פסק דין 1. האם עומדת לרואה חשבון זכות עיכבון על מסמכים, דוגמת ספרי חשבונות וחומר הנהלת חשבונות אשר הגיעו לידיו תוך מתן שירות ללקוח אשר נטען כנגדו כי אינו משלם את חובו? שאלה זו הנה נשוא המחלוקת בין הצדדים. 2. הרקע העובדתי והדיוני הנדרש להכרעה הינו כדלקמן: במהלך תקופה של שנה וחצי העניקו המבקשים שירותי ראיית חשבון וניהול חשבונות למשיבים. לשם ביצוע תפקידם, החזיקו המבקשים בספרי החשבונות של המשיבים, מסמכים וחשבונות שונים הדרושים לניהול השוטף (להלן:"המסמכים"). לימים התגלע סכסוך בין הצדדים. המשיבים הודיעו למבקשים על סיום הקשר החוזי בינהם ודרשו לקבל לידם את המסמכים האמורים. המבקשים סירבו ומסרבים לעשות כן בטענה שלמשיבים יתרת חוב שכר טרחה של כ- 40,000 ₪, וכי עד לתשלום החוב, בכוונת המבקשים לממש את זכותם לעכב את המסמכים. המשיבים הגישו תביעה כנגד המבקשים לתשלום פיצויים כספיים בסך של 50,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם וכן לחייבם למסור לידיהם את המסמכים. המשיבים הגישו בקשה למתן צו עשה זמני, לפיו על המבקשים למסור לידם את המסמכים. בית המשפט קמא שמע את הצדדים והחליט לצוות על המבקשים להחזיר למשיבים באמצעות בא כוחם את המסמכים. על החלטה זו עותרים המבקשים להרשות להם לערער. 3. לאחר עיון בתגובות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. נושא הבקשה עקרוני. בהיבט המעשי, לפנינו סוג של החלטה אשר דחיית בחינתה ע"י ערכאת הערעור עד לסיום המשפט, עלולה לפגוע במבקשים אם אכן יש ממש בטענותיהם. הרי אם המסמכים יוחזרו למשיבים בשלב זה, לא תהא משמעות לפסיקת ערכאת הערעור, אם תגיע למסקנה אחרת בשלב שלאחר מתן פסק הדין, במסגרת הערעור בזכות. בהחלטתו, ציין בימ"ש קמא כי בתי המשפט המחוזיים חלוקים בשאלה אם לרואה חשבון זכות עכבון בדין על מסמכים שהגיעו לידו במהלך עבודתו. חרף זאת, קבע מבלי לנמק מסקנתו, כי לרואה חשבון ניתנת זכות עכבון. בימ"ש קמא בא בטרונייה כלפי המבקשים בשל כך שהחוב הנטען אינו סכום קצוב. עוד נטען "שהשימוש בזכות העכבון אינו בתום לב אלא מהווה אמצעי לחץ, כדי לקבל כספים, שאולי לא מגיעים לבעל זכות העכבון". המבקשים נקטו בגישה של "שב ולא תעשה" ולא הגישו תביעה לתשלום החוב. על סמך אלה קבע בימ"ש קמא שעיכוב המסמכים, בנסיבות העניין מהווה פגיעה בזכות הקניין של המשיבים, זכות המוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בימ"ש קמא הסיק זאת על דרך ההיקש תוך הפנייה לסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961, שם הוגבלה זכות העכבון "ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו, תוך שלושה חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב, כאמור". כך סיכם בימ"ש קמא את הדברים: "נראה אם כן, שבנסיבות מקרה זה, כאשר יש מחלוקת על עצם החוב, כאשר נגרם נזק ישיר למבקשים (המשיבים בבקשה זו), שיכול להיות גם בלתי הפיך וכאשר המשיבים (המבקשים בבקשה זו) לא טרחו להגיש תביעה כספית, זכות העכבון מתמוססת ונרפית, עד כדי התבטלותה מעצמה". בימ"ש שקל אם יש מקום לחייב את המשיבים להפקיד את סכום החוב בקופת ביהמ"ש טרם יקבלו את המסמכים אך דחה זאת בשל שני נימוקים. האחד, כי המבקשים לא הגישו תביעה נגד המשיבים לתשלום החוב. האחר, מעצם היות השאלה עקרונית, ואף שסכום החוב לא גדול במיוחד במקרה זה, יש להתחשב במצב בו החוב היה בעל מימדים גבוהים. בבקשה זו, מסתייגים המבקשים ממסקנות בימ"ש קמא וטוענים כי פעלו כדין. מנגד, מגינים המשיבים על התוצאה של בימ"ש קמא, בטענה כי היה מקום להורות על החזרת המסמכים בשל טעם נוסף והוא שכלל לא קמה למבקשים זכות עכבון על הנכס, זאת בהתאם לפסיקה שהובאה. 4. המפתח להבנת הסוגייה הנדונה הינו בהצגת הכללים והרציו של זכות העכבון. סעיף 11 (א) לחוק המטלטלין תשל"א - 1971 מגדיר את המונח עכבון. "עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב". במבט ראשון ניתן לחשוב כי הסעיף האמור הוא היוצר את זכות העיכבון, אך לא כן. הסעיף האמור מגדיר את זכות העיכבון, תוך קביעת כללים. למשל סעיף 11 (ב) קובע : "עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים". סעיף 11 לחוק המיטלטלין עונה על השאלה עיכבון מהו, אך אינו נותן מענה לשאלה, מתי ניתן לעכב (ראה ספרו של מיגל דויטש "קניין", כרך ב' עמ' 204). בכך שונה שיטתנו המשפטית מהשיטה הגרמנית, שם נקבעה זכות עיכבון כללית (ראה סעיף 272 (3) ל-BGB). בהעדר הוראה כללית בשיטתנו, יש לאתר מקור מפורש בדין להפעלת הזכות. טרם אפנה לעניין, ראוי להידרש למהותו של העיכבון על מנת להבין את הרציו העומד אחריו. העיכבון הינו סוג של "self help" - עזרה עצמית. משמעות העיכבון היא כי צד הממשיך להחזיק בנכס השייך לצד שכנגד אינו פועל בניגוד לדין, הגם והוא אינו בעליו של הנכס, ומלאכתו, נשוא החוזה בין הצדדים נסתיימה. מקום בו קיימת זכות עיכבון, אין צד חייב לפנות לבית משפט לקבלת היתר טרם יעכב את הנכס. לכן גישת בית משפט קמא לפיה העיכבון בטל מעצמו משום שלא הוגשה תביעה, איננה מקובלת עליי. המיוחד בסעד זה הינו הזכות לזכות בו ללא צורך בגושפנקא מקדמית של בית המשפט. הדוגמא של עיכבון ע"י עו"ד איננה פרט שממנו ניתן ללמוד על הכלל, כי אם יוצא מהכלל. תנאי מקדמי של הגשת תביעה או כפיפות המשך תוקפו של העיכבון להגשת תביעה תוך פרק זמן קצוב, אינו מופיע בחוקים האחרים המתייחסים לעיכבון. ייתכן ועיכבון ע"י עו"ד זכה לכללים מיוחדים בשל מערכת יחסי האמון בין עו"ד לבין לקוח או בכדי לשמור על שוויון בין השניים מאחר ועו"ד בקיא ברזי המשפט ( ראה הספר "עיכבון" של פרופ' נ. זלצמן עמ' 260, 262), אך החשוב לענייננו הוא כי המעכב אינו חייב לפנות לבית משפט, לא לפני פעולתו ולא לאחריה. דרישה שכזו איננה מופיעה בסעיף 11 לחוק המטלטלין. לכן גם הפניית בימ"ש קמא לזכות לעיקול זמני שבהפעלתו, כיום בשונה מבעבר, בית משפט מקפיד יותר עם מעקל נכס, זאת לאור חקיקת חוקי יסוד, בנסיון ללמוד על דינו של המממש זכות עיכבון, אינו היקש המקובל עליי. תקנות סדרי הדין בעיקול הינן מפורשות בדבר הצורך בפנייה לבית משפט. ליתר דיוק, מלשון התקנה (360 לתקנות סדר הדין האזרחי) "רשאי בית משפט או הרשם לתת צו עיקול זמני..." נלמד כי בית משפט הוא אשר מעקל לטובת צד. לעומת זאת בעכבון, הצד עצמו הוא אשר מעכב. אין הדבר אומר כי זכות העיכבון מקומה מחוץ למגרש של בית המשפט. צד אשר רכושו עוכב, רשאי לפנות לבית משפט ולבקש לקבל את נכסיו בחזרה. במצב זה, אין תפקידו של בימ"ש מצומצם לבדיקת קיומה של הזכות. מחובתו להפעיל שיקול דעת. שיקול דעת זה חייב לקחת בחשבון את האופי המיוחד של זכות העיכבון. לכן, הנימוק של בימ"ש קמא לפיו העיכבון בטל הואיל ומדובר באמצעי לחץ בלבד ובתור שכזה מהווה חוסר תום לב, אינו נכון לדעתי, שהרי מהותה של זכות העיכבון יצירת הלחץ. צד אחד מחזיק נכס של צד אחר במטרה לקבל כסף אשר לטענתו מגיע לו. הצד אשר מעוניין לקבל את נכסיו בחזרה רשאי לפנות לבית משפט בהתאם. כמו כן, הצד המחזיק את הנכס רשאי להגיש תביעה בגין אי תשלום החוב. ברם, אחזקת הנכס במסגרת מימוש זכות העיכבון הנה פעולה לגיטימית על פי דין. ואם ישאל השואל מה ההגיון במתן זכות שכזו לצד אחד? האם אין בכך הפרזה ומתן כוח יתר לצד אחד? ניתן להשיב לכך שאכן נכון כי מצב בו הדין הופך את הדין העצמי לחלק ממנו, טמונים בו סיכונים. אולם, התיאוריה הכלכלית כנראה מוכיחה את עצמה לאור מיעוט התביעות שנדונות בבית המשפט בנושא. נוסף על כך, צד יכול לפנות לבית משפט ובדרך זו תנתן הכרעה שיפוטית. 5. ומן הכלל אל הפרט. ביארתי לעיל כי זכות העיכבון צומחת מדין מסויים ולא מהוראה כללית. כעת נשאל הישנו דין רלוונטי למקרה דנן? לדעתי התשובה היא חיובית. סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות תשל"ד - 1974 קובע: "לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות". עיננו הרואות, הוראה מפורשת המעניקה לקבלן את זכות העכבון. ומהי הגדרתו של חוזה קבלנות? סעיף 1 לחוק קובע "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". ברי כי רואה חשבון או מנהל חשבונות הולם את המונח "מתן שירות בשכר". עולה מכך כי לרואה החשבון קיימת זכות עיכבון. ואולם, יש פוסקים אשר חלקו על כך. כב' הנשיא, השופטת אבנור קבעה בעניין כתב נגד גולדשפט, ה"פ (ת"א) 743/81, פסקים מחוזיים תשמ"ב - 1982, 480, כי אין למנהל חשבונות זכות עיכבון על מסמכים. זאת מאחר וסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות נוקט לשון "נכס". לגישת השופטת, נכס הוא מיטלטלין שיש להם שווי. עוד נקבע שם, כי המסמכים לא נמסרו כנושא השירות ולא בהם נעשית המלאכה. כב' הנשיא וינוגרד הלך לאור קביעות אלו והגיע לפסיקה דומה בת.א. (ת"א) 1415/86 נאשיץ, עו"ד ואח' נגד קוסיאק ואח'. וכן בת"א 1958/90, ת.ה. 11973/90 כריס נגד פרומרמן. לדעתו של כב' הנשיא וינוגרד, המסמך אינו ניתן למימוש, החומר חסר כל ערך למעט לבעליו, ומטרת תפיסת המסמך הינה רק ליצור לחץ. לכן לא ניתן לעכב. גישה זו אינה מקובלת עליי. נראה לי, עם כל הכבוד, שבגישה האמורה מצויה הנחה כי העיכבון אינו מהלך בפני עצמו אלא כשלב בדרך למימוש הנכס לשם פרעון החוב. סבורני כי עיכבון במהותו הינו סעד של עזרה עצמית. במבט זה המבחן הוא האם הנכס מאפשר יצירת לחץ כדין בכדי לגבות את החוב. המסמכים הינם נכס ובעלי ערך. נכון שניתן לאמר כי ערכם סובייקטיבי וייחודי, אך אין בכך כדי לשלול את קיומו. הדין אינו מחייב כי הנכס יהא בעל ערך כלפי כולי עלמא. ידוע כי ישנם חפצים כדוגמת משקפיים אשר ערכם רב לבעליהם וחסר ערך לאחר. זאת ועוד, ההגדרה האמורה של המונח נכס, אינה מדוייקת, לעניות דעתי. הנושא התעורר בעניין עלי נגד ששון (ע"א 341/80, פ"ד לו (3), 281) בהקשר של חוק השומרים. צויין במילון אבן שושן - שנכס הינו "רכוש, קניין בעל ערך חומרי". עוד הובאו דברי ד"ר מ. חשין במאמרו "שמירה ושומרים - לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים", תשכ"ז - 1967, משפטים ג' (תשל"א - תשל"ב),137, 138, שם נאמר: "נכס כולל כל דבר תלת מימדי שהדיבורים החזקה או שמירה הם בעלי משמעות לגביו...". הנכון בחוק השומרים נכון בחוק חוזה קבלנות. נכס אינו אלא חפץ בעל ערך חומרי, והגבול הינו מינימאלי ביותר. מסמך המועבר למנהל חשבונות או רואה חשבון הינו נכס. הוא נמסר אליו למתן שירותיו. ייחודיות ערכו של מסמך לפלוני אינה גורעת מערכו, במובן מסויים ההפך הוא הנכון. דיני מוקצה בשבת בהלכה היהודית עשויים להיות כלי עזר בנדון.נאסר על נגיעה או טלטול של חפצים שונים בשבת אשר אדם לא התכוון להשתמש בהם במהלכה. במשפט העברי קיימים סוגים שונים של מוקצה. אחד הסוגים הינו "מוקצה מחמת חיסרון כיס" (ראה למשל תלמוד בבלי,מסכת שבת דף כנ"ז עמ' א'). האבחנה המיוחדת בסוג זה של רכוש הינו היותו דבר יקר ערך שבעליו מקפיד שלא להשתמש בו כל שימוש חריג. דוגמא לכך שהובאה ע"י הפוסקים הינה "חשבונות ומכתבים מסחריים וצ'קים" (ראה "שמירת שבת כהלכתה" מאת יהושוע נויבירט, עמ' רמ - רמא, וכן ספר משנה ברורה של החפץ חיים, הלכות שבת סימן שז, סעיף קטן נו). המעניין הוא לענייננו כי חשבונות מסחריים לא סוייגו כ"מוקצה מחמת גופו", אשר עניינו חפץ שאינו בעל ערך כספי. עולה מהאמור כי המסמכים הינם נכס ובעלי ערך. נכון הוא כי מסמך מהסוג האמור הינו בעל ערך במובן מיוחד.ערכו אינו אחיד. הוא שווה יותר לבעליו מאשר לצד ג'. ואולם ממילא, המעכב נכס כאמור עושה זאת בעיקר בכדי להלחיץ את הצד שכנגד. חשובה היא המסקנה כי ניתנת לרואה חשבון זכות העכבון. לשם השוואה, יצויין כי הדין בארה"ב הכיר בזכות העיכבון של רואה חשבון בהתאם לדין המסויים, הגם ואינה מבוססת על ה- common - law. זכות העיכבון תחול על ספרים ומסמכים של לקוח אשר שימשו לעבודתו של רואה חשבון. (ראה: MYRA Foundation, V. Harvey (ND) 100 NW2d 1313, 76 ALR2d 1322)) 6. הקביעה כי המסמכים ניתנים לעיכוב אינה ממצה את העניין. אין פסול בהתנהגות המבקשים. הם פעלו כדין. ברם, משהוגשה בקשת המשיבים בבימ"ש, היה עליו להפעיל שיקול דעת. בשיקול דעת זה אמור להשתקף אופיו המיוחד של העיכבון. כאמור לעיל, אין פסול בכך שהמשיבים הפעילו לחץ על המבקשים. אך יש לבחון זאת, כשם שיש לבחון כל בקשה זמנית, האם הסעד נחוץ לצד המעוניין בו. בדיקה זו נגזרת מאופיה הזמני של הבקשה ומהרצון למנוע מצב בו מתקבלת תוצאה משפטית בטרם ניתן פסק דין. בדיקה זו גם נגזרת מאופיה של זכות העכבון. כפי שנקבע בעניין ארבן, "השימוש בזכות העיכבון חייב להיעשות בדרך הגונה ובתום לב" (רע"א 5095/93, פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט (1) 731). מכאן, ישנה חשיבות לטיב החפץ נשוא העיכבון. כפי שציינתי לעיל, המסמך המסחרי מהסוג הנדון הינו בעל אופי מיוחד. אין שוויון בין חשיבות המסמך לשני הצדדים. המסמך חשוב גם על מנת לאפשר לבעליו להמשיך ולנהל את ענייניו בצורה מסודרת, אחראית ועל פי דין. לשם כך הוא פנה מלכתחילה לרואה חשבון. במובן זה, עיכוב מסמך אינו דומה לעיכוב רכב. הנפקות לכך אינה בשלב בחינת קיומה של זכות העכבון אם לאו, אלא בשלב בו ביהמ"ש מפעיל את שיקול דעתו. זכות העיכבון הנה אמצעי לחץ ולא אמצעי ענישה. לכן, אם ניתן להשיג את מטרת העיכבון בדרך אחרת, יש לפעול בדרך זו. דרך זו חייבת לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים. מהצד האחד לשחרר את המסמכים ומהצד האחר להגן על זכותם של המבקשים להבטחת החוב. אכן, צודק בימ"ש קמא כי הפתרון במקרה אחד לא יהווה הפתרון למקרה האחר. ואולם אם ניתן להסדיר את העניין בדרך אחרת, ראוי לעשות כן. הדרך המוצעת הינה הפקדת סכום החוב בבית משפט. בכך האינטרס של שני הצדדים מוגן. אין בהכרח מקום לדרוש את הפקדת מלוא הסכום. יש לבחון את העניין על פי נסיבות המקרה. הקביעה של כב' השופטת אבינור לפיה החוב חייב להיות סכום קצוב בכדי לאפשר עיכבון, נדחתה על ידי בית המשפט העליון (ראה פס"ד ארבן האמור, עמ' 731). נקבע שם כי יש מקום לתת משקל גם למצב בו החוב אינו קצוב. המבקשים טוענים לחוב בסך 40,000 ₪. עיינתי בחשבוניות אותן הגישו המבקשים בכתב ההגנה. חישוב ערכם הכולל מגיע לסך 31,102 ₪. המשיבים טוענים שמתוך סכום זה כ- 13,425 ₪ מהווה מקדמה עבור ביצוע מאזן שנתי שטרם בוצע. עוד נטען, כי כתוב בחשבוניות כי שכר הטרחה יסוכם בעתיד בהתאם להיקף העבודה. משמע, כי חלק מהעבודה טרם בוצע. בנסיבות העניין, לנוכח הסכומים בהם דובר, מועד החיוב, הקושי לבדוק את העניינים במדויק, והמחלוקת בין הצדדים, החלטתי לאפשר החזרת המסמכים בכפוף להפקדת הסכום של 30,000 ₪. תוצאה זו של הפקדת ערבון בסכום החוב הנטען כתנאי לשחרר מסמכים המוחזקים אצל רואה החשבון מכח זכות עיכבון, אומצה בפסיקה האמריקאית (ראה: Goethel v. First Properties Intern ltd. 363 So2d 1117 (Fla. Dist. Ct. App. 3d dist. 1978) cert. denied 373 So2d 458 (fla. 1979)) 7. הערעור מתקבל באופן הבא: בכפוף להפקדת הסכום של 30,000 ₪ ע"י המשיבים בקופת בימ"ש קמא, על חשבון החוב הנטען, על המבקשים להחזיר למשיבים באמצעות בא כוחם את כל המסמכים המבוקשים. סכום ההוצאות אשר נקבע בבימ"ש קמא בטל. באשר להליך דנן, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אסתפק בחיוב המשיבים בהוצאות המבקשים בערעור בסך 2,000 ₪ להיום. מסמכיםזכות עיכבון