החלטה ההליך 1. המבקשים הגישו בקשה לקבוע את סכום הפיצויים שעל המשיבה 1, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לשלם למבקשים 1 - 8 ולמשיבים 2 - 6. החלק בפיצויים שיש לשלם לכל אחד מהמבקשים והמשיבים הוא על פי נסח הרישום וצווי הירושה שצורפו לבקשה. 2. אין מחלוקת שהנכס בגוש 30072 חלקה 123 (להלן: הנכס) הופקע על ידי המשיבה 1 והיא קיבלה לידיה את החזקה בו. 3. בה"פ 242/00 הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הסכום שיש לשלם הוא 188,000$, כנגד מסירת החזקה על ידי המבקשים 1 ו- 2 למשיבה 1. כמו כן הוסכם על מינוי שמאי מוסכם שקביעתו תהיה סופית ומחייבת והסכום שיקבע יהיה תשלום סופי ומלא עבור הזכויות בנכס. סכום זה יהווה את הפיצוי הסופי בתיק הנוכחי שבפני. כב' השופטת צור נתנה תוקף של פסק דין להסכמה דלעיל. 4. השמאי שמונה, אברהם כהן, העריך את הנכס בסכום של 186,000$. 5. לטענת ב"כ המבקשים אין דייר מוגן הזכאי להחזיק בנכס מ- 1990. בשנת 1991 הושכר הנכס בשכירות בלתי מוגנת לישראל חיים אסקין, אבי המשיבים 3 - 6. כעבור זמן נטש הלה את הנכס. לפני זמן מה פלש לנכס ללא הסכמת המבקשים אברהם אסקין ושלכן יש לראותו מסיג גבול. 6. בתגובה לבקשה נטען כדלקמן: (1) אין מקום לצירוף המשיבה 1 לתיק, משום שהיא כבר קיבלה את מבוקשה - חזקה בנכס וגם נקבע מהו סכום הפיצויים שעליה לשלם. (2) ישראל חיים אסקין הוא שפינה את הדיירים המוגנים בנכס והוא שילם מכיסו את דמי המפתח עבור פינוים. המבקשים לא חלקו מעולם שישראל חיים אסקין הינו דייר מוגן בנכס וכי הם מחזיקים בנכס 25 שנה. 7. בישיבה מיום 1.7.01 החלטתי שב"כ הצדדים יסכמו בשאלה האם יש לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה, או דילמא, הסמכות היא לבית משפט השלום בירושלים, שכן מדובר בסכסוך על חזקה. 8. סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה) קובעת לענייננו: "אם לא הוגשה למנהל אגף רישום והסדר הקרקעות במשך חודשים מתאריך פרסומה של ההודעה לפי סעיף 5 ברשומות... או אם הוגשו תביעות נבדלות וסותרות ביחס לאותה קרקע... הרי סכום הפיצויים המגיע, אם מגיעים פיצויים כאלה, וכל סכסוך כזה בעניין טובת ההנאה או הזכות ייושב על ידי בית המשפט, שיהא לו שיפוט לברר את כל העניינים הנזכרים בסעיף זה ולפסוק בהם לפי בקשה שיגיש היועץ המשפטי לממשלה, או לפי בקשת כל אדם שיש לו, או התובע, כל זכות או טובת הנאה, בכל קרקע הנזכרת בכל מודעה כאמור לעיל". ובנוסח המחייב באנגלית נאמר לעניינו: "If no claim is lodged with the Director Department of Land Settlement, within two months from the date of the publication in the Gazette of a notice under section 5, or if the person who may have lodged any claim and the High Commissioner shall not agree as to the amount of the compensation to be paid for the right or interest in such land belonging to such person...or if separate and conflicting claims are made in respect of the said land... the amotnt of compensation due, if any, and every such case of disputed interest or title shall be settled by the court which shall have jurisdiction to hear and determine in all cases mentioned in this section upon an application made by... any person holding or claiming any right or intersest in any land named in any notice aforesaid". למרות הנוסח השונה, נראה לי שלענין הסמכות לא יהיה חילוק בין הנוסח האנגלי המחייב והנוסח העברי. סיכומי ב"כ המשיבים 9. אין מקום לדון בסכסוך הנוגע לדיירות מוגנת של המשיבים תחת קורת הגג של סעיף 9 לפקודה. לא יתכן שהמשיבים יפונו מכוח הפקודה המקנה זכות פינוי לשר האוצר או מי שהוסמך על ידו. סיכומי המבקשים 10. (1) יש לבית משפט זה סמכות לדון בהליך לפי סעיף 9 לפקודה, שכן הליך זה הוא המשכו של ההליך בה"פ 242/00 ולכן הסמכות היא לבית משפט זה. המחלוקת שנותרה היא זכותו של הזכאי לפיצויים או בקיום זכות לפיצויים. (2) המשיבה 1 לא תדע למי לשלם פיצויים אם בית המשפט לא יכריע בתביעות השונות. המבקשים אינם יכולים להגיש תביעה לפינוי המשיבים, כי הם איבדו את החזקה בנכס. הסמכות לדון נקבעת לפי הסעד המבוקש בכתב התביעה בעת הגשתה לבית המשפט. מסקנות 11. כפי שנפסק ונאמר לא פעם המלים הן נקודת המוצא לפרשנותו של דבר חקיקה. זו רק נקודת מוצא. על הפרשן לבחון מה תכליתו של דבר החקיקה ולאורו לבחור באופציה הפרשנית המתאימה (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 167; ע"א 2007/97 לינגון נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק' על' 99(4) 84; בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, נג (2) 529, 538). עיון בהוראות הפקודה מראה שהמחוקק המנדטורי העדיף את טובת הציבור על פני טובת הפרט והכל מתוך כוונה להקל על הרשות הציבורית לממש את ההפקעה במהירות האפשרית (ע"א 361/66 מדינת ישראל נ' ארבספלד, פ"ד כ(3) 526, 532). לפיכך המדינה, בין אם היא הבעלים ואין אם לאו, של המקרקעין יכולה לסלק מהמקרקעין גם דייר מוגן תוך שימוש בסמכויותיה על פי הפקודה ולא לעשות שימוש בדרך שנקבעה בסעיף 131(8) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972. במלים אחרות, המדינה רשאית לפעול מכוח סמכויותיה על פי המשפט הציבור ולא הפרטי (ע"א 361/00 הנ"ל, שם, עמ' 531). יתרה מזו, דין הדייר המוגן לענין דיור חלוף כדין כל אדם אחר שזכותו במקרקעין הופקעה ואין הוא זכאי לדיור חלוף כאמור בסעיף 133 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה חמישית, עמ' 337 (תשנ"ה - 1995)). אשאיר בצריך עיון אם הלכה זו עומדת גם כיום במלוא תוקפה (בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625). כך גם הזכות של המדינה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה לתבוע חזקה מיידית בנכס ובמקרה של סירוב, לפנות לבית המשפט כדי לקבל את החזקה. ולבסוף, לפי סעיף 10 לפקודה, ניתן לדון בבקשה לפי סעיף 9 לפקודה במעמד צד אחד בלבד, אם האדם שנמסרה לו הודעה לא הופיע לדיון בזמן שנקבע. 12. סעיף 9 לפקודה קשור לסעיף 8 לפקודה, שהרי לא יעלה על הדעת שהרשות המפקיעה תקבל חזקה בנכס מבלי שתפצה את בעלי הזכויות, אלא אם יש טעמים דוחקים למסירה מיידית של החזקה לפני קביעת הפיצויים. לפי הפסיקה אין חובה לכרוך בין שני אלה (ע"א 540/77 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לב(2) 561, 566). 13. בענייננו התייתר הצורך בבירור משולב של קביעת הפיצויים וחלוקתם, כדי שהרשות תוכל לקבל לרשותה מהר ככל האפשר את החזקה בנכס תמורת תשלום הפיצויים, משום ששיעור הפיצויים כבר נקבע. במקרה כזה, אין לעשות קפנדריה ויש ללכת בדרך הרגילה שמתווים החוק והפסיקה. כפי שנאמר בע"א 707/75 אגבריה נ' אגבריה, פ"ד ל(2) 714, 720: "שאלת סמכותו של בית משפט לדון בסוגיה פלונית נבחנה ומוכרעת על ידי זיהויה ואיתורה של השאלה האמיתית שבמחלוקת". 14. למרות שהמבקשים ניסו להלביש את התביעה במחצלות אחרות, ברור שמדובר בסכסוך רגיל של זכויות ביחס לנכס טרם הפקעתו. הסמכות לפי סעיף 9 לפקודה, כפי שנאמר בספרו של קמר (שם, עמ' 201), היא לאפשר לרשות המפקיעה להגיע להסכמה בנוגע לשיעור הפיצויים משהוגשו לה תביעות נוגדות. נקוד על כך, העילה לפנייה לבית המשפט היא שאין הסכמה על שיעור הפיצויים ואילו כאן יש הסכמה על שיעורם והרשות המפקיעה יצאה מהתמונה. לפיכך אין להמשיך בדרך הדרסטית שקבעה הפקודה ויש להפנות את הצדדים לדרך הרגילה של הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך. 15. הטענה שהבקשה הוגשה מלכתחילה לבית משפט זה, שהיה מוסמך לדון בה, דינה להידחות. המשיבה 1 צורפה לבקשה בחוסר תום לב, רק כדי להקנות סמכות לבית משפט זה. לפיכך יש למחקה כמשיבה בהעדר דרישת סעד כלפיה. לאור זאת, גם הציטוט מהדברים שנאמרו בע"א 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד מא(1) 253, 260, אינו יכול להועיל למבקשים, משום שכאן מלכתחילה לא היתה סמכות לבית משפט זה להיזקק לבקשה. 16. הבקשה תועבר לבית המשפט המוסמך שהוא בית משפט השלום, מבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. בניהפיצוייםחוק התכנון והבניהועדה מקומית לתכנון ובניה