פסק דין ש. פינקלמן- סגן נשיא: בפנינו ערעור על פסק דינה של כב' המפקחת על רישום מקרקעין בעכו (גב' עדה פרוקל, עו"ד) מיום 30.7.2000 בתיק 29/99 לפיו חייבה את המשיבה לשלם למערערת סכום מסוים ללא ריבית והצמדה. והעילה האחת המועלית על ידי הנציגות ובלשונה: "המערערת מגישה את הערעור בנקודה אחת בלבד, והיא קביעת כב' המפקחת בסעיף 4 (ט) לפסק דינה לפטור את המשיבה מתשלום הפרשי ריבית והצמדה בגין חוב שהיא חייבת בגין שבע השנים שקדמו לתביעה". כב' המפקחת נימקה בפסק דינה את הסיבות מדוע חייבה את המשיבה בתשלום קרן בלבד ופטרה אותה מתשלום ריבית והפרשי הצמדה. המפקחת קבעה ובלשונה: "כמו כן אין לחייב את הנתבעת בתשלום הצמדה וריבית על החוב. הוכח לי כי הנתבעת ביקשה להסדיר את ענין התשלום שהיא חייבת אך הדבר לא נתאפשר לה בשל התנהגות תמוהה ולא אחראית של הנציגות. כמו כן השתכנעתי כי התובעת ישנה על זכויותיה ולא פעלה לגביית החוב במשך כל השנים הללו ללא שום הצדק סביר. איני רואה בנסיבות אלו להטיל על הנתבעת חיוב כלשהו בגין הצמדה וריבית על החוב". עיננו הרואות. שני המתדיינים חטאו כאחד. מחד גיסא, המשיבה, שביקשה אמנם להסדיר את ענין התשלום ומשלא נתאפשר לה הדבר עמדה ועכבה את התשלום ולא הציעה גם לא הפקידה לזכות נציגות הבית המשותף, ואפילו לא את אותו חלק שהיא מודה בו. שהרי פטור בלא כלום לזכות המערערת בודאי שלא קיים. מאידך גיסא, כך קבעה המפקחת, שהמשיבה ביקשה להסדיר את ענין התשלום שהיא חייבת בו אך לא התאפשר לה הדבר בשל התנהגות תמוהה ולא אחראית של הנציגות. עוד קבעה המפקחת כי השתכנעה שהתובעת ישנה על זכויותיה ולא פעלה לגביית החוב במשך כל השנים הללו, ללא שום הצדק סביר. בנסיבות כפי שתוארו מצאה המפקחת לנכון מלפניה שלא להטיל על הנתבעת חיוב כלשהו בגין הצמדה וריבית על החוב. נראה לי כי המפקחת החמירה עם נציגות הבית המשותף ופטרה את המשיבה בלא כלום. אציע לחברי לקבל את הערעור חלקית בלבד, קרי: להעמיד את הריבית והפרשי ההצמדה על מחצית ההפרש, להבדיל ממלוא הפרשי הצמדה וריבית, שהמשיבה היתה חייבת בהם, לתקופה בת 7 שנים למפרע מיום הגשת התביעה. לאחר שקיבלתי את חוות דעתם של שני עמיתי, שבתי ושקלתי את עמדתי ואני מחליט לבטל דעתי מפני דעתה של כב' השופטת שטמר ולאמץ את עמדתה. אשר על כך לא אוסיף. ש. פינקלמן, שופט סגן נשיא השופטת ש. שטמר: לדעתי יש לחייב את המשיבה במלוא הפרשי ההצמדה החלים על חובה למערערת. אין חולקין על כך, שהמשיבה היתה חייבת להשתתף בהוצאות הבית המשותף על פי השיעור המוסכם. במשך 7 שנים לא טרחה המשיבה, על אף המחלוקת בינה לבין המערערת בדבר גובה חובה, לשלם כל סכום שהוא על חשבון חובה. לו פעלה המשיבה בתום לב, היא היתה משלמת למערערת את החלק בהוצאות, שהיא סברה שעליה לשאת בו. אם סרבה המערערת לקבל את הסכומים שהמשיבה ביקשה לשלם לה, היה על המשיבה לפתוח חשבון פקדון בבנק ולהפקיד שם מדי חודש בחודשו את הסכומים שהיא סברה, שמגיעים ממנה. לו היתה נוהגת כך, וזו התנהגות בתום לב, היה אותו פקדון נושא ריבית והפרשי הצמדה. בבחירתה ב"שב ואל תעשה" אינה ראויה לפרס של חיובה בתשלום החוב המקורי בלבד. הפרשי הצמדה נועדו לשמור על ערך הכסף. מטרתם היא לשמור על ערכו הריאלי של החוב המקורי (וראה, בין היתר, בע"א 438/90 פקיד שומה חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא(5) 668). בנסיבות שלפנינו, לא מצאתי נסיבות מיוחדות, המצדיקות שלילה של חלק מהפרשי ההצמדה מהנציגות. דעתי היא, שעל השיהוי בהגשת התביעה, די היה בשלילת הריבית מהנציגות ויש לקבוע כי החוב ישולם בתוספת הפרשי הצמדה. לפיכך, יש, לדעתי, לחייב את המשיבה לשלם את חובה בצירוף הפרשי הצמדה אשר יחושבו החל מתום כל שנה מ- 7 השנים בגינם חוייבה המשיבה לשלם את חלקה בהוצאות הבית המשותף. אם דעתי תשמע, יש לחייב את המשיבה בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח. ______________ ש. שטמר, שופטת השופט ר. ג'רג'ורה: 1. השאלה המשפטית העומדת לדיון בערעור זה היא אם "רשות שיפוטית", המחייבת בעל דין בתשלום סכום כסף, רשאית לפטור אותו מתשלום ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, להלן: "החוק", על הסכום בו חוייב? 2. כב' המפקחת מצאה לנכון, לאור התנהגותם של בעלי הדין, כפי שקבעה בפסק דינה, והדברים הובאו במלואם בחוות דעתו של עמיתי, כב' אב בית הדין, לפטור את החייב מתשלום ריבית והפרשי הצמדה ולשלול מהזוכה את זכותו לקבלם. 3. צר לי, אך אני חולק, עם כל הכבוד, על מסקנתה של כב' המפקחת בשנים אלה: עת שללה מהנציגות את הריבית והפרשי ההצמדה על הסכום המגיע לה ועת נתנה לחייבת "פרס" בזה שפטרה אותה מתשלום כל תוספת על הסכם בו היא חייבת, בכל שנה, מזה שבע שנים. 4. עמיתי כב' אב בית הדין בדעה כי מאחר ושני הצדדים "חטאו כאחד", אז הם יחלוקו גם בריבית ובהצמדה, החייב ישלם מחציתם והזוכה יזכה רק במחצית. 5. תחילה נטיתי, בכל הענווה, לקבל את דעתו של כב' אב בית-הדין, אך לאחר שיקול ובחינה הגעתי למסקנה אחרת. אסביר את עמדתי. הכלל הוא כי יש לפסוק ריבית והצמדה, אולם בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להכריע אחרת אם יש מקום למסקנה כי בעל הדין הזוכה תרם תרומה מהותית להתמשכות היתירה של ההליכים, חטא בהטרחה חינם של בית המשפט או נקט פעולות פסולות וכיוצא באלה - כפי שקבע מ"מ הנשיא, כתוארו אז, כב' השופט שמגר, בע"א 419/80, הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פס"ד ל"ו (4), עמ' 433 בעמ' 435. כב' השופט שמגר סקר בפסק דינו מקרים בהם בית המשפט שלל ריבית או הצמדה מבעל דין שנפסק לזכותו סכום כסף ומכולם עולה כי הקריטריון או הסיבה לשלילה טוטלית או חלקית, היא התנהגותו של הזוכה במשפט - אופן ניהול המשפט עצמו ולא התנהגותו, מעשיו או מחדליו לפני המשפט או למשל "רשלנותו של התובע" בהגשת התביעה - ע"א 398/79, מנגל נגד מדינת ישראל פס"ד ל"ו (1), עמ' 432 בעמ' 437. לאחר שעיינתי בפרטיכל הדיון בפני כב' המפקחת ובפסק הדין לא שוכנעתי כי בהתנהגות המערערת היה משום הטרדה של בית המשפט. אומנם הנציגות לא מילאה אחרי החלטה להעמיד בפני המשיבה חומר ופרטים מסוימים, אך אין בכך, לעניות דעתי, כדי לשלול מהנציגות זכות, (ריבית והפרשי הצמדה), המגיעה לה עקב כך שזכתה בחלק מהתביעה, כפי שקבעה המפקחת. 6. כעקרון, מקובלת עלי, עם כל הכבוד, עמדתה של חברתי, כב' השופטת שטמר, בענין הפרשי ההצמדה, אך סבורני כי אותו עקרון חל לגבי החיוב בריבית וכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה ומקרה. בפסק הדין שניתן בע"א 160/84, יהלומי פלנת בע"מ נ' דוד פינסקי, פס"ד מ' (4) עמ' 372 בעמ' 378 נפסק כי: "....כבר נאמר לא אחת, כי להבדיל מחיוב בריבית, שמטרתה לפצות על שימוש בכספו של הנושה, החיוב בהפרשי הצמדה אין בו לא הטלת עונש או קנס על החיוב ולא מתן פרס לנושה. מטרתו להשיב לנושה את כספו לפי ערכו הריאלי. רק במקרים יוצאים מן הכלל יימנע בית המשפט מעשות שימוש מלא בסמכותו לצוות על הפרשי...". בפסק הדין אליו מתייחסת כב' השופטת שטמר, ע"א 438/90, פקיד השומה חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פס"ד נ"א (5), עמ' 668, נאמרו הדברים הבאים מפיו של כב' השופט חשין בעמ' 684: "ומכאן להערת האקדמה השניה. הפרשי הצמדה וריבית הנוספים לחוב הניכויים המקורי - כהוראת סעיף 187 לפקודה - אין הם כספי נושים, ומעיקרם לא נועדו הם להטלת סנקציה על החייב. מטרתם אינה אלא שמירת ערכו הריאלי של החוב המקורי (לרבות ערכו ה'דינמי', קרי: הריבית). תשלום החוב המקורי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לא נועד אלא להעמיד את בעל-החוב, הוא בעל הזכות, באותו מצב שהיה עומד בו ללא כשל החייב בתשלום החוב במועדו. המטרה היא להשבת המצב לקדמתו (restitutio in integrum) , ככל הניתן". בהמשך בעמ' 685 הוסיף כב' השופט חשין: "משידענו כך, נוסיף ונדע כי שאלת תום-לבו של החייב אין היא, לכאורה, לעניין. ענייננו הוא בנושא שוויו של חוב, והעובדה שהחייב פעל בתום לב - או שלא בתום לב - אין בה כדי להעלות או להוריד. השווה, למשל פרשת לפזנשטיין (2), בעמ' 550. ואמנם לענין שוויו של חוב, מה מבעל - החוב יהלוך אם פעל החייב בתום לב או שלא- בתום לב? וכי תום-לבו של החייב יציל אותו מהפסד? אם לא יזכה בהפרשי הצמדה וריבית יצא בעל החוב נפסד; ומדוע נטיל את ההפסד אל חצרו ולא אל חצרו של החייב אשר כשל בקיום חובתו? וכי גם במקום שהחייב פעל שלא בתום לב. וכי העדר תום לבו של החייב יגביר את הפסדו של הזכאי? אכן, מתוך שענייננו הוא בשוויו האוביקטיבי של חוב, מוסיף הדין ומניח - לעניין חישוב שוויו של אותו חוב - כי החייב עשה שימוש בכספים שהיו ברושתו - עשה שימוש או יכול היה לעשות בהם שימוש - ועל דרך זה רואים אותו כמו מחזיק הוא בערכו הריאלי וה"דינמי" של החוב, קרי, בערכו הנומינלי ובהפרשי הצמדה וריבית שדבקו בו. ואמנם, בדברנו בשוויו של חוב - וכמוהו בזכויות קניין - שאלת תום הלב, על דרך העיקרון, אינה רלוונטית כלל". וראה גם בספרו של כב' הנשיא זוסמן ז"ל, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 528 בהתייחסו לשיקול דעת בית המשפט לפי ס' 2 ו3- א' לחוק פסיקת ריבית והצמדה", תשכ"א - 1961, לפסוק ריבית והצמדה כי: "באין נסיבות מיוחדות, אין צידוק לא לשער נמוך יותר ולא לקיצור התקופה לפי חוק פסיקת ריבית" וזאת ברצוני להוסיף: המשיבה החזיקה בכסף המגיע למערערת, ויש להניח כי הפיקה רווח מהכסף הזה, שצריכה היתה לשלם למערערת, ומדוע היא תזכה ברווח זה כשגם היא אשמה במחדל?! 6. באשר לחיוב בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד, ההלכה היא, כפי שסוכמה בספרו של הנשיא זוסמן, ז"ל, שם, בעמ' 540: "בדרך כלל, בעל דין שזכה זכאי לקבל את הוצאותיו, 'שלא יצא שכרו בהפסדו' ורק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות". בפסיקה נקבע ששופט המחליט לסטות מן הכלל, חייב לנמק את הדבר בפסק דינו, ומותר לשופט להתחשב באופי התביעה או ההגנה ובהתנהגות בעלי הדין לפני המשפט ובשעתו - זוסמן, שם בעמ' 541 וראה את הדוגמאות ותקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי - התשמ"ד - 1984. 7. מן הכלל לענייננו: כב' המפקחת שללה מן המערערת, שזכתה באופן חלקי, הן את הריבית וההצמדה והן הוצאות ושכ"ט עו"ד, והכל "בנסיבות תיק זה" כפי שקבעה בפסק דינה. סבורני, עם כל הכבוד, כי כב' המפקחת לא רק החמירה עם הצד שזכה אלא גם הטיבה עם המשיבה שאף היא התנהגותה "אינה כשורה", כפי שקבעה המפקחת. לדעתי, שלילת ריבית והצמדה וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בנסיבות תיק זה, הוא עונש חמור. בהתנהגותם של בעלי הדין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין, יש משום הצדקה לאי פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד בלבד. אם דעתי תתקבל, יתקבל הערעור והמשיבה תשלם ריבית והצמדה כחוק על הסכום כפי שקבעה כב' המפקחת, ולתקופה של 7 שנים אחורה מיום מתן פסק הדין. אני מציע גם לחייב את המשיבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום של 4,000 ש"ח להיום בצירוף מע"מ כחוק. סוף דבר נראה לי כי באי כח הצדדים יטיבו לעשות אם ישבו ויפתרו את הסכסוך ביניהם הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. ר. ג'רג'ורה, שופט הוחלט כמפורט בפסק דינה של כב' השופטת שטמר לאמור: יש לחייב את המשיבה לשלם את חובה בצירוף הפרשי הצמדה אשר יחושבו החל מתום כל שנה מ7- השנים בגינם חוייבה המשיבה לשלם את חלקה בהוצאות הבית המשותף. יש לחייב את המשיבה בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח. ריביתחוב