פסק דין מהות התביעה בפני תביעה לסילוק יד, ותביעה (נגדית) לביטול רישום בלשכת רישום המקרקעין. פורמלית, הוגשו התביעות בנפרד, ולא בדרך של תביעה ותביעה שכנגד. העובדות הצריכות לעניין התובע והנתבע הינם אחים, והם היו גם שותפים, ביחד עם אח נוסף - שאינו קשור לסכסוך, בנכס מקרקעין הידוע כגוש 7069 חלקה 30 והמצוי ברח' האקליפטוס 10, 10א' בת"א (להלן: "הנכס"). ביום 14.7.94 נרשמו מלוא זכויות הנתבע בנכס ע"ש התובע, וכיום התובע הינו בעל 75% מהזכויות בנכס, והאח הנוסף הינו בעל 25% מהזכויות בו. הליך ההעברה החל ביום 24.1.94 אז חתמו הצדדים על תצהירי העברה ללא תמורה, לפיהם העביר הנתבע, כאמור, את זכויותיו בנכס ע"ש התובע. העברה הסתיימה ברישום ביום 14.7.94. למרות זאת, הנתבע המשיך להתגורר בנכס, ומתגורר בו אף כיום. התביעה בתמ"ש 66020/97 הינה לסילוק ידו של הנתבע מהנכס. התביעה בתמ"ש 66021/97 הינה תביעה לביטול הסכם ולביטול רישום בלשכת רישום המקרקעין. התובע בתמ"ש 66020/97 (הנתבע בתמ"ש 66021/97) יכונה להלן "התובע". הנתבע בתמ"ש 66020/97 (התובע בתמ"ש 66021/97) יכונה להלן "הנתבע". טענות הצדדים התובע מבקש סילוק ידו של הנתבע מכל חלק במקרקעין, לטענתו - עקב הטרדות של הנתבע כלפיו וכלפי בני משפחתו. באשר לתביעה שהגיש הנתבע, טוען התובע כי הנתבע קיבל כספים רבים ממנו, ובשל כך הועברו ע"ש התובע כל הזכויות בנכס , ללא שום לחץ ומרצונו הטוב של הנתבע, ושני הצדדים הסכימו - לנוכח קרבת המשפחה ביניהם - שההעברה תראה כהעברה ללא תמורה, וזאת כנגד ויתור של התובע על כל הכספים אשר חייב לו הנתבע. טענות הנתבע לעניין תביעת הפינוי, טוען הנתבע כי אין הוא מטריד את התובע, אלא נהפוך - הוא, התובע גרם לניתוק החשמל אצל הנתבע, אינו מאפשר לו את השימוש בחצר הבית ויורד לחייו. הנתבע טוען, כי התובע התחייב חד צדדית בפניו, בנוכחות עו"ד שרעבי, כי הוא יוכל להמשיך להתגורר בנכס נשוא כתב התביעה כל ימי חייו. באשר לתביעתו שלו, טוען הוא כי בחודש ינואר 1994 פנה לתובע וביקש ממנו סכום של כ- 1000 ש"ח בלבד כהלוואה. לטענתו, התובע ניאות ליתן את ההלוואה בכפוף לכך שחלקו של הנתבע בנכס ישמש כערבון להלוואה. לצורך כך הפנה אותו התובע לעו"ד שרעבי, שם חתם הנתבע על מסמכים. בדיעבד התברר לו כי נפל קורבן למעשה רמייה, ובעצם חתם על מסמכים המאפשרים העברת זכויותיו במקרקעין על שם התובע ללא תמורה. לפיכך טוען הנתבע כי עסקת העברת הזכויות בדירה על שם התובע דינה להתבטל, וכי יש לשוב ולרשום אותו כבעל 25% מהזכויות מהנכס. לחילופין, טוען הנתבע, כי שווי חלקו בדירה במועד ביצוע העברה היה 120,000 ש"ח על-פי הערכת רשויות המס, וגם אם היה התובע זכאי למימוש המשכון, דבר המוכחש מפורשות, הרי שהוא זכאי לקבל לידיו את ההפרש בין סכום ההלוואה בפועל לבין שווי הנכס. דיון העברת הזכויות בדירה ע"ש התובע בפנקסי המקרקעין: סע' 125(א) לחוק המקרקעין קובע: - "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט1969-". לפיכך, נטל ההוכחה על הטוען כנגד הרישום בפנקסי המקרקעין כבד, וכפי שנאמר בפרשת ליסטר: - "טענה זו, המופנית כאמור, כנגד נכונות הרישום בפנקסי לישכת רישום המקרקעין, מטילה על התובעת, מדרך הטבע, נטל כבד להוכחת טיעוניה, שהרי, הלכה היא כי מי שטוען כנגד ה"רישום בפנקסים", שומה עליו לבסס טיעוניו על ראיות של ממש, אף מעבר לאותן ראיות לכאורה שמוטל על התובע להביאן בנסיבותיה של תביעה אזרחית רגילה. (ת"א 228/92 (ת"א) ליסטר נ' דגני, דינים-מחוזי כו (7) 19). טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני (להלן: "החוק") קובע, כי אין לסתור ראיה בכתב ע"י ראיה בעל-פה: - "טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע". רציונל הכלל הובא ע"י י. קדמי בספרו על הראיות (חלק שלישי, מהדורה משולבת 1999, בעמ' 1099): - "כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני - והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל-פה "כנגד תכנו" של מסמך" (הדגשות במקור - ו.פ.). בעניינינו, טוען הנתבע בעל-פה כנגד תוכנם של כתב ההתחייבות וכתב העברת הזכות. "טענה כנגד מסמך" במשמעותה על פי סעיף 80 לחוק, פורשה ע"י קדמי בספרו: - "טענה "נגד מסמך", לאמור - "שהמסמך אינו נכון או אינו מלא"; לרבות - "טענה על מה שנאמר לפני או בזמן עריכת המסמך", שהרי גם טענות אלה "באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו". טענות "נגד מסמך", מתאפיינות אפוא בכך שהן מערערות על תכנו של המסמך בזמן עשייתו; שעיקרן בכך שהתוכן אינו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך. טענות מסוג זה - הן טענות "נגד מסמך", כמשמעותן בסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני; וכלפיהן בלבד מכוון האיסור הקבוע באותו סיפא, לאמור: טענות אלו, הן הטענות שאין להוכיחן בעדות בעל-פה, אלא - במסמך אחר, או בהודאתו, או בספריו של היריב (הסומך על תוכן המסמך הכתוב)" (הדגשות במקור - ו.פ.). (שם, בעמ' 1106). וכפי שנקבע בע.א. (ת"א) 773/87 פס"מ, קולר נ' רפופורט תש"ן (א) 514. "...נוכח האמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב להתבסס על ראיות בכתב, שכן קיימת הנחה חלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו את כל מה שהוסכם..." (קידמי חלק 3 ע' 1110 ) אחד החריגים לאיסור הקבוע בסעיף 80 סיפא לחוק הנו מקום שנתבע טוען כנגד המסמך טענת "תרמית". בנסיבות אלו, יכול הנתבע להוכיח את טענתו בעל-פה (ר' קדמי לעיל, עמ' 1123). בעניינינו, אמנם אחת מטענות הנתבע הנה טענת "תרמית", אך כפי שיפורט להלן, טענה זו לא הוכחה, ודינה להדחות. הנתבע טען כי לכאורה היה אמור לחתום על מסמכים אשר יקבעו כי חלקו בנכס משמש כערבון להלוואה אשר קיבל מאת התובע. טענה זו עומדת בסתירה הן למסמכים והן לעדויות. כעולה מנספחי תצהיר עדות ראשית מטעם התובע: נספח א', נסח טאבו, מראה כי ביום 14.7.94 הועברו ע"ש התובע 25% מהזכויות בנכס בדרך של מכר ללא תמורה. נספחים ב' ו-ג' הינם תצהירים של התובע והנתבע מיום 24.1.94, המאמתים את רצון הצדדים בדבר העברת הזכויות מהנתבע לתובע במכר ללא תמורה. וכן מקובלת עלי עדותו של עו"ד רמי שרעבי פרוטוקול מיום 15.2.01 ע' 3 ש' 14-16:- " ש. הסברת לו על מה הוא חותם? ת. ... אמרתי לו בעל"פ שהוא מעביר את הדירה ברחוב האקליפטוס לאפרים..." לפיכך לא הרים הנתבע את נטל ההוכחה בדבר רמייה, ולא סתר בטענותיו בע"פ את הראיות בכתב שהציג התובע. מאידך, מעדות התובע עולות סתירות רבות, ועדותו אינה מהימנה, בלשון המעטה. התובע מעצב את עדותו בהתאם לצרכי הזמן והמקום, כעולה מחקירתו במשטרה מסר גרסה לפיה אחיו העביר לו את הזכויות בנכס בתמורה ל- 1500 ש"ח או 2000 ש"ח (נ1/ הודעה מס' 2 גליון מס' 1 שורה 23) בעוד שבחקירתו בביהמ"ש טען כי הנתבע לווה ממנו סכומים שהצטברו לגובה 75,000 ש"ח. ואילו כאשר היה צריך לדווח על העסקה ברשויות המס, דווח על מכר ללא תמורה, על מנת לזכות בשיעורי מס מופחתים. ואולם, כאמור לעיל, גם טענת הנתבע באשר לסכומים הזעומים שלווה, לטענתו, מהתובע, כנגד משכון הנכס - הינם טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב, ודינה להדחות. המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי העברת הזכויות נעשתה בדרך של מכר ללא תמורה, ללא כל קשר להלוואות שנתן התובע לנתבע, ועל עסקה זו יחולו דיני חוק המתנה. יצירת חוזה מתנה הסכם יכול שיהא גם הסכם ללא תמורה, בלא מחיר או בלא תגמול. ס1(א) לחוק המתנה ,התשכ"ח 1968 - קובע כי " מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה". ס' 2 לחוק המתנה קובע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה", וכאשר מדובר במתנה במקרקעין נעשית ההקניה ברישום (ע"א 1284/92 רתם נ' רתם פ"ד מט(5) 257 עמוד 260-261 ) סעיף 7א לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 קובע כי: "עסקה במקרקעין טעונה רישום, העסקה נגמרת ברישום..." לפיכך הקניית המתנה משתכללת עם הרישום, ואין נותן המתנה יכול לחזור בו עוד. יחד עם זאת, מתנה יכולה להטיל חיוב על המקבל כאשר במקרה הנידון, כפי שעולה הן מעדות התובע והן מעדות עו"ד שרעבי, נותרה לנתבע זכות שימוש בנכס למשך כל ימיו. דהיינו, המתנה היתה הקניית הזכויות בדירה לתובע, כפוף להשארת זכות המגורים בה לנתבע לכל ימי חייו. כוונה להקנות מתנה מעין זאת, ניתנת להוכחה - עדיף באמצעות מסמך בכתב, ואולם ניתן להוכיח כוונה שכזאת גם באמצעות ראיות אחרות, כפי שאכן נעשה בעניין שבפני, וכפי שנראה בהמשך. ר' לעניין זה ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי ואחרים פד"י לח(2) 45, 52. התביעה לסילוק יד ההלכה מאבחנת בין רשיון שניתן בתמורה, לבין רשיון ללא תמורה, וקובעת כי רשיון שניתן ללא תמורה ניתן לביטול "כהרף עין", עם גילוי דעתו של בעל הקרקע, שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון. (ע"א 32/77 - אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש . פ"ד לא(3), 210, 218.) בענייננו, אין ספק כי הנתבע לא היה מעביר לתובע את נכסו היחיד, ללא תמורה, כאשר אין לו כל חסכונות אחרים, ומבלי להבטיח את המשך מגוריו בנכס. מה גם שהן מעדותו של התובע והן מעדותו של עו"ד שרעבי, עולה כי הוסכם שהנתבע יוכל להמשיך להתגורר בנכס. כאשר הרשיון ניתן בתמורה, ההלכה היא כפי שנקבעה בע"א 87/62 -יחיה בדיחי נ' שלמה בדיחי, פ"ד טז(4)2901, 2906: "המקרה שלפנינו דורש בעליל הושטת סעד למשיב, בדרך מניעת סילוקו מחדר המגורים שלו: הוא נתן תמורה ע"י עזיבת הבית המשותף, והשקיע את כספו בהקמת החדר, בידיעת המערער. הרישום כחוכר החלקה, אותו השיג המערער לאחר מכן בלי ידיעת המשיב, אינו יכול לגרוע מזכויות המשיב כלפי המערער לפי דיני היושר." מהמסמכים שהוגשו לבהמ"ש, כמו גם מעדויות ההגנה והתביעה, עולה כי הנתבע אכן חתם על תצהירי העברת הזכויות בדירה, ובכך בעצם העביר את חלקו בנכס ללא תמורה לתובע. מאידך, התובע העניק לנתבע זכות מגורים בנכס לכל ימי חייו. חיזוק למתן הרשות אנו למדים הן מעדותו של עו"ד שרעבי מיום 15.2.01 ע'2 ש' 19. "בין היתר הוא (התובע - ו.פ.) אמר לי שהוא מוכן לאפשר לנוריאל לגור שם כל ימיו" והן מדברי התובע בעדותו לגבי האפשרות שהנתבע ימשיך להתגורר בנכס (פרוטוקול עמ' 5 שורות 1-8): "ת. אמרתי לע"ד שרעבי, שהוא (הנתבע - ו.פ.) יכול לגור שם כל זמן שרוצה - במילים אלה. ש. ולא אמרת למשטרה? ת. לא זוכר מה אמרתי למשטרה. ש. עמ' 3 לחקירה שורות 21-23 - שם נאמר "אין לי כוונה להוציא לא את שלום ולא את נוריאל בשום פנים ואופן לא, לא, אני ולא ילדי" - תסביר? ת. נכון. ש. אין תנאים? ת. נכון, אך דברים השתנו". ובנוסף גם מעדות התובע במשטרה (הודעה מס' 2 גליון מס' 3 ש' 14 - מוצג נ1/): - "אני לא התכוונתי לעשות מזה עסק. הוא (הנתבע - ו.פ.) יחיה שם עד 120 וזה היה רצוני, אני מוכן להבדק במכונת אמת. אם אני דובר שקר אני מעביר חזרה הכל כולל הוצאות". התוצאה היא, כי המדובר בהעברת זכויות הנתבע בנכס ללא תמורה ע"ש התובע, כנגד מתן זכות בלתי הדירה לנתבע להתגורר בנכס כל ימי חייו, ולפיכך - דין שתי התביעות להידחות. לאור האמור אני קובעת כדלקמן: א. שתי התביעות נדחות. ב. כל צד ישא בהוצאותיו. העברה ללא תמורהללא תמורה