פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין הנמצאים ברח' המלאכה בחולון, הידועים כחלקה 206 בגוש 6016 [להלן: "המקרקעין"], ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ מטעם הנתבעים. 2. הרקע העובדתי: א. עיריית חולון הינה הבעלים הרשום של המקרקעין [נסח רשום מקרקעין צורף נספח א1 לת1/]. על המקרקעין קיימים בית, מוסך ושטח קרקע. ב. בשנת 1983 הגישו התובעת ומנהל מקרקעי ישראל תביעת פינוי בבית משפט השלום בת"א [ת"א 25720/83], כנגד עזרא ונחום אשר, [אחיהם של הנתבעים 3 - 10] מן המקרקעין הידועים כחלקה 206 ו - 208 [הצמודה לחלקה 206], בגוש 6016. כב' השופט דוד בר אופיר אשר דן בתיק, קבע בפסק דינו מיום 26.05.87 כי האחים עזרא ונחום אשר, כמו גם אביהם לפניהם - היו ברי רשות בשטחי הקרקע הנ"ל. הרשיון ניתן להם מכללא וללא תמורה. עוד קבע השופט בר אופיר כי הרשיון שניתן להם בוטל כדין ומשבוטל הרשיון הפכו האחים עזרא ונחום אשר למסיגי גבול בשטחים הנ"ל וחייב אותם לסלק ידם מהשטחים הנ"ל ולהשיבם לתובעים כשהם נקיים מכל אדם וחפץ. ג. אימם של הנתבעים 3 - 10, הגב' חביבה אשר ז"ל, עתרה לביהמ"ש המחוזי בת"א (במסגרת ת.א. 146/92) על מנת שיתן פסק דין הצהרתי שיקבע שהיא בעלת זכויות קנייניות בשטחים הנ"ל ושיקבע כי אין לבצע את פסק הפינוי נגדה באשר לא היתה בעלת דין באותו הליך. ביום 24.03.92 נתן כב' השופט י. לויט, צו הצהרתי זמני הקובע כי אין לפנות את הגב' אשר ז"ל מהמקרקעין ופסק הדין שניתן על ידי כב' השופט בר אופיר, אינו מחייב את הגב' אשר. עוד הוסיף השופט וקבע כי : "הדברים נאמרים רק לכאורה לצורך צו זמני ואפשר שהדברים ישתנו בפסק הדין" (העתק פסק הדין צורף נספחים יא'-טז') ד. במקביל בשנת 1992 הגיש מנהל מקרקעי ישראל כנגד אם הנתבעים 3 - 10 וכנגד ביתה, הנתבעת מס' 3, תביעת פינוי המתייחסת למקרקעין הידועים כחלקה 208, בגוש 6016 [ת"א 34771/92]. תביעה זו נדונה על ידי כב' השופטת א. חיות אשר קבעה כי הנתבעות החזיקו במקרקעין כברות רשות ללא תמורה, אולם מסיבות של צדק והגינות אפשרה , לגב' חביבה אשר ז"ל לכלות את ימיה במקום מבלי שתפונה ממנו. עוד קבעה השופטת חיות לגבי הנתבעת מס' 3 כי רשות השימוש שניתנה לה אינה עומדת בפני עצמה והיא נלווית וצמודה לרשות הנתונה לאם, ולפיכך, תוכל היא להמשיך ולהתגורר במקרקעין כל עוד תתגורר האם במקום. [פסק הדין צורף נספח ט' לת1/]. ה. כל הנתבעים בתובענה זו עתרו במסגרת ה"פ 415/93 לפסק דין הצהרתי שיקבע כי הם זכאים להירשם כבעלים של החלקים מחלקות 206 ו - 208 בגוש 6016 בלשכת רשום המקרקעין. ביום 26.02.97 נתנה כב' השופטת הילה גרסטל פסק דין [ת.א. 633/94], בו קבעה כי העותרים [הנתבעים בתובענה זו] לא הוכיחו כל זכות אשר יש בה כדי להקנות הם את הסעדים המבוקשים על ידיהם ודחתה את תביעתם. [פסק הדין צורף נספח כ"א לת1/]. על פסק דינה של השופטת חיות הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי [ע"א 1535/94] בת"א. בעקבות הודעות ב"כ הצדדים על משיכת הערעורים דחה הרכב השופטים את הערעור ואת הערעור שכנגד. [העתק פסק הדין צורף נספח י' לת1/]. ו. ביום 19/3/1998 הגישה התובעת את התביעה לפינוי דנן בסדר דין מקוצר ולאחר שהגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן, קבעתי בהחלטתה מנומקת מיום 5/5/1999 כי יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן כנגד התובענה בטענה כי זכותם להמשיך ולהחזיק במקרקעין כברי רשות כאשר רשות זו הינה בלתי הדירה. כמו כן, קבעתי כי תצהירה של הנתבעת מס' 3 ישמש ככתב ההגנה בתביעה זו. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובעת: א. עיריית חולון הינה בעלת הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 206 בגוש 6016 הנמצאים ברח' המלאכה בחולון. מדינת ישראל הינה הבעלים של חלקה 208 בגוש 6016. שתי החלקות צמודות זו לזו. ב. ביום 26.05.87 נתן ביהמ"ש השלום פס"ד לפינוי האחים עזרא ונחום אשר משתי החלקות הנ"ל. פסק דין זה שהינו פסק דין חלוט, מהווה מעשה בית דין בין הצדדים ואף בין חליפיהם, הנתבעים בתיק זה. ג. פסק הדין של כב' השופטת גרסטל אשר קבע כי לנתבעים אין כל זכות במקרקעין [בשתי החלקות] גם הוא פסק דין חלוט ומהווה מעשה בית דין. ד. הנתבעים 3-10 ילדיהם של הנתבעים 1ו- 2 מחזיקים במקרקעין בעוד שאין להם כל זכות במקרקעין והם בבחינת מסיגי גבול בהם ולפיכך, מבוקש מבית המשפט לחייב את הנתבעים לפנות את המקרקעין הידועים כחלקה 206 בגוש 6016 ולהשיבם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים לנתבעים. טיעוני הנתבעים: א. הנתבעים הינם ברי רשות במקרקעין, כאשר רשות זו הינה רשות בלתי הדירה, באופן כזה שבלתי אפשרי לפנות את הנתבעים או את מי מהם מן המקרקעין. ב. בנוסף, באם יוחלט על פינוי המבקשים מן המקרקעין, יש לעשות כן רק לאחר תשלום פיצוי מתאים והולם, אשר יקח בחשבון את שווי השקעתם של הנתבעים במקרקעין. ג. יהיה זה נכון מצד בית המשפט לאמץ את פסק דינה של כב' השופטת חיות, שניתן במסגרת ת.א. 34771/92 תוך הבהרת והסדרת זכויותיה המשפטיות של הגב' אשר שושנה, הנתבעת מס' 3. ד. פסק הדין של כב' השופטת גרסטל לא מעלה ולא מוריד לעניין זכויותיהם של הנתבעים ואין להסתמך עליו שכן כל שפסק הדין קבע הוא כי המבקשים אינם הבעלים של המקרקעין, מה שאומר כי פסק זה לא גרע מזכויותיהם כברי רשות במקרקעין. ה. מאחר ועילת התביעה מושתתת על פסק הדין האמור, ומאחר ועיון בפסק הדין האמור מגלה כי פסק הדין לא ביטל או לא קבע כי למבקשים אין זכויות של ברי רשות במקרקעין, דין התביעה להדחות. 4. המסכת הראייתית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעת: עת1/, מר רפאל לוי, נחקר על תצהיר ת1/. כמו כן הוגשו נספחים א' - כב'4/. מטעם הנתבעים: עה1/, הגב' שושנה אשר, הנתבעת מס' 3, נחקרה על תצהירה נ1/. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לפינוי להתקבל. 6. הסגת גבול: תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין נשוא התביעה הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין הינה כניסה למקרקעין שלא כדין" 7. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על כתפי מי מונח נטל הראייה: " בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין" לאמור, על התובעת להוכיח שהיא הבעלים החוקי ואז עובר הנטל לנתבעים להוכיח שאינם מסיגי גבול. במקרה דנן, הוכיחה התובעת את בעלותה על המקרקעין נספח א1/ לת1/], ולפיכך, עובר הטל לנתבעים להראות שמחזיקים הם במקרקעין כדין. 8. זכויות הנתבעים במקרקעין: א. הנתבעים, בבקשת הרשות להתגונן המשמשת כתב ההגנה בתביעה זו, טוענים כי זכויותיהם הינם של ברי רשות במקרקעין, כאשר רשות זו הינה רשות בלתי הדירה, באופן כזה שבלתי אפשרי לפנותם או את מי מטעמם מן המקרקעין. הנתבעים סומכים טענתם זו על פסק דינה של כב' השופטת חיות במסגרת ת.א. 34771/92, ומבקשים הם מבית המשפט לאמץ את פסק דין זה תוך הבהרת זכויותיה של הנתבעת מס' 3 במקרקעין . [סעיף 5 לבקשת הרשות להתגונן]. 9. הכרעות פסק הדין בת.א. 34771/92: א. ת.א. 34771/92 החל בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר על ידי מינהל מקרקעי ישראל כנגד הנתבעת מס' 3 ואימה, הגב' חביבה אשר ז"ל, לפינויין משטח הקרקע הידוע כחלקה 208 בגוש 6016 בחולון. [כתב התביעה צורף נספח כ"א לת1/]. בבקשת הרשות להתגונן מפני אותה תביעה, נטען על ידי המבקשות [הנתבעת מס' 3 ואימה], כי המבקשת מס' 1 ובעלה המנוח [יעקב אשר ז"ל], הינם הבעלים שביושר של המקרקעין נשוא התובענה. ב"כ המבקשות טען טענות חלופיות והן: 1. היות המבקשת מס' 1 [אם הנתבעים ] דיירת מוגנת במקרקעין. 2. זכויותיהן של המבקשות במקרקעין הינן כשל בר רשות כאשר זכות זו היא בלתי הדירה בנסיבות העניין. [בקשת הרשות להתגונן צורפה נספח ח' לת1/]. ב. בפסק דינה, שניתן ביום 11.09.94 קבעה השופטת חיות כך: לעניין הבעלות שביושר: "גם אם אניח לטובת הנתבעות כי רשות במקרקעין הנדונים זכות בעלות שביושר... הרי זכות בעלות רשומה במקרקעין מוסדרים לעולם גוברת על זכות בעלות שביושר הסותרת אותה ושאינה רשומה... טענת ההגנה לפיה זכאיות הנתבעות להחזיק במקרקעין מתוקף זכות בעלות שביושר... דינה להדחות". [עמ' 7 לפסק הדין] לעניין זכויות הנתבעות כברות רשות נקבע כך: "... אני קובעת כי במועד הגשת התביעה... החזיקו הנתבעות במקרקעין כברות רשות ללא תמורה... במקרה שלפנינו... יהא זה בלתי צודק להורות בשלב זה על פינוי הנתבעת 1 וביתה הנתבעת 2 מן המקרקעין ומן הבית שבו היא מתגוררת למעלה מ - 40 שנה... יש לאפשר לנתבעת 1 לכלות את ימיה במקום מבלי שתפונה ממנו בשלב מאוחר זה של חיה. אשר לנתבעת 2... רשות השימוש הנתונה לה אינה עומדת בפני עצמה והיא נלווית וצמודה לרשות הנתונה לאם. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 2 והיא לבדה תוכל להמשיך ולהתגורר במקרקעין כל עוד תתגורר האם במקום. [עמ' 10 - 11 לפסק הדין]. ג. על פסק דינה של השופטת חיות הוגש ערעור וכן ערעור שכנגד במסגרת ע"א 1535/94. מעיון בפרוטוקול הדיון בערעור זה עולה כי מאחר ונפטרה אימה של הנתבעת מס' 3, חזר בו ב"כ של מנהל מקרקעי ישראל מהערעור, וכך עשה גם ב"כ הנתבעות באומרו כך: "אני חוזר על הקביעות העובדתיות שבית המשפט קבע. הוא קבע שהאם והבת שוות, שתיהן ברות רשות. ביהמ"ש אומר שלא יהא צודק לפנות את הבת ואת האם , אולם השורה הסופית היא שיש לפנות את הבת. קו החלוקה הוא באמצע הבית. אין פסק דין לפינוי . ישנה תביעה של היורשים לתביעת בעלות זה מתקיים בפני כב' השופטת גרסטל". הרכב השופטים שדן בתיק דחה את הערעור אות הערעור שכנגד ביום 13.10.96. [הפרוטוקול ופסק הדין בעניין זה צורפו נספח י' לת1/]. 10. הכרעות פסק הדין בת.א. 633/94: א. במסגרת הליך זה, עתרו התובעים [הם התובעים גם בתביעה דנן] לסעד הצהרתי לפיו: 1. יש לרשום את הזכויות במקרקעין המצויים באזור התעשיה בחולון, הידועים כחלקה 206 בגוש 6016 [הם המקרקעין נשוא התביעה דנן] על שם התובעים. 2. כמו כן, יש לרשום את הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 208 בגוש 6016 על שמם של התובעים. ב. בפסק הדין אשר ניתן ביום 26.02.97 קבעה כב' השופטת הילה גרסטל, תוך התייחסות לפסקי הדין שנדונו בעבר בין הצדדים השונים , כך: לעניין חלקה 206: "לא יתכן שמבחינה משפטית שטענות מכח נאמנות לטובת המבקשים, זכויות בעלות מן היושר וכיו"ב טענות לבעלות פרטית בחלקה 206 יוכלו לעמוד. אינני רואה מקום להתייחס לטענות התובעים בעניין זה לגבי חלקה 206". באשר לחלקה 208: "טענת התובעים היא כי יש לרשום את החלקה על שמם וכי הרישום על שם המדינה אינו כדין. טענה זו אינה יכולה להיטען כלל, כיוון שאיננה נכנסת בגדר האפשרויות שבסעיף 93 לפקודת ההסדר... ממילא דין טענות התובעים להדחות... מכל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו כל זכות אשר יש בה כדי להקנות להם את הסעדים המבוקשים על ידיהם. אני דוחה את התביעה. (ההדגשה שלי- א.ג.) [עמ' 10 - 13 לפסק הדין אשר צורף נספח כ"א לת1/]. 11. כוחם הראייתי של פסקי הדין הנ"ל: לעניין כוחם הראייתי של פסקי הדין שהובאו בפני ביהמ"ש, יפים דבריו של כב' השופט [בדימוס] י. קדמי: "כוחו הראייתי של פסק דין אינו מצומצם למשפט המסויים שבמסגרתו הוא ניתן וכאשר מתמלאים התנאים שקבע לכך הדין, עשוייה להיות לו השלכה גם לגבי משפטים אחרים, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. כוחו הראייתי של פסק דין לגבי משפטים אחרים, יכול שיהא נעוץ באחד משנים אלה: ראשית בתורת "מעשה בית דין" לפיה יש לשים גבול להתדיינות ולהשלים אם ממצאים ומסקנות שנקבעים בפסק דין סופי [לאו דווקא "חלוט"], ושנית - בהענקת מעמד של "ראיה", לפסק הדין, באופן שניתן להוכיח על ידי הגשתו את הממצאים והמסקנות שהביאו להכרעה המוצגת על ידו... מכח העיקרון של השתק פלוגתא פועל פסק הדין כראייה מכרעת שאינה ניתנת לסתירה בכל הקשור לממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות שעליהן מבוססת ההכרעה שבו". [ראה: י. קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון חלק שלישי עמ' 1167 ואילך]. שוכנעתי כי התמלאו התנאים שקבע לכך הדין, ויש לראות בפסקי הדין הנ"ל ראיות מהימנות בכל הקשור לממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות אשר הוסקו בהם. לפיכך, יש להסיק מסקנות אלו: 1. פסק הדין בת.א. 34771/92 של כב' השופטת חיות דן בחלקה 208 בגוש 6016 ועל אף שפסק דינה של השופטת חיות ברור הוא וקובע מפורשות את זכויות הנתבעת מס' 3 במקרקעין נשוא תובענה זו, אין הוא רלוונטי לתביעה דנן ומשום שהסעד הנדרש מהתובעת הוא לעניין חלקה 206 בגוש 6016. 2. הנתבעים בתביעה דנן היו אותם הנתבעים בעניין ת.א. 633/94 ופסק הדין של כבוד השופטת גרסטל קובע באופן ברור ומפורש כי לנתבעים אין כל זכות אשר יש בה כדי להקנות בעלות על חלקה 206 בגוש 6016 הרלוונטיות לענייננו. מפסק הדין של כב' השופטת גרסטל, אשר על פי החומר המשפטי שהובא בפני משמש כנקודת ההכרעה האחרונה, עד עתה, לעניין זכויות הנתבעים במקרקעין, יש להסיק כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין כברי רשות. 12. זכויות הנתבעים כברי רשות: א. פרופ' נ. זלצמן במאמרה רשיון במקרקעין קובעת כך: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל מקרקעין לאחר להחזיק לא להשתמש בנכס... אפשר שתהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית כאקט של רצון טוב או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס [רשות גרידא}..." (ראה נינה זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב, 1995, עמ' 30) בנסיבות המקרה דנן, ברי כי אין אנו עוסקים ברשות חוזית כי אם ביצירת רשות מכוחו של השתק ועל כך כבר נכתב: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם... העובדה שעבר זמן רב מאת תפס אדם את הקרקע ובמשך אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רישיון מכללא שלא היה קיים מלכתחילה. [ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים , פ"ד ל"ט[2] עמ' 337 וע"א ריבוא נ' גל, פ"ד ל"ט [3] עמ' 693]. ב. רשות במקרקעין או רשיון במקרקעין אשר נלמדים מתוך הסכמה שבשתיקה יש לבחון לאור סעיף 161 לחוק המקרקעין הקובע כהאי לישנא: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא עפ"י חוק". לפיכך אין בכוחה של רשות מכוחו של השתק להעניק לבעליה זכות במקרקעין, למעט הזכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין. מאחר ועוסקים אנו בחזקה ושימוש אשר ניתנה ברשות ולא הוכחה כל תמורה מצד הנתבעים, הרי שרשות זו היא רשות חינם ובכגון דא מקובלני כי: "רשיון הניתן חינם ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50, יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כאט , פ"ד ה[1], 479]. וכן למדנו כי: "מסיג גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ומבלי שהבעלים יפעלו לסילוקו עלול לההיפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". [ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א [3], 439]. כלומר רשות זו ניתנת לביטול בכל עת והיא אכן בוטלה עם הגשת כתב התביעה ועל כך נאמר: "כבר ראינו כי דעת רוב השופטים היא שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין וכי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת תביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה. [ע"א 30/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידית פ"ד ל"א [3] , 218]. מסקנות תביעה זו הוגשה לבית המשפט לאחר תביעות הדדיות של הצדדים או מי מטעמם בעניין המקרקעין נשוא התביעה, הידועה כחלקה 206 בגוש 6016 ובעניין החלקה הצמודה , הידועה כחלקה 208 בגוש 6016. באשר לחלקה 206 בגוש 6016: לאחר בחינת כל הכרעות ופסקי הדין שנתנו בעבר, בחינת כל החומר המשפטי אשר הוגש לבית המשפט בענייננו, שמיעת עדויות הצדדים ועיון מעמיק בסיכומי ב"כ הצדדים, הוכח לי כי הרשות שניתנה לכלל הנתבעים והעניקה להם הגנה בפני הסגת גבול, הסתיימה עם הגשת תביעה זו ומשבוטלה הרשות, הרי שהנתבעים הופכים להיות מסיגי גבול במקרקעין נשוא התביעה ועליהם לפנותם. 13. השקעות הנתבעים בנכס: ב"כ הנתבעים מבקש בסיכומיו כי בית המשפט רשאי משיקולים של צדק, למנוע את ביטול הרשות או להתנות את הביטול בפיצוי הנתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס או בפיצוי הנתבע על הנזק שנגרם לו. כפי שהצהירה בעניין זה הנתבעת מס' 3: "באם בית המשפט הנכבד יראה לנכון לפנות אותנו מהמקרקעין, הרי שיש לעשות כן... רק לאחר שעיריית חולון תפצה אותנו בגין השקעותינו הרבות במקרקעין...". [סעיף 17 לתצהירה נ1/]. אכן רשאי בית המשפט משיקולים של צדק למנוע את הביטול או להתנותו בפיצוי על השקעות הנתבעים בנכס לפי ערכן הראלי במועד הביטול, או בפיצוי הנתבע על הנזק שנגרם לו. [ראה לעניין זה פרופ' זלצמן לעיל עמ' 32]. הייתי מוצא לנכון להעניק פיצוי כלשהו לנתבעים בגין השקעותיהם במקרקעין אלא שהנתבעים לא מצאו לנכון להציג כל חוות דעת שמאית לעניין הערך הכספי של השקעותיהם, ואף לא כל אמדן על מידת הנזק שיגרם להם לאחר פינויים מהמקרקעין. לפיכך לא אוכל לפסוק על פיצוי כלשהו לנתבעים באין כל ראיה לגודל הפיצוי המבוקש. לעניין הוצאות המשפט: בנסיבות המקרה, שוכנעתי כי יש להתחשב בנתבעים בעניין הוצאות המשפט. 14. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מהמקרקעין הידועים כחלקה 206 בגוש 6016 , ברחוב המלאכה בחולון, ולהשבתם לתובעת כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 15.09.01 וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ג. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מקרקעיןסילוק יד