פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהדירה המצוייה ברח' רחל 2 בהרצליה [להלן: "הדירה"], ולהשיבה לתובעת כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ מטעמו וכן לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 6,436.- ש"ח בגין דמי שימוש בדירה. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעת השכירה את הדירה נשוא התביעה לגב' סנגאוקר נורה ז"ל, אחותו של הנתבע (להלן: "השוכרת") בהתאם לחוזה שכירות אשר נחתם ביום 30.10.96 לפיו הושכרה הדירה ע"י התובעת לשוכרת בשכירות בלתי מוגנת. ב. בדצמבר 1997 נפטרה השוכרת. ג. הנתבע, אחיה של השוכרת מחזיק בדירה. 3. המחלוקת המשפטית: טיעוני התובעת: א. התובעת הינה סוכן מוסמך של מנהל מקרקעי ישראל ומכח זאת מנהלת את הדירה נשוא התביעה. ב. לפי חוזה השכירות מיום 30.10.96, השכירה התובעת את הדירה בשכירות בלתי מוגנת לגב' סנגאוקר נורה ז"ל. בתום תקופת השכירות המשיכה המנוחה להחזיק בדירה כדיירת בלתי מוגנת ועל יחסי השכירות שבין הצדדים לא חלו חוקי הגנת הדייר. (העתק חוזה השכירות צורף לכתב התביעה) להלן: "החוזה". ג. לאחר פטירת הדיירת פקע החוזה ולתובעת הזכות לקבל לידיה חזרה את החזקה בדירה. החזקה בדירה נמצאת בידי הנתבע שלא כדין, שלא על דעת התובעת ובניגוד לרצונה. ד. התובעת החליטה להביא השכירות לכלל סיום על פי הוראות חוק השכירות והשאילה. ה. התובעת דורשת מהנתבע לשלם לה דמי שימוש בסך של 6,436.- ש"ח. החישוב הנ"ל נעשה על בסיס של תשלום חודשי של 1,608.- ש"ח לחודש דמי שכירות חופשיים החל מיום 01.01.98 ועד ליום 30.03.98. טענות הנתבע: א. התובעת לא הוכיחה כי היא בעלת הזכויות בדירה. ב. הנתבע היה ונותר בעלים של זכות שכירות בדירה והוא זכאי לחתום על חוזה שכירות בכתב עם בעלת הדירה. ג. הנתבע, אחותו ובני משפחתו היו דיירים מוגנים בדירה מאז עלייתם ארצה ב - 1962 והוא גר בדירה הנ"ל מ - 1971 ועד היום. ד. התובעת אינה זכאית על פי דין לקבל ממנו דמי שימוש כנטען או לחילופין, התובעת עושה שימוש לרעה בזכות זו. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת: עת1/, מר יוסי זיגדון נחקר על תצהירו , ת1/. מטעם הנתבע: עה1/, מר סנגאוקר ישראל, הנתבע, נחקר על תצהירו, נ1/. עה2/, מר יעקב הושיאר נחקר על תצהירו, נ2/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות ובדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לפינוי להתקבל ודין התביעה הכספית להתקבל בחלקה. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנתי זו: 6. הסגת גבול: א. מקור העילה: תביעה זו לסילוק ידו של הנתבע מהדירה הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סע' 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין...". ב. נטל הראייה: סע' 30 לפקודת הנזיקין קובע על כתפי מי מונח נטל הראייה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". רוצה לומר, על התובעת להוכיח שהיא הבעלים החוקי ואז עובר הנטל לנתבע להוכיח שהוא אינו מסיג גבול. ג. מן הכלל אל הפרט: התובעת הציגה העתק צילומי של חוזה השכירות של הדירה בו ניתן לראות כי היא השכירה את הדירה לגב' סנגאוקר נורה. חוזה זה מראה כי התובעת היא בעלת הזכויות בדירה. הנתבע בעצמו הודה בסעיף 6 לתצהירו כך: "חוזה השכירות שצורף לכתב התביעה נשוא תאריך 30.10.96 נעשה עם אחותי נורה ... אני לא ייחסתי משמעות מיוחדת לחוזה זה הואיל והייתי בטוח שאני זכאי ואמשיך להיות זכאי ורשאי לגור בדירה מתוקף עצמי ואוכל במידת הצורך לקבל מ"עמידר" חוזה בכתב על שמי". [סע' 6 לתצהירו נ1/]. וממה נפשך, אם הנתבע מצפה לחתום על חוזה בכתב עם חברת "עמידר" , ולהמשיך להתגורר בדירה נשוא התביעה, הרי שהוא מכיר בכך כי התובעת היא בעלת הזכויות בדירה. אם כן, משילובם של דברים אלו ניתן לקבוע כי התובעת הוכיחה כי יש לה זכויות בדירה והעתק חוזה השכירות משמש ראייה לכאורה לאמיתות תוכנו וכעת עובר הנטל לנתבע להראות, כי בדין הוא מחזיק בדירה. 7. זכויות הנתבע בדירה: הנה כך העיד הנתבע: "ש. יש לך מסמך שעמידר הסכימה כי תגור בדירה הזו? ת. לא. אני בן ממשיך כמו שנתנו לאחותי לגור בדירה, כך יש לי זכות. הזכויות מגיעות לי כמו שאחותי קיבלה. לאחותי לא היה שום מסמך והיא קיבלה את הדירה. ש. הצעת לעמידר לשלם דמי שכירות? ת. כל בקשותי לעמידר הם שיאפשרו לי להמשיך לחיות שם. לא קיבלתי בקשות. התשלום שביקשו היה גובה מידי". [עמ' 13 לפרוטוקול]. דיון ומסקנות: השכירות אינה מוגנת מטעמים דלהלן: א) בכותרת החוזה נאמר: "נכס לא מוגן". ב) בחוזה נכתב במפורש כי המדובר בשכירות חופשית אשר חוקי הגנת הדייר אינם חלים עליה. "הואיל והשוכר מעונין לשכור מהמשכירה .... בשכירות חופשית אשר חוקי הגנת הדייר אינם חלים עליו.....". ג) בסעיף 2[א] לחוזה השכירות נכתב כי החוזה נעשה לתקופה מוגבלת: "השכירות הינה לתקופה של שנים עשר חודשים". ד) החוזה נחחם ביום 30.10.96 דהיינו לאחר 1968 - המועד הקובע לענין הגנה עפ"י חוק הגנת הדייר. מעמד השוכרת השוכרת המשיכה להתגורר בדירה לאחר תום התקופה החוזית, בהתאם לסעיף 2[ז] לחוזה השכירות אשר קובע כך: "עם תום תקופת השכירות יוארך חוזה זה לתקופה בלתי מסויימת וכל אחד מהצדדים רשאי לסיים את השכירות בהודעה בכתב של שישים יום מראש". משמעות הדבר, כי התובעת התכוונה שהשוכרת תמשיך להחזיק בדירה לפי אותם תנאים, גם אם לא נכרת חוזה חדש. מעמד הנתבע הנתבע טוען בכתב הגנתו כי הוא ובני משפחתו היו והינם דיירים מוגנים בדירה. אין לקבל טענה זו של הנתבע. אף אם נכונה עובדת מגורי הנתבע בדירה נשוא התביעה ביחד עם אחותו במשך השנים, הרי שלכל היותר, המדובר במתן רשות להשתמש בדירה, באשר חוזה השכירות אינו מכיל כל תנייה האוסרת במפורש או מכללא על השוכרת מתן רשות לאחר להשתמש בדירה. אולם לאחר מות השוכרת השתנה המצב המשפטי מיסודו. קשר השכירות הבלתי מוגנת פקע ובעלת הבית איננה חייבת להשלים עם נוכחותו של הנתבע בדירה. הטעם לכך הוא שאין לנתבע זכות עצמאית בדירה. הוא לא היה צד לחוזה השכירות והתגורר בדירה מכח רשות שניתנה לו על ידי אחותו השוכרת. בייחוד אמורים דברים אלו, כאשר הנתבע גילה דעתו שאין לו זכויות בדירה וראייה לכך שפנה לתובעת בבקשה להשאירו בדירה ואף קיווה למסד את זכויותיו בחוזה בכתב. [סעיף 6 לתצהירו נ1/]. מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע אינו רלוונטי לעניין זכויותיו בדירה הנ"ל. מאחר ולא נמצאה כל זכות חוקית לשיבתו בדירה, קובע אני כי על הנתבע לפנות ולסלק ידו מהדירה. 8. דמי שימוש: א. התובעת דורשת כאמור, דמי שימוש בסך של 6,436.- ש"ח לפי שיווי דמי שכירות של 1,628.- ש"ח לפי שיווי דמי שכירות של 1,628.- ש"ח לחודש, החל מיום 01.01.98 ועד ליום 30.03.98. דא עקא, התובעת לא צרפה כל חוות דעת של שמאי מקרקעין מומחה באשר לשווי דמי השכירות החופשיים בגין דירה זו. כל שיש בפני בית המשפט הוא העתק חוזה השכירות לפיו דמי השכירות החודשיים עומדים על 525.69- ש"ח. יודגש כי בחוזה השכירות נקבע כי דמי השכירות ישולמו בהצמדה למדד המחירים לצרכן ביום התשלום. לסיכומי התובעת צורף מסמך השיערוך שערך ב"כ התובעת. על פי מסמך זה דמי השכירות החודשיים הנכונים לתקופה שבין 01.01.98 - 30.03.98 הינה 594.- ש"ח. לפיכך, יש לקבוע כי דמי השימוש הנכונים לתקופה הנ"ל יהיו 594.- ש"ח. ב. כך מעיד הנתבע בעניין תשלום דמי השכירות: "בדירה זו שילמתי פעם אחת 400 ש"ח במשך חודש. זה היה לפני הרבה זמן לפני כשנתיים וחצי מאז לא שילמתי. נדרשתי לשלם סכום גבוה מאוד שלא יכולתי לשלמו". [עמ' 13 לפרוטוקול]. הנתבע לא הביא כל ראייה לכך ששילם סכום כלשהו לתובעת בגין דמי שכירות עבור הדירה ואף מודה הוא כי לא שילם דמי שכירות לתובעת, מכיוון שלא היה בידו לשלם. לפיכך, לא נותר לי אלא לקבוע כי על הנתבע לשלם דמי שימוש לתובעת. אי לכך, קובע אני כי על הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש בסך 594.- ש"ח לחודש החל מיום 01.01.98 ועד ליום 30.03.98 ובסה"כ 1,782.- ש"ח. 9. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבע לפנות ולסלק ידו מהדירה המצויה ברח' רחל 2 בהרצליה ולהשיבה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמו. אני מעכב את ביצוע הפינוי עד ליום 1.10.01 וזאת על מנת לאפשר לנתבע להתארגן. ב. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,782.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 5,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שכירותדמי שימוש