פסק דין 1. זוהי תביעה כספית שסכומה ליום הגשתה (8.11.93) 293,700 ₪. תחילה נשמע התיק בפני כב' השופט שחר, ולאחר-מכן החל להישמע בפניי. בשל מרכיבים אנושיים יוצאי-דופן שענינם מצבו הבריאותי (בריאות הגוף והנפש כאחת) של התובע, השקעתי זמן ומאמץ רב בנסיונות חוזרים ונשנים להביא לכלל הסדר. אף שכמה פעמים נדמה היה שהמאמץ יעלה יפה, נכשלו כל הנסיונות הללו ולא נותר אלא להכריע. 2. התביעה היא לפיצוי כספי בגין שני אלה: (א) "שווי הבית (שיתואר להלן) וחלקת הקרקע הצמודה" - 90,000$ (263,700 ₪ ליום הגשת התביעה); (ב) שווי המטלטלין ומטבעות כסף שהיו בבית ואבדו עקב מעשי הנתבעת - 30,000 ₪ (ר' ס' 17(א) ו- (ב) לכתב התביעה). 3. בס' 18(א) לכתב התביעה מבוקש, כסעד חלופי לפיצוי בסך 90,000$, כי ביהמ"ש יחייב הנתבעת למכור לתובע בית וקרקע העומדים בתאור מסוים ובתנאים מסוימים. זהו סעד שאינו בסמכותו הענינית של בימ"ש זה (צו המחייב למכור מקרקעין), לא שולמה בגינו אגרה בעת הגשת התביעה (וטרם שניתן פטור מתשלום המחצית השניה) ואין כל אפשרות ובסיס לפסוק אותו. על כן אתעלם מסעד חלופי זה. 4. תמצית הטענות שבכתב התביעה היא זו: הנתבעת מכרה לתובע עוד בשנת 1962 (נספח "א" לתביעה) בית וחלקת קרקע הצמודה לו בשטח של כ- 700 מ"ר הידוע כיחידה 2 במבנה 75 ברח' ז'ק בן מוסא 6 ב' באור-עקיבא ("הבית"). בשנת 1990 נתבקש התובע ע"י הנתבעת מטעמים "פורמליים" להגיש בקשה חדשה לרכישת הנכס ולשלם סך של 12,000$ בניכוי סכומים ששילם על חשבון הרכישה. התובע טוען כי שילם "תשלום ראשון" וכן מס רכישה ודמי שמאות והמתין לחישוב הסכום שעליו לשלם, אך לא קיבלו. ביולי 1991 קיבל מכתב ובו נטען כי נטש המושכר, שלח (באמצעות ב"כ) תשובה עליה לא נענה, ובשנת 1992, בעת ששהה בבית אחיו לאחר שחרור משורת מסדרת אשפוזים שעבר אז, נודע לו כי אנשי הנתבעת הגיעו לבית, פינו מתוכו את מטלטליו וזרקו אותם ומכרו את הבית לאחרים. לטענתו, היה באשפוז פסיכיאטרי מ- 20.11.72 עד 26.3.75 אלא שבמהלך תקופה זו - כך התברר לו בדיעבד - קיבלה נגדו הנתבעת פס"ד פינוי מהבית, אף שמסמכי התביעה וכן פסה"ד לא הומצאו לו. בהקשר זה נטען - בין היתר - כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ותוך ניצול מצוקתו, הסתירה דבר אשפוזו מביהמ"ש עובר למתן פסה"ד בשנת 1973 (להלן: "פסק הפינוי"), הפרה חוזה מכר עם התובע, וביצעה הפינוי "בחוסר תום לב ובאי יושר קיצוני". 5. בכתב ההגנה נטענו - בעיקרם של הדברים - הטענות הבאות: הסכם הרכישה (נספח א' לתביעה) שנערך בשנת 1962 בוטל בכתב ביום 17.5.73 לאחר שהופר ע"י התובע; התובע הוסיף לגור בדירה, והסכומים ששילם קוזזו כנגד דמי השכירות ואף נפלו מסכומם הראוי; התובע הוא שפנה ב- 1989 וביקש שוב לרכוש הדירה וקיבל הודעה ב- 13.11.89 ובה מחיר הרכישה, אך לא חתם על חוזה רכישה וחזר בו מכוונת הרכישה. בכל מקרה, לא היה מקום לזקוף לזכות הרכישה סכומים ששולמו בעבר שכן אלה נזקפו לדמי שכירות. הנתבעת טענה גם כי התובע שילם עבור הרכישה 439 ₪ (מתוך 69,450 ₪) ואלה הוחזרו לו בניכוי חובו בגין שכ"ד. אשר לפינוי נטען כי התובע נטש את הדירה וכי הנתבעת "נטלה" את החזקה בדירה לאחר שהוברר לה ללא ספק שאין הוא מחזיק עוד בדירה, כ- 5 חודשים לאחר משלוח ההודעה נספח "ב" לתביעה. עוד נטען כי פסה"ד שניתן בבימ"ש זה ביום 11.9.73 (ת.א. (חדרה) 1262/73) מהווה מעשה בית-דין. הנתבעת הוסיפה כי לפנים משורת הדין איפשרה לתובע להמשיך לגור בדירה כשוכר והוא שילם דמי שכירות. פרט לכך כולל כתב ההגנה הכחשות של כל טענות התובע. 6. טרם שאפנה לשאר העניינים, אתיחס בקצרה לכך שבסיכומיו מעלה ב"כ התובע טענה לפיה אין כלל פס"ד המורה על פינוי או שקיומו לא הוכח, שכן פסה"ד המקורי לא הוגש כראייה. זו טענה שעליי לדחות שכן אין לה זכר בכתב התביעה. יתרה מכך: פסה"ד ודרך השגתו ע"י הנתבעת הם חלק מעילת התביעה של התובע. כיצד יכול הוא לתבוע - בין היתר - בעילה של הסתרת האשפוז מביהמ"ש קודם לקבלת פסה"ד המורה על פינוי - ואח"כ לטעון שאין כלל פס"ד. קיומו של פסה"ד הוא חלק מעילת התביעה, ולכן אין מקום לבחון אם הוכיחה הנתבעת כדבעי את קיומו. כפי שנראה בהמשך, כל עניין פסה"ד מ- 1973(!) נראה לי בנסיבות התיק בלתי רלבנטי לפינוי שבוצע (ועל כך אין מחלוקת) בשנת 1992 וליתר דיוק - ככל הנראה בדצמבר 1991, כ- 18 שנים(!) ויותר לאחר מתן פסה"ד. 7. מעמדו של התובע בנכס - האם "רוכש"? 7.1 טיעוני התובע בסיכומיו בנקודה זו מוזרים (בלשון המעטה) וקטועים. הוא טוען כי הסכם הרכישה מ- 1962 (נספח א' לתביעה) לא בוטל כדין. טענותיו אלה דינן להידחות הן לגופן, והן משום שמעשיו - לרבות מסמכים שנכתבו ונחתמו ע"י עורכי דין מטעמו ועל ידו אישית - אינם יכולים לעלות בקנה אחד עם הטענה. 7.2 לא תועיל שום להטטנות חישובית מהסוג שנכלל בסיכומי התובע. העובדות הן שלא שולם מלוא התמורה לפי ההסכם הנ"ל, והתובע לא ביקש ולא קיבל אורכה לתשלום הסכומים שלא שילם. הוא גם מעולם לא הציע לשלמה ולא דרש מהנתבעת לבצע ההסכם. לכן, לגופו של עניין, אין אפשרות לראות הסכם הרכישה מ- 1962 כהסכם שעודנו מחייב את הצדדים, או שחייב אותם אפילו בספטמבר 1973 (עת ניתן פסה"ד הנזכר בס' 6 לעיל). שני הצדדים מעולם לא ביצעו כיאות את חיוביהם על-פיו, ושני הצדדים לא פעלו לאוכפו זה על זה. 7.3 זאת ועוד: בשנת 1975 כתב עו"ד שמעוני (שמונה לייצג התובע מטעם הלשכה לסיוע משפטי) לנתבעת כי תביעת הפינוי היתה "באמתלא צודקת של אי תשלום שכ"ד", וביקש בשם התובע "להקנות לעצמו זכויות של בעלות בדירה שהוא רכש מאתכם בזמנו" (ר' נספח "ו/1" לתצהיר נ/3). עוד מסתבר (ר' נספח "ו/2" לתצהיר נ/3) כי הנתבעת היתה מוכנה ללכת בכיוון זה, אך לא נענתה. נספח "ט/2" לתצהיר נ/3 הוא "בקשה לקבלת תנאים לרכישת דירה" מיום 13.6.89, הנחזה כחתום ע"י התובע. די באלה כדי להוכיח כי התובע ידע היטב כי "הסכם הרכישה" משנת 1962 עבר מן העולם, ופעל בהתאם (לרבות ע"י הגשת בקשה חדשה לרכישת הנכס). אי-אפשר לטעון שזו בקשה "מטעמים פורמליים", ובו - בזמן לטעון שהתובע רצה לשלם כספים נוספים (!) מכח בקשה "פורמלית" זו. 7.4 מכאן כי ל"הסכם הרכישה" מ- 1962 אין כל ערך לצורך תיק זה, ואף אין כל חשיבות להודעת הביטול של הנתבעת ולשאלה אם זו נתקבלה ע"י התובע אם לאו. התובע (ועו"ד שייצג אותו) ידע היטב כי הנתבעת פעלה לפינויו בשנת 1973, ואף ביקש - לפחות פעמיים (פעם באמצעות עו"ד בשנת 1975, ופעם בשנת 1989) לפעול לרכישה חדשה של הנכס. מכאן, כי העלאתו "מן האוב" של ההסכם משנת 1962 אין לה כל בסיס, וחבל שהתובע בכלל ניסה להאחז בו. אמנם במכתבה מיום 24.2.91 (נספח "ב" לתצהיר התובע) כתבה הנתבעת כי הנכס "הושכר" לתובע ביום 2.4.62 וזה אינו מדויק, אך אין בכך כלום לעצם העניין. מכתב זה אינו יכול "לייצר", יש מאין, "רכישה" שלא יצאה לפועל (מה - גם שלא ב"רכישה" מדבר המכתב). 7.5 בסיכומיו זנח התובע כל טענה לפיה יש מקור אחר, מאוחר להסכם מ- 1962, לזכויות ה"בעלות" (למעשה ניתן לדבר רק על הזכות להיעשות חוכר) בנכס. משכך, אין צורך לפרט מדוע אין לו לתובע זכויות כאלה. אעיר רק כי לתצהיר נ/3 צורף נספח "י"ב/2" הנחזה להיות מכתב של התובע לנתבעת מיום 22.2.90 ובו ביטול הבקשה לרכישת הדירה (הכוונה בודאי לא להסכם מ- 1962 אלא לבקשה מ- 1989) ובקשה לקבל החזר הסכומים ששולמו על חשבון הרכישה. התובע התכחש - לראשונה בסעיף 19 לתצהירו - לחתימתו על מסמך זה. מדובר בעניין מהותי וחמור: האם החתימה והמסמך כולו מזויפים?! למרבה הפליאה, אין לעניין זה כל זכר(!) בסיכומי התובע. כיצד יתכן הדבר?! הרי מסמך זה - אם הוא אוטנתי - מפיל, אפילו בפני עצמו, את כל אותו קו טיעון של התובע שלפיו "רכש" (או הינו זכאי לרכוש) את הנכס; ואם אינו אוטנתי - חייבים לטעון זאת ואף להתיחס בחומרה הראויה למסמך מזויף שנעשה בו שימוש בביהמ"ש. שתיקתם הרועמת של סיכומי התובע בקשר לנקודה זו מדברת בעד עצמה: אין לטענת ה"זיוף" של נספח י"ב/2 ל- נ/3 לא ידיים ולא רגליים. הטענה לא הועלתה במועד הראוי ובדרך הראויה ויש בה משום שינוי חזית שנתקלה בהתנגדות במועדה, ובפני עצמה אינה ראויה לכל אמון ולו משום שאותו תובע גם טען בעדותו שהחתימה על תצהיר העדות הראשית שלו אינה חתימתו - ר' עמ' 26, שורה 26. אפילו ב"כ התובע הבין זאת היטב. הבין, שתק וקיווה כי יצליח גם להשתיק ולהשכיח. עניין זה ממחיש היטב את מידת הרצינות והאמינות שיש ליחס לטענות התובע, לפחות בכל הנוגע לטענות העובדתיות שבפיו שלו. 7.6 מכל מקום, נזנחו בסיכומי התובע הטענות לפיהן בעקבות הבקשה הנ"ל לא המציאה הנתבעת את חישוב עלות הרכישה וכי בשל כך לא מומשה הרכישה. 7.7 התוצאה היא כי מעמדו של התובע בנכס אינו יכול להיות אלא אחד מאלה: שוכר (ואדגיש כי אין בפי התובע טענה בדבר היותו דייר מוגן); בר-רשות; או פולש. שני הצדדים לא נדרשו - בסיכומיהם - לשאלה זו כלל ועיקר. הדבר מפתיע (בלשון המעטה) שהרי ביסודה של התביעה עומדת השאלה האם אקט הפינוי (או תפיסת החזקה) שביצעה הנתבעת בנכס נעשה כדין, ורק אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לדון בסעדים המגיעים לתובע. מכל מקום מקריאת סיכומי התובע עולה, כי גם לדעתו הרי אם אין התובע בגדר "רוכש" הנכס (או זכאי לרוכשו), ואם אכן נטש את הנכס, אין פגם בתפיסת החזקה ע"י הנתבעת. לפיכך לא אתיחס אף אני לשאלות החורגות מאלה שהועלו ע"י הצדדים. 8. פסה"ד בת.א. (חדרה) 1262/73 - האם בסיס לתפיסת החזקה בנכס ע"י הנתבעת 8.1 בס' 6 לפס"ד זה לעיל כבר דחיתי את הטענה שקיומו של פסה"ד בת.א. (חדרה) 1262/73 לא הוכח. גם אין חולק שפס"ד זה הורה לתובע לפנות את הנכס תוך קבלת תביעת התובעת. פסה"ד ניתן בהעדר הגנה. 8.2 חלק מטענות התובע הן בגדר "התקפה עקיפה" על פסה"ד הנ"ל. במסגרת זו כלולות הטענה כי התביעה (שעל-פיה ניתן אותו פס"ד) לא הומצאה כדין לתובע, והטענה כי פסה"ד ניתן טרם חלוף המועד להגנה. הצדדים לא טענו בסיכומיהם בהרחבה ובצורה מנומקת בשאלה האם בכלל ניתן לתקוף בדרך זו את פסה"ד הנ"ל. לנוכח התוצאה אליה הגעתי בעניין פסה"ד הנ"ל אין צורך להידרש לשאלה זו ולהכריע בה. עוד אעיר כי חמור בעיניי שבתביעה נטען כי פסה"ד לא הומצא לתובע ולא היה ידוע לו, בעוד שעורך - דין מטעמו מתייחס בכתב לפסק - הדין עוד בשנת 1975. 8.3 התובע טוען בסיכומיו כי פסה"ד לא היה ניתן לביצוע בשנת 1992 (עת נתפסה החזקה ע"י הנתבעת), בין היתר, משום הוראת "חוק ההתישנות". חבל שטענות נטענות כך כלאחר יד, ללא פירוט, והעיקר - בניגוד להוראות מפורשות בחוק. פס"ד מתישן בחלוף 25 שנים. כך נקבע בחוק במפורש (ר' סעיף 21 לחוק ההתישבנות, התש"ח - 1958), וממילא בשנת 1992 (או 1991) לא התישן פס"ד שניתן ב- 1973. 8.4 לאחר שהסרתי כמה מכשולים מקדמיים, הגיעה השעה להשיב לשאלה שבכותרת פרק זה. אני סבור שהתשובה שלילית. כעניין שבעובדה, התובע ביקש ב- 1989 (כ- 16 שנים לאחר מתן פסה"ד, שאין חולק כי לא נאכף עד אז) לרכוש את הנכס; ופניתו נענתה בחיוב. נראה בעליל כי הנתבעת ויתרה - לכל המאוחר בשנת 1989-על מימוש פסה"ד שבידיה, שכן אין היא - והדבר הוא מן המפורסמות - מוכרת נכסים המשמשים למגורים אלא למי שמתגוררים בהם (ור' גם הטופס שנחתם ב- 1989 - "העברה משכירות"). אציין כי אינני מאמין מכל וכל לטענת התובע בעדותו, כי החתימה על הטופס (נספח ט/2 לתצהירי הנתבעת) אינה שלו. טענה זו סותרת טענתו בכתב - התביעה (אף ששם דובר על שנת 1990). גם פגישות שקוימו - לשיטת הנתבעת דווקא - עם התובע ו/או בענינו בשנים בסביבות שנת 1990 מעידות, כי הנתבעת ויתרה אז על הזכות לפינוי הנכס מכח פסה"ד. אינני מקבל הטענה שבכתב - ההגנה כי "לפנים משורת הדין" אופשרה לתובע להתגורר בנכס; לפחות בשנת 1989 לא הודיעה כי הסכמתה לרכישה היא "לפנים משורת הדין". 8.5 נמצא איפוא כי אין לפסה"ד שבכותרת סעיף 8 לפס"ד זה ולתפיסת החזקה (עילת התביעה) כפי שבוצעה ע"י הנתבעת בסביבות שנת 1992 ולא כלום. ממילא גם אין כל חשיבות לשאלה (אם בכלל ניתן להעלותה במסגרת התובענה שבפניי) אם פסה"ד תקף, או פגום ובטל. 9. נטישת הנכס 9.1 טרם שאכנס לעניין זה בפרוטרוט אעיר, כי אין להתיחס כאן למונח "נטישה" לפי המשמעות שניתנה לו בדיני הגנת הדייר, שהרי לא בדירות מוגנות עסקינן (לפחות עפ"י טיעוני שני הצדדים שבפניי). 9.2 לדעתי, אם אכן היה הנכס "נטוש", אין פגם בכך שהנתבעת נכנסה לתוכו ותפסה בו חזקה. אין בפי התובע - כפי שכבר הערתי - כל טענה לפיה היה זכאי להחזיק בנכס (זכות הגוברת על זכותה של הנתבעת עצמה) זולת טענת ה"רכישה", שנדחתה. השאלה היא מה פירוש "נטוש" (או "פנוי") והאם כך אכן היה. 9.3 למרבה ההפתעה, אין התובע טוען כל טיעון מסודר בעניין זה בסיכומיו. הוא אמנם מחפש פגמים לרוב בראיות הנתבעת לעניין זה, אך דומה שנשתכח ממנו כי מדובר בעילת התביעה שלו, ועליו נטל הוכחתה (על שתי משמעויותיו של מושג זה). כל תביעתו מבוססת על הטענה, כי תפיסת החזקה בנכס ע"י הנתבעת בוצעה תוך פגיעה בזכויותיו; אך גם הוא אינו מצביע על מקור לזכותו להיות המחזיק בנכס (לאחר שנדחתה טענת ה"רכישה" ב- 1962). מכאן, כי הטענה היחידה שיכולה להישאר בפיו במקרה כזה היא, כי החזיק בפועל בנכס ועל כן לא היתה הנתבעת רשאית לתפוס את החזקה בכוחות עצמה אפילו אין הוא זכאי להחזיק בו. זו טענה נכונה לכאורה (שכן אין מדובר בנסיבות המצדיקות הגנה על זכויות הנתבעת תוך עשיית דין עצמית מהירה לפי חוק המקרקעין), אך תנאי לכך שתועיל לתובע הוא כי יוכח שאכן החזיק בנכס בזמן הרלבנטי. מכיוון שמדובר באחד מיסודות עילת התביעה אין להסתפק בחיפוש פגמים (אמיתיים או מדומים) בטענת ה"נטישה" שהעלתה הנתבעת; על התובע לשכנע כי המשיך להחזיק בנכס. 9.4 התובע לא הביא כל ראייה לכך, שהוסיף להחזיק בנכס עובר ל"פינוי". הוא לא העיד על כך (מה גם שעדותו - בכלל - אינה ראוייה לאמון כלשהוא), ומעדותו דווקא עולה כי לא התגורר בנכס במשך שנים עובר לארוע תפיסת החזקה ע"י הנתבעת. אילו שונים היו פני הדברים, מה מנע ממנו להביא ראיות על כך? מה היה הקושי לפנות - למשל - לחב' החשמל ולהוכיח כי נרשמה צריכת חשמל בנכס סמוך לפני תפיסת החזקה; והוא הדין במחלקת המים ברשות המקומית; בספק הגז; וכו'? התביעה הוגשה ב- 1993, כשנה בלבד לאחר הארוע, ואז בודאי ניתן היה להשיג את הרישומים הללו ולהציגם בבוא עת שמיעת הראיות. התובע גם לא הסביר מדוע לא התגורר בדירה בפועל בעת ה"פינוי" ואף בסמוך לכך, ומתי (ומדוע) היה בדעתו לשוב ולהתגורר בה. אילו אכן נוצלה העדרותו הזמנית כדי "לנשלו" מהדירה, היה בודאי מפרט מדוע ומאימתי נעדר ממנה, ומתי היה בכוונתו לשוב (ומה ארע לו לאחר שלא יכול היה לממש הכוונה הזו). 9.5 אשר לטענות נגד ראיות הנתבעת בנקודה זו: התובע בסיכומיו מטיל דופי חמור (ולא ראוי) במהימנותו של מר אדרי, שהיה עובד הנתבעת וחדל לעבוד בשירותה בינתיים. נכון (והוא לא הכחיש זאת בעדותו, ולא ניסה להתחמק) שלפני שחדל לעבוד ב"עמידר" נבדקו טענות כלפיו לאי סדרים בדרגת חומרה כזו או אחרת, אך לא הובאה כל ראייה לסתירת דבריו כי לא נמצא ממצא כלשהו. יתרה מכך: אם אמנם נהג העד הנ"ל בצורה לא נאותה והדבר נחשף ע"י הנתבעת, הייתי מצפה שלא יבוא וימסור עדות המסייעת לנתבעת (ולפי בקשת פרקליטה). במקרה כזה סביר היה לצפות כי ינסה להתחמק מלהעיד מטעם הנתבעת (ולא יחתום על תצהיר אצל ב"כ הנתבעת - דבר שבודאי אין דרך לאוכפו לעשות) וכאשר יעיד - ימסור גירסה שאינה מחמיאה במיוחד ל"עמידר" (הנתבעת), או לפחות יטען לשכחה של רוב הפרטים. לא כך נהג עד זה, ודווקא אותו חשד שהועלה כלפיו מחזק - לנוכח התנהגותו כעד - את מהימנותו. יש לזכור גם כי בכל מקרה אין לו כיום כל אינטרס בתוצאות המשפט. אני מאמין לעדותו כי הנכס היה נטוש ופרוץ וכי מעט הפריטים שהיו בו היו מוזנחים וספק אם הם רכושו של התובע, שכן ייתכן כי הוכנסו למקום ע"י מי שפרצו אליו. אשר לסתירה, הנטענת ע"י התובע, בין עדות מר אדרי לנספח ט"ז לתצהירי הנתבעת באשר להימצאות מטלטלין בדירה, הרי מדובר בפער זמנים של כ- 5 חודשים. לכן, אין מדובר בסתירה כלל. 9.6 עוד טוען התובע כי הנתבעת לא הביאה עדים מסוימים (הקבלן שביצע את הפינוי; מנהל סניף "עמידר" בתקופה הרלבנטית), ויש לדבר משקל לחובתה. הטענה נכונה אך אין בה כדי לסייע לתובע. נניח שמטעם זה (של אי - הבאת ראייה רלבנטית) הייתי קובע כי הנתבעת לא הוכיחה טענותיה העובדתיות, אך גם אילו אלה פני דברים לא היה הדבר מהווה תחליף לחובת התובע להוכיח כי הדירה לא היתה פנויה ונטושה כאשר הנתבעת תפסה בה חזקה. אילו הביא התובע ראייה כלשהיא הראוייה לאמוני כי התגורר בדירה בתקופה הרלבנטית, היה מקום לטעון כי אי - הבאת עדים רלבנטים מצד הנתבעת פוגמת בטענותיה הנוגדות ומצדיקה קבלת גירסת התובע. משלא הביא התובע כל ראייה לאמון, אין בטענתו דבר. 9.7 זאת ועוד: הרי גם התובע לא הביא ראייה רלבנטית להוכחת גירסתו. כבר התייחסתי לראיות שלא הובאו על ידו ללא הסבר (ר' סעיף 9.4 לעיל). לכך יש להוסיף, כי הנתבעת טענה שהתובע התגורר אז בבית אחיו. מדוע לא הביא התובע את אחיו, שיעיד כי גירסת הנתבעת אינה נכונה? גם כאן לא ניתן כל הסבר. 9.8 התובע טען בסיכומיו כי בעקבות ה"פינוי" הפך לחסר - בית (HOMLESS, בלשון בא- כוחו). זוהי טענה נטולת כל בסיס ראייתי שהוא, ואפילו התובע לא העז להעיד כך. עצם העלאת הטענה הזו בנסיבות העובדתיות הקימות בתיק זה היא מעשה בלתי ראוי עד מאוד. גם לדמגוגיה סוציאלית יש גבול, ולא הכל מותר לטעון לטובת לקוח, ואפילו הלקוח חולה ודל אמצעים (לפחות לכאורה). 9.9 האם די בעצם המצאם הנטען של מטלטלין השייכים לתובע בדירה עובר ל"פינוי", כדי שהדירה תחשב לדירה שאינה "נטושה"? להפתעתי דווקא טענה זו לא נטענה בסיכומי התובע, לפחות בלבושה זה. מכל מקום, אינני סבור שאם אדם מותיר אחריו כמה חפצים בדירה שאינה דירתו ושהוא לכל היותר רשאי להתגורר בה, אין בכך - לכשעצמו - ולא כלום. אם מדובר בעזיבה זמנית (מפאת חופשה, מחלה וכיו"ב) אזי ברור שחפציו ישארו בדירה, אך הוא יחשב כמי שמוסיף להחזיק בה לא משום עצם המצאות חפציו בה אלא משום שהעדרותו זמנית, גם אם מועד סיומה אינו בהכרח קצוב וידוע מראש. המצאות החפצים בדירה, בנסיבות כאלו, אינה אלא ראייה התומכת ומחזקת את העובדה שמדובר בעזיבה זמנית ותו לא. לעומת זאת, מי שעוזב דירת מגורים לתקופה לא - מוגדרת וללא סיבה מוגדרת, אינו יכול להמשיך ו"להחזיק" בה רק משום שהותיר בה כמה מטלטלין. מדובר בדירת מגורים ולא במחסן לחפצים אישיים וריהוט ביתי. מכל מקום, בהמשך פסה"ד אפרט מדוע לדעתי לא הוכח כלל כי היו בדירה בעת ה"פינוי" מטלטלין של התובע שניתן לראותם כבעלי ערך וכמעידים כי ככלל עדין הוסיף להתגורר בדירה לפחות מצד הכוונה שלו למה שיהיה מצב הקבע. 9.10 אוסיף כי קשה לי לקבל את טענות התובע בתיק זה בכללותן. דעתי הברורה היא כי הנתבעת פעלה, במשך כ- 30 שנים רצופות (!), באורך - רוח מופלג כלפי התובע. מדוע זה לפתע פתאום החלה לפעול בדרך המתוארת כ"חוסר תום לב קיצוני" כנגדו? הרי לא שמעתי שהנכס (דירת חדר אחד באור - עקיבא) הפך לפתע ל"להיט" של נדל"ן, או כי נתגלה שם אוצר. אילו באמת חפצה הנתבעת לנהוג לחומרה בתובע, היו לה די הזדמנויות לעשות זאת עפ"י הדין עצמו (כגון - לממש פס"ד הפינוי מ- 1973), אך היא לא עשתה כן. 9.11 מסקנתי היא כי - כענין שבעובדה - הדירה אכן היתה נטושה (ופרוצה) (ור' נספח י"ח לתצהירי הנתבעת וכן עדות מר אדרי, עמ' 34 לפרוטוקול) עת נתפסה בה החזקה ע"י הנתבעת, בעוד התובע מתגורר בדירה אחרת. המסקנה הזו מבוססת על חוסר מהימנות חמור ביותר מצד (הן כמסקנה לוגית והן כהתרשמות ישירה שלי מעדותו), ועל חוסר חריף בראיות שיכול היה להביאן אך לא עשה כן ללא הסבר; וכן על התרשמותי החיובית מראיות הנתבעת וממהיימנות עדיה; וכן על ניתוח משפטי ולוגי של העובדות בכללותן כפי שפורטו בפס"ד זה לעיל. 10. המטלטלין ושוויים 10.1 כפי שכבר נכתב לעיל אינני מאמין כי אכן היו בדירה, בעת שהנתבעת תפסה בה חזקה, מיטלטלין בעלי ערך של התובע. התובע, וכן העד מטעמו לעניין זה, לא הצליחו אפילו לתאר את הפריטים הנטענים. מדובר בטענות בעמלא. לשיא הגיעו הדברים כשנטען שבנכס היו גם "מטבעות כסף שונים". האם העד (מר מלול) באמת ראה מטבעות, עת היה בחצר של בית אחר (לטענתו)? כמה מטבעות ראה? אלו מטבעות? וכיצד בכלל היו לתובע - עני מרוד וחולה, לגירסתו - "מטבעות" בעלי ערך של ממש? ובאילו מטבעות בכלל מדובר? ומדוע היו לאותו תובע עני מרוד וחולה (שתקופה מסוימת דמי - השכירות המגיעים ממנו שולמו ע"י לשכת הרווחה) שני מקררים? ומתי בכלל ארע הנטען בתצהירו של מר מלול (ת/6)? האם בהכרח האנשים שראה היו אנשי הנתבעת? כל אלה נותרו לוטים בערפל כה סמיך, עד שאין לראות בעדו אפילו אפס קצרה של עמידה בנטל ההוכחה המתחייב מתובע במשפט אזרחי. 10.2 עצם קיומם ומהותם של מטלטלין של התובע בדירה, שכביכול פונו ו"נזרקו" (גם אין תאור כיצד הוצאו מהמקום וע"י מי, אפילו מפי העד מלול) לא הוכח. ממילא לא הוכח שוויים אפילו בדרך האמדן. איש לא ידע לומר דבר שיכול ללמד על מהותם, טיבם וערכם של אותם מטלטלין. 11. התוצאה 11.1 משנדחתה טענת התובע כי היה בגדר "רוכש" (אגב: "ססטוס" שאינו קיים; או שהיה כבר בעל זכות קניינית, או שהיה בידו חוזה אכיף המקנה לו זכות לקבל זכות קניינית, או - שאין בידיו כל זכות של "רוכש") של הנכס, ממילא אין הוא זכאי לפיצוי בגובה שוויו של הנכס. לכן אינני נדרש כלל לשאלת השווי ולשאלות הכרוכות בה (כגון: מהו שטח המקרקעין "הצמוד" לדירה וכלול בנכס; כיצד נערכה הערכת השווי; וכיו"ב). לכל היותר, אם ה"פינוי" (תפיסת החזקה ע"י הנתבעת) היה שלא כדין, זכאי התובע לפיצוי בגובה אבדן הנאתו מהזכות להתגורר בנכס. פיצוי כזה לא נתבע כלל, ולא הובאו כל ראיות באשר לסכום המגיע בעילה כזו. יתרה מכך: לדעתי הוכח כי לתובע לא היתה כל זכות (במובן המשפטי - זכות שחובה משפטית בצידה על הצד שכנגד) להתגורר בנכס. התובע גם לא טען לזכות כזו שלא מכח אותה "רכישה" שאבד עליה הכלח שנים רבות לפני המעשה של ה"פינוי". מכאן, כי החלק הראשון של התביעה (זה שעניינו הנכס) - דינו להידחות מכל וכל. ממילא גם אינני מגיב לטענה שבסיכומי התובע בדבר הזכויות שהיו עומדות לו לתובע לרכוש את הנכס בתנאים מועדפים, לו התגורר בו עד היום (זכויות שלא הוכחו כלל, ויש לראות בחומרה צירופם לסיכומים של מסמכים שמקורם ומהותם עלומים כדרך לנסות ולהוכיח עובדתית קיומן וטיבן של "זכויות" אלה). 11.2 כמו - כן, כענין שבעובדה, אינני מאמין כי היו לתובע מטלטלין בעלי ערך ש"פונו" ואבדו כתוצאה ממעשי הנתבעת המתוארים בתביעה. קיומם, ועל אחת כמה וכמה גם ערכם, לא הוכחו אפילו במידה קלושה, ובודאי שלא הוכחו על - בסיס מאזן ההסתברויות, כנדרש. לכן, גם החלק השני של התביעה שענינו פיצוי על ערכם של אותם מטלטלין - דינו להידחות. 11.3 התביעה כולה נדחית. עם כל הצער על מצבו של התובע, לא ייתכן שלא לחייבו בהוצאות. הוא ניהל הליך משולל יסוד עובדתי ומשפטי במשך שנים ארוכות ותוך שהוא דוחה כל הצעת פשרה שהועלתה לא רק ע"י הנתבעת אלא גם מטעם בית - המשפט עצמו. הוא הטיח בוץ ורפש, לעיתים תוך שהוא מכזב ביודעין, בנתבעת ובאנשיה. לא יתכן ש"הכל הולך" והרשות נתונה ואין פוצה פה ומצפצף. על כן, ובהתחשב בתוצאה, במשך ובדרך ניהול ההליך ובסכום התביעה, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. זהו סכום נמוך יחסית לאור הנתונים (כ- 8 אחוזים מקרן התביעה שהוגשה לפני כ- 8 שנים), ואלמלא התרשמתי שהתובע אכן אינו בריא הייתי פוסק סכום גבוה בהרבה ואף מוסיף עליו חיוב בהוצאות לאוצר המדינה. חזקה בנכס