לרשות בעל קרקע המעונין לסלק מי שמחזיק בה בפועל, הליך המצוי בסמכות בית משפט השלום. בהליך כזה, בהבדל מהליך על פי סעיף 8 לפקודה, בהחלט תבחנה זכויותיו של המחזיק. לענין זה השוו לפסק דינו של כב' הנשיא וינוגרד בהמ' 13599/91 עירית הרצליה ואח' נ' קיקיון ואח', דינים-מחוזי, כרך א', 1000. באותו ענין היו העובדות שונות, שכן חלפו 12 שנה מאז תם המועד לביצוע תכנית בנין עיר, שמכוחה בוצעה הפקעה, ועד להגשת התובענה על פי סעיף 8 לפקודה. ואולם, הגיון הדברים דומה, ויפים דבריו של כב' הנשיא, כדלהלן: "אחרי עבור 17 שנה - או 12 שנה מאז עבר המועד לביצוע, אין זה סביר לאשר ביצוע תפיסת חזקה בהליך מזורז, לפי סעיף 8 - ויש צורך שהדברים ייבחנו מחדש לאור השינויים שחלו באיזור ובצרכי הציבור מאז ועד היום". בהליך דנן אינני מתייחס לשאלת הצדקת ההפקעה. ואולם ברור, כי לאחר שהקרקע כבר הוקנתה למדינה ולאחר שחלפו 30 שנה ואין עוד כל ממש בטענת הדחיפות, ועל סמך כל אחד מהנימוקים האלה בנפרד ובודאי לנוכח משקלם המצטבר - אין התובע יכול להיזקק לתביעה מכח הוראת סעיף 8 לפקודה. כל זאת מבלי שיש באמור כאן משום קבלת טענה מטענות הנתבע באשר לטיב זכויותיו במקרקעין, כל מה שנאמר הוא, שטענות אלה יש לבחון בהליך הראוי. 7. כאמור, ההליך על פי סעיף 8 לפקודה הוא מיוחד ומהיר. מדובר בסעד שהמחוקק ראה לנכון לקבעו בשל הדחיפות בקבלת החזקה על ידי הרשות המפקיעה, דחיפות הנילווית בדרך כלל כאשר הקרקע דרושה לצרכי ציבור שאין להמתין עימם. בהליך כזה בית המשפט אינו בוחן את זכויות הנתבע, והן נבחנות במסגרת הליך קביעת פיצויי ההפקעה (י' קמר בספרו הנ"ל, עמ' 121-114). יש בהליך לפי סעיף 8 לפקודה משום פגיעה בזכויות המחזיק בקרקע. פגיעה כזו אפשרית רק אם היא הכרחית. כיום, לנוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ברור שהפירוש שיאפשר לרשות לסמוך על סעיף 8 לפקודה, גם 30 שנה לאחר ההפקעה, וגם לאחר שהיא רכשה זכויות בעלות בקרקע, אינו פירוש מידתי ואין להשלים עימו. 8. אני מודע לכך כי הנתבע לא דייק ולא תמך את טענותיו בנימוקים המשפטיים המפורטים בפסק דין זה. טענתו היתה כללית, שלאחר 30 שנה אין זה ראוי לפנותו. ואולם, החלטתי, כי הואיל והצדדים עצמם נזקקו לבחינת שאלת טיב זכויותיו של הנתבע, ומכיוון שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בכך בגדר הליך שאינו לפי סעיף 8 לפקודה, הרי שלמעשה מדובר בשאלה של סמכות ואין מקום לדון לגופן של זכויות, למרות שהצדדים הביאו ראיות. אכן, טוב היה אילו נושא זכותו של התובע להיזקק לתביעה על פי סעיף 8 לפקודה היה עולה כנושא מקדמי, ואולם לא ראיתי מנוס, לאחר שהענין התברר לי מתוך עיון בפסיקה, מלדחות את התביעה על יסוד הנימוק האמור. 9. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, שלא בחנה את זכויות הנתבע לגופן ומכיוון שהצדדים עצמם לא עמדו על המצב המשפטי הנכון, איני עושה צו להוצאות. 10. התביעה, שהוגשה על פי סעיף 8 לפקודה, נדחית. קרקעותפקודת הקרקעותמקרקעיןהפקעה