סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית


פסק דין

מהות התביעה

1. תביעה זו ענינה בקשה לצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים. התובעים עותרים למתן צו מניעה קבוע, המורה לעיריית ירושלים לבטל את המכרז, ואוסר עליה למכור את הנכס.

הצייר, המנוח פנחס ליטבינובסקי (להלן: הצייר, או המנוח), התגורר ועבד, במשך עשרות שנים, בדירה ברח' כ"ט בנובמבר 10 (להלן: הדירה), אותה שכר מהמפקח על נכסי הנפקדים, ולאחר מכן מעיריית ירושלים. לאחר מותו, עברה החזקה בדירה לעירייה, וכיום מבקשת העירייה למכור את הבניין בו נמצאת הדירה, והחלה בהליכי מכרז (להלן: הבניין).

התובעים טוענים כי ראש העירייה, המנוח מרדכי איש שלום, הבטיח לצייר, שבתמורה למתן דירתו לעירייה לאחר אריכות ימים, תקים העירייה בדירה זו, מוזיאון להנצחת יצירותיו.

בעקבות הליכי המכרז, הוגשה התביעה, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני. בבש"א 3424/99 נתן בית משפט זה (כב' השופטת מ' שידלובסקי - אור) צו מניעה זמני האוסר על העירייה להמשיך בהליכי המכרז, עד לבירור התביעה.

לאחר שבית המשפט העליון נעתר לבקשת הנתבעים לחייב את התובעים להפקיד ערבות ממשית כתנאי להמשך תוקפו של צו המניעה הזמני, ומאחר והתובעים לא עמדו בתנאי הערבות אשר נקבעה, בוטל צו המניעה הזמני ביום 22.1.2001.

בישיבה מיום 19.6.2000, הוסכם בין הצדדים כי בית המשפט יפסוק בתביעה על סמך המסמכים אשר יועברו על ידי באי כוח הצדדים והסיכומים מטעמם.

העובדות

2. להלן סיכום העובדות הנחוצות לנו:

1. הצייר החזיק בשכירות מוגנת בדירה . הדירה הוחזקה ע"י הצייר המנוח על פי חוזה שכירות מוגנת (נת1/) אשר נחתם ביום 27.12.1950, בינו לבין המפקח על נכסי נפקדים. המנוח התגורר בבית החל מסיומה של מלחמת השחרור לערך (עת ננטש הנכס על ידי דייריו המקוריים), ועד למותו בשנת 1985. המנוח שיפץ את הדירה מכספו, ובנה לה תוספות שונות.

2. הבניין היה בבעלות המפקח על נכסי הנפקדים, ולאחר מכן, בבעלות רשות הפיתוח ומנהל מקרקעי ישראל. לבסוף, נמכר הבניין לעירייה בשנת 1968 לערך (נת2/).

3. בשנת 1979, הפקיעה הועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית ירושלים, בין היתר, את החלקה עליה קיים הבניין, והבעלות בה הוקנתה לעירייה (נת3/ב).

4. בתחילת 1965 החלו מגעים בין ראש העירייה דאז, מר מרדכי איש שלום המנוח, לבין עו"ד משה סימון, אשר ייצג את הצייר המנוח. במגעים האמורים היה שותף גם מר מ. זגגי - שהיה מעורב במגעים בעניין הדירה, וככל הנראה שימש בתפקיד כלשהו מטעם ראש העירייה . מגעים אלה נערכו ללא נוכחותו של הצייר המנוח. כתוצאה מן המגעים האמורים, כתב עו"ד סימון ביום 18.3.65, מכתב לראש העיר המנוח (נת4/). במכתב זה מפורט ההסכם בין הצייר לראש העירייה, ולפיו יוכל הצייר להמשיך להתגורר בדירתו כל חייו, ועיריית ירושלים, בעלת הנכס, לא תגבה ממנו דמי שכירות או מסים כשלהם עבור כל תקופת מגוריו. כן התחייבה העירייה, לתחזק את הבית ואת הגן. במידה ויעזוב המנוח את הבית בימי חייו, תשלם לו העירייה דמי מפתח, והוצאותיו אשר הוציא לתוספת שבנה לבנין. במידה והמנוח לא יעזוב את הדירה בימי חייו, לאחר אריכות ימים, תעבור החזקה בדירה המורחבת לעירייה, ללא תשלום כלשהו.

ביום 16/4/65 החזיר ראש העירייה המנוח מכתב לעו"ד סימון, בו הוא מציין כי במכתבו הקודם השמיט עוה"ד חלק מן הנושאים שסוכמו בישיבה ביניהם (נת6/), וביום 18/4/65 שלח עו"ד סימון מכתב למר זגגי (נת5/), לפיו הנושא היחידי עליו דובר בישיבה ביניהם, ואינו כלול במכתבו הוא עניין הקמת מוזיאון ע"ש ליטבינובסקי, לאחר אריכות ימיו, כאשר הוא מציין כי על נושא זה שוחחו, והוחלט ש"לא לקיים עמדה בעניין" מבלי להיוועץ עם בתו של המנוח, ד"ר חלויה טל, ששהתה באותו זמן בארה"ב. על אותו מכתב משורבט בכתב יד, תאריך פגישה עם ראש העירייה לדיון בנושא זה, כאשר, בהערה נוספת, נכתב כי הפגישה נדחתה, ולא מצוין למתי. מכתב זה, הוא המסמך היחיד שהוגש, והמתייחס למגעים עם ראש העירייה בחייו של הצייר, והמזכיר את עניין הקמת המוזיאון.

המכתב הבא הנוגע לעניין הדירה, הוא מיום 8.8.65, המסכם את פגישתם של ראש העיר, עו"ד סימון ומר זגגי, מיום 14.7.65, ובו מפורטים פרטי ההסדר בין העירייה למנוח (נת7/). במכתב זה, כמו במסמכים הבאים, כרונולוגית, אחריו (נת8/, נת9/), לא נאמר דבר לגבי המוזיאון. ההסתייגות היחידה שהועלתה לתוכן ההסכם, מצד עו"ד סימון, הייתה טענתו, שלא הוסף סעיף לגבי פיצוי חד פעמי לצייר המנוח, בגין השקעותיו בדירה, באם יחליט לעזוב אותה לפני מותו. פרטי ההסדר עם הצייר, המוצגים במכתבים נת7/ ו- נת8/) הובאו לאישור ועדת הכספים של עיריית ירושלים, ומועצת העירייה, ואושרו ע"י הועדה ביום 22.12.65, ובידי מועצת העירייה ביום 2.1.66 (נת9/).

3. לאחר מותו של הצייר המנוח, בשנת 1985, הוקמה עמותה על שמו (היא התובעת מס' 1). ממכתבים שהוחלפו באותה התקופה, עולה במפורש, כי העירייה איננה מעונינת לאחסן את התמונות בבית הצייר, אלא לפנותו (ראה במיוחד נת15/, סעיף 2). שם, ציין גזבר העירייה בזמנו מר ע. וכסלר כי:

"פעולה זו [אכסון אוסף ליטבינובסקי ע.ח.] נעשית על ידינו, למרות העובדה שהבהרת במפורש שאין לעירייה עניין ביצירת 'בית ליטבינובסקי' ויש להיזהר מהקמת גוף שהעירייה תצטרך לשאת אותו".

העירייה חיפשה פתרון לאחסון אוסף התמונות שנמצא בדירה, ואחד הפתרונות שהועלו הוא אחסון התמונות בבית נובומייסקי (ראה: נת13/, נת14, נת15/). לבסוף, וכנראה לאחר שנפסלו האפשרויות האחרות, כתב מר גיורא עדן, מגזברות העירייה, מכתב אל סגן מנהל מחלקת התרבות, מר י.קדמן, ובו הוא מודיע כי הוחלט להמשיך ולאחסן את אוסף התמונות בבית הציר המנוח (נת17/). ביום 4.1.90 חתמה נציגת העמותה, הד"ר חלויה טל, מול העירייה, על "חוזה רשות שימוש" לשימוש בדירה (נת18/), למטרת קיומן של גלריות, חוגי ציור וכד'. בסעיף 3(ב) ו-(ג) לחוזה הנ"ל הוצהר, כי על אף האמור בס"ק א', רשאית העירייה לחזור בה, מכל סיבה שהיא, מהרשות שניתנה למשתמש, וזאת ע"י מתן הודעה בכתב, כאשר אם תפסק הרשות כאמור, לא יהיה למשתמש כל טענות או דרישות מסוג כלשהו, כלפי העירייה.

ואכן, אוסף התמונות המשיך להיות מוחזק בבית הצייר, ואף היו תוכניות לשיפוץ הבית ע"י העמותה (נת20/).

4. ביום 6.2.95 כתבה עו"ד שולמית רובין, המשנה ליועץ המשפטי לעירייה, מכתב לעו"ד זאב ליאוניד, ב"כ העמותה, ובו ציינה כי ראש העירייה, מר אהוד אולמרט, מבקש להקים בבניין המנוח "בית אוספים", כאשר לאוסף לטבינובסקי יצורף אוסף תמונותיו של הצייר המנוח יוסף שטרן ז"ל (נת21/). בהמשך, נשלחו מטעם אגף התרבות בעירייה מכתבים לעמותה, המפרטים את תוכנית ההקמה של בית האוספים הנ"ל, ואת מקורות המימון שלו (נת22/,נת25/). העמותה קיבלה בברכה את רעיון הקמת בית האוספים (נת24/). לטענת הנתבעים, רעיונות אלו לא אושרו ע"י מוסדות העירייה, או ע"י אישור תקציבי כחוק, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985.

5. תכניתו של אגף התרבות לפתוח את בית האוספים בשנת 1996 לא יצאה אל הפועל. לטענת הנתבעים, הסיבה לכך הייתה שהתחוור כי מיקומו של הבניין הוא באזור פריפריאלי, ולא ימשוך אליו מבקרים ותיירים בהיקף רחב. ועל כן, לא היה בכך כדי להצדיק הוצאות כספיות בסדרי הגודל שחשבו עליהם. במקום זאת, הודע לעמותה, בישיבה אצל מנהל אגף התרבות של העירייה מר פלדמן, כי הוחלט על הקמת בית אוספים חדש בכיכר הדפוס בירושלים (נת27/).

במקביל, פרסמה העירייה מכרז מס' 7/99 (נת26/) למתן זכויות חכירה בבניין, לגוף ציבורי הפועל ללא כוונת רווח (מלכ"ר) בתחומי החינוך ו/או הרווחה ו/או התרבות, במחיר מינימום של 9,400,000 ש"ח (לא כולל מע"מ). משלא הצליח המכרז הראשון, ולא היו מציעים, שבה העירייה ופרסמה מכרז מס' 25/99, במאי 1999, (נת30/א), במחיר נמוך מזה שבמכרז הראשון. התובעת לא ניגשה לאף אחד מן המכרזים הנ"ל.

בתאריך 4.8.99 פנתה התובעת אל הנתבעים בדרישה, שלא לדון במכרז בועדת המכרזים הקבועה ליום 5.8.99. משלא נענתה דרישתה, פנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים, וקיבלה צו מניעה זמני במעמד צד אחד. כשלאחר סיכומי הצדדים ועפ"י החלטת בית המשפט ניתן צו מניעה זמני, שכאמור, בוטל בשלב מאוחר יותר.

טענות הצדדים:

6. א. התובעים טוענים כי בין ראש העיר דאז, מרדכי איש שלום, לבין הצייר המנוח, היה הסכם בעל-פה, שנכרת בשנת 1965, לפיו, בתמורה לאי תשלום שכר דירה ומסים לעירייה, תעבור דירת המנוח לעירייה, לאחר אריכות ימים, והעירייה תקים בדירה מוזיאון להנצחת יצירותיו של המנוח. הבטחה זו של ראש העירייה המנוח, מהווה לטענתם, הבטחה מנהלית, אשר מחייבת את העירייה לפעול על פיה.

התובעים מוסיפים וטוענים, כי עובדת קיומה של הבטחה זו, והכרתה של העירייה במחויבותה להבטחה, עולה הן מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט, הן מפעולותיה של העירייה לאחר מות המנוח, והן מתצהיריהן של גב' חדווה איש שלום, בתו של ראש העירייה המנוח, ושל גב' דפנה לטבינובסקי, בתו של הצייר. לגבי תצהירים אלה טוענים התובעים כי הם נכנסים לגדר החריג בדבר האיסור על עדות שמיעה, טענה שתידון בהמשך, ועל כן הם מהווים ראיות קבילות.

ב. הנתבעים מעלים לעומתם שתי טענות מקדמיות: האחת, כי התביעה התיישנה, ככל שהיא נוגעת לחוזה שנכרת או להבטחה שניתנה, כביכול, בשנת 1965, בין ראש העירייה המנוח, לבין הצייר המנוח. טענה זו העלו הנתבעים בכתב הגנתם, ובבקשה לסילוק התביעה על הסף, אשר הוגשו יחד ביום 23.9.99. אז, נדחתה טענתם זו, כיון שלא העלו אותה בהזדמנות הראשונה שהייתה להם, כפי שדורש סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. הנתבעים טוענים, כי בקשתם נדחתה שלא כדין, כיון שהעלו אותה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.

הטענה השניה היא, כי התובעים מבקשים סעד מן היושר, ועל כן היה עליהם להגיע לבית המשפט בניקיון כפיים וללא שיהוי. לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה בשיהוי חמור, ובכפיים לא נקיות, ולפיכך מן הדין לדחותה על הסף.

לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של חוזה, או הבטחה, לקיום מוזיאון כאמור; כי לא נתקיימו היסודות החוקיים ליצירת חוזה עם עיריית ירושלים; כי לא נתקיימו היסודות הדרושים להתהוות הבטחה שלטונית מחייבת, וכי תוכן החוזה או ההבטחה הנטענים מעורפל באופן שלא יינתן צו לביצוע בעין, ולא יינתן סעד של צו מניעה מקום שלא ניתן סעד של ביצוע בעין.

דיון

7. א. הטענות המקדמיות:

א. ההתיישנות: כאמור, טוענים הנתבעים, כי ההנחה, עליה נסמכה החלטת בית משפט זה, בדחותו את טענת ההתיישנות שהעלו בבש"א 3887/99, שגויה היא היות והם העלו טענה זו בהזדמנות הראשונה, היינו - בכתב הגנתם.

ראשית יש לומר, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו. במידה ומעונינים הנתבעים לערער על החלטה זו, יתכבדו ויעשו כן בהליך המתאים לכך.

שנית, ולמעלה מן הצורך, יש לציין שכבר נקבע ברע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(4) 716, במקרה הדומה למקרנו, כי משנקט המחוקק, בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, בלשון "ההזדמנות הראשונה", מלמד הדבר, שייתכנו מקרים בהם הנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, אך עדיין ייחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלותה. דוגמא למצב זה היא, קיומו של דיון או הליך ראשון, אשר על פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה לעורר בו את טענת ההתיישנות. במצב זה יש לבדוק את מהות הדיון, עניין הנתבע בו, האם נקט בו עמדה והאם השתתף בו אם לאו. לגופו של עניין, באותו מקרה קבע בית המשפט כי התקיים בתיק דיון בבקשה למתן פטור מאגרה, לאחר הגשת כתב התביעה ולפני הגשת כתב ההגנה. בדיון זה השתתפו המבקשות באופן פעיל וטענו טענות שונות. אי לכך, קבע בית המשפט כי זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלהן לטעון את טענת ההתיישנות, ומשזו הוחמצה, דין טענה זו להידחות.

ב. דחייה על הסף: הנתבעים טוענים כי התביעה נגועה באי ניקיון כפיים ושיהוי, והיות ומדובר בתביעה לקבלת סעד מן היושר (צו מניעה), דינה של התביעה להידחות.

טענת השיהוי: גם טענה זו העלו כבר הנתבעים לפני בית משפט זה, בבש"א 3424/99. ובהחלטתה של כב' השופטת שידלובסקי - אור, נקבע שלא היה שיהוי בהגשת התביעה (עמ' 6 להחלטה מיום 14.9.99). כפי שנאמר כבר, אין בית משפט זה מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו שלו, ועל הנתבעים לפתוח בהליך הערעור המתאים באם רצונם בכך.

טענת אי ניקיון הכפיים: הנתבעים טוענים כי התביעה הוגשה באי ניקיון כפיים באשר התובעים לא ציינו בפני בית המשפט כי חוזה השימוש בדירת המנוח, אותו חתמו מול הנתבעים, מסויג ונוגע לשימוש בדירה. כמו כן, נמנעו מלציין בכתב התביעה כי החוזה האמור נחתם בעקבות הסכמת התובעת להעביר את הנכס לעירייה ובלבד שזו תמצא מקום חלופי לאכסון התמונות, דבר שהעירייה מחויבת לו, ועל כן יזמה את הקמת בית האוספים במרכז ירושלים. לטענתם, באם היו התובעים מגלים לבית המשפט את כל המידע האמור, ספק רב אם היו מקבלים אפילו את צו המניעה הזמני. טענה זו לא העלו הנתבעים בהזדמנות הראשונה שהייתה להם ודינה להידחות.

8. ב. השאלה העובדתית

השאלה המרכזית והיחידה בתיק זה היא: האם היו חוזה או הבטחה מצדו של ראש העיר המנוח, להקמת מוזיאון בבית הצייר לאחר אריכות ימים?

יש להקדים ולומר, כי לאחר שהוגשו כל המסמכים שבידי הצדדים, אין חולק על כך, שגם אם היו חוזה או הבטחה כאלה, הם סוכמו בעל פה, באשר אין כל מסמך בכתב המתעד פעולה כזו. בנוסף, נסלק מדרכנו כבר בשלב זה, טענה העוברת כחוט השני אצל התובעים, היא הטענה לפיה משתמע, כי באם לא היה המנוח חותם על הסכם עם ראש העירייה המנוח, לפיו, לאחר אריכות ימים, יעביר את דירתו במתנה לעירייה, הייתה דירה זו עוברת ליורשיו. על טענה זו אף מבססים התובעים, בין השאר, את הצורך להכיר בקיומה של ההבטחה להקמת המוזיאון, שכן אחרת, לטענתם, מדוע יסכים הצייר לנשל את יורשיו מנכס ששוויו כה רב, ולהעבירו, תחת זאת לעירייה?

הפתרונים לשאלה מדוע נעשה הסכם שכזה בין העירייה לצייר המנוח, נמצאים בידי אנשים שהלכו לעולמם זה מכבר, ועל כן נראה, שתשובה לשאלה זו לא תמצא בתיק זה. אך דבר אחד אינו נתון בספק: הדירה הנדונה מעולם לא הייתה בבעלותו של הצייר, והוא לא היה אלא דייר מוגן בה, כפי שעולה מחוזה השכירות. אי לכך, חל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב, 1972 על חוזה זה. על פי סעיף 20 לחוק זה, ובהיעדר טענה מצד צאצאיו או בת זוגו של המנוח, כי התגוררו עמו בדירה במשך ששה חודשים לפחות לפני מותו, הייתה הדירה דנן עוברת חזרה לעירייה בכל מקרה, בהיותה הבעלים הרשומים והחוקיים של הנכס. על כן, הטענה לפיה "ויתורו" של המנוח על הדירה היה כרוך בקורבן כה משמעותי, שרק הבטחה להקמת מוזיאון על שמו יכולה הייתה להסבירו, אין לה על מה שתסמוך.

9. נחזור לשאלתנו המרכזית. על מנת להכריע בשאלה זו, על בית המשפט לבחון את חומר הראיות הקיים, ולבדוק האם עולים מתוכו אינדיקציות לקיומו של הסכם כזה. כמו כן, יש להכריע בשאלת קבילותם של התצהירים שהגישו התובעים.

נבחן תחילה את הראיות שהביאו התובעים להוכחת טענתם. ראיות אלה כוללות את הדברים הבאים:

א) תצהירה של גב' חדווה איש שלום - רוזנברג, בתו של ראש העירייה המנוח, מרדכי איש שלום ז"ל. בסעיף 5 לתצהירה נאמר:

"לפני כ- 12 שנה הזמין אותי אבי, שהיה יו"ר העמותה לשימור יצירותיו של מירון סימה לשיחה, והציע לי להצטרף לעמותה וכך אמר לי: 'אם מירון סימה לא היה חסכן, והיה רוכש בית כפי שהצעתי לו, אז היינו מסדירים שהבית יימסר לעירייה, והעירייה תתחייב להציג בו את יצירותיו של האומן...".

ובסעיפים 6, 7 ו- 8 לתצהירה היא מוסיפה ואומרת:

"אבי הוסיף והסביר לי כי: 'הנה הסדר דומה עשיתי עם פנחס לטבינובסקי, ועל פיו הוא ימסור לעירייה את ביתו והעירייה תתחייב להציג שם את יצירותיו'. אבי הסביר לי חד משמעית, כי מדובר בהסכם ובהסדר ברור ומוסכם בין העירייה לבין לטבינובסקי לפיו ביתו ישמש לאחסון והצגת יצירותיו, וכי אבי המנוח היה שותף ישיר להסדר זה. שיחות אלה עם אבי היו במהלך 1988. הבית עליו מדובר הוא ברח' כ"ט בנובמבר 10, ירושלים".

ב) תצהירה של גב' דפנה לטבינובסקי, בתו של הצייר המנוח. בסעיפים 5, 6 ו- 7 לתצהירה נאמר כי:

"בתחילת שנות ה- 60 הציע איש שלום לליטבינובסקי להעביר את ביתו ללא תמורה לעירייה, וזאת על מנת להבטיח את אומנותו לדורי דורות. במסגרת עסקת החברים, שנחתמה בחתימת יד וללא כך מסמך, שהרי בחברים טובים עסקינן, הבטיח איש שלום ללטבינובסקי כי ביתו שברחוב כ"ט בנובמבר, יהפוך, לאחר מותו, למוזיאון ליטבינובסקי, ובו יוצגו תמונותיו לראווה... הסכם זה הביא אבי לידיעתי מספר פעמים בשיחות ארוכות שקיימנו בנושא".

טענתם העיקרית של הנתבעים כנגד שני תצהירים אלה היא, שהם מהווים עדויות בלתי קבילות: הן כעדויות שמיעה, שהרי המצהירות מעידות שתיהן, על דברים ששמעו מפי אחרים, ולא על אירועים שהיו עדות להן בעצמן, והן כעדויות המתיימרות לסתור, שלא על פי הוראות הדין (סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית), עובדות העולות מתוך מסמכים מפורשים, השוללים טענות מהסוג שמעלים התובעים. לעניין זה מפנים הנתבעים למסמך המסדיר את ההסכם בין ראש העירייה המנוח לבין הצייר המנוח (נת7/). לפי מסמך זה, כל שדובר עליו בעניין העברת הדירה הוא, שלאחר אריכות ימים, תעבור החזקה בדירה המורחבת לעירייה, ללא תשלום שהוא, ואילו עניין המוזיאון אינו מוזכר כלל. גם ההסדר, כפי שאושר ע"י ועדת העירייה (נת9/) חוזר על אותו הנוסח. אי לכך, טוענים הנתבעים, הטענה לפיה העירייה התחייבה לתת למנוח תמורה לדירתו, במובן של הפיכתה למוזיאון, סותרת מסמך מפורש בכתב, ואינה יכולה לעמוד לאור הוראות סעיף 80 האמור. מקל וחומר, כאשר העדות שסותרת אותו היא כשלעצמה עדות שמיעה.

התובעים טוענים, כי אמנם מהווים תצהירים אלו עדות שמיעה, באשר, למצער, אין אפשרות להעיד את עושי ההסכם עצמם, כיון שהלכו לעולמם. ואולם, לטענתם, הכלל הפוסל עדות שמיעה קובע כי עדות מפי השמועה פסולה כראיה, אך ורק לאמיתות תוכנה, ואין היא פסולה כראיה לגבי עצם מסירת הפרטים לעד. בנוסף, טוענים התובעים כי עדויות אלו נכנסות לגדר החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, ולכן מהווים בכל זאת, ראיה קבילה. כמו כן, טוענים התובעים כי התצהירים כלל אינם סותרים תוכנו של מסמך, אך גם בהנחה שאכן מדובר בסתירה, הרי שהתובעים הביאו ראיות רבות בכתב לסתירת המסמך, ועל כן, חלה הסיפא של סעיף 80 האמור, או לחילופין, חלים בעניין זה החריגים לאיסור הקבוע בסיפא של סעיף 80, דהיינו אפשר להוכיחם בעדות בעל פה.



10. א. התצהירים כעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב

סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אומר:

"תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, לקבלנות או הלוואה שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב. טענה ותביעה נגד מסמך בכתב הנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של התובע".

כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו ביניהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הסיפא של סעיף 80 האמור - והן של ההלכה הפסוקה היא, שלא להתיר הבאת עדות בעל פה, "כנגד תוכנו" של המסמך. ככלל, איפה, לא ניתן לסתור תוכנו של מסמך אלא במסמך אחר (ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1099; ע"א 138/56, דוידון נ' בוני חיפה, פ"ד יא 1479; ע"א 465/85 וילנואבה נ' גברון פ"ד מב (1) 708 - 709).

בית המשפט, בהפעילו את סעיף 80 האמור, לא יתיר הבאת עדות בעל פה לסתירת תוכנו של מסמך, גם אם נערך מכוח רצון הצדדים ולא מכוח הוראה שבחוק (ע"א 493/79, שמשינס, פ"ד לד (4) 152).

לדידו של המלומד קדמי, משמעות הביטוי "טענה כנגד המסמך", היא, שמדובר בטענות מסוג ש "המסמך אינו נכון או אינו מלא", לרבות "טענה על מה שנאמר לפני, אחרי או בזמן עריכת המסמך", שהרי גם טענות כאלה באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו. טענות "נגד המסמך" מתאפיינות אפוא בכך, שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו, שעיקרן בכך שהתוכן איננו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך. כלפי טענות מסוג זה בלבד מכוון האיסור הקבוע בסיפא של סעיף 80 הנ"ל (ראה קדמי, שם, בעמ' 1106).

בענייננו, אני בדעה כי התצהירים הנדונים, מהווים עדות בעל פה כנגד המסמך, עדות האסורה לפי ס' 80 הנ"ל, באשר הם מערערים על תוכנו של הסכם שנערך בכתב, ומוסיפים אליו פרטים בעל פה. קבלת התצהירים משמעה טענת טענה לפיה, כנגד התחייבות הצייר להעברת הדירה לעירייה לאחר אריכות ימים, לא עמד רק ויתורה של העירייה על שכר הדירה ומסי העירייה, אלא אף הבטחת ראש העירייה להקמת מוזיאון בדירה הנדונה. אך, למצער, כפי שנאמר כבר, חלק זה של ההסכם לא נכלל במסמך הכתוב, והוא שנוי במחלוקת בין הצדדים (להבדיל מהמקרה שנדון בע"א 196/87 שוייגר נ' לוי ואח', פ"ד מו(3), 2, 35). אי לכך, לא ניתן להשלים חלק זה בעל פה, באשר הדבר מהווה השלמה שאינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם תנאי ה"עסקה" כפי שהועלו מפורשות על הכתב.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ויתקון, בע"א 409/71 פרוינדליך נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד כו(2) 518, המדברים בעד עצמם:

"כשיש לך מסמך בכתב הכולל התחייבות בלתי מותנית ובלתי מסויגת, הרי כל תנאי וסייג שכביכול הוסכם עליו בעל פה בעת ובעונה אחת עם ההתחייבות שבכתב, משמעותם סתירת המסמך. תנאי כזה אינו מעורר טענה כנגד התביעה בלבד אלא נגד המסמך עצמו. חזקה על המסמך שהוא כולל את כל התנאים בשלמותם..." (עמ' 521, מול האות א).

מוסיפים התובעים וטוענים, כי ניתן לראות בהסכם ובהבטחה שנכרתו לכאורה בין המנוח לראש העירייה המנוח, כחריג לאיסור הקבוע בסיפא של סעיף 80, בהיותם "הסכם נספח".

לדעתי, דין טענת התובעים להידחות. על פי המלומד קדמי:

"הכלל הוא כי 'הסכם נספח' - לאמור: 'תנאי מוקדם לחוזה'..., או 'חוזה מקדמי'.... להבדיל מ 'תנאי לאחר מעשה' המהווה חלק מהחוזה שבין הצדדים, הנו חוזה עצמאי ובעל קיום נפרד, ובתור שכזה ניתן להוכיח את קיומו בדרכי ההוכחה הרגילות, בנפרד מהחוזה העיקרי...במצב דברים זה הטענה בדבר קיומו של 'חוזה נספח' אינה טענה נגד המסמך (קרי: החוזה העיקרי) והוראות הסיפא של סעיף 80 אינן חלות עליה" (שם, בעמ' 1125, ההדגשה לא במקור).

התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי ההבטחה שניתנה לכאורה למנוח, היוותה "הסכם נספח" שכזה, או תנאי חיצוני לחוזה. נהפוך הוא, מן המסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה, כי כשעלתה שאלת הקמת המוזיאון היא הועלתה במסגרת הדיונים על ההסכם הכולל, ולא כתנאי מקדמי, כפי שטוענים התובעים.

המסקנה המתבקשת היא, שאין לקבל את תצהיריהן של הגברות חדווה איש שלום ודפנה לטבינובסקי, באשר הם מהווים עדות בעל פה הסותרת מסמך בכתב.

משהוכרע עניין זה, מתייתר אמנם הצורך להמשיך ולדון בשאלה - האם התצהירים האמורים מהווים עדות שמיעה, אם לאו. עם זאת, להשלמת התמונה, נתייחס לשאלה בקצרה.

11. ב. התצהירים כעדות שמיעה

הכלל הוא שעד מעיד בבית המשפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו, ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר, והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, לאמור: מפיו של אחר, אשר קלט אותן בחושיו שלו, או שמע אודותן מאחר.

אין חולק, לפיכך, כי שני התצהירים האמורים מהווים עדות שמיעה, באשר תוכנם הוא מה ששמעו בנותיהם של ראש העיר והצייר, מפי אבותיהם המנוחים, אודות הסכם שלכאורה נכרת ביניהם.

ואמנם, התובעים טוענים, בפלפול רב ובמאמצים ללא גבול, שתצהירה של גב' חדווה איש שלום נכנס לגידרן של שתי קבוצות חריגים: האחת, "אמרות של נפטרים", והשנייה - ה"ריס ג'סטה". הם מפנים ומצטטים באריכות את דברי המלומד י. קדמי (שם, החל מעמ' 421).

לעניין החריג הראשון, הם טוענים כי אמרתו של איש שלום המנוח עומדת בקריטריונים אשר נקבעו בע"א 601/68 ביידר נ' לוי פד"י כג(1) 597. היא ניתנה בניגוד לאינטרס שלו, בכך שחשף את עצמו לתביעה, וגם בניגוד לאינטרס הרכושי של העירייה; הייתה לו ידיעה אישית על העובדות הכלולות באמרתו, וכן הנסיבות בהן ניתנה האמרה אינן מקימות חשש לאמיתות תוכנה.

לעניין החריג השני, והתובעים מפנים שוב לספרו האמור של המלומד י. קדמי, הם טוענים שהאמור בתצהירה של גב' איש שלום והמיוחס לאביה, הוא בגדר "אמרה המבטאת 'הלך נפש'" היות והיא נאמרה באופן ספונטני, במהלך הדברים הרגיל ואין חשש שהמנוח ביקש להעלים את האמת. אותם קריטריונים, של שני החריגים, מבקשים התובעים ליישם על תצהירה של גב' דפנה ליטבינובסקי.

אין בידי לקבל טיעונים אלה. נצא מתוך הנחה כי ראש העירייה עצמו, או המנוח, היה בא ומעיד בבית המשפט, האם אז עדותו תהיה קבילה או בעלת משקל? נראה כי התשובה היא שלילית. עדות כזו, המאשרת את מתן ההבטחה או החוזה הנטענים, לא תעמוד במבחן סעיף 80 האמור, שכן היא תעמוד באופן חזיתי מול המסמכים שבכתב, וכך היא לא תהיה קבילה. הסתירה כאן נוגעת לעצם תוכנם ומטרתם של המסמכים, שאינם מעוררים שום ספק באשר למטרה לה נועדו, בהסכמת שני המנוחים.

גם אם נכנסים לתוכן האמרה, רואים שלא ניתן ליישמה על הדירה דנן. מתצהירה של גב' דפנה איש שלום (סעיפים 2,5 ו- 6) עולה כי אביה רצה להנציח גם את פועלו של אמן אחר, אך הדבר לא התאפשר כי האמן האחר היה "חסכן" ולא רכש דירה כמו במקרה של המנוח. דא קעא, שגם המנוח לא היה הבעלים על הדירה. כבר קבענו כי למנוח הייתה זכות חזקה מוגנת בלבד, וגם לא היה לו "יורש" לזכות הזו לאחר מותו, ואילו הבעלות הייתה של העירייה. לכן ההנחה העובדתית עליה התבסס איש שלום בהבטחתו, שלמנוח יש דירה בבעלותו, היא הנחה מוטעית בעליל.

גם הטענה בדבר החריג של "ריס ג'סטה", אין בידי לקבל. על מנת שהחריג הזה יהיה תקף, האמרה צריכה להיות "חלק מן האירוע". דהיינו, היא צריכה להיות בסמיכות זמנים קרובה לאירוע עצמו, ולא לאחר שנים. במלותיו של המלומד קדמי: האמירה המילולית צריכה להיות "משולבת" בהתרחשות פיזית "עד כדי היותן חלק ממנה, באופן בהן הופכות ל 'התנהגות במלים' או ל 'התנהגות מילולית'"(שם, עמ' 432).

לפי תצהירה של גב' איש שלום, היא שמעה על ההסכמה/הבטחה, אשר עברו על נתינתה עשרות שנים, לפני שהוא סיפר לה זאת, והיא מצהירה על כך 12 שנה לאחר שהיא שמעה את הדברים מפי אביה.

סוף דבר

12. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להעיר כי מוטב אילולא הוגשה תביעה זו, אשר מלכתחילה לא היה מקום להגשתה והסיכויים להצלחתה קלושים.

לאור כל האמור, דין התביעה להידחות. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק גל

  2. חוק בכר

  3. חוק שבס

  4. חוק נהרי

  5. חוק דרעי

  6. חוק כנרת

  7. חוק הנפט

  8. חוק נוער

  9. חוק בגידה

  10. חוק בצורת

  11. חוק אסבסט

  12. חוק אמהות

  13. חוק המעבר

  14. חוק ליסינג

  15. חוק ט' באב

  16. חוק דיינים

  17. חוק ערוץ 2

  18. חוק הקאדים

  19. חוק התקנים

  20. חוק התקציב

  21. חוק הייעוץ

  22. חוק לישראל

  23. חוק הגמלאות

  24. חוק העתיקות

  25. חוק השוויון

  26. חוק אנג'לים

  27. חוק השמדת עם

  28. חוק ויקיפדיה

  29. חוק הקייטנות

  30. חוק בדר עופר

  31. חוק סל קליטה

  32. חוק מעבר חציה

  33. חוק קרן היסוד

  34. חוק מוגבלויות

  35. חוק גיל ההסכמה

  36. חוק בשורת איוב

  37. חוק קביעת הזמן

  38. חוק אסון ורסאי

  39. חוק הקלות לחרש

  40. חוק השבת אבידה

  41. חוק הגנת סמלים

  42. חוק בית התפוצות

  43. חוק חותם המדינה

  44. מטרת החוק

  45. חוק ההמרה לאירו

  46. חוק מבקר המדינה

  47. חוק עדכון כתובת

  48. חוק עיגול סכומים

  49. חוק ייעוץ השקעות

  50. חוק בתי יד לבנים

  51. חוק מאגר ביומטרי

  52. חוק תרומת איברים

  53. חוק גנים לאומיים

  54. חוק מירשם מילגות

  55. חוק גני רמת הנדיב

  56. חוק השב''כ

  57. חוק שירות התעסוקה

  58. חוק פעוטות בסיכון

  59. חוק פיקדון בקבוקים

  60. חוק גופים ציבוריים

  61. חוק הכשרות המשפטית

  62. חוק יד יצחק בן צבי

  63. חוק רשות נאות מרפא

  64. חוק התייעלות כלכלית

  65. חוק המדינה כבעל דין

  66. חוק שמירה על הירקון

  67. חוק רשות שדות התעופה

  68. חוק בתי הדין השרעיים

  69. חוק קרן קיימת לישראל

  70. חוק רישום ציוד הנדסי

  71. חוק להגנת רכוש מופקד

  72. חוק ההתגוננות האזרחית

  73. חוק התקנים - ביטול תקן

  74. חוק ההסדרים 2003

  75. חוק לא תעמוד על דם רעך

  76. חוק כתוביות ושפת סימנים

  77. חוק קרן המדע הדו לאומית

  78. חוק עזר לרשות הניקוז תמר

  79. חוק תכנון משק החלב בישראל

  80. חוק העלאת עצמותיו של הרצל

  81. חוק עזר לרשות הניקוז בשור

  82. התערבות בהליך חקיקה

  83. חוק עזר לרשות הניקוז כנרת

  84. חוק יום הזיכרון ליצחק רבין

  85. חוק עזרה משפטית בין מדינות

  86. חוק עזר שמירה על רשת ניקוז

  87. חוק עזר לרשות הניקוז גלבוע

  88. חוק הסדרים בעקבות ניוד המטבע

  89. חוק עזר לרשות הניקוז חבל אשר

  90. חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה

  91. חוק בתי דין דתיים מניעת הפרעה

  92. חוק עזר לרשות הניקוז נחל פולג

  93. חוק מכוני כושר - חוק חדר כושר

  94. חוק המוסד העליון ללשון העברית

  95. ניתוק ממכונת הנשמה באופן חוקי

  96. חוק עזר לרשות הניקוז נחל לכיש

  97. חוק עזר לרשות הניקוז נחל קישון

  98. חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות

  99. חוק הפיקדון על מכלי משקה

  100. חוק עזר לרשות הניקוז אילון שורק

  101. חוק עזר לרשות הניקוז עמק זבולון

  102. חוק התגמולים לחסידי אומות העולם

  103. חוק אזורים חופשיים לייצור בישראל

  104. חוק עזר לרשות הניקוז נחל אלכסנדר

  105. חוק עזר לרשות הניקוז נחל התנינים

  106. חוק חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי

  107. חוק שמות רחובות לוחיות מספר לבנינים

  108. חוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

  109. חוק המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם

  110. חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור

  111. חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי

  112. תיקון 4 לחוק הנזיקים האזרחיים

  113. חוק קרן גרמניה ישראל למחקר ולפיתוח מדעי

  114. חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים

  115. חוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים

  116. סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית

  117. חוק בנינים ציבוריים מיתקני שתיה למים צוננים

  118. חוק לעידוד סילוקם של בנינים בעלי חזות מוזנחת

  119. חוק למניעת הונאה בספרי תורה ובמגילות בתפילין ובמזוזות

  120. חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית

  121. סעיף 9 [ב][2] לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב)

  122. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון