פסק דין זוהי עתירה רביעית בסדרת עתירות הנוגעות לייעודם התכנוני של המקרקעין הידועים כחלקות 152 ו153- בגוש 30014 בשכונת בקעה בירושלים (להלן - חלקות 152 ו153-). העותרת טוענת כי יש לייעד את החלקות הנ"ל למגורים לפי החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובנייה מיום 30.7.96, מנגד טוענים המשיבים כי חלקות אלו יועדו לשטח ציבורי פתוח, וזאת מכוח החלטת הועדה המחוזית מיום 24.4.94 והחלטת בית המשפט המחוזי בעת"מ 23/98 (כבוד השופט בן-זמרה). חלקות 152 ו153- היוו בעבר, יחד עם חלקות עם מס' 150, 151 ו154-, את החלקה המקורית שהיתה ידועה כחלקה מס' 71. חלקות אלו היו בבעלותה של הקוסטודיה אינטרנציונלה די טרה סנטה. בעבר, ייעוד חלקה 71 היה לאזור מגורים 1. בתאריך 8.12.74 אושרה תוכנית בניין עיר מס' 1718 להרחבת רח' יהודה שכללה גם את חלקות 152 ו153-. לטענת העירייה, במסגרת תוכנית זו נועדו החלקות הנ"ל לשמש לדרך חדשה או להרחבת דרך, כאשר בשולי הדרך תוכנן שטח ציבורי פתוח. בשנת 1978 חכרה העותרת את כל שטח חלקה 71 בחכירה לדורות. בתחילת שנות ה80- החלה העותרת בפרוייקט בנייה למגורים במקום. במסגרת אותה תוכנית הגישה העותרת בקשה להיתר בנייה מן העירייה, וכן חתמה על התחייבות וייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את העירייה להעביר אליה ללא תמורה את שטח חלקות 152 ו153-, כל זאת לצורך ביצוע תוכנית 1718. לטענת העירייה, במסגרת אותו פרויקט בנייה ניצלה העותרת את מלוא אחוזי הבנייה המותרים בחלקה 71 המקורית. בשנת 1987 נרשמה העירייה כבעלים על חלקות 152 ו153-. ביום 15.11.92 פורסם דבר הפקדת תוכנית חדשה על השטח (תב"ע מס' 3770). במסגרת תוכנית זו בוטלה התוכנית להרחבת רח' יהודה, וייעודן של חלקות 152 ו153- נקבע לאזור מגורים. בעקבות תוכנית זו הוגשו התנגדויות של המשיבים 4-11, שהינם דיירים באזור התוכנית. הללו ביקשו כי ייעוד החלקות יהיה שטח ציבורי פתוח. ביום 30.1.94 התקיים דיון בהתנגדויות בועדת המשנה של הועדה המחוזית לתכנון ובנייה. העירייה תמכה בהתנגדויות הדיירים. בעקבות דיון זה זומנה העותרת לדיון נוסף כדי להשמיע את דעתה בעניין. ביום 24.4.94 התקיים דיון בנוכחות העותרת בו השמיעה העותרת את טיעוניה. בסוף אותו דיון התקבלה החלטת ועדת המשנה, ובה נקבע: "...הוחלט: לאחר שמיעת טענות עו"ד א. גבע בשם דוד מיר...חלקות 152, 153 ישארו ביעוד ציבורי ויעודן יהיה שטח ציבורי פתוח מאחר ובשטח קיימת חורשה בלב איזור מגורים צפוף. כמו כן, יש לציין כי ייעוד חלקות אלה הוא ציבורי גם בתכנית המאושרת". ביום 30.7.96, בעקבות בקשת שניים מחברי הועדה המחוזית, קויים דיון חוזר במליאה באותו עניין. במסגרת אותו דיון הוחלט: "...לאחר שנמצא כי הבקשה של מר שלמה דרעי ומר שלמה זוננפלד לקיים דיון חוזר הוגשה במועד, ולאחר שהתקיים דיון במליאה, הוחלט ברוב של 9 חברי ועדה נגד 6 לתקן את סעיף א' בהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות מתאריך 24.4.94 ולקבל את הצעת מתכנן המחוז כפי שהוצגה בדיון, לפיה יוחזר ייעוד חלקות 152, 153 למגורים בהתאם לתוכנית שהופקדה. בחלקה 152 לא תותר בניה וינטעו עצים בוגרים". קל לראות כי בין שתי ההחלטות קיימת סתירה. בעוד הראשונה משנת 1994 קבעה כי שטח החלקות 152, 153 ייועד לשטח ציבורי פתוח, קובעת ההחלטה השניה משנת 1996 כי ייעוד שטח החלקות יהיה למגורים, בהתאם לתוכנית המופקדת בתיקונים מסוימים. בעקבות ההחלטה השניה עתרו הדיירים (משיבים 4-11) לבית המשפט בבקשה לבטל את ההחלטה השנייה של המליאה (ה"פ 544/96). ביום 14.11.96 ניתנה החלטתו של כבוד השופט צבי כהן. במסגרת החלטתו קבע השופט כי ההחלטה הראשונה היא ההחלטה התקפה, כיוון שזימון הדיון הנוסף ע"י שני חברי הועדה לא נעשה במסגרת המועד הקבוע בחוק. עם זאת, קבע השופט כהן כי דין העתירה להידחות על הסף מחוסר סמכות עניינית, כיוון שהעתירה היא נגד אישור התוכנית בידי שר הפנים, אישור שטרם התקבל באותה עת. בעקבות החלטה זו ביקשה הועדה המחוזית לקיים דיון נוסף בעניין, דיון זה אמור היה להתקיים ביום 1.7.97. הדיירים (משיבים 4-11) פנו שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את הדיון (ה"פ 431/97). בדיון שהתקיים אצל כבוד השופטת צור הוסכם כי הדיון אכן יבוטל ככל שהוא נוגע לייעוד חלקות 152 ו153-. באותו דיון טענה הועדה המחוזית כי ההחלטה השנייה (מיום 30.7.96) היא ההחלטה שנותרה בעינה ועל כן הועדה יכולה להעביר את התוכנית לאישור שר הפנים. ביום 17.9.98 הגישו הדיירים עתירה נוספת לבית המשפט, עתירה זו הוגשה כנגד כוונת הועדה המחוזית להעביר לאישורו של שר הפנים את תכנית 3770. לעתירה זו לא צורפה העותרת כמשיבה (עת"מ 23/98). במסגרת עתירה זו ניתן ע"י השופטת צור צו מניעה זמני לפיו "אין לעשות שינוי במצב הקיים לפיו יעודן של החלקות הנ"ל הוא 'שטח ציבורי פתוח' וזאת עד למתן פסק דין בתיק העיקרי". כאמור, צו המניעה שניתן התייחס אך ורק לחלקות 152 ו153-. ואכן ביום 9.11.98 נשלח מכתב מיו"ר הועדה המחוזית לשר הפנים, בו התבקש השר לאשר את התוכנית, למעט בכל הקשור לחלקות 152 ו153-. אישור שר הפנים אכן ניתן ביום 18.2.99, אישור זה לא התייחס לחלקות 152 ו153-. עמדת הועדה המחוזית באותה עת היתה, כי ההחלטה השנייה משנת 1996 ניתנה כדין והיא התקפה. העותרת הגישה בקשה להצטרף לעתירה עת"מ 23/98. בקשתה נדחתה ביום 11.11.98 ע"י כבוד השופט בן-זמרה. העותרת בחרה שלא לערער על החלטתו זו לבית המשפט העליון, וכך היא טוענת בסיכומיה: "...העותרת התלבטה כיצד לפעול לאור דחיית בקשתה להצטרף לעת"מ 23/98. אמנם היא ידעה שהינה זכאית להגיש ערעור על כך לבית המשפט העליון אולם ערעור כזה יוכרע, כידוע, רק לאחר כשלוש שנים. לערעור כזה לא תהא נפקות מעשית אם בינתיים ימשך ויוכרע הדיון בעת"מ 23/98... על כן החליטה העותרת להשליך את יהבה על התנגדותה של הועדה המחוזית לעתירה שבעת"מ 23/98. היא הניחה ויכלה להניח, כי לאור ההסכמה הנ"ל לבקשה לצו מניעה זמני..., לא תאושר התכנית לפני שתיפול הכרעה בעת"מ 23/98 ומכל מקום לא תאושר בדרך שתפגע בה". ביום 30.3.99 הגישה העותרת את העתירה שלפנינו, בקשתה לאיחוד דיון עם עת"מ 23/98 נדחתה ע"י השופט בן-זמרה. על החלטה זו, בחרה דווקא העותרת להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך בקשתה נדחתה (כבוד השופט טירקל). ביום 26.5.99 ניתנה החלטתו של כבוד השופט בן-זמרה בעת"מ 23/98. החלטה זו נגעה לשאלה איזו מבין שתי החלטות הועדה המחוזית תקפה, זו של 1994 או זו של 1996. במסגרת החלטה זו דן השופט בן-זמרה בשאלה האם זומנה הישיבה השניה כדין ע"י שני חברי הועדה. בקשר להחלטה השניה מיום 30.7.96 קבע השופט: "...'תמוהה בלשון המעטה'...ההחלטה [משנת 1996] מבלי שיתברר: כיצד - 'נמצא' שבקשת שני החברים מ2.5.94-...הוגשה במועדה וזאת, משום מה, כעבור למעלה משנתיים מפנייתם!? מה תוכן הדיונים שקדם להחלטה? מדוע לא הוזמנו בעלי העניין כגון העותרים לטעון בכתב או בעל פה בקשר לשינוי! ... לנוכח השאלות הנ"ל... שלא נתבררו ולאור דברי ב"כ המשיבה 1 [הועדה המחוזית] כי 'לגופו של ענין' אין לה עמדה, אם ייעוד החלקות יהא למגורים או לשצ"פ. והואיל ולכאורה לא קויים תנאי 'המועד' הקבוע בסעיף 11ד' לחוק לדיון חוזר במליאת הועדה, כפי שגם החליט השופט צ' כהן בהחלטתו בה"פ הנ"ל ב- 14.11.96, הועדה לא היתה מוסמכת לדון מחדש בהחלטת ועדת המשנה. אין המדובר בפגם שניתן להתעלם ממנו, וזאת בהתחשב גם בשנתיים שחלפו ומאז החלטת ועדת המשנה...ואי לכך דין החלטת הועדה להתבטל ואני מורה כן וקבוע כי החלטת ועדת המשנה תשמש כהחלטת הועדה לפי סעיף 11ה לחוק, אלא אם כן הועדה תחליט כי אכן הבקשה לדיון חוזר הוגשה בזמנה" (ההדגשות במקור). יוצא כי בית המשפט קבע כי החלטת הועדה משנת 1994, המייעדת את החלקות לשטח ציבורי פתוח היא ההחלטה התקפה, ולא ההחלטה השנייה משנת 1996, זאת לאור תמיהות שונות שעלו בקשר לשאלת זימון הדיון הנוסף בנושא. בעתירה שלפני מבקשת, למעשה, העותרת כי אדון מחדש בשאלה איזו מן ההחלטות תקפה. אכן, העותרת לא היתה צד להליך שהתקיים בפני השופט בן-זמרה, ועל כן לא קיים כנגדה השתק (ור' בעניין זה החלטתי מיום 7.3.00), ועם זאת, בנסיבות העניין אין מקום לדון מחדש בשאלה שהוכרעה כבר ע"י כבוד השופט בן-זמרה. כזכור, העותרת לא מצאה לנכון לנקוט בצעד המתחייב מדחיית בקשתה להצטרף להליך עת"מ 23/98, הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. ראוי לציין כי משנדחתה בקשה אחרת של העותרת, לאיחוד דיון, ערערה דווקא העותרת לבית המשפט העליון, אלא שערעורה נדחה. משלא ערערה העותרת על ההחלטה שלא לצרפה לעת"מ 23/98, אין לה אלא להלין על עצמה. העותרת בחרה כדבריה "לשים יהבה" על עמדת הועדה המחוזית, ונכזבה. עם זאת, בכך אין כדי להצדיק דיון נוסף מחודש בעניין, לאחר שהנושא "התגלגל" כבר אצל כמה וכמה שופטים במספר ערכאות. גם לגופו של עניין יש לזכור כי לעותרת אין כיום זכויות בחלקות 152 ו153-. היא ויתרה באופן רצוני על זכויותיה בחלקות אלה לטובת העירייה, עוד בתחילת שנות ה80-, לאור תוכנית 1718 שמטרתה היתה הרחבת רח' יהודה וייעודן של החלקות הנ"ל לצורכי ציבור. אכן, בהמשך במסגרת תוכנית 3770 שהופקדה נקבע כי ייעוד החלקות הוא לאזור מגורים, על כך הוגשו, כאמור, התנגדויות של דיירים באזור. במסגרת דיון בעניין, נשמעו גם טיעוני העותרת, עמדתה לא התקבלה ובשנת 1994 החליטה ועדת המשנה לקבל את ההתנגדות ולייעד את החלקות לשטח ציבורי פתוח. כאמור, השופט בן-זמרה קבע כי ההחלטה הראשונה היא התקפה, אלא אם תחליט הועדה המחוזית כי הבקשה לדיון חוזר הוגשה בזמנה. כזאת לא נקבע ע"י הועדה. לפיכך, אין עוד מקום לחזור ולדון מחדש בייעודן של שתי החלקות. לאור האמור יש לדחות את העתירה. העותרת תשלם למשיבים 2-1 - 5,000 ש"ח שכ"ט עורך דין בצירוף מע"מ, וכנ"ל למשיבה 3, וכנ"ל למשיבים 11-4. בניהועדה מחוזית לתכנון ובניהחוק התכנון והבניה